אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן קז
העי' ע"ע בקש"מ בדל"ב ונשח"ך כ"א למש"י הדו"מ כמוהה"ר שאול ישועה אביטבול ובכח הקוש"ח הוהו"ג שבעד סך מאה ושבעים מתקאלים שקבל מאת הי' אברהם אלעלוף גמר ומכר לו כל חלק וזכות שיש ליתומים נכדיו בני המנוח החכם הש' כהה"ר רפאל אביטבול ז"ל בהחזקה שיש להם במתא תיטוואן יע"א היא חזקת האלפוקיזוט'ו ותחתיתו שבחצר שיש בה בית הכנסת הנק' בשם די קרודו וכו' מכירה גמורה וכו' כדת וכהלכה בלי שום שיור זכות כלל להיתומים הנז' שכבר סלק זקנם הנז' האפוטרופוס שלהם כל עצם ורשות וזכות שיש להם בהחזקה הנז' והקנה וזיכה ורקן הכל לחלוטין ולצמיתות ביד הקונה הנז' ומעתה יזכה ויחזיק הקונה הנז' במקחו הנז' זכות גמור וחזקה גמורה, וצריך לאודועי שהחזקה הנז' ירשוה מכלל הירושה שירשו מזקנם הר' ראובן בוסידאן נ"ע שנלב"ע בחיי אביהם זלה"ה שזוכים הם במחצית הירושה מכח אמם שנלב"ע בחיי אביהם הנז' וחולקים עם אחותה אשת אביהם הנז' במחצית האחר מכח התקנה באופן שהיתומים נוטלים שלשה רבעים בירושת זקנם ואשת אביהם הרביע והחזקה הנז' נתונה היא לזקנם מאשתו ג'אמילא שבתיטוואן יע"א כמו שראינו שטר מתנה כתוב וחתום בכל מיני חזוקין לשכון ולהשכיר למשכן ולשעבד ולמכור יבנה ויסתור ויחדש יוריש וינחיל ויחסין וכו' אלא שעדיין לא נתברר לזקנם הנז' מה למכור מחשש החובות ששמע שיצאו על ראובן הנז' והירושה אחר פריעת החובות גם היתומים יש להם שטר נגד זקנם שנתחייב לאביהם מנדוניית אמם וגם יש להם שטר שנמסר לאביהם משמעון צבע ושלח החכם זקנם מעשה ב"ד לרבני תיטוואן יע"א לדעת מה זה ועל מה זה ולא באה לו עדיין תשובתם לכן לא נתרצה למכור עד יעמוד על חלק היתומים אלא משום שהקונה הנז' כתת רגליו עד פה צפרו ולא רצה להחזירו ריקם מכר לו הזכות שתמצא ליתומים בהחזקה הנז' המעט הוא אם רב וקבל אנפשיה הקונה הנז' אחריות הבע"ח לפצותם מכיסו וגם לפצות ג'אמילא אלמנת ראובן הנז' וכל המערערים על החזקה הנז' ולא קביל עליו החכם המוכר הנז' זולת אחריות היתומים ודאתי מחמתייהו ומכר על זה האופן והודה שטר מוחזק בחסובדי"א ובאחריות היתומים ודאתי מחמתייהו על היתו' ועי"א ועכ"ן מקו"מ שקו"ש וכו' דלא וכו' ונ"ה בקוש"ח ולראיה ח"פ והיה זה כ"ה בטבת תקס"ו לפ"ק וצריך לאודועי שהחזקה הנז' ממושכנת ביד הזולת ועל הקונה הנז' לפדותה מכיסו מלבד הסך שבו קנה וקיים, וח"ע כהה"ר ישראל יעקב עולייל וכה"ר אהרן ן' מאמאן.
וזה טופס השטר מתנה שבו נתנה ג'אמילא הנ"ל לבעלה ראובן הנ"ל הקרקע הנ"ל וז"ן או"ב.
