אברבנאל על תורה· רבנו יצחק אברבנאל
במדבר
הקדמה
הנה הספר הראשון מתורת האלהים והוא ספר בראשית. בא ליחס יחוס בני ישראל ומשפחת'. מהתחלת בריאת עולם עד שנכנסו בגלות מצרים. והספר השני בא לבאר גלותם וגאולת הגופניית משעבוד מצרים והנפשיית משבושי אמונתם שהיו לישראל ונגאלו מהם במעמד הר סיני. ואיך נצטוו על מלאכת המשכן להשרות ביניהם השכינה האלהית. והספר הג' בא ללמדם הקדושה והטהרה והעבודה שיתנהגו במקדש ה' להתמיד השכינה ביניהם. וזה אם בכהנים משרתי ה' ואם בעמו בכלל באזהרת כל הדברים המתועבים והרעים. ואחר שהשלים כל זה. בא הספר הד' לספר סדר הנהגת העם. איך היה במדבר במסעיהם וחנייתם ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך. והסבה אשר בעבור' נתעכבו במדבר מ' שנה עד תום כל הדור היוצאים ממצרים. ואשר אירע לקרח ועדתו אשר הצו על משה ועל אהרן ואגב גררא באו בתוך הדברים האלו לסבות שיתבארו שמה מצוות מיוחדות לדורות כמצות ציצית ופרה אדומה וסדר נחלות וברכת כהנים וסוטה ונזיר ומנחת העולה ונסכיה והתמידין ומוספי המועדו' ונדרים וערי מקלט ומתנות כהונה ולויה ומשמרתם ופקודתם. וסדר מסעם והכל בחכמה ובהנהגה אלהית. והסדר הזה יש בו עשרם סדרים להגיד איך היתה הנהגת מרע"ה את העם בהיותם במדבר וכל מעשה תקפם וגבורתם וסדר מסעם ומחניה' ומלחמותיהם. ומה שקרה להם עם מואב ומדין בלק ובלעם ומלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי ומתנ' ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה ושאר הענינים עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה. האמנ' עשרה הסדרים האלה יתחלקו לב' חלקים. והיה החלק הראשון מה' הסדרים הראשונים מהם בספור כל תלאות' בהיותם במדבר. והם פ' במדבר סיני ונשא ובהעלתך ושלח לך אנשים וקורח. והחלק הב' בה' הסדרים הנשארים יספר בו מה שקרה להם מהמלחמות משהגיעו אל ארץ נושבת. והם סדר זאת חקת ובלק ופנחס ומטות ומסעי. והנני מפרש אותם בעזרת העוזר האמתי המלמד לאדם דעת:
פרק א
פסוק א
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד עד סוף הסדר ויש לשאול בעניניו והפסוקים אשר בו שאלות:
השאלה הא' באמרו במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני. והיא שאם נאמרה הפרשה הזאת בהר סיני כשאר המצות איך אמר כאן שנאמרה באהל מועד ואם נאמרה באהל מועד ולא בסיני איך אמר כאן במדבר סיני וידוע היה שבמדבר היו עדין כי לא באו עד כה אל המנותה ואל הנחלה. והנה בתחלת סדר ויקרא נאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד ולא אמר שם שהיה במדבר סיני גם שם לא אמר באיזה יום וחדש ושנה היה הדבור ולמה א"כ אמר כאן שהי' זה באחד לחודש השני בשנה השנית וגו':
השאלה הב' מדוע היה קוצר הסדור הזה שיראה מהמצות שנזכרו בסדר ויקרא עד כאן כי הנה מצות תורת כהנים זכר הכתוב שנאמרו מאהל מועד והם סדר ויקרא וצו ותזריע ומצורע ושמיני ואחרי מות שכל המצות ההן נאמרו מאהל מועד ומשם ואילך בסדר קדושים תהיו ואמור אל הכהנים בהר ובחקותי זכר מצוות רבות שנאמרו כלם בהר סיני ועתה בסדר הזה חזר לזכור מצות שנאמרו מאהל מועד ואינו סדר ראוי שהי' לו לזכור ראשונ' כל המצוות שנאמרו בסיני ואתר כך יזכור אותם שנאמרו באהל מועד ולמה אם כן הכניס בתוך מצוות סיני מצות אהל מועד:
השאלה הג' באמרו שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם והוא בהפך מה שצותה תורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה'. ופרש"י (שמות ל' י"ב) כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת וכו'. ואיך אם כן צוה כאן שימנם לגולגלותם. והנה רש"י (שם) להשמר מזה פירש לגולגלותם על ידי השקלים בקע לגולגולת אבל זה לא נזכר בכתוב ונזכר ההפך שאמר כל זכר לגולגלותם מורה שלא נמנו ע"י השקלים אלא לגולגלותם:
השאלה הד' מה צורך היה במנין הזה שצוה השם כאן למנות לישראל כי הנה הענין כשנעשה המשכן היה לצורך הבקע לגולגולת לעשות מהם האדנים ושאר הדברים שזכר שם הכתוב אבל כאן לא היה צורך כלל במנין הזה. ורש"י כתב (במדבר א' א') ממדרש הגדה מתוך חבתם לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעון העגל מנאן לדעת הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו בתוכם מנאן והנה יש על זה ערעור רב כי הנה כשיצאו ממצרים היה ראוי למנותם אבל מפני העגל שנפל מן העם כשלשת אלפי איש למה ימנה אותם וכל שהן להשרות השכינה כי מה לה עם המנין הזה:
השאלה הה' איך היה אפשר שהסכימו מניני בני ישראל בשתי שנים כי הנה כשנמנו למלאכת המשכן בשנה הראשונה זכר הכתוב שהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ועתה במנין הזה שהיו בשנה השנית היו הפקודים במספר ההוא בעצמו לא פחות ולא יתר. והוא דבר מתמיה מאד כי בשש מאות אלף איש יהיו המספרים שוים בשתי שנים ואיך לא נמצאו רבים שיהיו במנין הראשון בני י"ט שנה ולא נמנו מפני זה ועכשו בני עשרים נמנו ואנשים שישלמו ששים שנה במספר הזה ולא נמנו בו וכבר נמנו במספר הראשון והמתים איך יתכן שהסכימו שני המספרים יחד בשתי שנים:
השאלה הו' אם היו הנמנים מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה למה לא פירשו הכתוב שאמר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא והיה ראוי שיאמר ועד בן ששים שנה ולמה זכר הקצה האחד מן העשרים שנה ולא הקצה האחר באלו עד זקנה ושיבה ימנו:
השאלה הז' בכפל והמותר שתמצא כאן במספרי השבטים האלה כי אחרי שזכר הכתוב מספר כל שבט בעצמו כאשר צוה על הדגלים חזר לזכור מספר כל שבט ושבט פעם אחרת והיה די שיאמר בלבד ד' מחנות דגל מחנה יהודה והחונים עליו מטה יששכר וגומר מבלי זכרון המספרים:
השאלה הח' בפרשת אלה תולדות אהרן ומשה כי יש בה חמשה זריות. הא' למה באו הפסוקים האלה בין מספר השבטים ובין מספר הלוים והיה ראוי שתולדות אהרן ומשה ימנו בתוך הלוים להיותם מהשבט ההוא. הב' שאמר אלה תולדות אהרן ומשה ולא זכר בני משה אלא בני אהרן בלבד. הג' שאמר שני פעמים ואלה תולדות בני אהרן והיה די באחד מהם. הד' מה ענין תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני כי לא נולדו באותו יום וכבר היו נולדים. הה' שזכר מיתת נדב ואביהוא ושכהן אלעזר ואיתמר ואין זה מענין המנין:
השאלה הט' למה צוה השם למנות את הלוים מבן חדש ומעלה ולא נמנו ישראל אלא מבן עשרים שנה ומעלה כי הנה עבודת הלוים במקדש היתה לשנים קצובים מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה כמו שעבודת ישראל לצאת לצבא ומלחמות היה מבן עשרים ועד בן ששים שנה ובכלל השאלה הזאת למה בלויים זכר משפחותם ובשאר השבטי' לא זכר הכתוב כאן משפחותם אלא מספר כל אנשי השבט ונשיאו:
השאלה היו"ד אם השם יתברך צוה למשה נשא את ראש בני קהת וגו' למה לא מנה ולא זכר אותם הכתוב כאן כמה מהם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים כאשר צוה אותו ולבד זכר הכתוב העבודה אשר יעבדו בנסוע המשכן ובתחנותו ולא זכר מספרם:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני עד איש על דגלו באותות. כבר נזכר בסוף סדר פקודי שהוקם המשכן בראשון לחדש הראשון בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים ושאז כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. והנה קודם הקמת המשכן היה משה עולה להר סיני ושומע שם כל הדבורים האלהיים אבל משהוקם המשכן ושכן הכבוד באהל מועד מהיום ההוא והלאה היה הדבור מגיע למשה בבואו אל אהל מועד כי לא נעלה עוד משה בהר סיני וכמו שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר כי על כן נאמר לו במצוות המשכן ונועדתי לך שם ואז אחרי הקמת המשכן צוהו ראשונה בעבודת המקדש וקדשיו וטהרת הנכנסים בו והזהיר על טומאותם כדי שלא יחללו את קדש ה' אשר אהב. ואחרי שהזהיר את הכהנים בעבודתם ובטהרת הבית והבאים שמה הזהיר את העם בכללו בכל דבר רע מכל דרכי עכו"ם והשדים והעריות ושאר הדברים המגונים. וצוה אותם על המועדים ושאר המצות המיוחסות לבית ה'. והמצוות ההן אין ספק שקצתן נאמרו למשה מסיני או כלן בהיותו על ראש ההר שומע אמרי אל אבל משה רבינו לא אמר אותן אל ישראל אלא כאשר צוה השם להזהיר את ישראל מהדברים הרעים והמגונים פן יסבבו הסתלקות השכינה מהמשכן כי אז כשאמר השם למשה שיאמר לישראל קדושים תהיו ושילמדם המצוות שנאמרו לו מסיני אז אמר אליהם. ומפני זה באו אותן המצוות ששמע משה רבינו מסיני בתוך המצות ששמע באהל מועד לפי שלא בא הכתוב לספר המצות כפי הזמנים שנאמרו אלא כפי צורך למוד העם והיישרתו והזמן שלמדם אליהם. הנה התבאר שכל המצות שנאמרו למשה ולכהני ה' מתחלת ספר ויקרא והלאה כלם אמרם אליהם אחרי ששמע את הקול מדבר אליו מאהל מועד עם היות שזכר בתוכם מצות שכבר נאמרו לו בהר סיני אבל הוא לא למדם לעם עד הנה ולכן במצות השמטה והיובל נאמר שדבר וצוה בהם בהר סיני כי מפני שבאו בתוך המצות ששמע באהל מועד הוצרך לומר שכבר שמע המצות ההן קודם לכן בהיות הדבור בהר סיני. ובעבור שהפסיק במצות ששמע באהל מועד עם זכרון השמטה והיובל ששמע בהר סיני חזר ואמר הכתוב שהיה הדבור הזה באהל מועד. האמנם זכר כאן הכתוב שהיה זה במדבר סיני וביום ראשון מהחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים להגיד שעמדו בהר סיני מן החדש השלישי אשר יצאו ממצרים עד רוב השנה השנית כי הנה כל ענין העגל ומעשה המשכן ומספר מפקד העם שנמנה בשנה השנית בחדש השני וסדר הדגלים הכל היה במדבר סיני כי שם אמר להם השם רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם לכך אמר שהיה זה ביום האחד לחדש השני שהוא חדש אייר מהשנה השנית ליציאתם מארץ מצרים כי עדין היו באותו מדבר שקבלו בו את התורה והותרו בזה שתי השאלות הראשונות ואמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגומר כנגד משה ואהרן שהם המונים אותם. ואמר למשפחותם לבית אבותם להגיד שלא תקרא משפחה לבית האם כי אם לבית האב במספר שמות. רוצה לומר פלוני בן פלוני. ואמר כל זכר לגלגלותם לפי שראש האדם דומה לגלגל. וחכמי המחקר קראוהו עולם קטן. ואמר בישראל להוציא הגרים. וכבר פירשתי בסדר כי תשא שלא היתה המצוה ההיא ממחצית השקל שיתנו בעת המנין מצוה לדורות שיעשו כן תמיד אלא עצה נכונה שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו שיעשה כן כדי שלא יהיה בהם נגף ויועילו בזה שיתנו כל העם כסף הבקע לגולגולת למלאכת המשכן לצורך האדנים כי לא רצה יתעלה לצוותם שיתנו בחיוב אותו כסף לפי שגזרה חכמתו שיהיה המשכן וכליו נעשים מהתרומה והנדבה לא ממה שיתנו בהכרח אם כן היה המנין ההוא מפני צורך הבקע. ולא הבקע להכרח המנין אם היה השם יתברך מצוה למנות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. לכן עתה שהיה המנין הכרחי בעם צוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע ולא מדבר אחר מפחד המגפה כי שלוחי מצוה אינם נזוקים. והמצוה יתברך במצוה ההוא ישמרם מדבר הוות ועל זה נאמר שימנה את העם ולא יפחד מנצוצות העין הרע המזיקים בראש המנין. ושיהיה המנין למשפחותם לבית אבותם. רוצה לומר שיזכור כל אחד מהם משפחתו ושבטו ובית אביו ויזכור שמו. וזהו במספר שמות כל זכר לגולגלותם. והודיעו יתברך כי להיות המנין הזה במצותו אל יירא ואל יחת מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים. והותרה בזה השאלה הג'. ובמדרש אמרו מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. כך אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד וגדולה לכל אחד ואחד שלא יאמר לראש המשפחה כמה אנשים יש במשפחתך אלא כלם יהיו עוברים לפניך ואתה מונה אותם הוי במספר שמות כל זכר לגולגלותם הנה ראה יתברך לצוות במנין הזה לפי שהיתה כוונתו ורצונו אז שיסעו ממדבר סיני ולימים מועטים יכנסו לארץ והיה ראוי שימנה אותם משה כמו שמונים המלכים את מחניהם בבואם למלחמה ולכך אמר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל כי לא רצה שימנה עם ישראל הערב רב גם שיהיו בבני ישראל מכלל הלוחמים אלא בני יעקב בלבד. והנה המצוה הזאת נאמרה למשה בלבד כי הוא היה כמלך בעם ולו יאות מנינם אך כדי להקל בטרחו במנין ההוא אמר תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן כי בעבור שהיה המנין לצורך המלחמה אמר תפקדו אותם לצבאותם מלשון ויפקד המלך פקידים שהם הממונים על העם. וצוה שיהיו שם עם משה ואהרן נשיאי העדה לפי שגם הם היו צריכים לדעת מספרם מחלוצי צבא המלחמה כי כמו שכתב הרמב"ן התור' לא תסמוך על הנס שירדוף אחר אלף ולכך זמנם כדרך הלוחמים. וגם צוה יתברך במנין הזה לפי שהיה צריך לישראל בחלוקת הארץ ולכן היו שמה ג"כ הנשיאים לדעת מספרם כי לאלה תחלק הארץ בנחלה והותרו בזה השאלה הד'. והנה קרא את הנשיאים קרואי עדה נשיאי מטות אבותם וראשי אלפי ישראל שהם שלש' תוארים לפי שמג' בחינות בחר השם שיעמדו בהם עם משה בשעת המנין. הא' לפי שאלה היו קריאי העדה לכל דבר חשיבות שבעדה. ולכך היה ראוי שיהיה המנין בפניהם. הב' מפני שהמנין הזה היה יסוד חלוקת הארץ שתהיה ליוצאי מצרים ולכך אמר נשיאי מטות אבותם שבעבור זה יכינו ויישירו נחלות אבותיהם לבניהם. וכן אמר איש ראש לבית אבותיו הוא. והג' מפני צורך המלחמה שהיו הנשיאים ההם שרי אלפים הממונים על הלוחמים. וכן תמצא במלחמת מדין ששרי האלפים היו שם הממונים על הלוחמים כלם. וזכר הכתוב שמשה ואהרן לקחו את האנשים האלה אשר נקבו בשמות והם הנשיאים אשר זכר. ואמרו ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני אין לפרש שביום ההוא שצוה למשה למנותם הקהילו את העם ונמנו כלם באותו יום כי א"א שיעשו כל זה ביום אחד. אבל ענינו שביום ההוא שצוה השם אותם דברו עם הנשיאים וצוו אותם שיקהילו את כל העדה והצווי והדבור הזה עם ההקהלה נעשתה ביום אחד לחדש השני אך המנין נעשה אחר כך. ואמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם להגיד שכל אחד הודיע תולדתו אם בכתב או בעדים או ראיות להוכיח שהיה מבן עשרים שנה ומעלה. והנה התחיל המנין מראובן להיותו הבכור כי עם היות שנטלה ממנו בכורתו ונתנה ליוסף הנה כאשר בא למנות התחיל מהגדול שבאחים שהוא ראובן. ואחריו שמעון כפי תולדותם אך זכר אחריהם גד לפי ששלשתם היו בדגל אחד. ורצה יתברך שימנו השבטים כפי הסדר שיהיו בדגלים אלא שהתחיל מראובן לזכרון בכורתו. והנה אמר בראובן ושמעון לגולגלותם ולא אמר כן בשאר השבטים להגיד שהם נמנו כפי גלגלתם ולא כפי גדולתם אמנם במדרש נתנו טעם אחר לפי ששניהם היו צריכים כפרה שהרי קנטרם אביהם ראובן מפני בלהה ושמעון מפני מעשה זמרי:
ואמנם איך הסכימו שני המנינים שנמנו העם בשני שנים. רש"י כתב עליו הרבה בפירושו בסדר כי תשא והרמב"ן הקשה עליו מאד ואין ספק שבצדק כל אמרי פיו בקושיותיו. והיותר נכון מכל מה שנאמר בתשובת הספק הזה הוא שבמנין הראשון נמנה שבט לוי עם שאר השבטים כי עדין לא נבחר שבט לוי ולא יצא מכלל העם. אמנם במנין הב' נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ומזה החלוף היה ביניהם כעשרים אלף שהיה כאן מספר בני לוי. גם כשישראל יצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי לא שש מאות שלמים אלא קרוב להם ומתו מהם מהמנין הזה ונתרבו במשלימים שנותיהם וכמו שכתב הרמב"ן בסדר כי תשא. וכתב עוד ואולי הגברים במנין הראשון לא היו מבן עשרים שנה אבל מנו כל הנקרא איש מבן י"ג שנה ומעלה להוציא את הנשים ואת הקטנים בלבד. והנה הטענות שהוסיף הרב מיוצאי מצרים הם בעיני דקות ושדופות קדים ולכן איני מחזיק אלא בראשונה אשר זכרתי שמפני שבט לוי שלא נמנה כאן עם שאר השבטים היה החלוף הזה והכתוב מורה עליו שאמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשי' והלוי' למטה אבותם לא התפקדו בתוכם כאלו אמר אל תתמה בהיות המספר הזה מסכים לראשון כי זהו בסבת הלוים שלא התפקדו בתוכם. והנה זכרה התורה כאן מבן עשרים שנה ומעלה ולא אמר מבן ששים לפי שהעקר היה לחייב כל אדם בהיותו בן עשרים שנה שיצא לעזרת ה' בגבורים ואין זה בסוף החלד כי אולי יהיה אדם בן ששים שנה שיהיה טוב והגון לצאת ולבא במלחמה מאחד מהבחורים ולכך זכרה התורה קצה החיוב לצאת מבן עשרים שנה ולא קצה השלילה מהיותו בן ששים ואח"כ במקומו הראוי צותה התורה שלא יכריחו לצאת במלחמה כי אם עד ששים שנה והותרו במה שפירשתי השאלות הה' והו'. והרלב"ג כתב שהלוים לא נמנו במספר הראשון ולא נמנו במלאכת המשכן בקע לגולגולת כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלוים למספר הזה בלתם. אלא שהאנשים שהיו שם קרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לס' שנה עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבן עשרים שנה כמו מספר מה שחסר בהם מבן ששים שנה. ושזה מורה על עוצם השגחת הש"י בהם. כי הנה האנשים המגיעים לעשרים שנה הם רבי המספר מאשר יגיעו לששים שנה כי הם בלי ספק מועטים. ומה שכתבתי בענין הזה הוא היותר נכון בעיני שהיה זה החלוף בסבת הלוים ולזה בא אחר מנין השבטים דבור השם למשה אך את מטה לוי לא תפקוד. וענינו שמרע"ה כשצוהו השם למנות את העם ושיהיו עמו נשיא מכל שבט ונקבו הנשיאים בשמותם לשבטיהם מיד חשב שכיון שלא אמר לו הנשיא אשר יעמוד משבט לוי בתוך הנשיאים שלא היה הרצון האלהי שימנה הלוים ולכן לא מנה אותם אבל נשאר בלבו ספק אם עשה כראוי אם לא ולכן בא לו הדבור הזה ובלשון אך אבל מטה לוי לא תפקוד לעשות עליו פקיד למלחמה ולא לענין חלוקת הארץ ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל לפי שאתה תפקוד אח"כ אותם ולא לענין המלחמה כי הם יהיו שומרי המשכן ולא ילכו למלחמה וגם לא לענין הנחלה כי לא יהיה להם נחלה בתוך אחיהם וז"ש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וביאר מה יעשו בו באמרו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והמה ישרתוהו ומלבד זה סביב למשכן יחנו. וביאר שתי העבודות ההן. אם המשא באמרו ובנסוע המשכן ובחנות המשכן. ויהיו הלוים גם כן שומרים כדי שלא יגע איש ישראל למקדש לפי שהזר הקרב מישראל יומת ולכן צריך שומרים שישמרו שלא יקרבו אליו באופן שלא יהיה קצף על עדת בני ישראל בקרבתם אל המקדש. וענין זה הוא שרצה הש"י להגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל את הר סיני בהיות הכבוד שמה ולכך אמר כאן והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה שלא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר אמר שם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ואמר ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו והכהנים והעם וגומר וכל זה מעלה למקדש בשמירה ההיא וכמו שאחז"ל אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרים לפלטרין של מלך שאין לו שומרים כי השמירה תורה על מעלה וכבוד הדבר השמור ובמדרש אמרו כדי שמלאך המות כשיבא להרוג מתי המדבר בעון המרגלים לא ימצא את הלוים מעורבים עם ישראל וימיתם בערבוביא לכך הפרישם שלא יהיו זזים מבית המקדש שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו':
פרק ב
פסוק א
וידבר ה' אל משה לאמר. איש על דגלו באותות וגו' עד אלה תולדות אהרן ומשה בעבור שהיתה אחת מהכוונות שכיון יתברך במנין העם במקום הזה כדי לסדר הדגלים. לכן אחר שהשלים הכתוב זכרון מנין השבטים צוה על סדור הדגלים ואמר איש על דגלו באותות ר"ל שלא יהיה חנית השבטים ונסיעתם כרצון איש ואיש אלא שיעשו ד' דגלים ובכל דגל יעמדו ג' שבטים ויהיה דגל אחד לצד מזרח ודגל אחד לצד מערב ודגל אחד לצד דרום ודגל אחד לצד צפון וכאשר בזה האופן יסעו בדגלים ויחנו כלם סביב למשכן ויהיה משכן ה' כלב שהוא באמצע הגוף והשבטים כאיברים אשר סביבו אין ספק שאיש על מקומו יבא בשלום. ולא יחשוב מאמרו איש על דגלו באותות שכל אחד מן השבטים היה לו דגל אחד בפני עצמו ושהיו שם י"ב דגלים כל אחד ואחד באותות מתחלפים מחבירו לא היה הדבר כן אבל הדגלים לדעתי היו ארבעה בלבד והאותות שהיו צבועים בהם היו ארבעה והיה דגל אחד משבט יהודה לצד מזרח שהוא הצד היותר נכבד מארבעה הצדדים ותחתיו או עמו היו שבט יששכר וזבולון ולכלם לא היו אלא דגל אחד והוא דגל יהודה. והיה לצד דרום שהוא הצד היותר נכבד אחר המזרח להיותו ימין העולם דגל ראובן והיו תחתיו ועמו שבט שמעון ושבט גד ולא היה להם כלם אלא דגל אחד והוא דגל ראובן הראש בצד ההוא. ולצד המערב הנקרא ימה היה דגל יוסף שראשו אפרים ועמו מנשה ובנימין ולא יהיה לכלם כי אם דגל אחד והוא דגל אפרים. וכן לצד צפון היה דגל דן ועמו היה שבט אשר ושבט נפתלי ולא היה לכלם כי אם דגל אחד והוא דגל דן בלבד והיו אם כן הדגלים ארבעה ולא עוד. אבל המפרשים אמרו שהיו י"ב דגלים לי"ב שבטים וכל דרך איש ישר בעיניו. ולהיות