אברבנאל על תורה· רבנו יצחק אברבנאל
דברים
הקדמה
אמר השר הישר דון יצחק אברבנאל זצ"ל זה לי עשרים שנה בימי בחרותי. בהיותי על אדמתי. העיר לישבונה עיר ואם במלכות פורטגא"ל אשר בקצה מלכות ספרד מלאני לבי לשאול שאלה גדולה. כוללת ספר אלה הדברים משנה התורה. אשר שם משה לפני בני ישראל. ואתנה אותה לפני כל יודעי דת ודין. וכן גדולי חכמי הארץ יושבי על מדין. והולכי נתיבות הטובות. וראשי הישיבות. וישיבו אותי דבר איש כאשר עם לבבו. בעטיו וניבו. וכי לא מתקו לי רגבי נחלי נהרי דרכיהם. דרכם ומחשבותיהם. חם לבי בקרבי. דברתי אל לבי שא נא כליך. חותמך ופתילך. שבטך ומשענתך. וצודה לי ציד בהתר האלה הזאת ועשה לי מטעמים. יחדו יהיו תמים. בפירוש הספר הזה. כי עת לעשות לה' ותשורה להביא לאיש האלהים. רבן של נביאים. בהרחבת ביאור משנה תורתו. ולגלות לכל עדתו. עמיקתו ומסתרתו. ואת יקר תפארת גדולתו. יען וביען קצר מצע פרישתו. מהשתרע בדברי המפרשים. ישנים וגם חדשים. וכאשר התעסקתי במלאכת ה' זאת ימים אחדים. שבעתי נדודים. כי מצאוני האימים. ותולדות הימים. קפץ עלי רגז הזמן. ורשתו אשר טמן. וישבות המן. משמים נלחם הגלגל. ורוגזו עלי התגלגל. לקחת את נפשי זמם. ויקח את כל קניני עד תומם. ואמלטה רק אני בורח מכל מלכות קשטיליי"ה ברב מקומה. כי יגורתי מפני האף והחמה. ובזה ספו תמו מן בלהות כל ספרי. כי אחי ועמי וכל שכני סביבותי צרי. גם הם עלו ובאו בביתי ובבית מדרשי. ויקחו את ידידות נפשי. וגם מה שעשיתי בספר הזה נשבר או נשבה. ואל ידי לא בא. ולא ראיתיו עד הנה:
אחרי כן עשר שנים. וישכון ישראל בטח בכל ארצות ספרד המונים המונים. שלוים ושקטים אוכלים למעדנים. האמונים עלי תולע ואין מכלים. חשב ה' להגלות בראש גולים. את כל היהודים גדולים וקטנים. אשר בכל מחוזי ספרד היו חונים. וגם יד ה' היתה בם. להומם ולאבדם. אחריהם בכל עבר. השוד והשבר. והרעב והדבר. ובים וביבשה חכסמו בושה. ברא ה' חדשה. ובחסר כל נפשם יבשה. וישליכם אל ארץ אחרת. בגוי לא ישמעו לשונו צרעת ממארת. ביום הזה ואני בתוך הגולה. ברוב חלחלה. באתי לנאפול"יש העיר הגדולה עד למעלה. גם שם לא הונח לנו. כי שרק ה' לזבוב מלך צרפת אשר כלנו. ויעלו פרשיו על הארץ ויכבשוה. ובשצף קצף משלו בה ויעבטוה. לא עמד איש בפניהם ועם לא יחרדו. כי כלם מרדו במלכם וזקנים קמו עמדו. ובגד בוגדים בגדו. וכי רבו עבדים המתפרצים. ובמושב לצים. בראש כל חוצות לקמצים. קמו לבלע נחלת ה' בני ציון היקרים. עניים ועשירים. מלאים וחסרים. חשך אורם וקדר שמשם הוכו בסנורים. צלמות ולא סדרים. ושממה כמהפכת זרים. ישליו אהלים לשודדים. נתנו למשסה יעקב ויאכלו את ישראל בכל פה ויתנו אותם עניים מרודים. קרועי בגדים. נעים ונדים. בניהם ובנותיהם הלכו שבי לשפחות ולעבדים. איש הישר בעיניו יעשה. והיתה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. ורבי' מעמי הארץ המתיהדים מאימת מות מפני חרדות חלפו תורות עברו חק וגם מהם שפכו דמם כמים ובחכי איש גדודים. ויותר מהמה נשבר לבי בקרבי על היהודים המרודים כי נכנסו באניות אנשים ונשים עוללי טפוחים. ובכל אניה ואניה. היתה תאניה ואניה. מכרו אותם לשבאים. והמלחים נעשו קוצים כסוחים. צנים פחים. ורובם יצאו מכללי הדת ובשבי ובבזה הלכו נדחים. לא ידם נגעה בנו רהבים וחברי גנבים. כי ה' הוגה. על רוב פשעי עדתו לשסותם בה. הרחוקים והקרובים. ורעים אהובים היו לה לאויבים:
קול ה' על המים. מי אפסים לשטוף על פתחי נדיבים. ולהמטיר על שלמים וכן רבים. חצים שנונים מחצצים בין משאבים. אל הכבוד הרעים מרקיעים. על נדיבים ושועים. ורמי הקומה גדועים:
קול ה' וחרבו שלופה. אכלה והדקה ומחצה וחלפה. אל עמו ואל חסידיו הדרים מימי קדם קדמתה בארץ הזאת ארץ עיפה:
קול ה' שובר ארזים. וישראל לבוזזים. בארץ נכריה שפלים ונבזים. המה הגבורים מארצם יצאו גרושים. לא שכחו שם אלהיהם בכל צרתם כלם קדושים. הלכו מדחי אל דחי מרעה אל רעה שלש שנים. כסו פניהם חרולים עלו קמשונים. ואוספו אספה אל בור בארץ הלזו. וכאשר חשבו כי ירחיב ה' להם ושב ורפא. אחזתם זלעפה. כי הנה השם עושה חזיזים ובידו רצפה. שלח אש בעצמותם ונשרפה לשרפה. גם בי התאנף ה' על עוני. לא השיב ידו מבלע ויגזלו אנשי הארץ את כל קניני. ויבא רזון במשמני. ויהפכו ליגון כל ששוני. כי רבות אנחותי. וכי ראיתי צרת עמי גם שב גם ישיש כל אשר בשם ישראל יכנה. רצע ה' את אזני במרצע. לצאת מתוך ההפכה הולך ונוסע. ונכנסתי באניה בלב ים ובחמלת ה' עלי באתי לאי קרפ"ו. ואשב פה. והנה הקרה ה' אלהים לפני מה שעשיתי בפירוש הספר הזה. ונפשי צהלה ושמחה החזיקה בו ונשקה לו. ותאמר אוסיפה נא בגדלו והילו. כהנה מבלי לו. כי מעט אשר היה במפעלו. ועתה יכסוהו צללים צאלים צללו. והנני מסדר ראשונה אשר העירני בפירושו ותשובתי עליה ואומר:
שאלתי ובקשתי אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. רצוני לומר ספר אלה הדברים. היה מאת ה' מן השמים והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה. כיתר דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. אלו ואלו דברי אלהים חיים מבלי היות בהם שנוי וחלוף. או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו חברו ואמרו כמבאר מה שהבין מהכוונה האלהית בביאור המצות וכמו שאמר הכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת כדרך יודעי דעת ומביני מדע שיבארו על ספר כל הדבר הקשה דברים שכסה אותן עתיק יומין:
ואם החזקנו בדעת הראשון שכל דברי התורה עד תומם. ה' דבר ויקרא ארץ וכלם נתנו מרועה אחד ומשה כתב אותם על הספר בדיו. הנה התחייבו לזה ג' ספקות. הא' בצורך השנות הדברים אם היה הנותן אחד. ואם באו בדרך ביאור למה חתם תורה בלמודו בראשונה. עד שהוצרך אחר כך לבארו. ואיך מחבר יסתום דבריו ויבאר את עצמו. השני למה ארבעה החומשים הראשונים באו בלשון נסתר כשלישי המדבר. וספר אלה הדברים כתב משה בלשון המדבר בעדו עד פרשת וילך משה שחזר לדבר בלשון נסתר כבראשונה ודברי האל יתברך איך יחסם משה לעצמו. השלישי אם הדברים כלם הם דברי אל חי מה ענין מאמרם ז"ל במגלה פרק בני העיר קללות שבת"כ בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן וקללות שבמשנה תורה בלשון יחיד אמורות שאמרן משה מעצמו כי זה יורה שלא היו הקללות שבאו בספר ההוא מפי הגבורה. הנה הספקות האלה מתחייבים לדעת הראשון:
ואם החזקנו בדעת השני שספר אלה הדברים אדונינו משה חברו כמבאר את המצות ומגיד מראשית אחרית הדברים אשר יקרו אל בניהם אחריהם. הנה יתחייבו לזה גם כן ארבעה ספקות האחד איך בא ספר כתבו משה מעצמו בתוך ספרי האלהים ויהיה תחלת הדברים מפי האל באמרו אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. ומוילך עד הסוף גם כן. ובאמצעותם יבאו דברים שאינם מפי הגבורה. ודבר זה זר מאד. השני למה בתוך דברי משה המדבר בעדו באו דברים בלשון נסתר. וזאת התורה אשר שם משה. אלה העדות וגו' אז יבדיל משה וגו'. ואם היה עדות בדבר יהיה משה ע"ה הוא העד הוא הדיין הוא הבעל דין. השלישי אם הספר הזה אמרו משה מעצמו איך באו בו מצות רבות אשר לא נזכרו עדיין והם כפי הנראה מחודשות והיא אם כן תורה חדשה לא ביאור אליה. הרביעי אם היו הדברים דברי משה בספר הזה. אם כן איך אמרו רז"ל בפרק חלק האומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו הוא בכלל כי דבר ה' בזה. ואין ספק שכח מאמרם הוא בכל התורה עד לעיני כל ישראל:
והנראה בזה מן דברי הרב הקדוש הרמב"ן ז"ל בפתיחת פירושו אל ספר זה שכוון משה אדונינו בו שלש כוונות. הכוונה הראשונה להוכיח את העם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם במדת הרחמים. והכונה השנית היתה לומר להם לישראל המצות המחודשות שלא נכתבו בספרים הקודמים וכבר נאמרו לו למשה בהר סיני בשנה הראשונה ולא צוה לישראל עליהם עדנה. והכונה השלישית להגיד אל באי הארץ המצות אשר נכתבו בספרים הראשונים ועשרת הדברים אם להוסיף במקצתן ביאור. ואם להזהיר את ישראל ברב אזהרות להפחידן אע"פ שלא יהיה בהם ביאור. ובעבור שרובם לא היו במעמד הר סיני כשנתנו המצות הוצרך להשמיעם אליהם עתה:
ועם היות דבריו הם דברים טובים דברי ניחומים ראיתי אני בהם חולשה רבה. אם בענין התוכחות שכתב שהיתה הכונה הראשונה בהם בספר הזה לפי שלא באו התוכחות כסדר המעשים ואמנם הלא תראה שכתב בספר אלה הדברים ענין המרגלים ומעשה העגל זכרו אחרי כן בפרשת עקב. ואם היתה כונתו להוכיח היה מתחיל במעשה העגל כי הוא הקודם גם החמיר בחטאו. וגם כי לא זכר חטא המתאוננים וחטא דבור העם במשה גם כי באו בתוך התוכחות ענינים שאין בענינם דבר תוכחה כמנוי השופטים. ואל תצר את אדום ואת עמון ואת מואב ודברים אחרים. ועוד שאם באו התוכחות כונה בפני עצמה. והמצות כונה בפני עצמה. היה ראוי שיזכור תחלה התוכחות כלן ואח"כ המצות והוא לא כן עשה כי בסדר אלה הדברים הביא קצת מהתוכחות. ובסדר ראה אנכי חזר לענין המצות. הרי שבאו הדברי' בערבוביא. וכל זה ממה שיורה שענין התוכחה לא בא הנה מכוון לעצמו רוצה לומר להוכיחם:
ואמנם החלק האחר מהמצות המחודשות יש עליו ספק עצום. והוא אם היה שמשה רבינו עליו השלום קבל בסיני המצות כלם כלליהם ופרטיהם ודקדוקיהם כמו שהביאו רז"ל בפ' אלו נאמרים ובהרבה מקומות. למה לא נכתבו בספרים הראשונים לא בביאור ולא ברמז כשאר המצות ושתק משה מהם. ואחר עבור ל"ט שנה לקבלתם אז הזכירם לבני ישראל. והיא באמת קושיא מופלגת. וכבר חתר הרמב"ן להשיב לזה באמרו במקום הנזכר ז"ל. לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף. כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינן תדירות לא הזכירן רק לבאים ונוחלי הארץ ע"כ. ואין טענותיו מספיקות אם הראשונה הוא כי בא כמתנבא מסתפק בנבואתו באמרו אולי כי לא נהגו. ואלו היה כן שהמצוות המחודשות האלה לא נהגו בהם עד בואם לארץ כמשפט מצות הנסכים. היה להם לרז"ל לפרט המשפט הזה בגמרא כמו שבארונו בנסכים פ"ק דקדושים ובמקומות רבים. ועוד כי הנסכים עצמם לא נהגו בהם עד שנכנסו לארץ והנה נכתבו בפרשת שלח לך ולמה לא נכתבו שמה גם כן אלה המצות המחודשות אף על פי שלא ינהגו בהם עד באם לארץ. ובכמה מהמצות היו שלא נהגו בהם עד בואם. שהם חובת קרקע כשמטת קרקע וערלה וזולתם אשר נכתבו בספרים הראשונים וקריאת דרור לעבדים ביובל שהם חובת הגוף ולא נהגו בה עד באם לארץ ונכתבו בספר ויקרא. והסבה השנית שזכר הרב והיא אמרו או מפני שאינם תדירות. גם זה בלתי צודקת לפי שהיובל והשמיטה וזולתם הרבה שאינן תדירות ונזכרו בספרים הראשונים. ומן המצוות החדשות לדעתו שבאו בספר. הנה רבות מהם תדירות. כמו לא יבא עמוני ולא תתעב אדומי וכי תשה משאת מאומה ולא תהיה קדשה וזולתם ולמה לא נזכרו עם הראשונות:
וכבר השיב חכם מחכמי הדור. שרצה הש"י שיהיו מצות מחודשות בכל אחד מחמשה חומשי תורה. ולזה נזכרו בזה הספר המצות המחודשות האלה. ולא נזכרו קודם לזה. אבל זה הוא דרש חלוש ואין ראוי לקבלו. ועוד כי אם אין כאן מצות מחודשות. איך לא נאמר בהם וידבר ה' אל משה וגו' כמו שנאמר בשאר המצות אשר בספרים הראשונים כלם איש לא נעדר. וכבר הרגיש הרמב"ן בספק הזה. ואמר שלפי שהמצות המחודשות האלה לא קבלם עתה בעת שאמרם כי כבר קבלם מסיני לכן לא אמר בהם הדבור. והיא באמת טענה בטלה כי לא יאמר הכתוב וידבר ה' אל משה להורות על הזמן כי אם להורות על הענין. רוצה לומר שאותה המצוה נאמרה לו מפי הגבורה ושהיא אלהית ומה לנו אם קבלה עתה או אם שכבר קבלה קודם לכן הנה כשיאמר אותה לעם היה ראוי שתעיד התורה שקבלה מהשם. ולא שיאמר משה המצות כמדבר בעדו וכאלו הוא יצוה אותה מעצמו. וכבר בא בכתוב הדברים זמן הדבור באמרו וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש וגו' וכן אמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. והוא ממה שבאר שכאשר רצתה התורה לרמוז זמן הדבור לסבה מן הסבות שלא נסתפק עם הדבור לבד כי אם ברמיזת הזמן בביאור שהוא דבר בפני עצמו. ואין זה ענין שבא וידבר ה' אל משה כי אם שהמצוה ההיא אלהית. ואיך יאמר הרב שבעבור שלא אמרם מיד כשקבלם לא נאמר בהם וידבר ה' אל משה וגו'. כי הנה בפרשת מסעי שהיה כבר בשנת הארבעים תמצא ה' דבורים. והנה כל המצות ההם לדעתו נאמרו בסיני ולא אמר אותם כ"א אחר כך ל"ט שנה ולא נמנע מפני זה לאמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו'. וזה כלו הוא ממה שיורה שאין ראוי לקבל שיבאו בספר הזה מצות מחודשות שלא נאמרו בספרים הראשונים:
ואמנם הכונה השלישית שזכר הרב בספר הזה. והיא לבאר ולהשמיע לישראל המצות שנאמרו בספרים הראשונים אם לתכלית הביאור ואם להוסיף להזהירם עליהם ולפי שלא שמעו אותם בסיני גם זאת לא ישרה בעיני. לפי שלדבריו היה ראוי שיזכיר המצות כלם כי בכלם צריכה האזהרה ולא שמעו אותם בסיני ואתה תמצא שזכר מהם והשמיע מהם. כי לא זכר מצות הקרבנות והטהרות ובכלל כל ת"כ ולא מצות הירושות ולא סדר דיני משפטים רובם. וזכר השמטה ולא זכר היובל. ומהשמטה זכר שמטת כספים ולא זכר שמטת קרקעות. וממועדי ה' זכר חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות ולא זכר יום השבת ולא יום תרועה ולא יוה"כ. ובחג הסוכות זכר ענין הלולב. ובענין המעשרות זכר מעשר שני ומעשר עני. ולא זכר מעשר ראשון ולא חלה. ולא מצות מילה ושאר המצות. אתה תראה בסדר אלה הדברים שהתחיל משה רבינו עליו השלום ספורו מסוף המעמד הנבחר באמרו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר. ואחר כך בפרשת ואתחנן זכר המעמד מראשיתו. הלא היה ראוי שיספרהו כסדר מראש ועד סוף. גם תראה באותו סדר מאלה הדברים זכר מסעם מהר ה' ומנוי השופטים וענין המרגלים ושלא נלחמו עם אדום ומואב ועמון. ומיד זכר מלחמת סיחון ועוג והשלים הספור כלו עד שנת הארבעים. ואחר כך בשאר הפרשיות חזר לספר הדברים שקדמו אליו. הזה פעל חכם משה איש האלהים אם לא לתכלית וצורך הכרחי. ותמהתי מחכמת מפרשי התורה איך לא העירו על זה ואיך יעלה על לב איש יודע דעת שיהיה זה כלו בהזדמן או שכחה ולא בכונה מאתו ע"ה ובביאור הפרשיות בע"ה אעיר על כל אחד ואחד מהספקות במקומו:
ומה שראיתי אני בתשובת כל זה. הוא שלא היתה כונת אדונינו משה בספר הזה להוכיח ישראל. ושלא דבר אליהם בספר הזה מצות מחודשות שלא באו בספרים הראשונים ושלא כיון לזכור להם המצות שכבר נמצאו בהם לתכלית האזהרה או בעבור שלא שמעו אותם בסיני אבל שהיתה כונתו בלבד לבאר את התורה והמצות אותם שהיו צריכות ביאור וכמו שאמר הואיל משה באר את התורה הזאת. כי זה בלבד היה תכליתו לא דבר אחר. והאמנתי שלא בא בספר הזה שום מצוה שאתה אם תחפשנה ככסף לא תמצא אותה בספרים הראשונים אם בביאור ואם ברמז וקיצור ומאותם המצות שכבר זכר לישראל המבוארות כראוי בספרים הראשונים הניחם כאשר הם ולא הוסיף עליהם ביאור. ולכן לא נזכרו בספר הזה. אמנם האותות שנזכרו ברמז או בקיצור. ראה ע"ה שבהיותו חי הוא היה מבאר אותם. אבל בשעת מותו יצטרכו לפירוש וביאור. ולכן הוצרך להביאם בספר הזה כדי לבארם לא לתכלית אחר. ולפי שבענין המצות ושכרם היה אפשר שיתחדשו לשומעים ספקות מפאת מה ששמעו שקרה לאבותיהם במדבר. הוצרך המלמד להועיל ע"ה לספר להם הדברים ההם. לא להוכיח לבנים על מה שעשו אבותיהם כי היה זה באמת פעל בטל. כי אם להגיד להם תוכן הענין ותעלומות חכמה כפי צורך הענין הנדרש שמה ולהתיר מהם כל ספק. ולכן לא באו התוכחות כסדר זמנם. ולא באה בספר הזה מצוה מן המצות שלא נמצא זכרונה בקצור בספרים הראשונים. ובאה כאן כדי לבארה. ולא באה גם כן מצוה כמו שהיא מבלתי שיהיה בה חדוש ותוספות ביאור. וכמו שאעיר על זה בכל מצוה ומצוה בפרט בהגיעי אליה בעז"ה. ובעבור זה נזכרו תוכחות מה ולא נזכרו תוכחות אחרות ובאו שלא כסדר קורותם כי אם כפי צורך הספור ונזכרו המצות שלא התבארו בשלמותם ולא נזכרו המצות שהיו מבוארות די ספוקם במקומותיהם. ולא נאמר במצוה מאלה וידבר ה' אל משה. לפי שאין כאן מצוה מחודשת. ולא נתעכב משה עם המצות ארבעים שנה. ובזה הותרו הספקות אשר העירותי נגד הרמב"ן כלם:
האמנם ענין הספר הזה ואמתתו הוא שמרע"ה אמר הדברים האלה וביאר המצוה שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל שיכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה הנה אם כן שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממרע"ה לא היתה כתיבתה בספר התורה ממנו. כי הנה לא כתב הוא ע"ה אותם הדברים מעצמו. כי איך יכתוב דבר מעצמו בתורת האלהים אבל כתיבת זה כלו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה כי הסכים הקב"ה על ידו וישרו בעיניו דברי הציר הנאמן. ולכן אמרם למשה וסדר כתיבתם על ידו והוא מפי הגבורה כתבם לא מפי עצמו. ועל זה אמרו במסכת בבא בתרא פרק קמא על שמונה פסוקים מן וימת משה עד סוף התורה שכל התורה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ואותם השמונה פסוקים היה הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע וכמו שאפרש במקומו. הנה שכל התורה כלה ובכללה ספר אלה הדברים. היה הקב"ה אומר ומשה כותב מה ששמע וקבל. וכבר למדנו זה הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה וז"ל. לא כתב מרע"ה את התורה כמדבר בעד עצמו וכנביאים שמזכירים עצמם. כמו שנאמר ביחזקאל ויהי דבר ה' אלי לאמר. וכן בירמיהו. אבל משרע"ה כתב כשלישי המדבר ולא יקשה עליך ענין משנה תורה שמדבר בעד עצמו ואתחנן אל ה' ואתפלל אל ה' כי תחלת הספר הזה אלה הדברים אשר דבר משה וגו' והנה הוא כמספר דברים בשם אומרם ע"כ העיר וכיון החכם על הכוונה שזכרתי:
ועם זה נשיב לשאלה שהקדמתי בראשונה. ונאמר שכל ספר דברי משנה התורה הזה עם היות שמרע"ה אמרה כשדבר לישראל. הנה היתה כתיבתה מפי הגבורה ולא היתה כתיבתה ממשה עצמו. רצה לומר מדעתו בלי צווי ומאמר אלהי כי אם בנבואתו כיתר דברי התורה כלם ואין ספק ע"ז מהיותו ביאור שהנה עשאו משה מעצמו כשדבר אל העם וכתב אותו בדבר ה' במלות האלהיות אשר שמע ממנו יתעלה. והנה ד' החומשים הראשונים בלשון שלישי. והספר הזה בלשון עצמו לפי שהוא ספור אלהי ממ"ש משה ולכן נכתבו מלשונו. הלא תראה שנכתבו בתורה דברי פרעה בלשונו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. ודבר בלק. ודבר בלעם בלשונות מדברים בעצמ'. ודבר משה שאמר לש"י בשליחותו מי אנכי כי אלך אל פרעה. והן לא יאמינו לי וגו'. ושאר המאמרים בלשון עצמו. ועם כל זה הנה כתיבתה בתורה היה פועל אלהים שהש"י אמר למשה כתוב כך וכך מלה במלה יעיד ויספר אותם בדברים שנאמרו באותו לשון. כן היה הענין בספר הזה. ולכן בא בתחלתו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל כי הוא עדות הגבורה שיעיד ויצוה לכתבם כך ואמר בפרשת ואתחנן וזאת התורה אשר שם משה וגו'. אלה העדות והחוקים וגו'. אז יבדיל משה. שיעיד על דבריו ועל מעשיו. ובסוף התורה וילך משה. ויעל משה. לפי שהיו אלו ואלו כלם דברי הגבורה. עם היות שזכר דברי משה. כמו שזכרתי מלשונו. ולכן היה הספר הזה מכלל ספרי האלהים כשאר הספרים בעצמם. והאומר שפסוק מהם משה כתבו מעצמו הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. לפי שהכתיבה מהש"י היתה לא ממשה. וזהו אמרם ז"ל במגלה פרק בני העיר קללות שבמשנה תורה משה אמרם מעצמו. לא אמרו משה כתבם. כי אם משה אמרם. להגיד שהוא כשדבר אל ישראל אמרם אליהם האמנם כתיבתם בתורה היתה אלהית. וכן תפלת משה על העגל משה אמרה מעצמו כשהתפלל כי לא צווה עליה מפי הגבורה. אלא בהפך. באמרו הניחה לי. והפצרו בשליחותו באמרו שלח נא ביד תשלח לא צוהו הש"י עליו. אבל חרה אפו עליו. ובמאמר משה ויאמר לרשע למה תכה רעך. לא היה מפי הגבורה כי לא היה עדיין נביא ורבים כזה. האמנם כתיבת כל זה בתורה מפי הגבורה כשאר דברי התורה. והאומר שפסוק אחד מאלה משה אמרו מעצמו. רוצה לומר בכתיבת התורה שהוא כתבו מבלי שיאמרהו הש"י אליו הוא בכלל כי דבר ה' בזה:
והנה נשאר לספק על אמרם קללות שבמשנה תורה משה אמרם מעצמו מה שאמר הכתוב עליהם אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב. שיראה מבואר מזה הכתוב שאותן הקללות לא אמרן משה מעצמו כי אם בצווי הש"י שצוה עליהן. והרמב"ן כתב שמשה מעצמו אמרן כי הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין ישראל. ולפי דבריו לא יהיה הפרש בין הקללות הראשונות לאחרונות כי אם בלשון האומר שהקללות שבתורת כהנים נאמרו שם בשם ה'. ואם לא תשמעו לי. והכתי אתכם. ואף אני וכן כלם. אמנם הקללות שבמשנה תורה משה אמרם בלשון עצמו. אם לא תשמע בקול ה' אלהיך. יככה ה'. ישא ה' עליך. שהיה אומר משה אותם אבל כשליח השם אשר שלחו לאמרם:
ואין זה מספיק להתרת הספק הזה לפי שאם משה בצווי הש"י אמרם. עדיין יקשה ולמה לא אמרם משה בשם האלהים כשאר דבריו. ולמה אמרם בלשון עצמו ואם הרב יאמר בקללות זה לא ידעתי למה לא אמרו במצות כלם שבאו בספר הזה ואחר שהוא מודה שמשה אמרם. איך לא יודה זה גם כן בקללות שהכל בא בלשון אחד. ובכלם היה שליח מהש"י:
ואפשר לומר שהש"י צוה למרע"ה דרך כלל שאחרי ביאור המצות יכרות ברית עם ישראל ברכות וקללות. האמנם לא צוהו על פרטיות הברכות והקללות. ועל הצווי הכולל ההוא אמר הכתוב אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל רוצה לומר שצוה הש"י אותו שיכרות ברית בדרך הכלל לא זולת זה. ולכן לא אמר אלה דברי הברית אשר דבר ה' אל משה לכרות את בני ישראל או אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל כמו שאמר בראשונות. לפי שלא היה פרטיות הדברים ממנו יתברך ושמשה סדר הדברים בעצמיותם. ולהיותו המסדר בהם אמרם בלשון עצמו. ולכן אמרו שמשה אמרם מפי עצמו. ואפשר שלזה עצמו כוון הרמב"ן בעצמו באמרו שעשאו הקב"ה למשה שליח. ואלמלא כן גם בראשונות נעשה שליח. כי ישראל מפי משה שמעו אותם. ואמר בהם הכתוב אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. וגם בכל התורה נעשה משה שלוחו. אבל שאר דברי התורה אמרם משה באותן המלות ששמע וקבל מפי הש"י מבלי תוספת ולא חסרון כאמרו אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל שר"ל לא פחות ולא יותר. וקללות האלה לא היה כן כי משה סדר בהן הדברים. ובהגיעי לביאורם אוכיח שמרע"ה ביאר בקללות האלה על הראשונות כמו שביאר במצות. וכבר עלה על דעתי שהקללות לא נקראו ברית כי אם יעודי העונשים והברכות יעודי ה' ושלא אמר הכתוב אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב על הקללות שנזכרו בסדר והיה כי תבא כ"א על הברית שזכר מיד בפרשת אתם נצבים. ובהגיעי לשם בעז"ה אפרש זה ואוכיח אותו באר היטב:
והכלל העולה מכל דברי אלה הוא. שהספר המקודש הזה בכללו ובכלל חלקיו הוא מפי הקב"ה שצוה השי"ת בכתיבתו מלה במלה כשאר חלקי התורה: ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. הנה אנכי בא אליך לבאר פרשיותיו. ואסדר בתחלת כל אחד מהסדרים הספקות אשר יפלו כפי הסברא הראשונה בכתובים כדי שהם יעירו ויעוררו את אהבת העיון עד שיחפץ השכל הטוב למצא דברי חפץ וכתוב יושר. ועם ביאור הכתובים יותרו הספקות ההם ובדרושים הנכללים בכתובים ארחיב הדבור כדי לחדש בהם דברים לא שערו הראשונים: והשם פה לאדם. לשון מדברת גדולות יתן לראשי לוית חן ושכל טוב באמרי אמת ויורני בדרכיו במעגלי יושר וצדק בל אכשל. ומחטא בשפתי ה' שמרה לפי. ובסוף פרשת וזאת הברכה אביא עשרה מאמרות בנבואת משרע"ה יקרי הערך והעיון. ומהשי"ת אשאל עזר יעזרני במעשי אלה ויורני בדרכיו וזה בעזרתו החלי לעשות:
פרק א
פסוק א
אלה הדברי' וגו' עד באר את התורה הזאת למה שעייננו בפסוקי' האלה מצאנו ראינו כי הנה אמרו אלה הדברי' אשר דבר משה אין ראוי שנפרשהו על המצות. כי אלה לא יקראו דברי משה. כי הם דברי הקב"ה. כאמרו את הדברי' האלה דבר ה' אל כל קהלכם אבל הדברים אשר דבר משה הם הספורי' והתוכחות הטענות אשר עשה מעצמו הקדמה לביאור המצות. כי משה מעצמו דבר אותם וראתה החכמה האלהית יתברך לצוות שיכתבו על ספר כשאר חלקי התורה. והוא למה שמצינו בפסוק הראשון הזה. עבר הירדן. ובמדבר. ובערבה. וסוף. ופארן. וחצרות. וכלם שמות המקומו' אשר עברו בהם ישראל ראוי שנגזר שתופל ולבן. ודי זהב. הם ג"כ מקומות. עם היות שבמסעות לא נזכרו באותן השמות כי מאשר באו תופל ודי זהב בתוך שמות מקומות ידועים. ראוי שילמד הסתום מן המפורש ויהיו כלם מקומות כדברי הראב"ע ז"ל. ואתה תדע ממה שהבאתי בהקדמת הספר שזה דברי משה אשר מפאת עצמו לעם. ולכן באו בלשון מדבר בעדו. והנה ג"כ באו בתוך דבריו דברים בלשון נסתר כשלישי המדבר. כמו הפסוקים האלה שבאו בהקדמת הספר הזה. אלה הדברי' וגו'. אחד עשר וגו'. ויהי בעשתי עשר וגו'. עד הואיל משה באר את התורה הזאת. שהם עדות התורה האלהית המעידה על דברי משה ועל דברי העם כיתר הדברים שבשאר הספרים שנאמרו ג"כ בלשון נסתר. וכמוהו בפרשת ואתחנן אז יבדיל משה. וזאת הברכה ויתר הפסוקי' שבסוף התורה שכלם הם דברי הגבור'. שאמר למשה כן דרך עדות ואמות מה שהיה:
והנה ראתה התורה האלהית להקדי' אלה הפסוקי' בכאן קודם שיבאו דברי משה שהתחילו באמרו ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר וגו'. כדי להשיב על שני ספקות יקרות בדברי' שזכר כאן מהתוכחה ומביאור המצות. הא' בתוכחו'. במה שהרבה כאן משה להוכיח את ישראל על העונות שחטאו במדבר. ויראה שדברי התוכחה שזכר כאן לא נזכרו במקומן. ולא נאמרו בשעת המאורע הלא תראה בענין המרגלים שנזכרו כאן הדברי' שאמר משה לעם. ואמר אליהם לא תערצון וגו'. ה' אלהיכם ההולך לפניכם ובמדבר אשר ראית וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמיני' וגו'. והדברים האלה כלם לא נזכרו בפ' שלח לך אנשים:
ואולי יחשוב חושב מפני זה שאדון הנביאי' בשעת המאורע לא דבר לעם הדברי' האלה כי ירא מפניהם. ואמר לבנים אשר קמו אחריהם אשר לא שמעו ואשר לא ראו אמתת המאורע אותה התוכחה הראויה לאבותיהם על כיוצא בזה נאמר אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה. זהו הספק הנופל בדברי התוכחה:
אמנם בביאור המצות. כבר יפול בו ספק ג"כ איננו מועט. והוא שיראה שמשה רבינו ע"ה בזה הספר הזהיר על מצות מחודשות לא נאמרו עדיין אל ישראל. וזה ממה שיסבב מיעוט האמנה וחסרון בדבריו חלילה לחשוב שהוא יחדשם מעצמו אחרי שלא נאמרו במה שעבר עם שאר המצות שנתן הקב"ה לעמו. כי איך נאמר שקבל משה המצות ההן בסיני. ושתק ולא אמרם לעם עד עתה:
הנה להתיר הספקות האלה. צוה הש"י למשה שיכתוב בראש דבריו הפסוקים האלה אשר נאמרו בלשון נסתר. לפי שהוא עדות אלהי יעיד האמת במה שעבר ובמה שעתיד. ואמרו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. רוצה לומר התוכחות אשר יבאו בספר הזה. אל תחשוב שמשה חדשם עתה ושלא נאמרו אז לדור המדבר במקומם. אינו כן אבל הדברים עצמם עם היות שלא נכתבו במה שעבר הנה בלי ספק משה אמרם אל כל ישראל בשעת המאורעות באותם המקומות אשר קרו שם הדברים. והם בעבר הירדן רוצה לומר קודם שיעברו את הירדן בהיותם במדבר. בערבה. מול סוף ובפארן. ובין תפל. ולבן. וחצרות. ודי זהב. שהם המקומות שהכעיסו בהם ישראל את המקום יתברך. וא"כ לא חודשו דברי התוכחות האלה הנה אבל נאמרו כאן כמו שנאמרו אז בימים ההם עם היות שהתורה לא כתבם שמה כי תקצר כאן מה שהרחיבה במקום אחר. ולא נכתבו הדברים כלם יחד ולפי זה לא יהיה אמרו אלה הדברים על המצות. וגם לא כוון שבזכירת המקומות היה מוכיח לישראל על מה שעשו בהם כדברי המפרשים. כ"א להודיע שדברי התוכחות שיזכור בספר הזה כבר נאמרו במה שעבר במקומות הראויים אליה. והותר בזה הספק הראשון שהעירותי בפרשה:
ואמנם אמרו אחד עשר יום מחורב וגו' הוא להעיד אשר שיעור אותם המקומות אשר קרה בהם כל זה ואשר נאמר בהם כל התוכחות כלם הוא מהלך י"א יום שהוא מחורב עד קדש ברנע בתוך המרחק הזה. ובקדש עצמו קרו כל הדברים הנזכרים ונאמרו כלם אותם התוכחות וכאלו אמר שמחורב עד קדש בדרך שילך האדם בי"א יום בהר שעיר דבר משה כל התוכחות האלה. וכל זה להעיד כי בפניהם הוכיחם ולא ירא אותם. והותר בזה ג"כ הספק השני שרמזתי בפרשה:
ואחרי אשר העירה התורה בענין התוכחות בכל מה שראוי. הנה ראתה עוד להעיר על החשד אשר יפול בענין המצות. שיחשוב חושב שהם מחודשות כאן. ולזה אמר שלא יחשבו שבזה הספר באו מצות מחודשות כי כל המצות פרטיהן ודקדוקיהן נאמרו מסיני. כמו שבא בקבלתן ז"ל וכמו שהוא קבלן. כי אין ספק שאמרן לבני ישראל. כי לא יעלים קצתם ויזכור קצתם אחרי שכלם נאמרו אליו. אבל לפי שבאו שמה קצת המצות ההן בקוצר רב וברמיזות. לפי שבהיותו ע"ה חי הוא היה מספיק לבאר אליהם הסתרם מדי יום ביום כי יום ליום יביע אומר. וכמו שאמר כל הדבר הקשה יביאון אל משה. הנה עתה בראותו כי קרוב יום מותו וכי באו ימי השלום והפקודה. הוצרך לבאר במצות דברים אשר לא התבארו בהם עדנה. וזש"ה ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל כל ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. ואין הכונה בזה שבאותו יום דבר משה אל כל ישראל כל המצות כי אם שנדע באמת שכל המצות שבתורה כלם נאמרו מפי מרע"ה לישראל עד היום ההוא רוצה לומר יום אחד לחדש עשתי עשר בשנת הארבעים כי כמו שהוא ע"ה קבלם ככה אמר לישראל. וא"כ בשנת הארבעים באותו יום כבר דבר משה אל כל ישראל כל המצות שנצטוו מהאל ית'. וא"כ אין בכאן מצות מחודשות כיון שכלם נאמרו לישראל במה שעבר עד אותו יום איש לא נעדר. ואמר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בכ"ף הדמיון. ולא אמר כל אשר צוה להעיר שכל המצות דבר אליהם. עם היות שנשארו דקדוקים ופרטים לא נתבארו אליהם והם אשר הוצרך עתה לבאר. ולזה אמר ככל אשר צוה ה' לאמר שלא אמר כלו בסוף. כי אם קרוב למה שיצוהו האל יתברך. ולפי שיאמר אומר אם משה כבר אמר לישראל כל המצות א"כ מה ראה לשנותם הנה. מפני זה אמר עוד שעם היות שכל המצות שנאמרו למשה כלם נאמרו לישראל עד אותו היום הנה להיות קצתם בקצור גדול הוצרך לבארם מחמת מיתתו. לפי שאחר מיתתו לא ישאר מבאר התורה ומגיד תעלומותיה. כמו שאמרו במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות. שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל אמר להם לא בשמים היא וגומר. וזש"ה אחרי הכותו את סיחון וגו'. בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו'. ירצה בזה שמשה ראה שני סימני' יורו על מיתתו ולכן נזדרז לבאר את התורה. הא' הוא כבוש ארץ סיחון ועוג וידע שזה יעשה על ידו ושמיד יאסף אל עמיו. הב' שהיו כבר בעבר הירדן סמוכים לזמן ההעברה והש"י אמר לו אל מעבור את הירדן הזה. ולכן בהיותו בארץ מואב ששם תהיה קבורתו כיון שראה שכבר כבש סיחון ועוג שהיו קרובים לעבור את הירדן הואיל ורצה משה לבאר התורה והמצות והחקים והמשפטים להיותו קרוב למות הנה בזה נשלמה ההקדמה שראתה החכמה האלהית להקדי' לדברי מרע"ה להסיר החשד והספק אשר היה אפשר שיקרה בדבריו שיזכור בתוכחה ובמצות. והתבארו עם זה הפסוקים באופן מתישב על הלב והיותם הקדמה לכל הספר והותר עם זה ג"כ הספק השלישי שהעירותי בפרשה. ובאלה הדברים רבה דרשו הפסוקים באופנים מתחלפים ומכללם אמרו שאלה הדברים מלשון דבורה. מה דבורה כיון שהיא נותנת עוקצה היא מתה כך מרע"ה כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם. והוא דרש נאה:
פסוק ו
ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם וגו' עד ולזרעם אחריהם בזה המקום התחיל מרע"ה לדבר דבריו לעם. כי היו הפסוקים הקודמי' הקדמה שעשתה התורה לספור דבריו כמו שאמרתי. וכוונתו הכוללת בדברי הסדר הזה כלו היה כי לפי שהיה שכר המצות והסגולה הדבקה בהם ירושת הארץ כמו שאמר פעמים רבות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ. לכן קודם שיתחיל בביאור המצות ובזכרון שכרם שהוא תכלית הדברים וכונתו העצמי' ראה בחכמתו שכבר תמו כל הדור אנשי המדבר אשר ראו הדברים כמו שעברו וידעו סבותיהם וחשש אולי בניהם יסתפקו בהם ולא יאמינו בהשגח' אלהית הפרטית. ושיביאם אל זה שני דברים זרים ששמעו וידעו שקרה לאבותיהם הא' עכובם במדבר מ' שנה ויאמר הדור האחרון הזה איך קצרה יד הש"י מהביא אותם מהר אל האדמה. האם ירא את העמים אשר היו אז בארץ לחזקם וכדברי המרגלים. או הנה להיותם נבוכים בארץ סגר עליהם המדבר ועזב ה' אותם ואיך שיהיה מאחר שהיתה השכינה ביניהם והם לא יירשו ארץ והיתה ירושתה בשכר התורה. אם כן מה ששמעו שנלחמו אבותיהם עם האמורי ונפלו ישראל לפניהם לחרב ועברו בארץ בני עשו. ובארץ בני עמון. ובארץ מואב וייראו מגשת אליהם מהלחם בה. ועם היות שעתה נלחמו עם סיחון ועוג ויירשו את ארצם יאמרו העולם כמנהגו נוהג פעמים ינצחו ופעמים ינוצחו. ופעם ייראו כשהרגישו אויביהם חזקים מהם. ואין זה א"כ מפעל ההשגחה. כי אם בטבע או במקרה. וכל זה ממה שיביא להאמין שלא בזכותה של תורה תליא מילתא ומה יסכון גבר ברצותו עם האלהים. לכן כדי להסיר משה המחשבה הנפסדת מלב השומעים. ראה קודם ביאור המצות להודיע ביאור הדברים הזרים האלה. רוצה לומר עכוב העם במדבר מ' שנה מה היה סבתו כדי להודיעם שלא היה במקרה ולא מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ הזאת כ"א שעונותיהם היו מונעים הטוב מהם ומהם היתה זאת להם. ולזה הביא ראשונה ענין המרגלים לא להזכירו עליו לבד כ"א גם להודיע סבת העכוב הזה. ואחריו הביא מלחמת האמורי אשר רדף את ישראל והכה מכה רבה בהם וגלה להם שזה היה בעונם ושהוא ע"ה התרה בהם ראשונה והם לא שמעו אליו ושאחר כך הוכו הם בחטאם. והודיעם עוד שאם אבותיהם לא נלחמו עם בני עשו ועמון ומואב לא היה זה מפני יראתם אותם כי הנה האומות ההם היו יראים את ישראל. אבל האל יתברך הוא צוה שלא יתגרו בם מלחמה. והוא יתברך הגין בעדם לזכות אבותיהם. ושמלחמת סיחון ועוג לא נעשתה בדרך אנושי. אבל הש"י הוא נתנם בידם ולכן אמר עליו החל רש היום הזה אחל תת פחדך ויתר הדברים שיזכור. וכל זה ממה שיורה היות הדברים כלם מושגחי'. וששומר מצוה לא ידע דבר רע. ושעין ה' אל יראיו אל המיחלים לחסדו. ושראוי שיאמינו בהשגחתו. ושיעשו מצותיו וישמרו אותם. כיון שבזה יפלו אויביהם לפניהם ויירשו את ארצם ולכן חתם את הדברים באמרו ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים ולמען תחיו ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ וגו'. שהוא סוף הצעתו מן הסבות שזכר. הנה התבאר מזה למה לא התחיל אדונינו מרע"ה בביאור המצות ובעשרת הדברות ולמה היה תחלת דבריו עון מרגלים ואיך עזב שאר עונות הקדומים אליו בזמן. ומה התוכחה שהביא בספור ארצות בני עשו ועמון ומואב. ואיך הביא אחריה מלחמת סיחון ועוג. והשלים הספור כלו. ואחר כך חזר לדברים הקודמים אליו בפרטיות הנמשכות כי היה כל זה ממנו לתכלית נבחר כדי להסיר מלבותם הספק האפשרי שיפלו בו ובאו הדברי' כלם להכרח רב ובסדור גדול כדורש טוב לעמו. ודובר דבר דבור על אופניו. ולכן נחתם בזה הספור הסדר הראשון הזה. יען נשלם בו דרוש אחד בפני עצמו והותרו בזה הספקות הח' והי"א. וידעת עם זה קשור הסדר כלו. ועתה נשוב אל פירוש הפסוקים:
ה' אלהינו דבר אלינו וגו' בזה המקום התחיל אדונינו משה שמעוני אחי ועמי הנה עכוב האבות במדבר אי אפשר שיהוה כי אם לאחד מג' סבות. אם לסבת האל יתברך או לסבתי שגרמתי הדבר. או לסבת העם עצמו. ואתם אל תחשבו שהיה עכוב אבותיכם במדבר ארבעי' שנה מפנת האל יתברך. ולא מפנתי. אבל היה מפנת עצמם. ואמנם שלא היה מפנת האל יתברך מבואר. אחר שהוא יתברך בהיותינו בהר חורב מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע ועומק ההשגה האלהית הנה הוא יתברך צוה אותנו שנסע משם ושנבא אל הארץ ושם פי' מיד אל הר האמורי ואל כל שכניו ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת וגו'. והודיע כל אלה המקומות להודיע שהכונה האלהית היתה שישראל יכבשו את כל זה וגם המה לא זכו אל כל הארצות האלה לעונם ולהתרשלותם. ואם כן המונע היה מהם מצדם לא מצד האל יתברך וזהו אמרו עוד ראה נתתי לפניכם את הארץ וגו'. כי היה רצונו שמיד יירשו את הארץ. ולכן אמר שכבר היא אצלו נתונה להם. והנה אמר ראה בלשון יחיד והיה ראוי שיאמר ראו בלשון רבים כי הדבור כלו הוא ככה. כאלו אמר למשה ראה אתה משה ותהיה עד בדבר שאני כבר נתתי לפניהם את הארץ. וכבר יצאתי מן השבועה שנשבעתי לאבות וכאדם האומר למלוה לו. קבל ממני מה שהלוית לי כדי שאצא מידי חובתי ויקח עדים בדבר. ככה האל יתברך אמר לו למשה פקח עיניך וראה שנתתי לפניהם את הארץ מוכנת להכבש ושאני אומר להם בואו ורשו את הארץ כמו שנשבעתי לאבותיכם. וזה ממה שיורה שלא היתה סבת העכוב מאת האל יתברך. והורה במה שאמר רב לכם שבת בהר הזה. רמז אליהם שבסבתם נתעכבו בהר חורב כל כך מהזמן כי מפני שחטאו בעגל נתעכבו שמה. בהשתדלותו במחנה ע"ה ליסר את העם. ובעלותו בהר שני פעמים לכפר על עונם. ועל הלוחות השניות ישב בכל אחת מהן מ' יום. והיו בזה כל ימות הקיץ נזופים באופן שלא נעשה המשכן עד הסתיו הנמשך אחריו בר"ח ניסן. וכל חדש ניסן ואייר עד עשרים יום בו עשו חנוכת המזבח. וסדר הדגלים ואז נסעו. וכאלו אמר הרבה נתעכבתם בהר הזה. עשו בענין שלא תתעכבו בדרך עוד אבל שתבאו מיד אל הר האמורי. כי אם לא תרגזו בדרך לא תתעכבו בכבוש הארץ. כי היא כבר נתונה אליכם. וזהו ראה נתתי לפניכם וגו'. או יהיה רב לכם וגו'. להגיד שהרבה שלמיות היו באותו הר. ומה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון כפי האמת:
פסוק ט
ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו' עד ושוטרים לשבטיכם. אחרי שכבר ביאר מרע"ה איך עכוב העם במדבר לא היה בסבת השם יתברך. באר עוד שג"כ לא היה בסבת משה עצמו. כי הוא זרז את העם למה שיצטרך אל מהירות הדרך ולהכנס אל הארץ ולשבת בה. ולפי שמנוי השופטים ושרי האלפים ושרי המאות הוא מתיחס אל ישוב הארץ מדינה ומדינה ועיר ועיר. והוא גם כן דבר מיוחס למלחמות. אמר שכל כך היתה ירושת הארץ קרובה בעיניו לבא שהוא השתדל מיד למנות עליהם השרים והשופטים אשר יצאו לפניהם ואשר יבאו לפניהם. ואשר ישפטו את העם בעריהם וכל זה בחשבו כי ירושת הארץ וכבושה תהיה בידיהם מהרה. והוא ממה שיורה שמרע"ה לא מנה השופטים והשרים אם לא ברצון ישראל ושספר להם תחלה ההכרח המביא אותם לזה. לבל יחשבו שהיה זה ממנו לבעטו בהנהגתם ולמואסו בה. וזהו שאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם לדעתי הוא כמו שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעתי לאבותיו. יאמר עם היות שהייתי יכול להנהיג אתכם במדבר איני יכול לשאת אתכם אל הארץ ולהנהיג אתכם בה ולכבשה ולירש אותה. לפי שבמדבר לא היה צריך כי אם לדון ביניהם וללמדם תורה ומצות והיו כלם מקובצים במחניהם. אבל בהכנסת הארץ תצטרכו שרים רבים עליכם להלחם עם האומות ולכבוש את הערים ולשפוט משפטיכם בארצותיכם ואיך יוכל איש אחד לבדו לשפוט עם רב בדרך ולהדריכם עוד במלחמ'. אם לא יפקד עוד על העם שרי הצבא אשר יצאו לפניהם ושאר יבאו לפניהם. וזהו