העידתנו ע"ע בקש"מ בדל"ב ובשח"ך כ"א למש"י הכבודה ג'אמילא מב"ת אשת הנכבד וחשוב הר' ראובן בוסידאן נר"ו ובכה"ק והש"ח הודית הו"ג ונתחו"ג ונתנה במתנה גמו' לבעלה ראובן הנז' כל חזקת האלפוקיזיט'ו ותחתיתו שבחצר שיש בה בהכ"ן הי"ג הנק' בשם די קרוד'ו וידועה ונק' ע"ש אנהורי ופימ"ל מתנה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה מתנה מו' ומקויימת בכל מיני חיזוקין וקיומין שכתז"ל בכל שטרי מתנות הנהוגות בקרב ישראל בכל אופן המועיל והנאות כפ"ה מתנה דלא למיהדר בה ודלא להעדאה ולהשנאה מינה לעלמין ולדרי דרין בלב טוב ובנפש צהלה ושמחה בלי שום שיור ואפי' נעיצת יתד ומסמר גוף מהיום ופירות שעה אחת קודם מותה מתנת בריא וחלים גלויה ומפורסמת וכך אמרה לנו הנותנת הנז' האי מתנה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא כי היכי דלא תהוי כמתנה טמירתא וכמתנת ש"מ דהדרא כד מתפח ממרעיה אלא מתנת בריא גלויה לעין כל ומהיום ולשעה אחת קודם פטירת אשתו מן העולם רשאי וזכאי לשכון ולהשכיר ולמשכן ולשעבד ולמכור יבנה ויסתור ויחדש יוריש וינחיל ויחסין וכו' ויעשה במתנה הנז' כל חו"ר כאדם העושה בשלו ולית דימחי בידיה ויימר ליה מה עבדת והודית עה"ך שט"ז מו"מ עליה בחסובדי"א בתפי' וכו' וצ"ל שבעת שנשאת ג'אמילא הנז' עם הר' ראובן הנז' כתבה לו ונתנה לו כל חזקת האלפוקיזיט'ו ותחתיתו הנז' ככל תוקף כל הנ"ל וכשנכנסה בלשת למדינה זו לתפ"ץ נשללה המתנה הנז' והן היום חזרה ג'אמילא הנז' וחדשה לו המתנה הנז' ונ"ה בקושח"ך וכו' בא' בשבת ד' ימים לח' שבט מש' תק"ח לך לפ"ק בטיטואן יע"א והשו"ב וקים, וחתו' הח' הש' כהה"ר ימין אזראד וכהה"ר משה ן' אסוסי.
נדרשנו אח"מ לחוות דעתינו להשיב על ריב שנולד בין הקונה ובין החכם האפוטרופוס שמכר לו חלק היתומים נכדיו שטוען הקונה שלא קנה אלא על סמך שאמ"ל החכם המוכר שמתנת החזקה הנז' שנתנה ג'אמילא הנז' לבעלה הנז' כנ"ל זוכים בה היתומים הנז' ואשת אביהם ז"ל לבדם כמשפט חלוקתם בנכסי זקנם ראובן הנז' ג' רבעים ליתומים והרביע לאשת אביהם ואין לג'אמילא הנז' לחזור וליטול כלום בהמתנה הנז' והוא קנה זכות היתומים לחושבו ג' רבעים קנה. והשתא שבאה תשובת חכמי טיטואן שהשיבו להחכם הנז' על מה שכבר שלח להם כנז' בשטר מכר הם אמרו שחוזרת האלמנה הנותנת ונוטלת במתנה ההיא אחר פטירת בעלה כפי התקנה המחצית לה והמחצית הוא שיתחלק בין היתומים ואשת אביהם ולכן תובע להחזיר לו דמי מחצית המקח שלא נתקיים בידו או לבטל המכר מעיקרו ונסתייע מק"ע שני עדי השטר מכר שהעידו שלא בפני החכם שבשעת המקנה היה בחזקת שהמתנה קיימת ושאין לאלמנה בה כלום והחכם האפוטרופוס משיב דמעיקרא לא נתרצה למכור לו עד יעמוד על תשובת חכמי טיטואן אשר להם דבר המשפט לדעת מהו חלק היתומים ששלח להם לחקור על החובות וגם על דבר המתנה להיכן דעתם נוטה כדי לדעת מה שימכור כמבואר בהצעת השטר מכר אלא שהקונה לרוב חשקו במקח לא נתרצה להמתין וקבל עליו שהוא קונה הזכות שתמצא ליתומים אם מעט ואם הרבה וכמו שמפורש היטב בתורף השטר מכר שכתב תחלה גמר ומכר לו כל חלק וזכות שיש ליתומים נכדיו ולא פירש כמה ולבסוף שנה עליו הכתוב לעכב שלא נתרצה למכור לו אלא הזכות שתמצא ליתומים בהחזקה הנז' המעט הוא אם רב ומשולש בכתובים שלא קיבל עליו שום אחריות זולת דנפשייהו דיתמי ודאתי מחמתייהו ולתוספת טובא חזר ופירש בהדיא שקבל עליו הקונה אחריות הב"ח לפצותם מכיסו וגם לפצות ג'אמילא אלמנת ראובן הנז' וכל המערערים על החזקה, הרי מפורש היטב שאין לקונה שום חזרה אם מחמת שמכר לו מה שימצא ליתומים דוקא אם מחמת שלא קבל עליו שום אחריות דעלמא אם מחמת שקבל ע"ע הקונה אחריות הב"ח לפצותם ולפצות לג'אמילא המערערת וכל המערערים ובחדא מהני סגי לדחות טענת הלוקח וכ"ש בהצמדם יחד דמדכתב בשטר כל חלק וזכות המעט וכו' נדחו דברי עדי השטר שחזרו והגידו שהיה המכר בחזקת שהמתנה קיימת ואפילו אם היו דבריהם מפורשים בשטר שמכר לו בחזקת שהמתנה קיימת ועולה ליתומים בה ג' רבעים כיון שפירש בשטר שלא קבל עליו שום אחריות זולת אחריות נפשייהו דיתמי ודאתי מחמתייהו אפי' בא מי שערער על החזקה הנז' ונטלה ממנו כולה אין לו שום חזרה על המוכר דכיון שלא קבל אלא אחריות דנפשייהו ודאתי מחמתייהו הרי מיעט אחריות דעלמא וכמ"ש רב האי גאון דג' מיני אחריות הן אחריות דנפשיה וכו' כההיא דפ' מי שהיה נשוי דף צ"א ואחריות כגון דבעל חוב דידיה ואחריות דעלמא כגון נמצאת שדה שאינה שלו ולפיכך אם פירש לו אחריות דנפשיה הרי הוא כאלו מיעט אותו דמחמתיה ודעלמא שהם למעלה ממנו ואם פירש דמחמתיה הרי מיעט דעלמא שהוא למעלה ממנו וכו' אלו דברי גאון ז"ל הביא דבריו הנ"י בפ"ק דמציעא ומר"ן ב"י ריש סי' רכ"ה ומור"ם בד"מ ריש סי' קי"א ס"ב ובאר הגולה רכ"ה ס"ק ב' והסמ"ע סי' רכ"ה ס"ק א' וש"ך סוף סימן רכ"ה ובסי' רכ"ו ס"ק ב' והרדב"ז בסי' תקמ"ט כולם הביאו דברי גאון להלכה **(ומה שיש לדקדק על דברי גאון הביאו רבינו בצלאל בשיטה מקו' מציעא במה ששייך לדף ט"ו מדפי הגמ' בשם שיטה וכ' ועיין נ"י בלשון הר"ן והיינו שכ' הנ"י בשם הרנב"ר שביאר דברי גאון ליישבן ולהלמן יעו"ש, וכל הפוסקים הנז' לא חשו להאי קושיא ומאי דנקט רב זביד דאפי' נמצאת שאינה שלו אינו חוזר דמשמע דהא עדיפא היינו בערך רב פפא ודו"ק ודברי מר"ן בסי' רכ"ה ס"ה נמשך אחר דברי רב זביד דאיפסיקא הלכה כוותיה ודו"ק.)** ומה גם שהוסיף הלוקח וקבל אנפשיה לפצות לג'אמילא וכל המערערים הרי בפי' אימעיטא אחריות ערעורי הגזילה. ועוד אפילו לדברי העדים הנ"ל שמעידים שבשעת המקנה היה בחזקת שהמתנה קיימת אין כאן תנאי כדפסק מר"ן בסי' ר"ז ס"ג וד' מי שמכר ופירש וכו' אינו חוזר שהרי לא פירש ואעפ"י שקודם המכירה אמר שהוא מוכר ע"ד וכו' כיון שבשעת המכירה לא אמר אינו חוזר יע"ש, כ"ש בנ"ד שלא פי' כלום לא קודם מכירה ולא בשעת מכירה שמפני כך הוא קונה דאינו כלום ולא זו אלא אפילו אם היו מעידים בפי' שתנאי היה הדבר וכו' אינו כלום דקי"ל בסי' מ"ו סל"ז דכל שכתב ידם יוציא ממקום אחר ואמרו תנאי היו דברינו אינם נאמנים יע"ש.
ומה גם שהם עצמן שלחו ליד הח' בחתימת ידם שכל התנאים המפורשים בשטרי מכר שביד הקונה כולם כא' ביארנו לו בלשון ערב'י אחת לאחת ורצה וקבל עליו את הכל ובפרט שקע"ע שאם יזכו היורשים בחלקם מכח השטר של שמעון צבע יעלה לו בהחזקה הנז' כו"כ חלקים ואם יזכו מכח המתנה שנתנה ג'אמילא אשת ראובן בוסידאן וכו' יעלה לו כו"כ אלא שלא נשאר בזכרונו כמה חלקים וקבל עליו הר' אברהם את כל הכתוב אחר שביארנו לו בלשון ערבי באר היטב ולראיה ח"פ וחתמו. הרי סותרים להעדות שהעידו שביד אברהם הנז' שלא בפני החכם ואינה סותרת לדברי השטר דמוכח דספוקי הוה מספקא להו אם המתנה גומרת או אם השטר גומר.
ועוד שהדמים מודיעים דנכנס על הספק שהרי הוא עצמו קנה הרביע שעולה לאשת אביהם בסך אוו - ש"ם נ"ם וג' רבעים של היתומים בסך או"ו - תש"ם ואפילו חזר על אשת אביהם מכח שקבלה אחריות הרביע ונמצא חצי הרביע יהיו חצי דמים סך תתק"ם - ע"ם - ה"ם ולערך זה יעלה במחצית חלק היתומים סך בו"ו - כ"ם - ה"ם ולפי זה עדיין מתבקש אצלו לפי ערך זה ועכ"ז בא בעקיפין על היתומים לעוות עליהם את הדין וגואלם חזק הוא יריב אם ריבם, וחתמו לזכות הח' האפוטרופוס המוכר הנז' החכם השלם הדו"מ כהה"ר שלמה אביטבול נר"ו וסמכו ידיהם החכמים השלמים הדו"מ כמוה"ר יהודה ן' עטר וכמוה"ר שמואל ן' זמרא יש"ץ.
זה טופס הפס"ד שהביא לעזרתו הלוקח המערער הנז' ומה שהשיב אפוטרופוס (הוא הגאון המחבר ז"ל ודבריו באו בתוך שני חצאי לבנה) היתומים על דבריו וזה נוסחו.
אחר המכירה שמכר החכם אפוטרופוס נכדיו ג' רבעים מהחצר הנז' כי הרביע זכתה בו אלמנת בנו (אחר המחילה לא נזכר במכר לא שליש ולא רביע רק כתוב תחלה שמכר לו כל חלק וזכית ושנה עליו לעכב באמצע השטר מכר לו הזכות שתמצא ליתומים בהחזקה הנז' המעט הוא אם רב ומשולש שלא קבל עליו שום אחריות זולת דנפשייהו דיתמי ודאתי מחמתייהו ונוסף עוד שקבל הקונה בפירוש אחריות האלמנה הנותנת לפצותה וכל המערערים) כמפורש בשטר המכר (מ"ש בשטר המכר שנוטלים היתומים שלשה רבעים בירושת זקנם אין הוכחה שמכר להם בהחזקה הנז' ג' רבעים שלא נזכר זה אצל החזקה זולת בירושה והכונה אם זכו בכל המתנה יש להם בה ג' רבעים ואם יזכו במחציתה יש לה במחציתה ג' רבעים כמשפט ירושתם בנכסי זקנם) כי מפטירת אשתו הא' של בנו שנלב"ע בחייו זכו יתומיה במחצית החצר וכשנלב"ע ר' רפאל בחיי אשתו הב' יתחלק המחצית שנטל הבעל הנז' בין האלמנה ובין היתומים נמצא ליתומים שלשה חלקים ולאלמנה חלק רביעי (לא זכה בקרקע זה בחיי אשתו א' שנאמר מכח זה קא אתו אלא כשנלב"ע זקנם בחיי אביהם זכו במחצית ירושתו מכח אמם שנלב"ע והמחצית זכתה בו אחותה אשת אביהם וכשנלב"ע אביהם ז"ל חוזרים וחולקים עמה בחלקה) ולזה מכר הח' שלשה חלקים והאלמנה מכרה חלק רביעי שלה וכל המכירות היו ע"ד שאלמנת ראובן אין לה כלום בחצר כי אם הפירות כי נמצא שטר מתנה בין שטרות הבעל כי אלמנת ראובן זכתה לבעלה החצר הנז' גוף מהיום ופירות לאחר מיתה באופן שהיה בדעת החכם ואלמנת בנו שכל החצר שלהם מכח המתנה ולזה מכרו כולם כאדם המוכר בשלו, (דבר זה אפי' תשב"ר יודעים אותו ועיקר יסודתו של דבר זה אצלי הוא כתוב שנשאל הרב הגדול כמוהר"ר סעדיה אבן דנאן מהרב הגדול כמוהר"ר משה בן חמו זכרם לה"ה בש' ומלאך פניו הושיע"ם והשיב ממה שכותבין בשולי הכתובה שכל הנכסים הנמצאים לו ולה וכו' תחלוק עם היורשים במתנה ההיא וכו' וחתם בחותמו הקדוש. גם כתוב אצלי. פס"ד מהרבנים המובהקים כמוהר"ר וידאל הצרפתי וכמוהר"ר משה בן חמו וכמוהר"ר יהודה בן עטר שפסקו שתחלוק במתנה אע"ג דשניא מנכסי מלוג דהא בעל שנתן מתנה לאשתו אין לו פירות ומנכסי מלוג יש לו פירות מ"מ לא באו לסתום אלא לפרש וכיון שלא פירשו אין חילוק בינייהו גם כתובים אצלי כמה פס"ד מהרב הגדול כמוהר"ר יעב"ץ בענין זה ואיך עלה על לבו לומר שדבר זה נעלם ממני וכל ההעתקים שהועתקו הועתקו מהתורף שיש בידי כתוב וחתום בחותמם הקדוש אלא דממה שהוסיף באותה מתנה לישנא יתירא להנחיל ולהוריש עלה בדעתי לומר לטפויי אתא דבהיכא דנפטר הבעל בחייה יורישנה ליורשיו ולא תטול הוא בהם כלום ולא סמכתי על דעתי, גם לא ידעתי מה יענו עדי שטר מתנה ולכן שלחתי להם דעתי בזה ולשאול לעדי המתנה מה כוונתם וביני ביני קודם בא תשובתם הפציר בי הקונה הנז' וקע"ע כל התנאים שאין עלי שום אחריות וקנה מה שימצא לזכות היתומים המעט הוא אם רב וכו' וקבל בפי' אחריות האלמנה הנז' וכשהייתי אשתקד במקנאם בא והתנפל לפני להפציר בהחכם כמוה"ר רפאל לשלוח להם על מה שדנו שתטול האלמנה מחצית המתנה מהיכן דנו כדי לראות אם מה להשיב על דבריהם, ועודנו שם הגיעה תשובתם ששאלו העדים ואמרו שלא נשאר בזכרונם מזה ובדקדוק השטר אמרו שנראה להם מההיא דסימן רנ"ג דלשופרא דשטרא הוי האי לישנא יתירה וחזרתי ושלחתי להם תשובת הר"ן שהביא הרדב"ז סי' פ"ז לתת כלל באיזה אופן אמרינן לישנא יתירה לטפויי ובאיזה אופן אמרינן לשופרא דשטרי יע"ש).
והן עתה כשנגלה שטר מתנה נראה לנו כי לא יורע כח האלמנה מכחו ותטול חלקה מושלם שהוא המחצית מנכסי הבעל כפי התקנה שהאלמנה נוטלת המחצית בנכסי הבעל בעד כתובתה ומבואר בתקנה שאפילו אם נפלו וכו' וא"כ הגם שבחייו זכה הבעל במתנה בכל החצר מ"מ כיון שנלב"ע המתנה בכלל עזבונו ותכנס לכלל החלוקה ואם כן המכירה שמכר החכם היתה בטעות שצריכין להחזיר להאל' המחצית מכל מה שמכרו וכבר חזר הלוקח על אלמנת בנו והחזירה לו המחצית מדמי המכר ותבע להחכם המוכר להחזיר לו ג"כ המחצית מדמי המכר כמו שהחזירה לו האלמנה (מי תלה זה בזה. האלמנה קבלה אחריות והתכם מלבד שלא קבל על עצמו שום אחריות דעלמא עוד הוסיף וחייב הלוקח וקבל על עצמו בפירוש אחריות הנותנת) ותחלה השיב החכם שאולי המתנה שנתנה אלמנת ראובן היתה בפירוש שלא תכנס בכלל חלוקה ולזה בקש מאתי החכם אני החותם פה לשלוח לחכמי טיטואן ששם עדי המתנה לחקור בעדי המתנה אם יש עדות מזה, (הדברים. כמו שכתבתי למעלה לראות מהיכן דנו דלאו לטפויי ההוא לישנא יתירה או אם יש בפי עדים מה כוונתם בהאי לישנא יתירה ומכאן התחיל לגבב עלי שלפניו תבע ממני והייתי משיבו ולהד"מ ועל זאת תאבל הארץ היאך החי יכול להכחיש את החי ולומר שעמדתי לפניו לדין וזה טוען וזה טוען וכמו שפירש בסוף הפסק וז"ל כך נפסק הדין בעמדם לדין החכם עם אברהם וה' הטוב יכפר בעד) וגם לראות מה בפי האלמנה אל' ראובן והיתה תשובתם כי עדי השטר לא נשאר בזכרונם רק שהיתה המתנה סתם כמ"ש וחתום בידם וגם כתבו ששלחו לשאול להאלמנה והשיבו שהמתנה, סתם ותו לא, ותעשה מש"ה ואדרבא התרעמה על המתנה שהיתה שלא מדעתה רק בעלה פיתה אותה וכו' (איך שייך פתוי קודם שישאנה שהמתנה קודם הנישואין ולא נתרצה לישא זקנה שאינה בת בנים אלא מחמת אותם מתנה והיא שפתתה אותו לישאנה בשביל אותה המתנה כמבואר בשטר המתנה).
באופן שקם דינא שהמתנה תכנס לאמצע וכן פסקו גם הב"ד כמ"ש כ"ז ביד הלוקח, וכראות החכם כל האמור השיא הענין לדבר אחר וחזר וטען שכבר הגיד זה ללוקח וסבר וקבל (להד"מ ומה צריך לומר לו והוא מפורש בשטר שאין עלי שום אחריות והוא הוא שקבל לפצות להאלמנה הנז' ולכל המערערים) יובן שאמר לו זה בדרך סתם כמ"ש הסופרים הן רב הן מעט ושיש בידו לברר זה ע"י עדי השטר (מאריה דאברהם מה צורך בזה לברר ע"י עדים והוא כתוב ושנוי ומשולש, ומה ששלחתי לעדים הוא שאברהם הנז' היה מתרעם עלי לפני ת"ח ואומר לי אתה כתבת שטר המכר לבדך ולא ידעתי מה כתבת ועכשיו אני רואה שסגרת בעדי בכל זה, וע"ז הוצרכתי לשלוח לעדים להוציא נפשי מידי חשד ושלחו הסופרים שכל התנאים המפורשים שם בשטר שבידו כולם כאחד בארנו לו בלשון ערבי אחת לאחת ורצה וקבל על עצמו את הכל) ושלח אברהם לעדי השטר והגידו כי בשעת המקנה היה בחזקת שהמתנה קיימת ושאין לאלמנה בה כלום מפורש בכתב ידם וחותמם ששלחו לי שקע"ע אם ירצו היורשים מכח השטר של שמעון צבע יעלה כו"כ הרי דמספקא להו אם המתנה גומרת או השטר ודבריהם סותרים והעיקר היא עדות שבשטר שכמו שנחקרה בב"ד ושוב אינם חוזרים וכו' והכל גבובי מילי אפילו יגידו בפני, ואין מוציאין מהיתומים אלא בראיה ברורה ועיין סמ"ע סי' מ"ו ס"ק ק"ה שהביא בשם הרא"ש על שטר משכנתא שלא היו כותבין בו המחיצות אם איתא דלא הוו המחיצות בכלל הו"ל לפרש ואף אם אומרים העדים דלא היה בכלל אין נאמנים הואיל וסותרים מ"ש בשטר יע"ש, וכ"ש בנד"ז דמיקרי סותרין) ולמפורסמות א"צ ראיה וכו' שגם החכם לא אסיק אדעתיה כלל שהמתנה יש בה שום פקפוק (א"צ לכפול הדברים דאם בעיניו דבר חדש הוא שחולקת במתנה לכ"ע פשוט הוא אפילו לדרדקי דבי רב) ואף שכתבו בשטר כל חלק וזכות המעט הוא אם רב אין ללמוד הימנו כלל מה שלא עלה בדעת הלוקח והמוכר ואינו אלא פטומי מילי (זו קשה מן הכל דמי שמע כזאת שתורף השטר יהיה פטומי מילי ולעשות עיקר מהדברים התלוים בשערה באומדני דלא מוכחי כלל) ודעדיפא מזה כתב מר"ן רל"ב ז' לגבי מומין (מה ענין שמיטה אצל הר סיני) ואפי' אם יהיה בדבר שום ממש לא עדיף מהא דתנן אם אמר הן חסר הן יתר אפילו פחות רובע ופסקה בסי' רי"ח אמ"ל בית כור עפר זה אני מוכר לך (לא דמיא אפי' כאוכלא לדנא דהתם פי' בית כור עפר והכא כל חלק וזכות אשר תמצא ליתומים המעט הוא וכו') וכ"ש נ"ד שהפחת הוא מחצית דבר הנמכר וכ"ש בנ"ד שאעפ"י שבתחילה סתם וכתב כל חלק וזכות הרי חזר וביאר כמה חלקים יש ליתו' גם ביאר בשטר שזכה ראובן בכל החצר מפאת המתנה שנתנה לו אשתו (אין צריך לכפול הדברים דבמתנה לא נזכר כלום ובירושה הוצרכנו לבאר כמה יעלה להם במה שתעלה בידו מהמתנה) מבואר נגלה שהכל ע"ד שהמתנה קיימת והשתא דאיגלאי מלתא שהאלמנה תטול המחצית צריך המוכר להחזיר דמי המחצית (אפילו אם פירש כמה חלקים מכר אינו חייב להחזיר כלום כי לא קבל המוכר אחריות דעלמא כנ"ל והלוקח הוא שקבל אחריותה בפירוש וכ"ש שלא פירש כמה ובלא אחריות).
איברא שגם אם ירצה המוכר לבטל המכירה יכול הוא שגם הוא יש לו טענה נצחת לא מכרתי אלא לחושבי שאין ליתומים הנאה בחצר עד מות האלמנה כמו שהתנו במתנה שהיא תטול פירות כל ימי חייה והשתא שנשתנה הענין והיתומים יטלו חלקם בפירות זה לא מכרתי באופן שיד המוכר על העליונה וכו', ועוד יש לבטל מכר זה מכל וכל שקרקע היתומים לא יוכל להמכר כ"א להאכיל ליתומים ואפילו לעשות להם סגולה ליתומים בדמיו אין כח ביד האפוטרופוס למכור כי אם ברשות ב"ד כמבואר בסי' ר"ץ סי"א (מהתימא שיסתור ויחלוק על הרב הגדול אביו זלה"ה שבפסקיו המועתקים אצלי סי' יו"ד מבואר שכל שהוא לתועלת היתומים להרויח ולא להניח כלהאכיל דמי יעש"ב וכבר כתוב אצלי ע"ז ראיות כדברי הרב אביו זלה"ה) שאינו רשאי למכור אפילו שדה רעה וסיים בהגה שברשות עביד ואף שהחכם מאריה דאתרא מ"מ בעינן ב"ד של שלש (גם זה אינו דיש בידינו כמה פסקי דינים מהרב יעב"ץ זלה"ה דלא בעינן ב"ד של שלש וסגי בחד ומדברי הרמב"ם פכ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ו' ראיה גמורה לדברי הרב שכתב הלכה ו' יש לדיין תמיד להפקיר וכו' ולא נקט יש לב"ד כמ"ש שם בסמוך הלכה ד' וכו' לומר דבהפקר ב"ד לא בעינן ג' ויש לי אריכות דברים בזה אלא שאין להאריך בדבר פשוט) ואף שלא נזכרה שומא והכרזה כי אם לגביית ב"ח כ"ש כשמוכרין לסיבת מה (כבר כתב הרב יעב"ץ זלה"ה שהאידנא נהוג למכור בלא הכרזה אפילו בנכסי יתומים דלא נפקא לן מידי אלא לגביני כרוז וכן פשט המנהג בפאס וסביבותיה, והרב המאסף בסי' ק"ט בהגהת ב"י אות י"ג כתב משם מוהר"ש יפה דאף במקום שנהגו להכריז אם ב"ד או אפוטרופוס ראו שלא להכריז לפי שהיו יראים שמא יחזור בו הראשון הרשות בידם יע"ש) גם מה שרצה החכם לחזק המכר מכח הש"ח שנמסר לאבי היתומים ואומר שיזכה בכח השט"ח וממילא אין לאלמנה כלום. מלבד שהשטר הוא שטרא ריעא ואין בו ממש לפי מהות הענין ממה שנודע לנו כי ן' צבע משהה שטרות פרועים וכ"ש שקרוב לודאי אצלנו כי היו עדים על השטר שפרוע מעת שנתפס ן' צבע בתפיסה גדולה ונוקש כל החובות שהיה נושה ולזה כל ימי ן' צבע לא דיבר עם המתחייב בשטר מפאת האלסאק'א רק אחר מותו הוציאו בנו שמעון, ואמת אגידה שמשעה שהוציא לפנינו היה בדעתינו לפסוק עליו שהוא בטל כחרס אלא שגם שמעון כשהוציאו היה בעיני עצמו כמתעתע וע"ז לפני התגלע הריב פשרנו ביניהם בדבר מועט להשקיט ריב ומדון וזבין דיניה הר"פ בדבר מועט, ומלבד זה הלכה רווחת דאף שיש בו נאמנות לא יוכל לטרוף מיד האלמנה כי אם בשבועה שאלמנה כב"ח ואף שהיורשים בכלל ב"ך האלמנה אינה בכלל וצריך הב"ח לישבע על שטרו וכאן אין מי שישבע כי שמעון המוציא השטר לא מכר שוה אלף מנה בדינר אלא ע"ד שלא לישבע וגם שבועתו אינה כלום וגם הוא יורש בין היורשים (לא נפקא לן מדי אם השטר כשר או פסול שלא נתתי טופס ממנו לאברהם הנז' אלא להראותו לב"ד אם יאמרו שחולקת במתנה יראה לו הטופס שיש שטר כדי שתשמע ותשתוק ולא כתבנו עליו שום מסירה לגבות בו כלל וכאשר נבוא לגבות בו יש בידינו להכשירו כמו שהוכשרו כל שטרותיו וגבה בהם כשטרא מעליא וגם כת"ר מהמכשירים תחילה לטרוף בו ממשעבדי עד שהוצרך בני זלה"ה לקנות ממנו ע"י כמה הפצרות ששלחנו מכאן אגרת הרב משי"ח זלה"ה וכמה הפצרות מהרב אחיך זלה"ה שחתם על המסירה ואם מכר שוה אלף בדינר אין אונאה לשטרות וכ"ש שלא מכר בזול כ"א עד שראה שנלב"ע ראובן ואין לו ממה לגבות כלום. והלכה רווחת שהאלמנה מכלל היורשים לפי התקנה ולא אמרו גבי ב"ח שצריך לישבע אלא בבעל חוב מוקדם ובא השני גם הוא לטרוף ולא מצא מכח קדימת הראשון שמשביע את הראשון ואז הראשון טורף, לא כן לגבי האלמנה אין קדימתה כלום לגבי ב"ח ומחוייבת כפי התקנה שלא תטול כלום מכתובתה רק אחר פריעת החובות אפילו מאוחרין ומה הפרש בינה ובין היורשים כפי התקנה ויש בזה אריכות דברים וכן היו רבותינו דנין ואנו אחריהם ואין אומרים למי שלא ראה את החדש וכו' וכל השטרות חזרו לזכות שמעון ואין לשאר יורשים כלום בהם ככתוב בארוכה ולא נזכר שמסר אדעתא שלא לישבע ואם היה צריך לישבע שבועתו שבועה דאנוס הוא) באופן שלא יורע כח האלמנה מפאת השטר והרי הוא כחרם וכו'.
כללא חייב החכם להחזיר מחצית דמי המכר וכך נפסק הדין בעומדם לדין הח' עם אברהם הנז' ולראיה ח"פ וחתום הח' הנז' וג' חכמי מכנאם עמו חתמו לפי הצעתו.
(הדור אתם ראו דמלתא דקיימא באפיה הכחידנה תחת לשונו שלא הזכיר שלא קבל החכם המוכר אחריות דעלמא ושקבל הלוקח אחריות החובות ואחריות ג'אמילא וכל המערערים שכל בנייניו נופלין מחמת שלא קבל אחריות דעלמא דל'א יהיה כדבריו שמכר אדעתא שהחזקה שלימה מכרה ונלקחה כולה מידו אינו חוזר ואין להאריך שי"ש ס"ט)
טופס קב"ע וז"ן אות באות תיבה בתיבה
בתלת כחדא הוינא ואסהידו קדמנא כהה"ר יעקב בירדוגו נר"ו וה"ר דוד אדהאן נר"ו בתע"ג וברורה שבאב של אשתקד ביום של שלמחרתו שם לדרך פעמיו הח' כמוה"ר שאול ישועה אביטבול למחוז חפנו היה הח' הנז' נושא ונותן בדין שיש לו עם אברהם לעלוף לפני הח' כמוה"ר פתחיה מרדכי בירדוגו נר"ו ואחר כמה כרכורי דברים נתרצו לפני הח' הנז' עזה"ד שגמר דינם יהיה עפ"י הרוב מבתי דינין של ג' מדינות אלו מכנאס ופאס וצפרו דוקא שמה שיפסקו עליהם הרוב מב"ד הנז' כן יקום ודינם מקובל ומרוצה על שניהם בלי לנטות ממנו ימין ושמאל, ובאמ"ץ נקש"מ בדל"ב כה"ר אברהם בנו של הח' כמהרשי"א הנז' ונכנס מ"ק בעד אביו הנז' שכל מה שיתחייב בדין אביו הנז' עפ"י הרוב מחכמי המדינות הנז' עליו לפרוע לאברהם לעלוף הנ"ל עספ"א באין אומר ואין דברים עכ"ם עדותם העדים הנז' ולראיה ח"פ תמ"ת בתמוז תקס"ז לפ"ק והשו"ב וקיים וחתום הח' כהה"ר משה בן שלוש יצ"ו וכהה"ר עזריה אסבאג ונתקיימו לנו חתי' כראוי.
וזה טופס פס"ד שפסק כמוה"ר פתחיה מרדכי בירדוגו נר"ו בחזרתו שחזר ממה שחתם לזכות הקונה וז"ן
הגם שכבר כתבנו וחתמנו לזכות אברהם לעלוף הנ"ב וסמכנו על מ"ש הח' הפוסק הנ"ב שבנו וראינו כי לא כן הוא כלל כי עיקר שעליו סמך הח' הפוסק הנ"ב הוא מההיא דסי' רי"ח בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר וכו' ובע"ז רואים אנו שמלבד שאין כתוב בשטר אלא שמוכר לו כל חלק וזכות שתמצא ליתומים המעט הוא אם רב. ולא דמי לההיא דבית כור וכו' שאמר לו בפירוש בית כור אני מוכר לך וכו' עוד זאת אף אם אמ"ל בפירוש ג' רבעי החזקה אני מוכר לך הן חסר הן יתר בלי אחריות אפילו אם נמצא כולו גזול ויצא מתחת יד לוקח אין לו לחזור על המוכר דדוקא בההיא דבית כור שמכר לו בית כור והרי הוא חסר לפנינו ואין לו קרקע להשלימו הוא דמצי הלוקח למיהדר א"נ בשאינו לפנינו ומכר לו באחריות אבל כשהוא לפנינו ומכר לו בלא אחריות וכנ"ד אעפ"י שנמצא גזול כולו ביד המוכר הגיעו דמצי אמ"ל חייתא דקטרי סברת וקבילת וכמ"ש בסי' רכ"ה ס"ה וזה ברור, גם בענין ההכרזה והמכירה שלא בב"ד מלבד שכל דברי הח' כההרשי"א בהשגותיו בפנים רובם דברי טעם עוד זאת פשוט הוא שאין לבעל המכירה מחסרון ההכרזה והסכמת ב"ד אלא כשמערערים היתומים ורוצים לבטל המכירה אבל אם היתומים רוצים במכירה והדברים נראים שהנאה להם במכירה פשיטא דלא בטל המקח שלטובת היתומים הטעינו רז"ל ההכרזה וההסכמה מב"ד ולא לרעתם אבל לוקח שסבר וקבל המקח בלא הכרזה ובלא הסכמת ב"ד פשיטא ופשוט דלא הדר וזה ברור, וגם החכם הפוסק בפנים מסכים הולך לזה כמדוקדק מדבריו זהו הנ"ל בזה וצויי"מ אמן וחתום הח' הנז' כמוה"ר פתחיה נר"ו.
וס"ל גמ"ך וז"ן
עם היות שכבר כתבתי לזכות אברהם לעלוף לפי הצעת החכם הפוסק וראיתי אחרי רואי כמה שינוים בין דברי החכם הפוסק לדברי החכם הנתבע כמש"ל ולא ידעתי לאן אפנה, אשר על כן לא אכנס בסלע המחלוקת ובחילוקים שביניהם כי לא ידעתי איזה יכשר הזה או זה ואבוא בדרך קצרה בענין האחריות שלא נזכרה כלל בדברי החכם הפוסק איך היתה וצריכין אנו לבאר מה היא אחריות דנפשיה ודאתי מחמתיה ודאתי מעלמא. כתב בדרישה סימן רכ"ה ס"ה וז"ל ג' מיני אחריות הן. אחריות דנפשיה, אחריות דאתי מחמתיה, אחריות דאתי מעלמא. אחריות דנפשיה כגון שיצאו עליה עוררין, אחריות דאתי מחמתיה כגון שטרפה בעל חוב דידיה, אחריות דעלמא כגון שנמצאת שדה שאינה שלו, ובנד"ז שבפירוש לא קבל עליו אחריות דעלמא ונמצאת שאינה שלו אין המוכר חייב באחריותה שהרי לא קבל עליו אחריות דעלמא, ובענין שומא והכרזה לא תקנו חז"ל הכרזה אלא לטובת היתומים ולא לרעתם וכמ"ש הח' לעיל וקיים וחתום כמוה"ר ברוך טולידאנו ישצ"ו