בני לאה ששה היה ראוי שיהיו מהם ב' דגלים ואחד מבני רחל ואחד מבני האמהות. אך מפני שהוסר מהם שבט לוי לעבודת המקדש ושמירתו הוצרך לתת במקומו בכור שפחת לאה והוא גד וגם נכנס שמה מפני פקודיו כמו שיתבאר והנה יהודה ימשל לגור אריה שהי' בעל כח ובעל כחות רב מאנשים ובאיכות יותר מכל אחיו ולו היה משפט המלוכה ולכן נתנו תחת רגליו אחיו הקטנים ממנו בני יששכר ומבני זבולון ולא ניתן שמעון תחת יהודה בהיות שמעון גדול ממנו ולא היה ראוי שיהיה תחתיו גם נתן ליהודה את יששכר. להיות בני יששכר חכמי לב יודעי העתים והם הראוים לשבת לפני המלכים. וכמ"ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישר' וכן זבולון לפי שהיה עם חרף נפשו למות והיו מזבולון מושכים בשבט סופר כמו שית' ולו תאות חברת המלכים והמושלים. ובדגל יוסף היו אפרים ומנשה וישם את אפרים לפני מנשה ולכן היה ראש הדגל ותחתיו בנימן ומנשה כל בני רחל מפני קורבת אחות'. והנה יהודה היה ראוי להיות ראש בכל מסעיהם אבל אחרי מות משה עבד האלהים לכבוד יהושע משרתו שמשל אחריו נתכבד שבטו. אבל אחרי מות יהושע ששאלו בני ישראל מי יעלה בתחלה באה התשובה יהודה יעלה ואמנם שבט דן היה ראש הדגל. ותחתיו אשר ונפתלי לפי שהיו כלם בני השפחות והיה דן ראש הדגל מפני גבורתו כמו שאמר יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח ומשה רבינו אמר דן גור אריה. ואמנם ומה שנה הכתוב וכפל זכרון מספר השבטים כלם לענין הדגלים כיון שכבר נמנו ונכתב מספרם. נראה לי שהיה להעיר הסבה למה נתיחדו השבטים ההם באותם הדגלים שנזכרו כאן האם היה זה בקרי ובהזדמן. לכן גלה הכתוב שהיתה הסבה בזה ענינם ומספר אנשיהם לפי שבעת המלחמה הסכנה היותר עצומה היא בפני המחנה הקודמת כי שם על הרוב יבא האויב להלחם. ולכך ישימו שם תמיד היותר גבורים ועצומים עד שקוראים הצד הקודם ההוא בני אדם הלועזים אב"ן גוארד"א רוצה לומר שצריך מאד לשמרה. ולכך היה לצד מזרח דגל מחנה יהודה ועמו יששכר וזבולון שהיה להם כל כך מהצבא שהיו עולים פקודיהם אל קפ"ו אלף ות'. ובעבור זה הוצרך הכתוב לזכור פעם אחרת בדגלים מספר פקודיהם לפי שהיה זה סבה להיות הדגל הזה בראשונה והסכנה אחריה היא לפי דרך הלוחמים באחרית המחנה כי אולי יבא האויב משם ויזנב בם כל הנחשלים כאשר עשה עמלק ומפני זה הושם דגל מחנה דן באחרונה לצד מערב מאסף לכל המחנות לפי שהיו לדן ולאשר ולנפתלי יותר צבא משאר הדגלים זולת דגל יהודה כי היו פקודי דגל דן מאה וחמשים ושבעת אלפים ושש מאות. ולכך הזכיר כאן פעם אחרת מספרם. אולם שני הצדדים האחרים דרום וצפון כפי אנשי המלחמות אין הסכנה בהם כל כך כי על המעט יבואו האויבים למחנה אלא מצד הפנים ביד רמה או באחריתו כגנבים ושודדי לילה. ולכך הוש' דגל מחנה ראובן לצד דרום שהוא הימין שהיו בו מאה וחמשים ואחד אלף וארבע מאות וחמשים שהוא צבא יותר מעט משאר הדגלים. ולצד צפון אפרים ומנשה ובנימין להיותם מאנשים מועטים מאה ושמונת אלפים ומאה איש לצבאותם. הנה אם כן לא נזכרו המספרים האלה מהשבטים פעם שנית בסדור הדגלי' אלא להגיד למה נבחרו אותם השבטים לדגלים שבצדדים ההם והותרה השאלה הז'. ואמנם איך היו הדגלים האלו כתב רש"י (במדבר ב' כ') שהיה דגל מפה צבועה תלויה בו צבעו של זה אינו כצבעו של זה צבע כל אחד כעין אבנו הקבועה בחשן ומתוך כך היה כל אחד מכיר את דגלו והולך אליו. וכבר כתב הראב"ע שלא לבד היו בדגלים אותם הצבעים כי עוד היו בהם סימנים מיוחדים לכל דגל ודגל. וחכמינו זכרונם לברכה קבלו שהיה בדגל יהודה צור' אריה כמו שהמשילו אביו. ובדגל ראובן היה צורת אדם מפני הדודאים אשר מצא בשדה. ובדגל אפרים היה צורת שור כי על כן אמר עליו משה בברכתו בכור שורו הדר לו. ובדגל דן היה צורת נשר מפני שיעקב דימהו לנחש שהוא שפיפון עלי אורח ויש לו כנפים לעוף והוא היותר תקיף שבמינו והוא הדרקון וכמו שאמר כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף. ולפי שהנשר יותר קל מכל המעופפי' יחסו קלות העופפות והתנועה לנשר והיו אם כן ארבעת הדגלים בארבעת הצורות האלה סביב למשכן כמו שראה יחזקאל במרכבה כארבעת הצורות האלה בעצמן סביב כסא הכבוד. וכבר נתנו חכמינו זכרונם לברכה במסכת מגילה ובבראשית רבה טעם בארבעת הצורות והפנים האלה ואמרו ארבעה גבורים הם אריה בחיות שור בבהמות נשר בעופות רוצה לומר שהוא מעופף יותר למעלה מכלם ודורס לכלם ואדם מתגאה עליהם והקדוש ברוך הוא מתגאה על כלם. ויראה שענין המחנות לא לבד היה מין הנהגה מדינית ראויה והגונה אבל גם כן היתה דוגמת העולם בכללו כי היה מחנה שכינה כנגד עולם המלאכים ומחנה לויה כנגד עולם האמצעי השמימיי והיה מחנה ישראל כנגד העולם השפל גם היו דוגמ' מעמד הר סיני הקדוש והנורא כי היו מקיפים את משכן ה' מחנותם לארבעה רוחות והיו מחיצות מחיצות לכך היו שלש מחנות והוא מחנה שכינה והוא מה שהקיפוהו הקלעי' ודוגמתו בבית המקדש כל העזרה משער ניקנור ולפנים שהיו קפ"ז אמות באורך וקל"ה אמות ברוחב וזה היה כנגד ראש ההר. ומחנה לויה שהיה סובב המשכן. ודוגמתו בבית המקדש הר הבית ת"ק אמה על ת"ק אמה וזה היה כנגד המקום שהיו שם בהר סיני אצילי בני ישראל ומחנה ישראל הוא מקום הדגלים ודוגמתו ירושלם לפנים מן החומה והוא כנגד תחתית ההר שהיו ישראל חונים ביום מתן תורה. וכמו ששם בכל מקום ומקום מדרגה ומדרגה מאלו היו מחיצות ככה בחניתם במדבר היו כן. כי בצד היותר נבחר והוא לצד מזרח מקום זריחת השמש לנכנס למשכן היו חונים משה אהרן ובניו ובצד דרום שהוא היותר נבחר אחר המזבח שהוא הימין היו בני קהת הנושאי' כלי המשכן למעלתם מפני היותם בית אב לאהרן הכהן. ובמערב שהיא מקום השכינה היו בני גרשום כי גם הוא היה לו מעלה להיותו בכור לוי ושהיה נושא היריעות שהם לאוהל על המשכן. ומצד צפון היו בני מררי הקטן שבכלם שהיה נושא הקרשים שאינם אלא יסוד לאהל וכן היו הדגלים סובבים המחנות כפי מדרגותיהם כי היה דגל יהודה לצד מזרח סמוך לבני קהת מפני שיהודה זכה למלכות ולא היה תחתיו ראובן ושמעון להיותם אחיו הגדולים ממנו ואיך יהיו בדגלו נכבשים ונכנעים אליו אבל היו תחתיו יששכר וזבולון להיותם אחיו הקטנים ממנו. גם כי היה יששכר כמו שביארתי חכם ויודע בינה לעתים ומזבולן מושכים בשבט סופר והם הראוים להיות תמיד קרובים למלכות. והיה נשיאו נחשון בן עמינדב כמלך על הדגלים כלם. ובדרום שהוא הצד היותר נכבד אחר המזרח גם השמש מהלכו אחרי זריחתו לצד דרום הולך אל דרום יומם לכל בני עולם המיושבים וסובב אל צפון לילה מתחת הארץ היה ראובן וניתן עמו שמעון אחיו הקטן ממנו ולפי ששבט לוי זכה להיו' לגיון מלך ניתן להכנס בדגל ראובן במקומו גד בן שפחת לאה אמו. ומפני שהיו בני ראובן שכנים אל בני קהת במחניהם על כן נשתתפו דתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן עם קרח שהי' מבני קהת לחלוק על הכהונה ולהיות מעלת ראובן שנית אחר יהודה אמר שניים יסעו. ולמערב שהיה מקום השכינה היה אפרים שיעקב אבינו הגבירו על אחיו מנשה ועשה ב' שבטים ועמהם בנימן אחי יוסף אביהם ותמיד היתה השכינה בחלק יוסף ובמשכן שילה ובחלק בנימין בבית עולמים ונשאר צד צפון לבני קצת השפחות והיה הראש בהם דן בן בכור שפחת רחל ועמו אשר בן קטן לשפחת לאה הגדול' ואחריו נפתלי בן קטון לשפחת רחל. זהו הסדור האלהי להיות כל איש במקום הראוי לו. והתבאר מזה כמה מן החכמה והסדור הנאות כיון יתבאר בענין הדגלים ומחנות הלוים ועל זה אמר בלעם (שם כ"ד ה') מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל כי אמר אהליך על אהלי הלוים שומרי המקדש ומשכנותיך על הדגלים ומחנותיהם. ויש במדרש על זה דברים טובים ונכוחים אמרו לבית אבותם לא היה לו לומר על דגלו באותות יחנו בני ישראל מת"ל לבית אבותם הה"ד אשא דעי למרחוק בשעה שאמר הקב"ה עשה להם דגלים התחיל משה מצר אמר עכשיו יפול מחלוקת בין השבטים על מקומות חנייתם אמר לו הקדוש ברוך הוא מה איכפת לך הם מעצמם מכירים דירתם דייתיקי יש בידיהם מיעקב אביהם כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן שכאשר רצה יעקב אבינו להפטר מן העולם אמר לבניו כשתטלו אותי לוו אותי ביראה וכבוד ולא יגע אדם בי אלא אתם וכן הוא אומר ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אותו בניו ארצה כנען והיאך צום אלא שאמר יהודה יששכר וזבולון ישאו מטתי מן המזרח. ראובן שמעון וגד ישאו מטתי מצד הדרום, אפרים ומנשה ובנימן יטענו מטתי מן המערב. דן אשר ונפתלי ישאו מטתי מן הצפון. יוסף אל יטעון כי הוא מלך. לוי לא יטעון שהוא עתיד לטעון את הארון. ומי שיטעון ארון חי העולמים אין ראוי שיטעון ארון אדם מת כיון שנפטר ויעשו בניו לו כן כאשר צום לכך נאמר לבית אבותם כמו שהקיפו אבותיה' מטתו. ואמר הכתוב בסוף זה הספור ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות רוצה לומר באמצע המחנות שני דגלים מלפניו ושנים מאחריו כאשר יחנו כן יסעו כלומר כאשר יחנו באמצע כן יסעו באמצע אך יחנו מסביב ויסעו באורך זה אחר זה ועל זה גם כן אמר בלעם כנחלים נטיו כגנות עלי נהר ואמנם בדגל מחנה אפרים אמר שלישים יסעו לפי שמפני כבודם שהיו מבני רחל הגבירה היה ראוי שיקדמו למחנה דן שהיה מבני השפחות גם שלגבור' בני דן היה ראוי שיהיה מחנהו מאסף לכל המחנות לחזק הנחשלים. ואמר וצבאו ופקודיהם האחד בלשון יחיד והאחד בלשון רבים. לפי שצבאו הוא כל אנשי המלחמה היוצאים לצבא. ופקודיהם הם של אותם יוצאי הצבא מלבד אנשים וטף ואמר בסוף אלה פקודי בני ישראל להגיד שנמנו הבכורים בכלל' אבל הלוים לא התפקדו ולא גם כן הערב רב בתוך בני ישראל. ולפי שמעולם לא נראה מחנה ברבוי כמוהו תמה בלעם ואמר (שם כ"ג י"ד) מי מנה עפר יעקב:
פרק ג
פסוק א