אמרו לא אוכל לבדי שאת אתכם. ר"ל לשאת אתכם אל הארץ אשר אנחנו באים שאה והוכיח איך לא יוכל לבדו שאת אותם שמה מב' צדדין הא' מפני רבוי העם וכמותו. הב' לחלוק מיני ההנהגה והעמל אשר עמהם. כי אם היתה ההנהגה ממנו אחת לבד אולי עם כל רוב המונהגים יסבלה. אבל רבוי גדול במונהגים ובהנהגות מתחלפות זה ממה שיחייב הלאות והבלתי סבל. ולכן הודה ראשונה רבוי כמות העם באמרו ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום וגו' יוסף ה' וגו'. ירצה לומר בזה שממה שראינו בזמן העבר הרבה אותם. כי הנה בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרים ונתרבו בזמן מועט שמה בהפלגה. וראינו עוד שבזמן ההוא נתרבו גם כן במאד מאד עד שהנכם היום כככבי השמים לרוב. רוצה לומר שמה שאמר האל יתברך לאברהם הבט נא השמימה וספור את הככבים וגו'. ויאמר לו כה יהיה זרעך. הנה נתקיים היעוד ההוא אז. וזהו שאמר והנכם היום כככבי השמים לרוב כי היום הזה נתקיים אותו היעוד לרבוים. ואמר שמה שראו במה שעבר ובאותו זמן ההווה ראוי שיעשו פסק דין ויאמינו שגם בעתיד ה' אלהי אבותם יוסף עליהם עוד אלף פעמים כהם. ולכן הביא כאן שלשה חלקי הזמן בעבר. ועתיד. והווה. כמו שאמרתי ואמר עוד שמלבד שהרבוי שיעשה בהם לערך הרבוי שעשה עתה. הנה עוד יברך אותם כאשר דבר להם. רוצה לומר שיברך אותם בירושת הארץ ובנצחון האויבים וביתר הדברים שברכם האל ויעדם לעשות להם. ומזה הוליד שהיו המונהגים רבים. ויהיו מיני ההנהגות רבות כפי ערך הברכות אשר ברכם ה' וע"כ אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם. ואתה ראית פי' המפרשים בזה הפסוק. והיותר מחוור שבכלם הוא פי' הרמב"ן ז"ל שפי' הטרח בלמוד התורה והמצות כמו שאמר ליתרו והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו. ומשאכם הם הנבואות והתפלות. שהיו ישראל שואלים האחיה מחולי זה. הנמצאו האתונות. וכנגדו אמר שמה כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. וריבכם הם הדינים שבין אדם לחבירו ועל זה אמר שם ושפטתי בין איש ובין רעהו:
וראיתי מי שהקשה עליו כי משה לא תקן מכל אלו כי אם ענין הדינין שבין אדם לחבירו באמרו שלקח אנשים חכמים. ובענין הלמוד והתפלה עם הגדת העתידות לא תקן כלל ולכן פי' שטורח ומשא וריב כלו הוא בענין הדינין בין אדם לחברו. והם שמות נרדפים על דרך היו עלי לטורח נלאתי נשוא. ואני אומר שאין תפישה להרמב"ן ז"ל במה שאמרו. כי משה אדונינו לא רצה להסיר עצמו מכל ההנהגה. אבל אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם רוצה לומר מבלי שותפות. ואמר איכה אשא לבדי להגיד שגם כן הוא יעזור בהנהגה. אבל שראוי שימנו אנשים יעזרו בה. הנה אם לקח החכמים והנבוני' הלא המה יוכלו ללמד את העם ולדון ביניהם. והשאר הגדת העתיד והתפלה לאדון הנביאים. אבל היותר קשה עלי בזה הדרוש הוא. איך אדונינו משה כשזכר מיני ההנהגה ועמלה לא הגיד דבר מהמלחמות ולא מהנהגות הדרכים שהוא הספק הז' שזכרתי:
ומפני זה חשבתי אני שעם היות שרש דברי יתרו למשה על דברי המשפט. וזה למה שראה משה ששפט ישראל מן הבקר עד הערב ולא נתחכם בשלמות לראות את הנולד. ולתת עצה בדבר המלחמה העתידה בכבוש הארץ כראוי הנה עם כל זה כבר העיר עלינו מעט מזער בעצתו ואם אינה בשלמות. ולזה אמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. ואינם העשירים כדברי רש"י ז"ל (במדבר ל"ה י"ד) אבל הם אנשי המלחמה על דרך מה שאמר הכתוב ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. כי צבא וחיל הם שמות נרדפים יאמרו על העם ההולך למלחמה ועליהם אמר אנשי חיל. לפי שלב אנשי המלחמה אין יראת אלהים על פניהם רק רובם ותמיד כל היום יתאוו תאוה לשלול שלל ולבוז בז. צוה עוד שיהיו אנשי אמת שונאי בצע ובסוף אלה הדברים אמר ושפטו את העם בכל עת וגו'. ומלבד המשפט אמר עוד ונשאו אתך ירצה בענין המלחמה שיעזרו בה וישאו עמו ישראל אל הארץ. ובזה רמז להנהגת הדרכים וסדור המלחמה. ואולי שלזה כוון גם כן באמרו וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ירמוז במלת מקומו הארץ הנבחרת שילכו מהרה שמה כי בהיות עליהם שרי האלפים ושרי המאות יבאו בשלום לארצם ומקומם ותהיה כל הארץ לפניהם. ובאין מלחמה יכבשו אותה מה שלא יהיה בהיותם כצאן אשר אין להם רועה. כי ילחמו אלו עם אלו ולא יעשו תועלת במלחמותיהם ולזה משה אדונינו כשספר כאן לישראל כוון בדברו גם כן בשלמות גדול לענייני המלחמה. ולזה אמר טרחכם ומשאכם וריבכם. ירמוז לדעתי בטרחכם. עיניהם אלו עם אלו ודיניהם מה שבין אדם לחבירו. ומשאכם רמז לשאת אותם אל הארץ ולהנהיגם במה שיאות לשרי הצבא ההולכים דרך לנחותם במעגלי צדק בנאות דשא ירביצם על מי מנוחות ינהלם. וכוון באמרו וריבכם על המלחמות והריב אשר ילחמו ויריבו עם אויביהם בדרך. לא על מריבותם אלו עם אלו כי כבר נכלל כלו בטרחכם. אבל וריבכם הוא הריב והמלחמה אשר יהיה להם עם האומות ויהיה אמרו וריבכם על דרך (ישעי' ג') נצב לריב ה' שהוא להלחם עם האומות בעבור ישראל. וכמוהו (שם מט) את יריבך אנכי אריב שהוא גם כן על האומות. וכנגד ג' ההנהגות האלה שהם בינם לחבריהם בישוביהם ודיניהם. ובינם ובין עצמם בדרך ובינם לאויבי' במלחמה אמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. ואמר הבו לכם להגיד שלא נתגאה הוא למנות מעצמו השופטים והשוטרים לבל יאמרו כעדת קרח שהיה ממנה קרוביו ואוהביו. אבל צוה להם שהם ימנו האנשים ההם. והנה אמר חכמים לשפוט בין איש ובן רעהו ולתקן עניניהם ביניהם נגד מה שאמר טרחכם. ואמר ונבונים על מנהיגי העם בדרכים במסעיהם ובתחנותם ובכל מקומות מושבותיהם ובתקון צרכיהם שזה בלי ספק מן פועל התכונה והצדק והשכל המעשי. ואמר וידועים לשבטיכם. על שרי הצבא במלחמו' שצריך שיהיו נכרים וידועים לשבטים באופן שהממונים תחתיהם אליהם יפנו. כי איך יהיה שר צבא אדם זר שאינו נכר אליהם ואיך יפקדם וישמרם. אבל צריך שיהיה נכר וידוע ביניהם. ואח"כ צוה שימנו אותם שימצאו בהם יחד החכמה והתבונה וההכרה לדון ולהנהיג בדברים ולהלחם עם האויבים. ואמר ואשימם בראשיכם. להגיד שכאשר יהיו חכמים ונבוני' וידועי' לא יחוש להיותם ממשפחת רם או ממשפחת בוז כי הנה למעלת חכמתם והנהגתם ישימם ראשים על העם. כי כן ראוי שיהיה המנהיג מאיזו משפחה מעולה. וזכר שהם השיבו ואמרו לו טוב הדבר אשר דברת לעשות. כלומר טוב זה הדבר אשר דברת שתעשה אותו. והנה זכר שהוא בעצמו הושיב את השרים מבלי שהעם ימנה איש מהם. וז"ש ואקח את ראשי שבטיכם. רוצה לומר שלקח משה למנהיגים שרי השבטים ולא עשה מנוי אחר והיה זה להיותם היותר ראויים לכל הנהגה מצד מעלתם. כי ההנהגה והמנוי יותר ראוי למעולי היחס מהאחרים ואליהם יאות יותר. וזכר בהם אנשיו חכמים וידועים ולא נבונים. ורש"י ז"ל כתב (דברים א' ט"ו) ונבונים לא מצא ולא נתן הסבה בזה. ואני אומר שרצה בחכמים יודעי התורה והחכמות השלמים בשכל העיוני וראה בנבוני' היודעים בהנהגת המדיניות. והם השלמים בשביל המעשים. ומלת וידועים נקשרת עם לשבטיכם. רוצה לומר שיהיו ידועים ונכרים כל אחד לשבטו. ולפי שעל המעט ימצא אדם שלם בעיוני ומעשי בטבע. וזה כי הטבע כשיתעסק במושכלות לא יוכל להשכילם במפורסם. וכמו שזכרו הרב במורה בח"א פ"ב בענין אדם הראשון ז"ל. לכן זכר אדונינו משה עליו השלום שמצא ולקח אנשי' חכמי' מהם ושלקח לענין ההנהגה והמלחמות אנשי' ידועים וניכרים מהם לשבטיהם שהם אנשו חיל בעלי זרוע לצאת ולבא ולא זכר שלקח נבוני' לפי שהיה זר המצא הנבוני' ר"ל השלמים בדברי' המדיניי'. עם היותם חכמים בעיוניות. כי התחברות שני הדברים האלה ידיעות עיוניית ומעשיות באיש אחד ימצא על המעט. והנה יורה על זה מה שנאמר בבצלאל כשתארו השם יתברך בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. רוצה לומר שהיה שלם בעיון החכמה במלאכות ובמעשה המדיניות וגם במלאכות שהוא כל מלאכת מחשבת ובכל האומניות המתחלפים וכמו שאמר ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ ובכסף ובזהב ובנחשת שהם מלאכות הרבה מתחלפות גלה אלינו יתברך שהיותו שלם בידיעות המתחלפות הרבות ההן לא היה בטבע. כי אם ברוח אלהין קדישין שבדרך פלא הדריכו האל לזה. וזהו אמרו וימלא אותו רוח אלהים וגו'. ואפשר עוד לומר שאמרו חכמים ונבונים וידועי' הוא שם נאמר ביחוד. רוצה לומר חכמים בתורה ובעיון. האמנם כשאמר ואקח את ראשי שבטיכם אנשי' חכמים וידועי'. רצה בחכמים שם כולל בו וכללו הנבוני' כי בשם חכמה יוכללו העיוניות והמדיניות ואחר כך לקח החכמי' מהם לשפוט בענין הדינין. ומהם להנהיג בענין הדרכים כמו שכתבתי. והנה נשאר עלינו לבאר מה ראה יתרו בעצתו. ואדונינו משה ז"ל במעשהו במנותו כל כך מנהיגים שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות הוא הספק השביעי שהעירותי בפרשה:
והשבתי אני שבענין המשפט וענין המלחמה שהם הדברים היותר כוללים בהנהגתה ראה משה אדונינו ע"ה במעשהו ויתרו בעצתו המנוי כל עוד שיהיה יותר כולל יהיה יותר בלתי מסודר. ולכן לא עשה שרי רבבות ולא שרי שמנת אלפים או שש אלפים וכיוצא בזה לפי שההשקפה באנשים רבים תבלבל ההנהגה. אבל נסתפק שיהיה בכל שבט ושבט המנוי היותר כולל על אלף אנשי'. כי בענין המשפט די כשאיש אחד ישפוט אלף. והנה עינינו הרואות שבעיר אחד שיהיה בה מאה איש ימנו שופטים שנים. וכל שכן בתוך אלף בני אדם שיהיה די כשיהיה להם ראש אחד ושופט אחד ישפוט ביניהם. ואמנם בענין המלחמה הנה הענין הוא יותר מבואר. וכולי האי ואולי שיכול איש אחד איש זרוע להנהיג אלף אנשי מלחמה ולהדריכם לצאת ולבא כראוי. ואמנם השרים אשר תחתיהם שרי המאות ושרי החמשים ושרי העשרות הנה יצטרכו בענין המשפט עם שרי האלפים ויחחלפו הנהגותיהם בארבע אופנים:
האופן הראשון שיהיה התחלפות כפי מספר הממונים תחתיהם כפי מעלת המנהיגים וחכמתם יהיה כללות מנוים והם השרי' ששופטי' על מאות. ושרים ששופטי' עשרות. ואם היה עובר הסכום סכום האלף. היה נופל בגבול כל הדבר הקשה יביאון אל משה. זה הוא האופן הראשון:
האופן הב' הוא שיהיה התחלפותם באיכות ההנהגה. כי מהם ישפטו בדיני נפשות ומהם בדיני ממונות ואם באלה קצתם ישפטו בענין הקרקעות. וקצתם במטלטלים. וקצתם בסחורה. וכיוצא מהחלופים האלה וזה בכל שבט ושבט. ובזה האופן יהיו שופטי' רבי' בהכרח:
האופן הג' הוא שיהיה ג"כ התחלפותם כפי איכות וכמות הדבר הנשפט. כי מהם היו שופטי' בעניני המלקיות ומהם בעונש אברים ומהם בדבר שיש בו ארבע מיתות בית דין וכל זה בדיני נפשות. ואם בדיני ממונות היו מעט שופטי' בסכום מועט כמו עשרה שקלי זהב. ומהם עד נ'. ומהם עד ק'. ומהם עד אלף. ומשם ולמעלה. וזהו שרי אלפי' ושרי מאות שרי חמשי' ושרי עשרות. ר"ל שרים שופטי' על אלף שקלי כסף או זהב. ושרי' שופטי' על ק'. ושרים על נ' מהם ושרים על עשרות:
האופן הד' הוא ג"כ כפי ההנהגה הכוללת וענינו שיש דברי' במדינה או בעיר אין ראוי שיעשו אותה אם לא בעצת והסכמת אלף איש ברורים לזה. ויש דרכי' שיעשו בעצת והסכמת ק' יועצים ממוני' לעשותם. ויש דברי' שיעשו בעצת נ' יועצים והסכמתם שהם ממוני' עליהם. ויש דברי' שיעשו ע"פ עשרה אנשי' לבד. ומזה הצד היו נקראי' שרי אלפי' ושרי מאות שרי חמשים וגומר. רוצה לומר שרי אלפי'. ושרי מאות שרי חמשים. ושרי עשרות. וגם זה בכל שבט ושבט. כי לא היה המספר שזכר הכתוב מנוי לנשפטי' רק לשופטים ולמנהיגים שכפי איכות הדברי' המתיעצי' היו היועצי' המתקבצים להנהגתו. ואתה תדע שכל ארבע מיני אופני ההנהנה האלה אשר זכר לך פה הנה הנם בוויניציאה היום הזה. ובהיות הדברי' מסורי' לאנשי' ידועי' וממוני' לעשותם היה שאיש על מקומו יבא בשלום. יהיה מה שיהיה הנה הצד השוה שבהם הוא שכל אחד מהשופטי' היה יודע במה ידין ובמה ישפוט. וכל אחד מהעם ידע מי הוא הראוי לשפוט בנדון שלו. וידע מי הם השופטי' ומה הם המשפטים אשר ישים לפניהם ובהם ישפוט את העם בכל עת. ואמת ומשפט ושלום ישפטו בשעריהם מה שלא יהיה בהיות איש על אנשי' רבים ישפוט ביניהם. כי רבוי הדברי' הנתבעי' והדינים המחולפי' והעם הרב יבלבלו שכלו ודעתו ולא יוכל לשפוט את כלם במהירו' רב כראוי. הנה זהו לדעתי צורך רבוי השרי' בענין המשפט:
ואמנם בענין המלחמות היה צורך בשרים הקטני' מלבד הגדולי' לפי שפעמים רבות במלחמה יצטרכו אנשי' רבים ללכת לעשות מעשה אחד. ולפעמי' יספיקו אנשי' מועטים לעשותו כפי טבע הדבר הנכסף. והיה עמל גדול בכל עת שיצטרכו עשרה אנשי' או מאה או אלף יבקשם בכל צבא ויבררו אותם אם ברצון האנשים ואם בגורל. וכן גם עוד היום מנהג המלכי' גבורי החיל כשילכו במלחמה שיחלקו כל אנשיהם למשמרות ויעשו בתוך צבאם שרי החיילי' והמלך יביא בידו בכתב כל שרי החיל אשר לו אחד אחד בשמו ומן העם אשר אתו. וכן כל אחד ואחד משרי החיל אנשי מלחמתו יחלק ביד שרים קטני' הסרי' אל משמעתו ויביא שמותם על שפתיו. וכאשר המלך יצטרך לעשות מעשה פרטי כפי מנין אנשי המלחמה אשר בידו ככה יקרא כפי הצריך אליו אל כל אחד ואחד משרי החיילים ויאמר לו כחצות לילה או לעת ערב הכן בחוץ מלאכתך אתה והעם אשר אתך לעשות מה שאצוך. ושר החיל ההוא יכין וכן יגיד אל שאר השרים אשר תחתיו אם כלם אם מקצתם כפי צורך הלוחמי' הראויי' לאותו מעשה או ישלח לאחד מהם לבד אם בעשרה אנשים. אם בחמשי' אם במאה. כפי הכרח העת וצרכו כמו שתראה שעשה מרע"ה במלחמת מדין ששלח אלף למטה ושלח אותם ביד שרי האלפי' ושרי המאות ולא שלח שם לא שרי חמשים ולא שרי עשרות:
הנה נתבאר מזה שמשה אדונינו בחכמה יתירה סדר שרי אלפי' ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות האלה בין לענין המשפט בין לענין המלחמות. ואמנם השוטרים שהם המכים ברצועות אמר בהם לשבטיכם. להגיד שלא עשה שוטרים רבי' בעם כמו מנין השופטי' אבל היה די שיהיה שוטר אחד לכל שבט כי הוא יעבור לכל שרי השבט ההוא לקיים מאמריהם. וראוי עוד שנאמר כי אמרו לשבטיכם אינו חוזר לשוטרי' לבד כי אם גם לכל השרי' הגיד שגם בכל שבט ושבט עשה השוטרים והשרים שזכר:
פסוק טז
ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר וגו' עד את כל הדברי' אשר תעשון. הנה רבותינו ז"ל בספרי דרשו ואצוה את שופטיכם. שיהיו מתונין בדין. ודרשו לא תכירו פנים במשפט. על הממונה להושיב הדיינים. ודרשו כקטן כגדול תשמעון. שלא תאמר הואיל שזה עני וזה עשיר מצוה לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. ד"א שלא תאמר היאך אני פוגם בכבודו של עשיר בשביל דינר. אזכנו בדין וכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו. ובסנהדרין פרק קמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה. ופירש שם אמר זה להקדים הקודם בדין. ודרשו לא תגורו מפני איש שלא תאמר שמא יהרגני או שמא ידליק את גדישי. ובריש סנהדרין אמר רב חנן אל תכניס דבריך מפני איש. ורש"י ז"ל הביא אלה הדרשות כלם. ועל דרך הפשט אומר אני שהשופטי' לפעמי' יפשעו באחד מחמשה דברים:
האחד שלא ירצו לשמוע הבעלי דינין ויהיה המשפט בעיניהם לעמל רב וכמאמר התנא החושך עצמו מן הדין וכו'. ועל זה הזהירם מרע"ה ואמר שמוע בין אחיכם וגו'. ר"ל אל תמנעו עצמכם מלשמוע כי אחיכם הם. וכמו שבהיות ג' אחים ויריבו הב' מהם. האח הג' יכנס ביניהם לשפוט להם ולשום שלום. ככה השופט ראוי שישמע דברי המריבים וידון ביניהם כאלו הם אחיו. וזהו שמוע בין אחיכם:
האופן השני מחטא השופט. הוא כשלא ירצה לדון במאזני צדק אך יעשו פשרות בלבם או באומד הדעת ישפטו כמו שיעלה בלבם. וכבר זכרו חכמינו ז"ל בסנהדרין פ"ק באיזה זמן יוכל הדיין להשתדל לעשות פשרה בין הבעלי דינין שהוא קודם שידע ויראה המשפט עם מי הוא שאז יעשה פשרה ברצון הבעלי דינין אבל שלא ברצונם וכל שכן אחר שהבין המשפט ויודע למי הוא. אין הדיין עוד רשאי לעשות פשרה כ"א לחתוך הדין ועל זה אמר כאן ושפטתם צדק ואמר בין איש ובין אחיו ובין גרו. לומר אע"פ שיהיה הדבר בין אחים או בין איש ועבדו שמה שקנה עבד קנה רבו. או בין האזרח והגר. לא תעשה פשרה אבל בכוון גדול תשפוט צדק וכ"ש בין אנשים זרים:
האופן הג' בשופטים הוא בשיעותו הדין מפני השוחד או מפני הכרת הפנים כל זה הוא ממין אחד. ושוחד דברים הוי שוחד וכנגד זה אמר לא תכירו פנים במשפט רוצה לומר שלענין הפסד הדין והמשפט לא יכירו פנים מפני שוחד או מפני הכרת פני אהבה. וע"ד הלצה נוכל לומר שהזהיר הדיינין שלא יפסקו הדין כי אם בראיה גמורה לא כפי מה שעיניהם רואות שלא יאמרו על אדם הכרת פניו ענתה בו שהוא חייב בדבר הזה או שעשאו להיות פניו מוריקות או כדומה מהאמתלאות האלה. לא יעשה כן כ"א ע"פ הראיה והדין. וזהו לא תכירו פנים במשפט רוצה לומר אל תחשבו שאתם מכירין פני הבעלי דינין בענין המשפט עם מי האמת:
האופן הד' בשופטים. פעמים אינו בחתוך הדין והמשפט כי כבר ישפטו הדבר כפי הדין. אבל בשמיעת הבעלי דינין יכבדו העשיר על העני ויכירו פני הנכבד על הנקלה. הנה לזה אמר כקטן כגדול תשמעון ר"ל לא די במשפט שלא תכירו פנים אבל גם בשמעכם הבעלי דינין בטענותם תהיה השמיע' אליכם בשווי כקטן כגדול תשמעון. וע"ד זה דרז"ל בשבועת העדות (דף ז') ועמדו שני האנשים אשר להם הריב שיהיו שניהם מעומד ולא יושיב הדיין הנכבד ויעמיד העני. כי גם כן בזה יסתתמו ויסתלקו טענותיו של העני:
האופן הה' מהחטא בשופטים. אם ייראו מאחד מהבעלי דינין כי אולי מפני זה יעותו הדין וע"ז הזהירם ואמר לא תגורו מפני איש רוצה לומר יהיה מה שיהיה עשיר או עני גדול ושר או קטן הערך הן כלם אדם ילוד אשה. ולכן אין ראוי שתגורו ממנו כיון שהוא איש ונתן הסבה בזה ואמר כי המשפט לאלהים הוא. רוצ' לומר אותו שהוא אדון המשפט שהוא האלהים האדירים הוא יצילך מכל איש אשר הנשמה באפו וכמו שהשליח שהוא עושה שליחות המלך אין עליו אשם אם יעשה מצותו. ככה כשופט כיון שהוא עושה צווי האל אין ראוי לגור מפני איש מה ואפשר שרצה באמרו כי המשפט לאלהים שיחשוב הדיין שהבעל דין אשר לו המשפט אינו האדם החלוש אבל הוא האל ית'. וא"כ אין ראוי לגור מפני איש מה בענין המשפט. כי המשפט הוא לאלהים ית' והוא הבעל דין בזה והוא ראוי שיגורו ממנו ית' יותר מאיש אחר להיותו יותר גדול ויכול וחזק:
ולפי שמלבד כל הפשעים האלה שזכרתי שפעמים שיטעו בהם בדעתם וברצונם. הנה פעמים ג"כ יטעו לסכלותם את הדין ולהעדר ידיעתם בדבר המשפט לכן הוסיף עוד ואמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. ר"ל הדבר הקשה אל תדינוהו ואל תטעו בו אבל תקריבוהו לפני. ואל תאמרו שאני עסוק לא אוכל לשמעו כי אנכי בכל עת שתבאו לפני אשמעהו. ולפי שלא יחשבו שמשה כוון בזה להתגדל להביא אליו השופטים בכל עת לשאול את דבר המשפט ממנו ולזה העלים את הדינין אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון ר"ל לא כסיתי דבר מאת השופטים. אבל צויתי ולמדתי אליהם כל הדברים. ארז"ל בספרי אלו הן י' דברים שבין דיני ממונו' לדיני נפשות שלמדם אז לשופטים וכבר פירשו אחרים הפסוק הזה על ישראל שמשה ע"ה צוה להם שלא יעשו דבר כי אם ע"פ השופטים ושלזה אמר ואצוה אתכם ולא אמר ואצוה את שופטיכם. ואמר את כל הדברים אשר תעשון ולא אמר אשר יעשון כחוזר על השופטים שזכר והנה מה שכתבתי ראשונ' הוא יותר נכון והאריך מרע"ה בספור ענין השופטים כדי להורות לישראל שכבר הי' מזרזם לכל הדברים הצריכים אל הנהגת העם. כמו אם היו אותו היו' עוברי' את הירדן ונכנסים לארץ והועיל עם זה למוד המשפט והדינים לעם הילודים במדבר בדרך לשילמדו לעשות כן בארץ גם כוון בזה לומר שהוא סדרם תחת ידי שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשי' ושרי עשרות וצוה אותם איך ינהיגום. ולעם איך לא יצאו מתחת יד הנהגתם ועוד מעט נתבלבלו ובאו בערבוביא לומר נשלחה אנשים לפנינו. כמ"ש מיד ותקרבון אלי כלכם. ר"ל שריהם כהניהם שופטיהם ושוטריהם כי פרקו עולם מעליהם כמו שיזכור:
והנה נשאר עתה לבאר איך לא ייחס משה מנוי השופטים והשרים לעצת יתרו ויחסו לעצמו ולטרחו ולעמלו ואיך אמר ואומר אליכם בעת ההיא. והוא הספק הה'. ומה שמצאנו בפרשת יתרו שאמר שם וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא לכבודו שעשה כמו שהוא אמר אבל לא בזמן שאמר ומהסבה שאמר. כי אם בזמן הראוי אליו אחר היות דת ונימוס בה ישפטו המשפטים כמו שכתוב כאן. כי כן תמצא שמה וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו שאין ראוי שנחשוב שאז שלחו ואז הלך אבל התור' סיימה שם כל הספור מעצת יתרו והליכתו עם היות שלא נעשה אז הדבר ונעשה אחר כך ושלחו ימים רבים אחר זה. ופעמים רבות תמצא כזה בספורי התורה שישלים הספור במקום אחר עם היות שלא היה המעשה אז התבאר מזה שמשה לא היה חסר אותה העצה אבל יתרו אכלה פגה ושלא נעשתה בזמן שיתרו אמר. ומשה מעצמו עשאה והותר בזה הספק הה':
פסוק יט
ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' עד לא תירא ולא תחת. זכר משה שאחרי שמנה השופטים והשרים שזכר נסעו מהר סיני כמו שצוהו האל ית' וילכו במדבר הגדול ובאו דרך האמרי עד קדש ברנע וכל זה במהירות רב בג' ימים כמו שהביא הרב ז"ל בפי' (שם ח"ב) אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. וכאשר ראה משה שהאל ית' אמר להם פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ושבאו שמה אמר להם באתם עד הר האמורי כאשר צוה ויעד הקב"ה אותנו ראוי ג"כ שתאמינו שכמו שקיים זה ככה יקיים עוד את כל דברו הטוב שיתן לכם את כל הארץ כאשר דבר ולכן האמינו שכבר נתן ה' אלהיך את הארץ ומהרו ועלו ואל תתעכבו בדבר כלל אבל מיד עלו ורשו את הארץ המוכנת לפניכם אל תיראו ואל תערצו. כי האות הזה ר"ל מהביאה אל הר האמורי במהירות הזה יורה על כל מה שיהי' עוד בעתיד. הנה מכל זה הוליד משה אדוננו שעכוב ישראל במדבר כמו שלא היה בסבת האל יתברך כן לא היה גם כן בסבתו של משה כי הוא זרזם ומנה עליהם שרי אלפים ושרי מאות שילכו לפניהם כדרך הלוחמים. אבל היה הסבה באותו העכוב פשעם וחטאתם במה ששלחו המרגלים כמו שיזכור ובזה הותר הספק הרביעי:
פסוק כב
ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחהאנשים לפנינו וגו' עד אשר ה' אלהינו נותן לנו בא לבאר איך היה העכוב הזה במדבר בסבת העם וכי גמלו לנפשם רעה. וזה כי בהיותם בהר האמורי כמו שיעדם ושהתרה משה בהם פעמים רבות. עלה רש אל תירא ואל תחת. הנה הם לא רצו לעלות ויקרבו אליו כלם לא לבד שרי האלפים ושרי המאות הממונים עליהם אבל כלם כקטן כגדול באו אליו בערבוביא לאמר נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. ואמרו וישיבו אותנו דבר הוא לומר שלא יחשוב משה לשלוח אותם בסתר חרש לאמור וישיבו אליו דבר בייחוד כי הם לא ירצו אלא שיהי' השליחות מאתם ותהיה התשוב' אליהם בזה נשלחה אנשים ולא אמרו שלח לך אנשים כדי שג"כ התשוב' תהי' לכלם בפרהסי'. וזהו וישיבו אותנו דבר והנה לא בקשו מהרגול. כ"א כדי שיודיעום את הדרך אשר יעלו בה אל דרך ישרה בלי עקמומית נאותה לצבא גדול כי יש דרכים רעים ומסוכנים להיות עליה' הרים גבוהים יוכל אדם אחד להרוג עם רב ולזה היו מתאוים דרך ישר ובטוח לעין כל מגולה ואת הערים אשר נבא אליהם. ר"ל הערים הראוים להכבש תחלה כי בתחלת המלחמה הוא יותר טוב על עיר חלושה שיקחו מהרה ויכניסו בה הנשים והטף. ויצא שמעם בכל הארץ שכבר לקחו עיר אחת משיהיה בצורה ראשונ' על עיר מגדל וראשו בשמים שלא יוכלו לכבשו כ"א אחרי זמן רב ועל זה אמר וייטב בעיני הדבר וגו' ובספרי דרשו (גם רש"י שם ח' כ"ג) בעיני ולא בעיני המקום ועוד אמרו שם שלא מלבו עשה משה אלא שלא יחשבו שעל הארץ היא רעה היה מעכב מלשלוח שם אנשים לראותה. ולפי הפשט יאמר שייטב בעיניו הדבר אשר שאלו עם היות שלא ייטב בעיניו האופן אשר שלחוהו. והדברים אשר אמרו נשלחה אנשים וישיבו אותנו דבר. כי יוכל האדם לשאול שאלה הגונה מחבירו או מאדונו וישחיתה באופן הדברים וזהו אמרו וייטב בעיני הדבר. ר"ל שהדבר היה טוב. ולא אופן הדרישה הדברים שאמרו בענינה והנה זכר משה שעשה בענין המרגלים שני הדברים זרים בלתי נהוגים. והם ששלח י"ב אנשים בהיות מנהג הרגול לשלוח ב' אנשים. כיון שמה שיראו ב' יראו מאה איש בהליכתם מקובצים ואין תועלת ברבוים כי אם באיש אחד או בב' אנשים לחזק זה את זה. כמו שתראה כששלחם יהושע. ושאותם השנים עשר איש היו הנשיאים שבהם. וזהו אמרו ואקח מכם י"ב אנשי' כולם אנשים ראשי בני ישראל. וידוע שמדרך העולם ללכת לרגל האנשים פחותי המעלה לא הנשיאים הידועים והנכרים והיתה הסבה בזה כדי שבהיותם רבים לא יסכימו לחטא ולא יתפתו כלם להוצי' דבת הארץ ולדבר על השם יתברך תועה כי יהי' החטא אפשרי יותר באיש אחד או שנים משיהי' בי"ב. וגם כן כדי שלא יפול בין השבטי' מחלוקת בשליחותם שכל שבט ושבט ירצה שילכו מאנשיו ויהיו המרגלים משבטו כי יחשוב כל אחד כי ההולך שמה יגלה לאנשי שבטו הארץ המשובח' יותר לשישתדלו להיותה בחלקם ולזה בחר שיהי' איש אחד לשבט באופן שכלם ידע אמתת הדבר בשוה. ואמנם היותם נשיאים ראשי בני ישראל כדי שלא יכזב בדבריה'. ויהיו בתשובתם אנשי אמת כפי מעלתם גם שענין הרגול היא סכנה ועצומה כמו שאמר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ כי יצטרך הענין אל חוזק רב לפי שלבם אל ירך ואל יפחדו בענין הרגול וגם לא יפחדו מאנשי הארץ ומהערים החזקות ויתיאשו מהכבוש לא רצה לשלח שם אנשים רבים ופוחדים מאין לב כי אם אנשי חיל אנשי לבב הבוטחים בה' ובגבורתם:
ראה איך התחכם אדון הנביאים לעשות הדבר באופן שלא ימשך ממנו היזק לשון הרע וכל זה לא שוה לו לרשעת המרגלים כי עם היותם רבים ונכבדים הוציאו את דבת הארץ ובלשונם יכזבו לו באמרם ארץ אוכלת יושביה היא וגומ' ונפלו בחולשת הלב ובמורך לבב עד שכל העם שראו בתוכה היו נראין בעיניהם כענקים. וערים הפרזות בעיניהם היו ערי מבצר וגדרות מלך כמו שאמר אפס כי עז העם והערים בצורות מאד הנה כי מגורת משה רבינו ע"ה היא באתהו ולא הועיל לו התחכמותו. וזכר שהמרגלים עלו ההרה ויבאו עד נחל אשכול והנה אמר עלייה בא"י להיותה גבוהה מכל הארצות ונקרא נחל אשכול על שם סופו. וזכר שלקחו בידם מפרי הארץ להראות העמים והשרים את דשנה. ונתנו תשובתם בפרסום לכל ישראל כמו שבקשו בראשונה. וזהו וישיבו אותם דבר ויאמרו טובה הארץ וגו'. והנה באמרם טובה הארץ לא כוונו זה רק על היותה זבת חלב ודבש ועל כן עם הראות הפרי אמרו טובה הארץ בפני עצמה בענין הפירות והמזונות כלם וכח זה המאמר הוא מה שנאמר שם באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. כי זה הוא הטוב אשר קיימו שהיה בה. ולכן יאות המאמ' הזה אל כל המרגלים כי לא כוונו בטובה כי אם דשנות הארץ ותענוגיה. ואמר שעם הסכימם כלם בשלמות הארץ ודשנותה הנה בני ישראל לא אבו לעלות:
ואמנם למה משה אדונינו בזה הספו' לא רצה להודיע איך השם ית' צוהו בשליחותם. באמרו שלח לך אנשים וגו' וייחס הדבר אליהם ולעצמו באמרו ותקרבון אלי כלכם וגומר וייטב בעיני הדבר וגומר. וגם כן למה לא ספר הצווים אשר צוה משה רבינו ע"ה למרגלים שיראו העם. והארץ. והערים. וגם למה לא פירש מה שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה היא:
הסבה בכל זה הוא לפי שהיה מדבר עם הדור האחרון בניהם אשר קמו מאחריהם. ואם ישמעו אמתת המאורע כמו שקרה יגזרו אומר באמת שסבת העכוב במדבר היה השם יתברך כיון שהוא צוה למשה בשליחות המרגלים ויאמרו למה ה' נתן מכשול לפני עורים והיה ראוי שלא יספיק בידם לשלחם בהסכימם בשליחותם אף כי הוא יתברך היה השולח מעצמו וגם ידברו במשה ויחשבו שהוא גם כן היה בעצם סבת העכוב אחרי שהוא עליו השלום צוה למרגלים בדברים שלא שאלו העם ולא צוה ית' עליהם. והוא במה שצוה אותם שיודיעוהו מה הארץ ומה הערים. ומה העם המעט הוא אם רב החזק הוא הרפה. כי הנה השאלות האלה המה אשר חייבו תשובתם. ומזה נמשך מה שנמשך וילונו אם כן נגד משה. ויאמרו אתה הסבות את לבם אחורנית ופתחת פה לשטן ויאמרו שהסבה הראשונה יתברך ומשה עבדו הם אשר סבבו עכוב אבותיהם במדבר כל הזמן הרב ההוא הפך מה שהשתדל משה לבארו אליהם להשריש בלביתם סבת שבח המצות ושמירתם כמו שאמרתי. וגם ראה משה אם היה מגיד להם מה שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה היא. אולי גם עתה בזה יימס לבב העם וייראו ויפחדו מלבא שמה כמו שעשו אבותיהם. הנה בעבור זה השמיט ספור שלשה דברים הנזכרים. הצווי האלהי בשליחות. וצווי משה למרגלים בענין הארץ והעם והערים. ולשון הרע שאמרו המרגלים וע"ז ארז"ל בב"מ ח' השוכר את הפועלים מות' לשנות מפני השלום. והותר בזה הספק הט':
פסוק כו
ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' וגו' עד וגם בני הענקים ראינו שם זכר שישראל חטאו בג' אופנים רעים מאד. הא' בהיותם חלושי הטבע. וכן רכי הלבב מטבע הפחותים. כיון שבשמעם חוזק אויביהם לא עצרו כח להלחם בם בהיותם עם רב וזה כוון באמרו ולא אביתם לעלות. הב' במה שמרו בזה את פי ה' אלהיהם. רוצה לומר שלהיותו אלהיהם שימסרו נפשם למות על כבוד שמו לקיים דבריו. ואחרי שהוא צוה עלה רש אל תירא וגו'. היה ראוי שישימו נפשם בכפם ולא ימרו את פיו. והם עשו בהפך שמרו את פי ה' אלהיהם שאמר עלה. והמה לא אבו. הג' הוא בדברים שדברו נגדו. כי אלו היו חלושי הלב וממרים את דברו. אם לא ידברו עוד מה שדברו היה חטאתם נקל בעיני הש"י. אבל הם הטיחו דברים רעים נגדו. וזה אמרו ותרגנו באהליכם ותאמרו וגו'. שבזה היו כפויי טובה ממה שעשה עמהם וכופרי' במה שייעד לעשותו. ואמר אנה אנחנו עולים. הוא התנצלותם על חולשת' ופחיתותם ואומרי' אנה אנחנו עולים אם להלחם בערים. ואם להלחם בעם. אם להלחם בעם. הנה אי אפשר כי הם עם גדול בכמותו ורם באיכותו. ואם בערים איכה נוכל נכה בהם כי הם גדולות ובצורות כאלו הם מגיעים לשמים. וא"ת ששרי הצבא אשר להם הם פחותי הלב הנה זה בהפך. כי הם בני ענקים. וא"כ המלחמה עם אנשים וערים כאלה הוא שטות ושגעון והסתכנות עצומה. ואמר אחינו המסו את לבבנו הוא לאמת את הדבר. כאלו אמרו אם מן אנשים אחרים היינו שומעין הדברים האלה לא היינו מאמינים אבל בהיות האומרים אחינו ראוי שנאמין. כיון שברע המגיע לנו מזה הם יקחו חלקם. ולפי שמדרך האח לחזק את אחיו כמאמר הנביא (ישעי' מ"א) איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הנה בראותנו שאחינו בשרינו המה המסו את לבבנו בענין הזה. שהראוי הוא שנאמין בדבר. והנה לא חשש משה מלהגיד הדבר הזה לבני ישראל כאשר חשש בשאר הדברים שהשמיט זכרם לפי שהם נלחמו כבר עם האומות ההם וכבשו עריהם החזקים והרמים כמ"ש ע"ז סיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון ועוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. והם ב' ערים בצורות וחזקות כמו שזכר בספר יהושע. ולכן כיון שהם ראו רבויים וחזקם ועריהם הבצורות ועוג הענק שלהם ויקחו את ארצם. מבואר הוא שלא יפחדו עוד מהדברים ההמה מה שלא יעשו זה בשמעה את דבת הארץ כי ארץ אוכלת יושביה היא. כי זהו מה שלא נסו עדיין ולא שיפחדו ממנו ולכן לא זכרו:
פסוק כט
ואמר אליכם לא תערצון וגומר עד ובענן יומם. לפי שביאר שהם חטאו בג' דברים בחולשת הלב. ובהמרות פי ה'. ובהטחת דברים נגדו. ראה משה להוכיחם על שלשתם. אם על חולשת לבבם. אמר לא תערצון ולא תיראון מהם. כי אתם רבים וחזקים מהם. ואם בבחינת הצוי האלהי שייעד אתכם. הנה ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם עמהם שהוא יותר חזק מהם. והביא להם ב' ראיות חזקות. הא' מופתי מצרים והוא אמרו ככל אשר עשה ה' אלהיכם במצרים לעיניכם. והב' מה שעשה עמהם במדבר וז"ש ובמדבר אשר ראית וגו'. וכנגד הדברים שהטיחו כלפי מעלה אמר ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם. ר"ל ובדבר הזה אשר אמרתם נגד כבוד האל יתברך בשנאת ה' אותנו אנה אנחנו עולים. יראה שאינכם מאמינים בה' אלהיכם. כי לו הייתם מאמינים בו לא תאמרו כדברים האלה והוכיחם על מעוט האמונה בראותם בעיניהם עמוד הענן ההולך לפניהם בדרך וגו'. ואפשר עוד אצלי לפרש הפסוק באופן אחר. ובדבר הזה אינכם מאמינים על שליחות המרגלים שכן אמר למעלה וייטב בעיני הדבר. יאמר הנה בדבר הרגול והשליחות יראה שאינכם מאמינים בהש"י. לפי שהמלחמה הזאת אינה מלחמה אנושית שיצטרך אל רגול ולתחבולות הלוחמים. אבל היא אלהית שה' אלהיכם הוא ילחם לכם. וא"כ אין צריך מרגלים לזה ולפי שאלו המרגלים לב' תכליות. הא' להודיעם את הדרך אשר יעלו בה והשנית לדעת הערים אשר יבאו אליהן אמר משה שגם לדברים האלה לא היו צריכים. וזה אמרו ההולך לפניכם בדרך וגו'. ר"ל כי הענן יומם יורה אותם הדרך אשר ילכו בה ועמוד האש לילה ובמקום אשר ישכון שם שם יחנו. וא"כ הוא יורה הדרך והערים. ועם היות שהדברים האלה כפי זה הפי' היה ראוי שיאמר משה אליהם כשרצו לשלח המרגלי' כי הוא הזמן הנאות לאותה תוכחה. הנה עם כ"ז לא היה מזיק בהוכיחו אותם עליו כפי שרשי האמת. אע"פ שיהיה בזולת ואחר זמנו הראוי. ועם היות שדברי התוכחה הזאת לא נזכרו בפרשת שלח לך אנשים. כבר העיד' התורה שאז נאמרו:
פסוק לד
וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויקצוף וגו' עד המדבר דרך ים סוף וגו' הנה בפסו' הראשון מאלו ראוי שנרגיש בג' גבולי' זרי' באו בו. הא' הוא וישמע ה' את קול דבריכם וידוע הוא שהש"י הוא צופה ומביט ושומע כל הדברים. ומה צורך להודיע שהש"י שמע מ"ש. וגם מה ענין קול דבריכם היה ראוי שיאמר וישמע ה' את דבריכם. האם נאמר כדברי הרב במורה בח"ב פל"ג. בפי' קול דברים אתם שומעים ששמע הקול ולא הבין הכונה וחתוך האותיו'. הב' אמרו ויקצוף וידוע הוא שהגזרות האלהיות אינם נמשכות מן הפעלות הנפש בכעס וקצף כי אם במשפט ודין ישר. הג' אמרו וישבע. והנה כשגזר הש"י על דור המבול לא נשבע עליו. ועל דור הפלגה ג"כ לא נשבעעליו ולא בעון העגל. והשבועה לא תועיל כי אם לאדם כמתחרט ממעשיו ולבלתי ישוב מכונתו ישבע לעשותו:
והנראה אלי בזה הוא כי לפי שמשה זכר למעלה שישראל חטאו בשלשה דברים בזה הענין. במורך לבב. ובהמרות דבר האל יתברך. ובהטיח דברים רעים נגדו זכר כאן שהאל ית' לא נקצף כ"כ על חולשת לבבם ועל מרותם את פיו בעלייה. כי גדלים היו בחמר ובלבנים ולא נסו ללכת באלה. אבל היה הקצף גדול על הדברים שהטיחו נגדו וזהו וישמע ה' את קול דבריכם. כי זה היה הדבר שחייב הגזרה יותר. ולפי שהדברים אפשר שיהיו רעים מפאת עצמם וגם כפי הקול והטעמים שיאמרו בהם עד שיהיה דבר אחד דבור על אופניו מצד עצמו ויהיה קללה רבה כפי הקול והטעם אשר יאמר אותו האומר. הנה לזה אמר את קול דבריכם. ולפי שהם לא היו מדברים עם הש"י אלא אלו עם אלו היו מדברים בתוך אהליהם כמו שנאמר ותרגנו באהליכם וגו'. ולזה אמר שהש"י עם היות שדברו זה בינם לבינם. הנה שמע אותו הקול והדברים. וזה הוא וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי. כי לזה אמר קול דבריכם. להיות הדבור מיוחס אליו ולא לאלוה יתברך. ואשר כתבתי ראשון הוא הנכון:
ואמנם אמרו ויקצוף. הוא להודיע שהיה הדבר רע בעיניו מאד עד שנתמלא הקב"ה ע"ז חמה וקצף כי לשון זה יורה על ענין הוא רע מאד. עם היות כי לא יתיחס אל הש"י כ"א ע"ד בני אדם. ואמרו וישבע לאמר הוא להגיד שהאל ית' כשרא' רוע דבריה' והתקצף חשש אולי משה יבקש עליהם רחמים כאשר עשה בענין העגל. ולזה נשבע הש"י בימינו שלא ישוב מן הגזרה הזאת. וע"ז לא התפלל משה. והנה הודיע זה כדי שלא יאשמוהו בני ישראל עתה איך לא בקש מרע"ה על הגזרה לתקן את אשר עותו אבותיהם ואמר שהיה עם הגזר דין שבועה ולכן לא יכול להחזירו ממנה. והנה בפרשת שלח לך נאמר שבראשונה אמר הש"י למשה עד אנה ינאצוני העם הזה וגו'. אכנו בדבר וגו'. ומשה התפלל עליו שלא יכלה אותם כרגע אבל יאריך אליהם אפו והוא יתברך הודה לו ואמר סלחתי כדבריך. ולפי שמשה לא יתפלל עליהם עד שיכפר עליהם בהחלט לזה בא השבועה שלא ישוב מזה. וזהו שאמר ואולם חי אני וגומר. והיא השבועה הנזכרת בכאן. והנה הוסיף לומר כאן הדור הרע הזה אחרי שאמר אם יראה איש באנשים האלה. והם שתי הודעות כדי להעיר על טענה אחרת תחייב גזרתו. והוא מהראוי הוא שהדומה ידבק בדומה ויתקרב אליו. ולכן אלו היה העם טוב כמו שהארץ טובה. היה ראוי שיבאו שמה או אם היתה הארץ רעה. כמו שאמרו המרגלים היתה ראוי' לאותו דור שהוא רע. אבל אחרי שהיה בדור ההוא רע ומשחת לא היה ראוי שיכנס אל הארץ אשר היא טובה ולא רעה. ואמר אשר נשבעתי לאבותיכם להגיד כי בזה לא יחלל את דברו ולא יבטל את שבועתו כי עוד תתקיים בבנים אשר יקומו אחריהם שיהיה דור טוב ויבא אל הארץ הטוב' ותתקיים השבועה. ולפי שכלב היה אדם טוב אמר שהוא יבא שמה ולו יתננה. והנה אמר שהדור הרע ההוא לא די שלא יבאו אל הארץ אבל גם מרחוק לא יראוה. וזהו אם יראה איש באנשים האלה. וכלב בן יפונה הוא יראה אותה והוא יבא שמה. ולפי זה היה משה אמצעי ביניהם כי הוא ראה את הארץ מרחוק מה שלא ראה דור המרגלים. ולא בא שמה. כמו שבא יהושע וכלב כמו שזכר. והנה נתן הטעם למה הוציא כלב מהגזרה ואמר יען אשר מלא אחרי ה' ורצה לומר שגם כן ראה הוא חוזק העם והערים כמו שראו המרגלים ואעפ"כ לא נתפת'. אבל האמין ביכלת האלהי. וזהו אשר מלא אחרי והנה בפרשת שלח לך זכר גם כן יהושע באמרו זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון וכאן לא זכרו עמו לפי שעוד מעט יזכירנו כמנחיל את הארץ במקום מרע"ה וכמו שיבא. ואמר שגם במשה התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. רוצה לומר למשה לא שלל ראיית הארץ כמו שעשה אל דור המרגלים אבל אמר גם אתה לא תבא שם כי תראה אותה מרחוק ולא תכנס בתוכה. ואמר עוד יהושע בן נון וגומר. וטפכם וגומר. רוצה לומר שלא נשתוה משה עם אותו דור בהעדר הביאה אל הארץ אבל גם היה להם יתר שאת באותה הגזרה על משה והוא שעם היות שלא באו הם אל הארץ הנה בניהם וטפם אשר היו אומרים לבז יהיה המה יבאו שמה והם יירשו'. ואם כן מה שאבדו האבות קנו הבנים מה שלא היה כן למשה. כי נסתלק ממנו המנוי והשררה. ולא חזר' האל לבניו אבל נתנה ליהושע וא"כ לא קנו בניו מה שאבד הוא והוסר ממנו בזאת הגזרה. וזהו אמרו יהושע בן נון העומד לפניך. ר"ל ששרת לפניך הוא יבא שמה כלומר במקומך. ולכן אותו חזק כי הוא ינחילנ' את ישראל כמו שהיית אתה עתיד להנחילה. אם כן לא זכו בני משה למה שזכה אביהם. ואתם לא כן כי טפכם אשר אמרתם בתלונה שלבז יהיו. ובניכם אשר לא ידעו טוב ורע. ר"ל הבחין בין הטוב והרע והם עד כ' שנה שאין השכל שלם באדם עד אותו זמן ואין אדם בר עונש בב"ד שלמעלה. המה יבאו ויירשוה במקום אבותיהם ולכן צוה מיד ואמר ואתם פנו וסעו. כלומר אתם האבות פנו לאחור וסעו המדברה דרך ים סוף. להגיד להם כי שם ירעו מ' שנה עד תום כל הדור. ואמר אתם פנו לכם שהם ב' כנויים לומר שכיון שהמה בעצתם לא רצו ללכת לפנים. המה גם כן בעצתם ישובו לאחור וילכו במדבר. או יאמר ואתם פנו לכם הסתכלו על עצמכם כי אין ההשגח' האלהית דבקה בכם כירחי קדם. הנה בזה סתם מרע"ה את דבריו בהודיעו לישראל שסבת העכוב שקרה לאבותם במדבר היתה בסבת עצמם ממה שחטאו בעון המרגלים ומה שנגזר עליהם באותו עון ולזה הביא כאן ספור המרגלים כמו שזכרתי: