אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן קא
דברי הרב משי"ח אמת, ודינו דין אמת. שזכאי כהר"ש הנז' בדינו לגבות לעצמו השטר הנ"ל מהלוה הנז' דאע"ג דכתב בו נתחייב לפרוע להנגיד כהר"ש לזכות המלך לא מצי הלוה למימר ממונא דמלכא הוא לאפקועי שעבודא מיניה דקושטא קאי דממונא של כהר"ש הוא דהוא ניהו דיהיב זוזי ללוה והשטר יוצא מתחת ידו. ומ"ש בו לזכות המלך ברור הוא דלא כתב כן אלא לפנחי'א בעלמא להטיל אימת מלכות על הלוה ולזרזו לפרוע החוב בהשתדלות נמרץ כמ"ש משי"ח בטעם זה ברוב מבינתו והיא גמרה ערוכה בפ' הגוזל דף ק"ב ע"ב גבי הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא ופירש"י שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב לו המוכר שטר מכירה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח דמצי אמר אנא לא יקרייכו בעינא שעשיתם אותי ראש להטיל אימה ולא זילותייכו בעינא שאתם באים לעשות אותי למכור שדות, אבל מיקנא מיהא קני הלוקח אע"ג דכתב שטרא בשם ריש גלותא דמצי אמר הלוקח אנא לנפשאי שקילנא ופנחי'א בעלמא הוא דקא בעינא. הרי אע"ג דכתב כוליה שטרא בשם ריש גלותא כיון דאיכא טעמא דלפנחי'א בעלמא להטיל אימה לא זכי בה ריש גלותא, ולהרא"ש דלא גריס במסקנא ריש גלותא רק בשם חבירו איכא טעמא שלא להשביע את עצמו, וכ"ש בנ"ד דכל השטר בשם המלוה דודאי מ"ש לזכות המלך אינו אלא להטיל אימה ולזרז על הפרעון כאמור. וההיא דסימן ס' ס"ט אינו ענין לנ"ד דהתם שאני שכך היה מנהג הקהל לכתוב ע"ש היחיד כמ"ש סמ"ע, אי נמי דאין דרך היחיד לתלות מעותיו בקהל משום כדי שלא להשביע, משא"כ בנ"ד דשייך טעמא דהטלת אימה וטעם שלא להשביע וכמ"ש משי"ח ומודעת זאת בכל הארץ שכל שיש לו נגיעה במלכות או עם איזה שר כותב בשטרותיו לזכות המלך או לזכות השר להטיל אימה ולזרז על הפרעון ודברים פשוטים הם ולא הוצרך משי"ח להאריך בדבר פשוט אלא להוציא מלב מי שמדמה נ"ד לההיא דסי' ס' והחשיבו ממון המלך להפקיע שעבוד הלוה דלקושטא דמלתא אין מקום פיטור ללוה הנז' מלפרוע השטר ממ"נ אי ממונו של מלוה הוא אפי' אי כתב השטר כולו בשם המלך וכתב בפירוש שזיכהו למלך לא קני ליה המלך דקי"ל בפ' איזהו נשך דף ע"ב דזכיה מתורת שליחות איתרבאי וגוי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה אפי' מדרבנן יע"ש, ופסקה מר"ן בסי' רמ"ג סי"ד ואי ממון המלך הוא ומעותיו והמלך עשאו שליח לכהר"ש להלוותם ללוה הנז' הא קי"ל בסי' קפ"ח דאין ישראל נעשה שליח לגוי וכיון דמלכא ליתיה בכלל שליחות ואין כהר"ש הנז' נעשה שלוחו לזכות בקבלתו לישראל חבירו ולעצמו הוא דקנה אותה הלואה וכי הדר והלוה המעות להלוה הנז' משלו הוא דהלוהו דמטעם זה גבי רבית חשבינן כהאי גוונא כאלו הם מעותיו והוא ניהו דקא שקיל רביתא כדאיתא בפרק איזהו נשך ופסקה מר"ן ביו"ד סי' קס"ט יע"ש.
וגדולה מזו כתב מהר"ם אלשיך שאלה א' והביאו הש"ך בסי' ע"ד ס"ק קס"ג בראובן שלוה מעות מתוגר ומצאו שמעון ואמ"ל תנם לי ואני אעלה לתוגר הנז' רבית כדרך שאתה מעלה לו וכן עשה והיה שמעון נותן הרבית ליד התוגר בחושבו שהוא שליח ראובן וכשמת התוגר נחלקו ראובן ושמעון מי יזכה במעות הנז', והשיב כיון דלענין רבית אסור כהאי גוונא דהו"ל כלוה מישראל א"כ זכה ראובן במעות הנז' וצריך שמעון להחזיר לו הקרן יע"ש וא"כ אף בנ"ד אפילו אם יברר בעדים ובראיות ברורות הלוה הנז' שהמעות הם של מלך כיון שבאו לידו מיד כהר"ש הנז' הו"ל כמעותיו של כהר"ש וכאלו משלו הלוהו וחייב לפרוע החוב ליד כהר"ש. ולראית האמת ח"פ צפרו באדר של שנת התקנ"ג וקים.
שאול ישועה אביטבול סי"ט