ואלה תולדות אהרן ומשה. עד הקרב את מטה לוי. הנה (שם ג' כ') רש"י פירש באלה תולדות אהרן ומשה שלפי שמשה למד תורה אל בני אהרן קראם הכתוב תולדותיו. יסבור הרב שהפרשה הזאת לא באה אלא על בני אהרן בלבד ושנקראו תולדות משה לפי שהתלמידים קרואים בנים שנאמר (מלכים ב' כ' י"ב) אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ומדברי המדרש הוא. ויותר נראה לי לפרש שבעבור שספר למעלה מספר עם בני ישראל שפרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד והנש אים שנקבו בשמות למעלתם. בא הכתוב להגיד שלא היו כן אהרן ומשה בתולדותיו כי הנה בני משה לא נקבו בשמות ולא נזכרו בנשיאות לחסרון מעלתם ובא זכרונם במספר הלוים. ובני אהרן שהיו נכבדים מהם השנים הגדולים שהיו בעלי מעלה ושלמו' ספו תמו מן בלהות מות פתאום ולא נשארו כי אם שנים הקטנים מהם. ולהיות זה תכלית הספור וצרכו לכן נכתב אחרי מספר העם וקודם מספר הלוים ואמר אלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני רוצה לומר שמן היום שנראה אליו השם בסנה ודבר עמו עד עתה שכבר היו בניהם נולדים לא נתוספו ולא נתרבו כמו שנתרבה עם ישראל לכן לא נקבו בשמות בתוך בני ישראל. אמנם בני אהרן זכו למעלה וזהו שאמר ואלה שמות בני אהרן וגומר שהיה להם שם על פני חוץ כפי מעלתם. וביאר במה קנו את השם והמעלה. ועל זה חזר לומר אלה בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם כאומר ואמנם שמות בני אהרן ומעלתם היה מפני שהיו כהנים המשוחים בשמן ושכבר מלאו את ידם לכהן כי מפני זה היו נקובים בשם כבוד ומעלה. אבל וימת נדב ואביהו לפני ה' רוצה לומר בתוך המקדש באותו חטא שעשו בהקריבם אש זרה ולרוע מזלם בנים לא היו להם וזאת היתה סבת מעוט בני אהרן שמתו חצי' ולא נשארו מהם בנים. והנה בא הכתוב לבאר כל זה כדי להודיע שהכהנים המשרתים היו אז מועטים ולא יכלו לשאת את המשכן עד שנתנו עליהם הלויים פקידים אלעזר ואיתמר. והיה אהרן נשיא נשיאי הלוים. גם אפשר לומר שלא נזכרו תולדות משה לפי שגרשום ואליעזר עדין היו קטנים ולא הגיעו עדין לכלל עשרים להיות מן המנין. הנה התבאר למה נכתב זה אחרי מספר העם שהוא הזרות האחד ולמה לא זכר כאן בני משה ותולדותיו שהוא הב'. ולמה אמר שני פעמים ואלה שמות בני אהרן שהוא הג'. ולמה אמר ביום דבר ה' אל משה בהר סיני שהוא להגיד שמאז באתהו הנבואה ולא הוליד עוד בנים לא אהרן ולא משה שהוא הד'. ולמה זכר כאן מיתת נדב ואביהו שהוא הה'. והותרה בזה השאלה הח' בשלמותה. והרב רבינו משה בר נחמן פירש ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה בני אהרן למשחה בהם ושאר שבט הלוי לא נבחר עד עתה ואינו מתישב במלות הכתוב. ואמר ויכהן אלעזר ואיתמר והיה ראוי שיאמר ויכהנו אבל אמר ויכהן לפי שהיה אלעזר העקר והוא נשאר כ"ג אחר אביו ודרך הכתוב לומר כן. וכמוהו ויקח משה ואהרן וימת נדב ואביהו. והשנים שנשארו שניהם בלבד כהני ה' אמר ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם להגיד שזאת היתה נחמתו של אהרן שבניו הנשארים היו מכהנים לפני ה' בפניו. ואפשר לפרש שעל פני אהרן אביהם חוזר למעלה למה שאמר וימת נדב ואביהו שמתו על פני אהרן אביו והוא על דרך וימת הרן על פני תרח אביו כן יאמר הכתוב כאן שמתו השלמים ההם על פני אביהם ובעיניו להגיד צערו של אהרן ויהי' אם כן המקרא מסורס וכן פירשו הרמב"ן:
פסוק ה
וידבר ה' אל משה לאמר הקרב את מטה לוי עד ויאמר ה' אל משה פקוד כל זכר. צוה הקב"ה למשה שבהיות אהרן ושני בניו בלבד כהנים לה' ולא יוכל לעבוד ולמשא כל כלי המשכן ולכן יקריב אף מטה לוי ויעמידהו לפני ה' ליחדם כלם לעבודת המשכן על פי אהרן והנה יעמידם לפניו כדרך המשרתים לפני האדון עושי דברו כי פירוש העמידה היא שירות וכמו שאמ' העומד לשרת שם לפני ה' ונקרא השירות עמידה לפי שהאדון יושב ומשרתו עומד עליו לשרתו וכמו שאמר שרפים עומדים ממעל לו וביאר שיהיה שירו' הלוים בג' דברים במקדש. ועל האחד אמר ושרתו אותו והשירות הזה הוא השיר שהיו הלוים משוררי' על הדוכן בעת הקרבת הקרבנות. והב' הוא השמירה שהיו הלוים שומרים את משמרת המשכן כדי שזר לא יקרב שמה ועל זה אמר ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה רוצה לומר שהיו הלוים שומרי' משמרת המשכן מאיש שוגה ומפתי שלא יכנס בו אשר לא כדת כי זהו כבוד המשכן ומשמרתו ובזה עצמו ישמרו את משמרת כל העדה שימנעום מגשת אל הקדש. והשירות השלישי במשאם הוא שישאו כל כלי המשכן וישמרו אותם ועל זה אמר עוד לעבוד את עבודת המשכן. ואפשר לפרש ושמרו את משמרתו שחוזר לאהרן אשר זכר שהיה ראוי שאהרן ובניו ישמרו את אהל מועד שלא יכנס זר במשמרתו והלוים עתה יקלו מעליו טורח השמירה הזאת והם ישמרו את אהל מועד וגם ישמרו משמרת כל העדה שלא יכנס שם אדם ממנה. כי שלש משמרות היו שם הכהן נשמר בעבודתו והלוי נשמר מהכנס בעבוד' הכהן. והישראלי נשמר מהכנס בעבודת הלוי ושמרו עוד את כל כלי אהל מועד במשאם שלא יאבדו ולא יתקלקלו בנסיעות. ואמר עוד ואת משמרת בני ישראל להגיד שאם כן הלוים ישמרו שלא יקרבו בני ישראל להקים את המשכן ולהוריד ולשאת כלוים. ואמר ונתת את הלוים לאהרן ולבניו שיהיו פקידים עליהם כמו האדונים על עבדיהם ולחזק הענין אמר נתונים נתונים בכפל כמו חמרים חמרים עליכם ועל בניכם. וי"מ כפל נתונים נתונים לאהרן נתונים לבניו. ואמרו מאת בני ישראל הוא להגיד שיהיו הלוים במקום הבכורות לענין העבודה וכאלו הוציא אותם מענין השבטים לעבוד במקומם. ואמר ואת אהרן ואת בניו תפקוד להגיד שיפקוד אותם על המשמר' שלישית לשישמרו את כהונת' ר"ל שלא יקרב איש זר לעבוד עבודת' מפני שהזר הקרב יומת ע"י ב"ד. וכדי שלא ישאר ספק בלב משה למה ניטלה העבודה מהבכורות וניתנה לבני לוי לכן לבאר סבתו בא לו דבור אחר והוא אמרו ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וגו' רוצה לומר ואם כבר לקחתים קודם לזה והוא מעת שעשו ישראל את העגל ונכשלו בחטא ההוא הבכורות ולא נכשל בו שבט לוי לקחתי את הלוים לעבודתי כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי וגומר תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל כי הם הפסידו מעלתם בעת ההיא ולכך יהיו לו הלוים לעבוד עבודתי במקומם. כי הנה לי היה כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים שהצלתי אותם מהמות. ולכך הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם ועד בהמה ורצה בבהמה בקר וצאן לא בכור בהמה טמאה וחתם הדברים באמרו אני ה' ר"ל המשגיח בעניני בני אדם ולכן אגמול טוב אל הלוים ואעניש את הבכורות. ומפני זה צוה מיד למשה פקוד את בני לוי שימנה אותם לעבוד עבודתם. ובמדרש (במדבר רבה פ"ג) נותן טעם למה חזר הכתוב לזכור משפחות הגרשני בהיות שכבר זכרם למעלה ואמרו שהיה זה לפי שנזכרה למעלה מיתת בני אהרן ובני' לא היו להם יכול אף בלוים כן לכך חזר משפחותיה' להגיד שכלם העמידו משפחות. והנה אמר וידבר ה' בדבור הזה במדבר סיני להגיד שאע"פ שמזמן העגל נבחר שבט לוי לעבודת הקדש הנה לא צוה יתברך שימנה אותם ויפקוד עבודתם לבתי אבותם אלא במקום הזה כי נתאחר זכרונו כדי לסמוך ענינו אצל מספר ישראל ולזה נאמר כאן שמצות מנין הלוים היתה במדבר סיני ששם היה מנין שאר השבטים:
וראוי לחקור בזה בשמונה דברים. האחד למה נמנו הלוים מבן חדש ומעלה ולא נמנו כן ישראל אלא מבן עשרים. ותשובת זה היא שהיו הלוים תחת הבכורות והבכור היה נפדה מבן חדש ומעלה כמ"ש ופדויו מבן חדש ומעלה וכן בכאן נמנו מבן חדש ומעלה הבכורות לכן נמנו הלוים כלם כאן מבן חדש ומעלה שכבר היה יוצא מגדר הנפל. הב' למה נצטוה משה לבדו על מנין הלוי' ולא נצטוה עמו אהרן בזה ג"כ כמו שנצטוו שניהם על ענין ישראל. והתשובה בזה היא להתרחק מן החשד כי אליו באו כסף פדויי העודפים ואולי שלזה נאמר על משה בזאת הפקידה פעמים רבות ע"פ ה' ולא נאמר במנין השבטים. הג' למה אמר בלוים לבית אבותם למשפחותם כמ"ש בשאר השבטי' ומלבד זה זכר בלוים שמות משפחותיהם ולא זכר כן בבני ישראל. והתשובה בזה היא כי הלוים היתה עבודתם כפי משפחותיהם כי משא בני קהת לא היה כמשא בני גרשום ומפני זה הוצרך בלוים לזכור משפחותיהם אבל בישראל לא היה דבר מזה ולכך לא נזכרו בשבטים שמות המשפחות. הד' למה היו הלוים מבן חדש ומעלה כ"ב אלף והיו פקודיהם מבן שלשים שנה ומעלה שמונת אלפים ולפי זה לא יעלו מבן כ' שנה ומעלה לחצי שבט מישראל היותר קטון ופחות שבכלם ועדין לא נשאו את הארון שהיה מכלה בהם וזה תימה רב שלא היו עבדי ה' ויראיו ברוכים כשאר העם. והרמב"ן נסתפק בתשובת זה עם מה שזכרו חז"ל (שמות ר' פ"ה) ששבט לוי לא היה בשעבוד ועבודת פרך במצרים ולכך בישראל לפי שמררו את חייהם בעבודה קשה נאמר בהם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אבל שבט לוי כמו שלא נשתעבדו כן לא נתברכו וזה דרך דרש הוא. אבל כפי הפשט נראה לי שרבוי עם בני ישראל היה להשגחת השם ולצורך רב מפני שבהיותם מועטים לא יוכלו לכבוש את הארץ ולעבד' ולשמרה. ותרבה עליהם חיית השדה למעוטם ולכך היה מהשגחת השם להרבות אותם בדרך נס וכמ"ש (דברים י' כ"ב) הוא תהלתך והוא אלהיך וגומר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב. שהיה הפלא שבמאתים ועשר שנים שישבו במצרים נתרבו כל כך כדי שיכבשו הארץ וימלאוה ובעבור ששבט לוי צפה הקב"ה שהיה עתיד להתיחד בעבודת הקדש ושיתפרנסו מן המעשר ולא יהיה להם חלק ונחלה בחלוקת הארץ לכך גזרה חכמתו יתברך שלא יתרבה שבט לוי כשאר השבטים כי אם יהיו רבים לא יהיה להם לחם לאכול ולא נחלה לשבת בה לכך היה רבוים כפי צרכם ר"ל כפי צורך עבודתם לא יותר מזה. הה' איך אמר הכתוב מבן חדש ומעלה שנים ועשרי' אלף ובפרטן אתה מוצא כ"ב אלף ושלש מאות. ובתשו' זה אמרו במדרש (במדבר ר' פ"ד) שלפי שמנאן לפדות בכורי ישראל והיו בלוים שלש מאות בכורות ואין בכור פודה בכור לכן נחסרו מהמספר הכולל וזכר הכתוב לבד כ"ב אלף. הו' למה זכר ראשונה ממחנות הלוים צד ימה שהוא המערב ובאחרונה זכר המזרח בהפך מה שעשה בדגלים והתשובה על זה שלא התחיל מן המזרח מפני שלא היתה שם משמרת הלוים רק לאהרן ולבניו הכהנים ולמשה רבינו שהי' כהן הכהנים כי להיות מרע"ה בקרב ישראל מלך היה חונה לצד המזרח משום ויצא מלכם לפניהם כמו שהיה דגל יהודה לאותה סבה עצמה לצד מזרח הנה אם כן היה מזרח מחנה הלוים מיוחד אל המלך כמזרח דגלי בני ישראל ולשכונת משה ואהרן שם היו בני יהודה ובני יששכר וזבולון חכמים שנא' לא יסור שבט מיהודה. ומבני יששכר יודעי בינה ומזבלון מושכים בשבט סופר. ואחר זה זכר ללוים צד המערב שם השכינה ושם משא יריעות האהל ומכסהו מעורות אלים מאדמים ועורות תחשים והמסכים וקלעי החצר כי זהו יסוד הבית וכללותו. ושם בדרום בני קהת שהם היותר נכבדים שבלוים ונתן להם למשא הארון והשלחן והמנורה ומזבח הזהב. ולצפון שם בני מררי כי הוא הקטן והיה משאם קרשי המשכן ויתדותיו בריחיו ואדניו וכל כליו. הז' למה אמר בבני קהת שומרים משמרת הקדש ולא אמר כן בגרשום ומררי. והלא בלוי נאמר בכלל שומרים משמרת הקדש. והתשובה בזה היא שלמעלה נאמר שהלוים ישמרו משמרת הקדש ומשמרת כל העדה שאותה שמירה היא שלא יכנס שם איש זר אמנם כאן לא נאמר בני קהת שומרי משמרת הקדש מאותה בחינה אלא בבחינת משאם שהיו הדברים היותר מקודשים שבמקדש וכמו שאמר הארון והשלחן והמנורה. ולפי שהיה המשא הקדוש הזה לבני קהת ביחוד נאמר בהם כאן בלבד שיהיו שומרים משמרת הקדש רוצה לומר כלי ההיכל וכלי קדש הקדשים. הח' למה נאמר אחרי בני קהת וקודם מספר ומשא בני גרשום ובני מררי ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן. והנה אלעזר היה נשיא כל נשיאי הלוים. והיה ראוי שיזכור זה מנשיאותו אחר זכרון עניני שלשתם גרשום קהת ומררי להיות הנשיאות כולל בהם. והתשובה לזה היא שמפני שנשיאות אלעזר היה לענין הארון והשלחן והמנורה ושאר כלי המקדש שהיו נושאים בני קהת שהיו עיניו ולבו של אלעזר שם כל הימים על שמירתם ונסיעתם לכן יחד נשיאות אלעזר על משא בני קהת ולא על משא גרשום. ועל מררי יזכור הכתוב אחר זה שהיה נשיאו איתמר בן אהרן ולכך לא זכר הכתוב את נשיאות אלעזר על בני מררי כי לא היו מנשיאותו ולא גרשום גם כן. וכן תמצא בסדר נשא שזכר הכתוב שאיתמר היה פקיד על עבודת גרשום ועל עבודת מררי ונמצא שהיה אלעזר פקיד בלבד על עבודת בני קהת. ובמדרש אמרו (שם פ' ג') למה היו בבני מררי שני נשיאי' לפי שמקהת יצאו כהנים ולוים. ממשה יצאו הלוי' ומאהרן הכהנים. ונמנה אלעזר עם בני קהת לפי שגם הוא היה נושא שמן המאור אבל איתמר מפני שלא היה נושא דבר עם בני גרשום ולא עם בני מררי. לכן לא נמנה עמהם לנשיא כי לא היה משותף עמהם במשא. גם נוכל לומר שזכר הכתוב כאן שהיה נשיא בני קהת אליצפן בן עוזיאל. ולפי שלא יאמר אומר ולמה לא נתרעם קרח עליו הוצרך הכתוב לומר כאן שלא היה נשיאותו של אליצפן החלטי בדבר הזה כי הנה היה אלעזר נשיא נשיאי הלוי ובפרט היה פקיד על שומרי כלי הקדש שהיו בני קהת ואליצפן נשיאם. הנה אם כן מפני בני קהת ונשיאם נזכר כאן נשיאות אלעזר והתבאר מזה שהיו במחנה הקדוש הזה עשר מעלות מהנשיאים זה גדול מזה. כי הנה בדגלים היה לצד צפון דגל מחנה דן ונשיאו אחיעזר בן עמי שדי והוא הנשיא הא' כשנתחיל מאותו צד. והנשיא הב' יותר נכבד ממנו היה אלישמע בן עמיהוד נשיא דגל אפרים לצד המערב. ונשיא הג' נכבד ממנו היה לצד הדרום אליצור בן שדיאור נשיא דגל ראובן. והנשיא הרביעי נכבד ממנו היה לצד המזרח נחשון בן עמינדב נשיא דגל מחנה יהודה. והנשיא הה' נכבד במעלה וקדוש' היה צוריאל בן אביחיל נשיא לבני מררי להיותו נושא כלי המשכן והיה לצד צפון למחנות הלוים. והנשיא הו' נכבד ממנו אליסף בן לאל נשיא בית אב לגרשני כפי משאו מיריעות המשכן ומכסהו. והנשיא הז' נכבד ממנו הוא אליצפן בן עוזיאל נשיא לבני קהת שהיה משאם כלי קדש הקדשים. והנשיא השמיני יותר נכבד ממנו הוא אלעזר בן אהרן שהיה נשיא נשיאי הלוי. והנשיא התשיעי יותר נכבד ממנו היה אהרן הכהן הגדול שהיה על כלם נגיד ומצוה עניניהם. והנשיא העשירי הזה מרע"ה שעל פיו יחנו ועל פיו יסעו והוא הי' לצד מזרח כמלך בגדוד. הרי לך עשר מעלות מהנשיאים במחנה הקדוש הזה דוגמת עשר מעלות מהשכלים הנבדלים העומדים על אדון כל הארץ גבורי כח עושי דברו. והותרה עם מה שפירשתי השאלה הט':
פסוק י
ויאמר ה' אל משה פקוד כל זכר בבני ישראל עד סוף הסדר הזה בשני מנינים נמנו הלוים כאן. הא' שנמנו כל זכר מבן חדש ומעלה לדעת אותם כדי להחליף אותם בבכורות בני ישראל ולכן צוה אחריו למשה פקוד כל בכור זכר בבני ישראל מבן חדש ומעלה וכדי שלא יהיה בו טעות ולא שגיאה אמר ושא את מספר שמותם. וביאר תכלית המנין הזה באמרו ולקחת את הלוים לי אני ה' תחת כל בכור בבני ישראל. וכתב הרמב"ן שהבכורות נתקדשו להיות לגבוה מעת שצוה קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה והיו בכורים רבים בישראל שלא נפדו עד הנה לפי שעדיין לא נאמר למי יהיה הפדיון ועדין לא נצטוו במתנו' הכהנים והיותם אם כן תמיד עומדים בקדושתם והיתה בידם עבודת הקרבנות כדברי חז"ל ועתה החליפם בלוים והוא פדיונם. וצוה שיפדה הנותרים ושיהיו לאהרן ולבניו וכן היא מצוה לדורות. ואמר ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל להגיד שעם היות שאין הבכור שומר תמורה היה גזרת מלך בעת ההיא שיעשה תמורה וחליפים מבהמות הלוים רוצה לומר צאן ובקר תחת בכור כל בהמה שהורם בבני ישראל והראב"ע פירש שבבהמה טמאה אמר זה וחוץ מכבודו אין הדבר כן. והנה הוצרך לומר פעם אחרת קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם והיו לי הלוים לפי שלמעלה אמר בדרך הודעה למשה הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וצוה שיפקוד את הלוים. אבל עדיין לא צוה למשה שיעשה החליפים והתמורה והוצרך מפני זה לצוותו בבירור פקוד כל בכור זכר בבני ישראל וגומר ולקחת הלוים לי וגו'. ואחרי שנמנו הבכורים ונמצאו יותר מהלוים מאתים ושבעים ושלש נפש. הוצרך ית' לצוות למשה מה יעשה בעודפים ההם. ועל זה באה הפרשה הזאת קח את הלוים וגומר ר"ל אע"פ שאין מספר הלוים כמספר הבכורים עכ"פ קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל. ואת פדויי השלשה והשבעים ומאתים העודפים על הלוים מהבכורות יתנו פדיונ' חמשת שקלים לכל נפש מהם ויהיה אותו כסף הפדוי' לאהרן ולבניו. ומרע"ה כתב בקלפי כ"ב אלף בני לוי ובקלפי רע"ג חמשת שקלים וערבבם מי שעלה בידו בן לוי היה נפדה ומי שעלה בידו קלף חמש שקלים היה נותנה לכהן. ויש מי שפירש כי כל בכור מבכורות ישראל נתן פדיונו ללוי שלו כי כן נאמר וכל בכור בני אפדם ושלזה נאמר ואת פדויי משמע כי הפדיום של האחרים כלם נודע למי יתנוהו שהם הלוים שנכנסו תחתם רק אלו העודפים הוצרך לבאר למי יתן פדיונם שהוא לאהרן ולבניו. והנה הגבילה התורה הפדיום שיהיה חמשת שקלים לפי שכן היה ערך הנער מבן חדש ועד בן חמש שנים כמו שנזכר בערכין של סדר בחקותי. ובמדרש אמרו על זה אמר הקב"ה אתם מכרתם את יוסף שהיה בכור רחל בעשרים כסף שהם חמשת שקלים לפיכך יהיה פוד' כל אחד מכם את בנו בכורו בחמש סלעים במנה צור. וכשם שניתנו הלוים לאהרן כך יהיה כסף פדיונם לאהרן. ולא ביאר מה יהיה פדיון הבכורים מהבהמות האלה אולי שלא חשש הכתוב רק על האדם כי הוא העיקר או שיצאו שוה בשוה. ולא נפדו הבהמות. ואחרי שצוה על המנין הראשון הזה בלוים מבן חדש ומעלה צוה על המנין השני מהם והתחיל מבני קהת ליוקר וקדושת משאם. וצום שימנם אותם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה והמנין הזה לא היה לדעת מספרם כמנין הראשון אלא לדעת הבחורי' אשר בהם כדי שישאו המשא הראוי אליהם. ולפי שעבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לכן נבחרו מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה. כי אז האדם בכח גבורתו לשאת משא על שכמו גם להוריד את המשכן ולהקימו. ואמנם מה שנאמר מבן חמש ועשרים שנה לא היה לעבוד עבודת משא בפעל רק בכח להתחנך ולהרגיל בעבודה בדרך קל חמש שנים הראשונים. ולפי שהיה קהת נושא כלי הקדש וקדש הקדשים אמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוים רוצם לומר שינשאם ויכבדם כי מהם כהנים ומהם לוים והם נושאים כלי הקדש ולכן יפרסם שהם מעולים וחשובים מכל שאר בני לוי וזהו אמרו מתוך בני לוי שינטלם וינשאם בכבוד יותר מכלם. אבל אחר זה בסדר נשא זכר הכתוב מספרם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה. ובעבור המספר ההוא אמר נשא את ראש והותרה בזה השאלה הי'. ואמר זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים כי רצה הכתוב להודיע ראשונה המשא שישאו כל אחד ממשפחות בני לוי ואחר כך בסדר נשא יזכור מספר' מבן שלשים שנה ועד בן חמשים. וזכר בבני קהת ראשונה ארון העדות שהיה בו לוחות העדות שהוא העקר כי היא קדש הקדשים. לכך הזהיר שיתחכמו הכהנים בענינו וזה הוא ובא אהרן ובניו רוצה לומר שיבא להיכל בנסוע המחנה קודם נסע' כשישמע תקיעת תרועה וכן בניו הכהנים הגדולים שיהיו אחריו והורידו את פרוכת המסך ופניהם אחורנית ומפני מעלת הארון צוה שיכסוהו בג' כסויים הא' הוא הפרוכת כמו שאמר והורידו את הפרוכת וכסו בה את ארון העדות. הב' הוא כסוי עור תחש שיתנו על הפרוכת להגין מן המטר והאבק. והג' שיפרשו בגד כליל תכלת על התחש והוא הדומם לרקיע וכעצם השמים לטוהר. והיה הכליל תכלת הנראה על הכל דומם לרקיע השמים שהוא כנגד עולם הגלגלים והעור תחש כנגד העולם השפל ההווה ונפסד לכן היה מעור בהמה שמתה. והפרוכת היה כנגד עולם המלאכים שהיה מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים ושלשתם היו על ארון העדות לרמוז שנותן התורה יתברך מושל בכלם ובורא אותם. ואמרו ושמו את בדיו ענינו שיתקנו את הבדים באופן שיהיו יוצאים לשאת את הארון בהם כי כמו שכתב הרמב"ן היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו אך שאר כלי הקדש היו כסויים מלמעלם באופן אחר כי הנה השלחן יפרשו עליו בגד תכלת כמו מפה לכבוד ולתפארת ועל הבגד ההוא היו קערותיו וכפותיו ושאר הכלים המיוחדים לשלחן ולחם הפנים ועליהם בגד תולעת באופן שיהיו הכלים ולחם הפנים בין שתי מפות כדרך שנוהגים אנחנו בשבת. ולמעלה מהתולעת היה עור תחש להגין מן המטר והעפר ואחר כך ושמו את בדיו כמו בארון וכן יכסו את המנורה ואת כל כלים בבגד תולעת ועליו מכסה עור תחש להגין ונתנו על המוט כי אין לה טבעות לשום הבדים. ואמנם מזבח הקטורת היה נושא בבדיו מכוסה בבגד תכלת ובעור תחש. וכן שאר כלי המקדש היו מכוסים בבגד תכלת ועור תחש מלמעלה אמנם במזבח העולה אמר ודשנו את המזבח כי בעת הנסיעה ינקו אותו לטהרו כדי שלא יכבד משאו ויכסו עליו בגד ארגמן וכבר ידעת שהארגמן הוא אדום מאד יותר מן התולע כי להיות השלחן והמנורה והמזבח אשר בהיכל כנגד העולם העליון השמימיי היו מכוסים בתכלת הדומה לרקיע. אבל מזבח העולה שהים מורה על עולם ההוים וההפסד היה מכוסה בארגמן דומה לדם כי שם היו שופכים ומזים את הדם. ובמדרש אמרו שהיה הארון כנגד בעלי תורה והשלחן כנגד מלכות בית דוד. ושהיו פורשים בגד תכלת על כל הכלים שהיו בהיכל מפני שהיתה שם שרויה השכינה הדומה לתכלת. והכלל היוצא מהכסויים האלה הוא שבשלחן היה בגד מפריש בינו ובין כליו ובמנורה לא היה בגד מפריש בינה ובין כליה וכן במזבח הקטורת לא היו כלים עמו כי אם בפני עצמם. והם הכף והמחתה שהם כלי מזבח הקטורת. ושכל הכלים היו מכוסים מלמעלה עור תחש זולת הארון שהיה בו התכלת על עור תחש. והיה זה להבדילו משאר הכלים כדי שכל הרואה יכיר וידע כי שם הקדוש' האלהית ובסוף אמר וכלם אהרן ובניו לכסות את הקדש. ואחר כך יבואו בני קהת לשאת רוצה לומר שכאשר יכלו אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסוע המחנה כלומר בעת הנסיעה הנה אז יבואו בני קהת לשאת אותם ולא יגעו בני קהת הנזכרים אל הקדש באופן שיתחייבו מיתת כרת כי כבר היה הקדש מכוסה ואינו מגולה ולכך לא יגעו בו ולא ימותו כי כבוד אלהים הסתר דבר והצנע לכת עם אלהיך. ואמר אלה משא בני קהת רוצה לומר הדברים והכלים שנזכרו הם המשא שישאו בני קהת ומלבד שאלעזר יהיה פקיד עליהם הנם עוד יהיה פקודת אלעזר ארבעה דברים יקרים מן המקדש שהוא בעצמו ישא אותם. הא' שמן המאור למנור' להעלות נר תמיד. והב' קטורת הסמים להקטיר על מזבח הזהב. והג' מנחת התמיד סלת ויין שיקריב באותו יום כשיחנו. והד' שמן המשחה כי הנה היה פקוד' אלעזר על הדברים האלה כדי שיוליכו אותם שלמים מכל נזק כי לא ימצאו אותם במדבר בכל מקום ודעת הראב"ע שאלעזר לא היה נושא הדברים האלה בעצמו אבל שהוא היה פקיד לתת אותם הדברים בעת הצורך. ויותר נכון בעיני לומר שהיתה פקודתו בדברים האלה לתת אותם ביד אחד או שנים מבני קהת שיוליכום שלמים מכל נזק כי להיות שמירתו ועיניו ולבו עליהם בפרט נתיחסו אל פקודתו. ואמר עוד פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו להגיד שלא זה בלבד היה פקודת אלעזר כי גם כל המשכן וכליו היו מפקודתו כמו שנזכר למעלה והתבאר מזה שלא היתה כוונת זה הדבור שישא את מספר בני קהת וימנה אותם אלא שינשאם בכבוד ומעלה ויגביל ויסדר משאם ועבודתם. לכן בא אחריו דבור אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי רוצה לומר הזהרו במעשיכם שלא תהיו אתם סבה להיות נכרת שבט הקהתי מתוך הלוים שאם היו הכהנים מתרשלים בכסוי כלי הקדש אין ספק שהקהתים בבואם לשאת אותם יראו את הקדש מגולה וימותו. ויהיו הכהנים מתוך התרשלותם מכריתים אותם מן העולם כי הקהתים לא ידעו מה לעשות והם שוגגים אם לא תלמדו אותם. ואמר זה למשפחות הקהתי כי הם הנגשים אל ה' נושאי ארון הברית וזאת עשו להם ר"ל בעבורם ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קדש הקדשים כי נפש האדם בגשתו אל הקדש תכסוף לראות חוץ מגבולו ולכך אתם צריכים לכסות ולהעלי' כדי שלא ימותו בהרסם לראות. אהרן ובניו יבואו ויכסו הדברים הקדושים והם ישימו את הקהתים איש איש אל עבודתו ואל משאו ר"ל לכל אחד כפי כח סבלו ואל יהרוס לראות ואמר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. אפשר לפרשו על בני קהת שלא יבואו לראות כבלע את הקדש רוצה לומר כשיכסו אותו כי אם יראוהו מגולה ימותו. ומלת כבלע הוא מלשון יחד סביב ותבלעני שהוא מענין כסוי והעלמה ואפשר לפרשו על אהרן ובניו שזכר מזהירם שילכו ויבואו בעת שיכסו הדברים הקדושים ההם ופניהם אחורנית כדי שהמה לא יראו כבלע רוצה לומר כשיכסו את הקדש וימותו. והוא ע"ד וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ובמדרש אמרו (שם פ' ד) אמר משה רבונו של עולם דמן של בני קהת אסור דמו של אהרן מותר אמר לו הקב"ה לאו אלא אהרן קדש הקדשים שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים ואין קדש הקדשים מזיק לקדש הקדשים אבל בני קהת אינם קדש הקדשים ולכן אם יראו לקדש הקדשים יזיקם וימותו. אלה משא בני קהת אלה במשא בני קהת ואין שאר הכלים במשא אלא בעגלות: תם ונשלם סדר במדבר תל"ע אמן:
פרק ד
פסוק כא
וידבר ה' אל משה וגו' נשא את ראש וגו' עד וישלחו מן המחנה ויש לשאול בפסוקים אלה שאלות:
השאלה הא' למה צוה ית' למנות ראשונה בני קהת ואח"כ צוה למנות בני גרשום בהיות גרשום הגדול מהאחים כמו שאמרו ובני לוי גרשום קהת ומררי והיה ראוי למנותם כפי זמנם וענינם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו:
השאלה הב' למה במנין בני קהת נצטוו יחד אהרן ומשה כמ"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו'. ובבני גרשום היתה הצואה לבד למשה כמ"ש וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשום. אמנם בבני מררי לא בא דבור לא לאהרן ולא למשה אבל אמר בני מררי למשפחותם מבלי שיזכור דבור כלל על מנינם:
השאלה הג' למה על בני קהת מלבד הדבור שבא על מנינם בא דבור אחר אל תכריתו את שבע הקהתי ובגרשום לא נאמר כזה ולא בבני מררי:
השאלה הד' למה בגרשום נאמר נשא ראש בני גרשום גם הם ולא נאמר גם הם בבני מררי ולא במנין השבטים:
השאלה הה' מה ראה מסדר הסדרים לעשות ראש הסדר הזה מבני גרשום ולא שם תחלת הסדר במנין בני קהת שהוא היה הראשון שנזכר כאן במניני הלוים וגם לא בבני מררי ויותר נכון היה להיות התחלת הסדר הזה בדבור וישלחו מן המחנה והוא לא עשה כן אבל השאיר מנין בני קהת בסדר במדבר סיני וגרשום ומררי בסדר נשא.
השאלה הו' למה בבני קהת נאמר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן פקדת שומרי משמרת הקדש ובבני מררי נאמר זאת עבודת משפחות בני מררי ביד איתמר בן אהרן הכהן אמנם בבני גרשום נאמר על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני וגו' ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן ואם היה אלעזר נשיא נשיאי הלוים מה לו לאיתמר בנשיאות ומה לו לאהרן בזה שלא נזכר כן בקהת ובבני מררי:
השאלה הז' בכפל הדברים שבאו בעבדת בני גרשום שאמר ראשונה זאת עבודת משפחות בני הגרשני לעבוד ולמשא וחזר לומר ע"פ אהרן ובניו תהיה כל עבודתם לכל משאם ולכל עבודתם. ואמר עוד זאת עבודת משפחות בני הגרשני וגו'. גם אמר ופקדתם עליהם במשמרת וחזר לומר ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן:
השאלה הח' למה אמר בבני מררי ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם ולא תמצא כזה לא במשא בני קהת ולא במשא בני גרשום.
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
וידבר ה' אל משה וגו' נשא את ראש בני וגו' עד וישלחו מן המחנה. אין ספק שזכרה התורה כאן עניני קהת וגרשום ומררי ולא כפי זמני תולדותם. אלא כפי מעלת משאם ועבודתם. לפי שמעלת המשא תעשה מעלה ויתרון בנושאי אותו לכן נתעלו בני קהת לפי שהם היו נושאים את ארון העדות וכל כלי ההיכל ומזבח העולה. ומפני מעלת קדושה שקנו מפאת משאם זכרם הכתוב כאן ראשונה. הלא תראה שבמספר מנין הלוים מבן חדש נזכרו בסדר תולדותם גרשום ראשונה וקהת אחריו ומררי באחרונה לפי שאותה הספירה לא נעשית כפי משאם. אבל כאן שנמנו לענין המשא זכרם כפי מעלתו קהת ראשונה. האמנם נשאר לדעת למה זה ניתן המשא הקדוש ההוא לבני קהת ולא ניתן לבני גרשום הגדול ממנו. אבל התשובה בזה היא שכמו שנבחר שבט לוי לעבודת הקדש לפי שיצאו משה ואהרן ממנו כן נבחר מפני זה קהת שהיה אביו של עמרם אביהם לשאת את כלי הקדש אם כן לכבוד משה ואהרן נתכבד שבטו ובית אביו ומשפחתו ולזאת הסבה נתיחדו בני קהת לשאת את כלי הקדש. גם לכבודם נזכר כאן מנין בני קהת בראשונה וזכר אחריו גרשום לפי שהיתה עבודתו ומשאו יריעות המשכן ומכסהו מעורות תחשים וקלעי החצר. ואחריו בני מררי שהיה משאו יותר פחות ושפל מעצמו לשאת קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו החצר והאדנים ויתדותם. הנה א"כ נזכרו אלו המשפחות כפי מעלת משאם והותרה השאלה הא'. והנה בא צווי בני קהת לאהרן עם משה. לפי שהיה צריך שאהרן ובניו ישתדלו במשא בני קהת כי קודם שהם יבואו לשאת הדברים המקודשים היו באים בני אהרן עמו והורידו את הפרוכת ויכסו את הכלים כמו שביארתי. עד שמפני זה בא ג"כ בענין הקהתים דבור אחר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים זאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם אל קדש הקדשים כי לפי שהיה משאם מסוכן מאד מפני קדושתם היה צריך אל הכסוי שיעשו בו אהרן ובניו ולכך נצטווה בענינם אהרן עם משה והזהיר לשניהם אל תכריתו אבל במשא גרשום ומררי שלא היה צורך לכסוי שיעשה אהרן לא נצטווה לו ולא נאמר לו בענינם אזהרת אל תכריתו כאשר נאמר בבני קהת והותרו בזה השאלות הב' והג'. והנה לא בא דבור על ענין בני מררי לפי שבבני קהת יען היה פקיד עליהם אלעזר בן אהרן בא דבור מיוחד עליהם. אמנם גרשום ומררי לפי שהיו שניהם משמרת איתמר בן אהרן נשתתפו שניהם בדבור אחד. והנה מסדר הפרשיות כאשר ראה שהתורה הקדימה קהת לגרשום למעלת המשא והיה בלתי ראוי שירהבו הנער בזקן. ראה לעשות התחלת הסדר הזה בגרשום כדי שבזה יקנה גרשום על קהת מעלה וכבוד כבכור על הצעיר ממנו לימים אחר שכבר נתעלה קהת בקדימ' זכרונה מפני משאו ולפי שלא יחשוב משה רבינו שכיון שנתאח' מנין גרשום אחר קהת יהיה נמנה באופן מתחלף ממנו שאלמלא כן לא היה קודם אליו לכן הוצרך לומר נשא את ראש בני גרשום גם הם ר"ל באותו אופן עצמו שנמנה קהת תמנה גם את גרשום. אבל מררי שלא יפול עליו הספק והחשש הזה לא נאמר בו גם הם והותרו השאלות הד' והה'. ואמר זאת עבודת משפחות בני הגרשוני לעבוד ולמשא ואתה לא תמצא שזכר כאן עבודה אחרת אלא המשא שישאו לכן ראוי לומר שכבר ביאר הכתוב למעלה בשבט הלוי בכלל שתהיה מעבודתם שמירת המקדש ביום ובלילה והשיר גם כן אבל מפני שהמשא לא נתבאר עד הנה מה הוא אשר ישאו הוצרך לבארו במקום הזה. ולכר אמר זאת עבודת משפחות הגרשוני לעבוד ולמשא. ובמלת לעבוד תוכלל השמיר' ומלאכת השיר. ולכך לא פירש אלא המשא שישאו והוא אמרו ונשאו את יריעות המשכן וגו' כי פירש המשא ולא פירש העבודה. אבל אמר ואת כל כלי עבודתם ואת כל אשר יעשה להם ועבדו. ואין הכוונה בזה כתרגומו וית כל דיתמסר להון כי כבר זכר ענין המשא אבל אמר כלי עבודתם על הכנורות והמצלתים וצלצלי שמע ושאר כלי הנגון שהיו להם לענין השיר. וזהו ואת כל אשר יעשה להם שהוא אם לשיר ואם לשמירה ועבדו העבודה הראויה להם והנה אמר בגרשום לבית אבותם ראשונה ואחר כך אמר למשפחותם ולא אמר כן בקהת ולא במררי לפי שנשיאות ראש בני גרשון היה תלוי באביהם שהיה בכור. אבל בני קהת שלא היה נשיאות ראשם אלא מפני המשא אמר בהם ראשונה למשפחותם וכן במררי שלא היה בכור. ונאמר בגרשון לצבא צבא מפני שהיה בכור ונוטל פי שנים. ואמר ע"פ אהרן תהיה כל עבודת בני הגרשוני להגיד שלא יהיה בידיהם לא הנסיעה ולא החניה להגיד כי הם לא ישאו את משאם ולא יורידוה מעליהם עד שיצום אהרן ובניו והוא יפקיד עליהם המשמרות ויסדר אותם מתי ישוררו והנה זכר זה בגרשון כדי שלא יחשוב משה שקהת מפני קדושת משאו היה צריך אל פקודת אלעזר ואל צווי אהרן. אבל גרשון שהיה משאו יריעות המשכן לא יצטרך לזה. לכך אמר שעם היות משאו דבר נקל בקדושה יריעות ומכסה העורות לא יעשו זה אלא ע"פ אהרן ובניו. וזה בכלל לכל משאם ולכל עבודתם שהיא עבודת השיר והשמירה. ומלבד זה היתה הפקידה עליהם במשמרת לכל משאם רוצה לומר לענין המשא לבד שישמרו שלא ישכחו דבר ולא יפסידו דבר. ואמרו אחר זה זאת עבוד' משפחות בני הגרשוני באהל מועד הוא כלל הדברים והודיע שמשמרתם לענין המשא היה איתמר כי להיות אלעזר גדול ממנו ועתיד להיות כ"ג תחת אביו נתיחד נשיאותו בדברים המקודשים ואיתמר אחיו הקטן ממנו נתיחד במשא למטה בקדושה מהם. ואמנם בבני מררי קצר הכתוב כי נסמך על מה שזכר בבני גרשון וענינם אחד והותרו השאלות הו' והז'. והנה אמר בבני מררי ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם להגיד שמפני היות משאם קרשים ועמודים לא יצטרכו אנשים רבים לשאת אותם לכן כדי שלא יתערבבו ויתבלבלו במה שיעשו יכתבו בכל עמוד ובכל קרש שם הנושא אותו. גם שהיו משערים שכפי כח כל אדם יהיה משאו. ובהיות מוגבל לכל אדם המשא המיוחד לו איש על מקומו יבא בשלום כי לא יצוה את בני מררי בכללם שהם ישאו הקרשים והעמודים אלא לכל איש בפרט מהו אשר ישא ולא נזכר זה אלא בבני מררי מפני היות משאם קרשים ועמודים ודברים גסים ובעבור גסות וכובד משאם אולי יקל כל אחד ממשאו ויטילהו על חבירו והותרה בזה השאלה הח'. ובמדרש אמרו כי מה צורך היה לנשיאים במנין הלוים והלא לא צוה השם שיהיו שם הנשיאים. אלא כך אמר משם כיון שהיו הנשיאים במנין ישראל לא אעשה להם חלישות דעת ואוליכם במנין הלוים. ומפקודי הלוים למדנו דברים. ראשונה שבני קהת הגדולים עלו לעבוד קרוב לשליש מספר פקודיהם לבן חדש כי בני קהת היו מבן חדש כמו שנזכר למעלה שמונת אלפים ושש מאות. וכאן אמר שהיו פקודיו מבן ל' שנה ועד בן נ' שנה אלפים שבע מאות וחמשים הרי שהיו הגדולים קרוב לשליש מספר הכולל מן הגדולים עם הקטנים ובני גרשון עלו פקודיו יותר משליש פקודיו הראשוני' כי הם היו מבן חדש שבעת אלפים וחמש מאות והיו הגדולים שנמנו כאן לעבוד אלפים ושש מאות ושלשים. ואמנם מררי היה בו דבר יותר מתמיה כי מבן חדש ומעלה כמו שנזכר היו ששת אלפים ומאתים והגדולים לעבוד היו שלשת אלפים ומאתים. הרי שהיו בבני לוי הגדולים יותר מכל הטף. והנה על המנהג הטבעי אין הגדולים חמשית ממספר הקטנים והטף ומזה נלמוד שג"כ נבחרו בני מררי למשא הכבד שהיו נושאים מפני שהיו בהם אנשים גדולים הרבה מאד מה שלא היו לגרשון ולא לקהת ומחשבות האל עמקו. והנה אמר כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד. לפי שהשיר הוא נקרא עבודת עבודה כי הוא עבודה לצורך קרבן שהוא עבודת הש"י. ונלמוד עוד מאמרו ויהיו פקודיהם וגו' ע"פ ה' וגו'. ופקידיו אשר צוה ה' את משה שאין הכוונה כמי שפרש"י ופקודיו כאשר צוה ה' את משה כי מה צורך היה במאמר הזה וכבר נזכר למעלה שמנאם על פי ה' אבל הוא כמו שפירשו הרמב"ן שמנה משה את קהת גרשון ומררי כל אחד על עבודתו ועל משאו הנזכרת ופקודיו של כל אחד מהם אשר צוה ה' את משה למנות אות' לגולגלותם איש איש על עבדתו ועל משאו וכן הוא הדין שאין בן לוי רשאי ליכנס במלאכת חבירו ולא לסייעו בה וכבר בקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא בהגפת הדלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב מיתה שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים:
פרק ה
פסוק א
וידבר ה' אל משה וישלחו מן המחנה וגומר עד ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ויש לשאול כאן שאלות:
השאלה הא' למה בא בזה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגומר כי זה הצווי היה ראוי שיכתב למעלה בספר ויקרא אצל הטומאות והטהרות:
השאלה הב' באמרו וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש כי הנה אין שלשתם שוים בדין השלוח כי הצרוע היה שלוח מכל המחנות והזב היה מותר לשבת במחנה ישראל והטמא נפש היה מותר לשבת במחנה ישראל וגם במחנה לוים כי לא היה משולח רק ממחנה שכינה:
השאלה הג' בפרשת איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל וגו' כי הנה הפרשה הזאת מהגוזל ונשבע לשקר כבר נאמרה בסדר ויקרא שנאמר ומעלה מעל וכחש בעמיתו ולמה א"כ נשנית פעם אחרת ולמה נסמך אל הקודם אליו:
השאלה הד' בפרשת סוטה למה נכתבה במקום הזה ומה היחס אשר לה עם שאר הפרשיות אשר קדמו כי הנה יראה שהיה דינה מתורת כהנים בספר ויקרא:
השאלה הה' בענין הסוטה שהתורה מצד אחד תאמת שנטמאה כמ"ש ומעלה בו מעל ושכב איש אותם שכבת זרע ואמר והיא נטמאה ומצד אחר שם הדבר בספק כמ"ש ונעלם מעיני אישה ונסתרה ואמר ועד אין בה והיא לא נתפשה ואם הבעל לא ראה הזנות בעיניו ועד אין בדבר והיא לא נתפשה עם הבועל מאין ידענו שנטמאה:
השאלה הו' בכפל הדברים אשר באו בסוטה כי הנה אמר והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' וחוזר לומר והעמיד הכהן את האשה לפני ה':
השאלה הז' במי המרים למה קודם השתיה קראם מי המרים המאררים ואח"כ בכתיבת האלות אמר אל מי המרים ולא קראם אז המאררים ובפועל אמר ובאו בה המים המאררים למרים הרי שפעם קראם מאררים בלבד ופעם מרים ופעם מרים המאררים:
השאלה הח' מה ששאלו חז"ל למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה כי הנה הטעם שנתנו בזה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין מפני שמביא לידי ניאוף הוא בלתי מספיק לפי שמאותו טעם היה לו לתלות הנזירות באשה לבד לא באיש ג"כ והפרשה הזאת תבאר קרבן הנזיר ואיך לא נזכר בתורת כהנים המיוחד לקרבנות בסדר ויקרא:
השאלה הט' למה בא כאן צוויי ברכת הכהנים לישראל כי הנה בפרשת ויהי ביום השמיני כתוב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם והברכה היתה זאת שנזכרה כאן. יברכך. יאר. ישא. ולמה לא נזכר שמה עליה ונזכר כאן אחרי מנין העם והלוים: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
וידבר ה' אל משה וגו' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' עד פרשת הנזיר. הנה נסמכה הפרשה הזאת לפרשת מחנות הדגלים והלוים לפי שכבר נאמר בספר ויקרא לענין המצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. האמנם עד שלא נבדלו בני ישראל והלוים במחניהם לא הוצרכו לשלוח טמאים כי הענין תלוי בהם כמו שאמרו ולא יטמאו את מחניהם אבל עתה אחרי שסדר כל המחנות איש על מקומו כהנים במשמרתם ולוים במושבם וישראל במעמדם. צוה את העם שיעשו מה שכבר צוה אותם בענין המצורעים וכל טמא לנפש שבדד ישבו מחוץ למחנה מושבם ויהיה כל אדם בגורלו אך ראוי לדעת שלא היו כלם משולחים במדרגה אחת כי כבר ביארו חז"ל במס' פסחים שהמצורע הי' משולח מג' מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. והזב היה מותר לשבת במחנה ישראל אך היה משולח ממחנה לויה וממחנה שכינה והטמא נפש והוא הנוגע במת בנפש אדם היה מותר לשבת במחנה ישראל ובמחנה לויה אך היה משולח ממחנה שכינה בלבד. ומפני זה אמר הכתוב וישלחו מן המחנה ולא מן המחנות לפי שלא היו כולם משולחים מכל המחנות בשוה. והותרו בזה השאלות הא' והב'. אך כל שאר הטמאים ישולחו מחצר המשכן בלבד מזכר עד נקבה שנאמר ואל המקדש לא תבא וגו' וכן דרשו (שם) חכמינו זכרונם לברכה וישלחו מן המחנה הרי מחנה אחת אל מחוץ למחנה תשלחום הרי שתי מחנות. ולא יטמאו את מחניהם ריבה שלש מחנות. מכאן אמרו שלש מחנות הן מחנה ישראל מחנה לויה מחנה שכינה. מפתח ירושלים עד הר הבית מחנה ישראל. מפתח הר הבית עד העזרה מחנה לויה. מהעזרה ולפנים מחנה שכינה. וכבר הוכיחו שהטמא מת היה מותר בהר הבית ממה שאמר הכתוב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה לויה. ואמרו ולא יטמאו את מחניהם ירצה שיראה בהם דבר טמא ומגונה כי ימנעו הנפש הטהורה מקדושתה כמו שאמר והיה מחנך קדוש וסבת הקדושות כלם הוא אמרו ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם והוא ע"ד כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך רומז אל ארון האלהים ושכינת השם עליו. בקרב המחנה דומה ללב בקרב הגוף החי. לכן כל הקרב אל הלב צריך שיהיה יותר נקי ונבחר. ובמדרש (במדבר שם פ' ז') דרשו הפרשה הזאת על הגליות צו את בני ישראל על שעברו בני ישראל במצות נתחייבו גלות ושלוח כמא דתימא שלח מעל פני ויצאו. וישלחו מן המחנה זו ארץ ישראל ששם שכינה חונה כל צרוע וכל זב רמז להם שעל ג' עבירות נתחייבו גלות. צרוע זו עבודת כוכבים שמטמ' כצרעת. זב זו גלוי עריות שמטמא ע"י שכבת זרע. וכל טמא לנפש זו שפיכות דמים. וספר הכתוב שכן עשו בני ישראל רוצה לומר שקודם נסיעת הדגלים טהרו מחניהם מכל טומאה מאלה. וכבר זכרו חז"ל שבמחנה היוצא על האויב לא היה בישראל אשה ולא נערים לפי שהיה הארון ביניהם וע"כ היה להם יד לצאת שמה. והנה נסמכה שם פרשת איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל וגו' לפי שנזכר למעלה כסף פדיום העודפים מהבכורות וצוה שינתן לכהן. הזכיר ג"כ מתנות אחרות שיהיו לכהנים מאת העם ואמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם והם חמשה הנזכרים בספר ויקרא בפרשת נפש כי חחטא ומעלה מעל בה' והענין שכחש ונשבע לשקר כי זהו המעל שנזכר כאן. וחדש במצוה הזאת כאן שני דברים. הא' אמרו והתודו את חטאתם אשר עשו רוצה לומר שהאיש או האשה אינם חייבים בחומש ואשם בדבר שנודע מפי עדים אלא במה שהתודה הוא באשמו אם לחי או למת כי אז ישיב את אשמו בראשו רוצה לומר שבראשונה יפרע ויתן הקרן לאשר אשם לו רוצה לומר למי שנגזל ממנו והוא ע"ד הגנב שישלם שנים. והחדוש הב' הוא שאם אין לאיש גואל להשיב אליו מה שנגזל ממנו מפני שהוא גר שאין לו בישראל קרובים אז יהיה האשם המושב רוצה לומר הקרן והחומש לכהן שבאותו משמר וכן כל תרומה המורם מישראל להקריבו לשי לכהן יהיה רוצה לומר לאותו כהן שבא בחלקו באותה משמרה שבאותה שבת לא שיהיה הדבר ברצון הכהן שירצה ללקחו שהוא יקחנו על כרחו של הבעל כי הנה איש את קדשיו לו יהיו רוצה לומר שברצונם יתנם לאחד מן הכהנים אשר יבחר. ואמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה להגיד שאע"פ שאדם יתן את קדשיו למי שירצה מן הכהנים לא יחשוב בלבו שלא יחשב לו לצדקה כיון שהוא יחדו לכהן אשר רצה. אין הדבר כן כי כל איש אשר יתן דבר מקדשיו לכהן לו יהיה. ומלת לו חוזרת להקב"ה שלו יהיה עבודתו ומתנתו. ולכן הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ובמדרש (שם פ' ח') דרשו זה על מעשר כספו ובהמתו ושלמים ונטע רבעי ותודה ופסח שהבעל אוכל אותם בירושלים. וכתב הרמב"ן כי בעבור שנמנו ישראל למשפחותם לבית אבותם ונבדל מהם הערב רב שהיה בתוכם זכר כאן דין הגוזל את הגר שעל כן נאמר כאן ואם אין לאיש וגו' שאי אפשר שיקרה זה אלא בגר. ומדברי המדרש (שם) הוא שאמרו כבוד עשה הקב"ה לגרים שאחר פרשת שלוח טמאים כתב פרשת אזהרת הגרים ללמדך לחוטאים שבישראל הרחיק הקב"ה מחוץ למחנה ולגרים הבאים בתורתו הקריב אליו שכל הגוזל להם כגוזל את ישראל ולזה נשנית הפרשה הזאת שהיא כנגד הגרים. והזהיר כל תרומה. להגיד שאם נתנו תרומה לכהנים תהיה שלום והגוזל אותה ממנו נדון כדין אשם גזלות. וכבר נאמר במה שעבר מלאתך ודמעך לא תאחר אבל לא נתפרש שם ענין התרומה ולכך השלים בה פה תורת הכהנים. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הג'. והנה נכתב אחר זה פרשת הסוטה לפי שיחס העם למשפחותם לבית אבותם כדי שיודע השתלשלותם באמת ובאמונה וכדי שלא יחשוד אדם את אשתו ויהיה בלבו חשדה על בניו אם בני זנונים המה. ואם הם בני איש משבט או בית אב אחר לכן נתן להם דת ודין לדעת הממזרים שאינם בני בעלי אמותיהן כאשר יהיה חשד בלב האיש על אשתו וז"ש איש איש כי תשטה אשתו ר"ל איש איש ישראל או לוי או כהן כי תשטה אשתו רוצה לומר שלא תלך במעשיה בדרך ישרה ונכונה אבל תשטה ותטה מדרך היושר בעיניו ומחשבתו שיחשבה לכך. והוא מלשון שטה מעליו ועבור ובמדרש דרשו (שם פ' ט') תשטה מלשון שטות שאין האשה מזנה אלא א"כ נכנסה בה רוח שטות. ומעלה בו מעל והוא שתאהב לאיש זולתו כי זהו המעל והבגידה בחיקו ושכב איש אותה לפי מחשבתו וסברתו אבל נעלם מעיני אישה רוצה לומר שהוא בעיניו לא ראה אמתת הדבר אבל ראה שנסתרה בחדר עם האיש החשוד עמה ועד אין בה שאם היו בה עדים מות יומתו שניהם הנואף והנואפת גם לא נתפשה עם האיש בעודה עמו בנואפם יחד. ומפני שלא היה בדבר עדות ראיה לא לבעל ולא לעדים אלא אמחתלאות לכן עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיה אפשר שנטמאה או שלא נטמאה בהסתר ההוא. הנה התבאר שאמרו ושכב איש אותה אינו אלא כפי מחשבתו של הבעל שאמרו והיא נטמאה אינו בודאי אלא שהיה כן במחשבתו ולכך יביאה לנסיון והותרה השאלה הד' והה'. ובמדרש אמרו ומעלה בו מעל שתי מעילות נאמרו בסוטה אחד לבעלה שאומר' שהבן אשר תלד הוא שלו ויירשנו. והב' להקב"ה שצוה שיירשו את הארץ איש לבית אבותיו. וזו מביאה מומר לרשת את הארץ שאינה שלו ולפי שהיא אסורה לו עד שתבדק במי המרים אמר והביא האיש את אשתו אל הכהן שחייב האיש לבדוק את אשתו אם יש בלבו חשד עליה. והביא את קרבנה עליה רוצה לומר בעבורה כי הוא אינו חוטא בדבר לשיתחייב קרבן. וצוה שתהיה מנחתה קמח שעורים לגנות ענינה שתעשה מעשה בהמה שאין לה יחוד עם בעלה. ואמר מנחת קנאות הוא מנחת זכרון לפי שכל שולח מנחה או דורון לאדון לרצותו ולישא פניו הוא מהדר המנחה בכל כחו. אבל המקנא את אשתו לא יביא את מנחתה לאותו תכלית כי אם מרוב קנאתו ולכך ירצה שתהיה המנחה בזויה כדי שיכעוס עליה האדון ה' ולהזכיר את עונה בדרך המשל יביא קמח ולא סולת משעורים ולא מחטים בלי שמן ובלי לבונה. לפי שהוא מנחת קנאות קנאת הבעל וקנאת המקום ברוך הוא והיא מנחה להשם שיקנא קנאתו וינקום נקמתו ממנה. וכתב הרמב"ן שע"כ היתה המנחה משעורים שתהיה שערת ה' חימה יוצאה עליה וכענין צליל שעורים האמור בגדעון שפתרו אותו לצער ומהומה רבה. והוא אמרו מזכרת עון שיזכור עונה האדון ה' כדי להענישה. ואמרו אחר זה והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' אינו חוזר לאשה אלא למנחה שיקח הכהן אותה מידו של בעל ויקריב אותה מנחה לפני ה' רוצה לומר קרוב למזבח. ואחר זה יקח הכהן מים קדושים מכיור העזרה שנתקדשו שם ומן העפר אשר בקרקע העזרה יתן אל המים ואז יעמיד הכהן את האשה לפני ה' כי ההקרבה הראשונה נאמרה על המנחה ולכך לא נאמר שם והקריב הכהן את האשה אלא והקריב הכהן אותה כי על המנחה ידבר. וההקרבה השנית נאמר על האשה כמו שאמר והעמיד הכהן את האשה והותרה בזה השאלה הו'. והנה צוה שיעשה הכהן בענין הזה שש פעולות. האחד שיקח המים מכיור המקדש. הב' שישליך שמה מעפר קרקע המשכן. הג' שיפרע את ראש האשה לפני ה'. הד' שישביע אותה באלה ובשבועה. והיא תשיב אמריה אמן אמן. הה' שיכתוב את האלות ההם בספר ומחה אל המים. הו' שיקריב מנחתה אל המזבח. והיו הדברים ההם כלם רומזים אל גנות מעשה האשה כי המים רומזים לתורת השם שהזהירה על העריות והיא עברה עליה בטומאתה. ועפר קרקע המשכן היה רמז לכבוד בית ה' ומשכנו שלא יבא שמה אתנן זונה ומחיר כלב. ולכן שמה ראוי שתענש על חטאה גם תרמוז בזה שעפר היא ואל עפר תשוב שמה. כי כן צוה בכלי חרס סימן שהיא תשבר ככלי חרס. ופריעת ראש האשה היה רומז לערותה כי יראה שכסתה כלימה פניה ומפני הבושת תכסה פניה בשערה גם כי שערות ראשה ערוה. והשבועה והאלה היא תפלת הכהן על עניניה והודאתה באלתו אמן אמן לקיים הדבר וכתיבת האלות על ספר היה יותר חזוק וקיום וכמו שאמר ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר כי הדברים הנכתבים הם כמסמרות נטועים והיה נמחק השם המפירש הנזכר בשבועה במים ההם להגיד שמפני מעשי' נמחק השם הנכבד ההוא והיא לרוע מעשיה בזתה התורה והמקדש וביישה פני בנות ישראל ועל הכל השם הנכבד הנמחק שם בסבתה. ואמנם הקרבת המנחה הוא כאלו היתה היא מעידה על גנות מעשיה ושטיפת זמתה. ובמדרש (שם פ' ט') אמרו למה מים מן הכיור לפי שהכיור נעשה ממראו' הנשים הצובאות פתח אהל מועד לחסידותם וקדושתם. ולמה מים ועפר וכתב השם הנכבד מים לרמוז שבא' מטפה סרוחה. ועפר שהולכת למקום עפר ורמה. והכתב לפני מי היא עתידה ליתן את הדין באותה שלשה שזכר עקביא בן מהללאל והיתה האלה והשבועה אם שטית טומאה ר"ל אם לא נטית מן הדרך הישר ולא באת לידי טומאה שהוא בפועל המשכב הנקי תהיי נקיה מהמים ההם שהם ימררו את חיי השותה אותם אבל אם נטמאת יהיו המים ההם לצבות בטן ולנפיל ירך רוצה לומר שעם היות שהמים האלה בטבע אין בכחם לצבות בטן ולנפיל ירך. הנה בהשגחת השם ועל דרך נס ובכח השבועה והאלה הזאת יבואו במעיך לצבות בטן ולהוליד נפח גדול בו ולנפיל ירך שלא תוכל להלוך ברגליך באופן שתהיי לאלה ולשבועה בתוך עמך שיאמר המקלל לכל אשה תהיי כפלונית. והיתה הירך נופלת כנגד השכיבה בעת המשגל והבטן צבה ר"ל לנפוח מחולי השקוי מהפסד הכבד לפי שאם חשבה לזנות כדי שתהר תהיה בטנך צבה תהר עמל ותלד שקר. ולפי שהיו הקללות שתים היתה תשובת האשה אמן ואמן אמן לנפילת הירך ואמן להצבות הבטן או יהיה אמן יהיה כדבריך אם נטמאתי ואמן יהיה כדבריך שאנקה אם לא נטמאתי. ואם לא רצתה לומר אמן אמן דינה כאלו הודה ולא ימחה שמו במים ותחנק בב"ד כי הוא עדות נאמנה על מעשי' וחז"ל אמרו שהיו ב"ד הגדול אומרים לה בתי הרבה עשו כן היין עושה הרבה והצחוק עושה הרבה ילדו' עושה הרבה שכנים רעים עושים הרבה ואומרים לה הרבה קדמוך ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרם עליהם ונכשלו ומגידי' לה מעשה יהודה ותמר ומעשה ראובן ופלגש אביו ומעשה אמנון ואחותו עד שתודה ולא תגרו' לשם הנכבד שימחה על המים ואם הודת שובר' כתובתה ויוצאה ולדעת אחרים תהרג והוא הנכון ואמנם למה נקראו המים מי המרים המאררים. נראה לי שמפני העפר שהיה בתוך המים או מפני דיו האלות שנמחק בהם קראם מי המרים כי הם בעצמם היו מרים לחיך השותה אותם. ובבחינת הפועל אשר יעשו באשה כשנטמאת קראם מאררים כי ישימו בה מארה וקללה ומרה באחרונה. והנה בראשונה אמר וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים רוצה לומר המרים בעצמם והמאררים בפעולתם וכן בשבועה אמר הנקי ממי המרים המאררים האלה שהם תארי המים כפי הבחינות שזכרתי. וכן אמר ובאו המים המאררים האלה במעיך שהם תארי המים שזכר כן כדי להפחידה אבל אחר כך בענין השם אמר וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים לפי שאז קודם השתיה היו מים בטבעם ועדין לא היו מאררים כפי פעולותיהם. אבל בשתית האשה אמר והשקה את האשה את מי המרים המאררים כי בשתייתה אותם יתחברו שתי הבחינות וכן אמר ובאו בה המים המאררים למרים ענינו שבתוכה ובבטנה יהיו המים המאררים ההם עושים פעולותיהם הנסיים מהמארה כמו שהיה המרירות בטבע בהם. ובמדרש אמרו וביד הכהן יהיו מי המרים מגיד שאין המים נהפכים למרים אלא ביד הכהן. וכן אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר בתוך המים ולמה ירכך נופלת ובטנך צבה היא פשטה לו ירכה לפיכך ירכה ניפלת. היא קבלתו על ברכיה לפיכך בטנה צבה. וכבר זכר הרמב"ן שאין בכל משפטי התורה דבר כלו נס מפורסם כענין הזה שהוא פלא קבוע שיעשה השם בישראל בהיות רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר בנות ישראל ולנקות אותם מבנים ממזרים כדי שיהיו ראוים להשרות שכינתו ביניהם ולפיכך פסק הנס הזה משעה שנתקלקלו העם בעבירת העריות וכן ארז"ל משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר לא אפקיד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט. וכן אמרו (שם פ' ט') ונקה האיש מעון בזמן שהאיש נקי מעון מים בודקים את האשה אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקים את אשתו. ואמר הכתוב כאן ואחר ישקה את האשה את המים. להגיד שהקרבת המנחה קודם לשתיית המים. וחז"ל אמרו אחר שתמחה הספר א"א שלא תשתה כי משקין אותה בעל כרחה אפי' שהודה ולכך סמך למחייה ההשקאה. והיה אם טהורה היא שלא שכב איש אותה זולת בעלה ונקתה רוצה לומר תנקה האשה ממי המרים המאררים אשר שתתה שלא יזיקוה ונזרעה זרע שתהר מאישה אם היתה עקרה קודם לזה. ואמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה. להגיד שכאשר תמצא האשה טהורה ונקייה לא נחשוב שיש על בעלה עון פלילי בהיותו חושד בכשרים אין הדבר כן כי עשה מה שראוי לחשוד אותה אחרי אשר נסתרה. ולכן ונקה האיש הבעל מהעוע ואם נמצא שנטמאת היא תשא את עונה וענשה כאמור. וי"מ שאף שתמצא טהורה עכ"פ תשא את עונה. לפי שהיא בסבת הסתרה עם האיש הזה הזר הביאה חשד בלב בעלה עד שהוצרך לכל הנסיון הזה והותרה השאלה הז':