אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן צז
אחר שעמדו בדין הר' ישראל יעקב בן חמו והר' דוד הכהן עם משה בן ראובן אלכסלאסי שהיה רוצה להחזיק בחזקת הבית הימני להנכנס בהאלדווירא שבחצר הנק' ע"ש בן ערפא מכח מה שהוציא שטר צוואה בעד א' שאביו צוה לפני מותו שהחזקה הנז' קנאה משכירות משה הנז' לזכותו של משה הנז' וזכו בדינם הב"ח וסלקו למשה הנז' מעל החזקה הנז' ונשארה לזכות אביו הנז' והמה הוציאו שטרי חובות נגד ראובן לזכות בהחזקה הנז' והוא שהר' ישראל הוציא שטר לזכות אביו כהרשב"ח ז"ל ופסקי דינים שנשאר בו בלי פרעון סך תק"ס ס"ם ג"ם וזמן השטר בחשון התקכ"ב ובנאמנות מפורשת וכו' עוב"ך ודוד הוציא ב' שטרות האחד מסך ארבעים אוקיות וזמנו באייר התקנ"ה בנאמנות מפורשת וכו' עוב"ך, ואחד מסך כ"ם ו"ת משותף בינו ובין הר' מסעוד אלקובי וזמנו בניסן התק"ם ובנאמנות מפורשת עוב"ך ועם היות ששטרו של הר"ש הנז' קדם טען עליו דוד לישבע על שטרו כמו שכל זה כתוב בידם באורך בפס"ד שבו נדונו עם משה הנז' ועם היורשים וזכו בדינם אלא שהרי"ש הנז' לא רצה לישבע בשביל דבר מועט שיטול דוד הנז', ובכן העמדנו שמאים ושמו החזקה הנז' בסך מאתים וחמשים אוקיות מכ"ט כמ"ש בשטר השומא כתוב וחתום כראוי מיד השמאים ולכן בעד הסך הנז' עפ"י השומא הנז' הורדנו לה"ר ישראל הנז' להחזקה הנז' בעד הסך הנז' שיתנכה מהחוב וכתבנו פרעון הסך הנז' ע"ג השטר שבידו והחלטנו החזקה הנז' בידו החלט גמור ומעתה רשאי ושליט הר' ישראל הנז' לעשות בהחזקה הנז' חפצו ורצונו לדור ולהשכיר ולמשכן ולמכור ולהרוס, ולבנות ולעשות ככל אשר תאוה נפשו בהחזקה הנז' ואין דובר אליו דבר שכבר רקננו זכות וכח הלוה הנז' ויורשיו מהחזקה הנז' וזכנוהו להמלוה הנז' ולבאי כחו בלי שום שיור זכות כלל ליורשים הנז' והכל באחריות על נכסי הלוה מקרקעי ואגבן מטלטלי כתקנת חכמים זכרם לברכה ונגמר הכל בחומר כל שטרי הורדה העשויים באמת וישר באופן המועיל כדת וכהלכה ובחוזק ותוקף כל מעשה ב"ד יפה היום עשרים בחדש כסלו משנת התקצ"ב ליצירה ושריר וקים.
שאול ישועה אביטבול ס"ט בכמוהר"ר יצחק זלה"ה
גם אנחנו חתומי מטה הסכמנו על ההורדה הנז' וקים. ישראל יעקב עולייל ס"ט מאיר צבע סליט"א
אצטריכנא לאודועי דהכרזה בענין זה היא מלתא דלא צריכה, חדא דלא אמרו בסי' ק"ט שצריך הכרזה בנכסי יתומים אלא כשהם קטנים פחותים מי"ג שנה אבל בגדולים י"ג שנה ויום א' לא בעי הכרזה היינו שלשים יום אך הכרזה מיהא בעי סי' ק"ג א'] וכמ"ש הרב המאסף בסי' זה הגה"ט אות ב' משם מהר"ם מטראני והביאו הבאה"ט שם ס"ק א' והכא הקטן שביורשים הנז' שהוא משה הנז' אין שנותיו פחות מעשרים שנה, ועוד דבמקום שנהגו שלא להכריז אין מכריזין כמבואר בב"י שם ומדברי מר"ן בש"ע שם ס"ג, ואני חזיתי בכתב הקדש מרחימא דנפשאי הח' הש' הדו"מ כמוהר"ר שאול סרירו שכתב בפס"ד הובא ממכנאס יע"א וז"ל נמ"ך משם הרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה דהאידנא נהוג למכור בלא הכרזה עכ"ל, גם בנוסח ההורדה שהעתקתי מעט סופר של הרב הנז' לא נזכר בה הכרזה, ועוד שאעפ"י ששמו השמאים החזקה הנז' בסך קק"ם נ"ם כנ"ב בשטר ההורדה וכתבנו ע"ג השטר שהוציא ישראל הנז' פרעון מהסך הנז' והוא הוסיף ונתן לדוד הנ"ב סך חמשים אוקיות לפרעון שטרותיו מכיסו דהוי לקח החזקה מסך ש"ם שניכה להיורשים משטרו קק"ם נ"ם ופרע בעדים שטרי הר' דוד הנז' בסך נ"ם וברור דבהכרזה לא יגיעו אפי' לשומת השמאים וכ"ש בתוספת נ"ם על שומת השמאים ולהיות שהר' ישראל הנז' צריך למעות והוצרך למכור החזקה הנז' הודעתי להיורשים הנז' כשבאו לפני באור ליום א' ר"ח טבת ובקשו ממני לפשר ביניהם ודחיתי אותם באמת הבנין דאסור לבצוע אחר שכבר נגמר הדין אעפ"י שלא נכתב פס"ד, ומה גם הכא שכבר נגמר הדין ונכתב ואדרבא מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם ונומיתי להם שאעפ"י שזכה הר' ישראל הנז' בהחזקה הנז' עפ"י ההורדה הנ"ל וקי"ל שומא הדרא ואעפ"י שהוא נטלה בסך ש"ם לא יתנו לו כי אם קק"ם נ"ם ויפרע הנ"ם שפרע להם חוב דוד הנז' מכיסו ולא נתרצו לזה ועמד הר' ישראל הנז' ביום ר"ח ומכר החזקה להרד"ך הנז' בסך קק"ם נ"ם וניכה לו מדמי המכר סך נ"ם דמי שטרותיו ונתן בידו קק"ם ונגמר המכר ביניהם כמשו"ח ביד דוד הנז', וביום ג' חזרו על בקשתם הנז' והוליכו בידם איזה חכמים בעיניהם לבית הר' ישראל הנז' שיחזיר עוד להם מסך קק"ם שנטל איזה סך ומפני שבושתו מרובה אמר להם למחר בע"ה אעשה רצונכם אם אמצא והוכחתי אותם לת"ח על ככה שאין זה אלא גזלנות גמורה ולא אמרו דאחר שאינו דיין רשאי לפשר רק בהיכא דנגמר הדין ולא כנ"ד שנגמר הדין ונכתב ונחתם ונכתבה ההורדה ומכר הקרקע מה מקום לפשרה אחר שכבר גבה ונתרצה לוותר להם איזה סך מה שנשאר בחוב אביהם אבל ליתן ממה שכבר גבה והוציא בצורך הוצאותיו וחובותיו איך יעמיסו על עני בן טובים כזה להוציא ממנו ויצטרך להקיף כדי ליתן לאחרים:
עוד הגידו לי שהגזימו עליו בהגזמות שיש שטר מאוחר שנתחייב ראובן הנז' ליתומת דניאל בנו ועם היות שידענא דשטרא פריעא הוא שהיה זן ליתומה הנז' מחמת החוב הנז' וגם סייעה בנדוניא מ"מ אפי' אם היה שטר גמור והוא מאוחר איך יוציא מיד המוקדם ואפי' שבועה לא בעי דלא אמרו מאוחר משביע למוקדם אלא קודם גבייה אבל אחר שגבה המוקדם אין מזקיקו לשבועה ודבר ברור הוא.
נאם שאול ישועה סי"ט
דין אמת דן החכם הפוסק נר"ו שיכולין בע"ח של ראובן ליטול חזקת הבית הנז' דלפי האמת של ראובן היא ואין למשה בנו שום זכות כ"א העולה לו בירושה כאחד מאחיו ובע"ח של אביהם קודמין כו אף שתהיה הצוואה וההודאה בשני עדים אין בהם הכרח שהקניה היתה לזכות משה בנו רק אומר שקנאה משכירות משה בנו. והנה המדקדק בלשון הצואה גם בלשון ההודאה שע"ג ימצא שינויים רבים בין תורף הצואה וההודאה עצמם ובין ההעתקה שהעתיק החכם המסתפק בפסק החכם הפוסק שהנה בצואה כתוב וז"ל ושחזקת הבית אשר הוא דר בו היא כתובה לזכות בתו המעות שבהם קנו החזקה ונכתב השטר לזכות בתו ההוא אמר שאין לבתו בהם כלום שדמי המקנה של החזקה נתנם בנו הבחור משה ממה שהיה משכיר עצמו לזולת ונוטל שכירותו עכ"ל, הנה מלשון הצואה נראה שלא בא כלל להפריש בינו לבין בנו לומר של בנו ולא שלו, רק בא לרחק בתו שלא יעלה בלב איש לומר כי היא של בתו בא לומר שאינו כן אלא שלו, ושפרע מדמי שכירות בנו לפי הדין שהם שלו כי סמוך על שלחנו ומעשה ידיו לאביו, וזה לפי המנהג שהיה נוהג עם בנו כמנהג העולם שנוטלים שכירות בניהם וכ"ש בנו הקטן ששכירותו הלואי יגיע לחלק עשירי ממזונותיו, זהו המכוון מצואתו. ואין לחוש להעתק שהעתיק החכם המסתפק שסיים מה שלא היה וז"ל שהחזקה קנאה מדמי שכירותו "ולזכותו קנאה" עכ"ל, וב' תיבות אלו לא נזכרו כלל בצואה ואין זה שגגה מהחכם המסתפק כי ראיתי גם בדברי החכם הפוסק כתב כן בפסק הא' אך גם הוא כתב זה בשגגה שלא זכר לשון הצואה כי לא היתה לפניו ועכ"פ שגגה הם כי איך יאמר המצווה שלזכותו קנאה והוא לא קנה כלום כי בתו היא שקנתה, ובתו לא עלתה על דעתה כלל לקנות כ"א לזכות אביה כי מה לה לקנות לזכות הבן הקטן שהיה תחת יד אביו. וכל כוונתה שלא יצא אביה מהמדור שהיה בו.
ואמת כי רמאות נהגה לדחות הלוקח שלא כדין, ולפי האמת היא של הלוקח ומ"מ כיון שנדחה נדחה אם ידע בכל זה ושתק. וזכה בה ראובן וגם בהודאה הכתובה ע"ג הצוואה מוכח כן שכתוב בה וז"ל שהודה הלוה ואשתו שהמעות שבהם סלקו הלוקח הם של אביה שתפס משכירות משה בנו ולזכותו קנו החזקה והם לא היו כ"א שלוחים בדבר, ואין להם זכות בחזקה עכ"ל, מבואר נגלה שכל כוונתם כ"א לשלול עצמם שלא היו כ"א שלוחים והיינו לראובן כמו שסיימו ולזכותו קנו החזקה דהיינו לזכות ראובן שנזכר מתחילה שהמעות שלו ומה להם ולמשה, וכ"כ בהעתק וז"ל שקנאוה לזכות ראובן ומנכסיו קנו אותה והם לא היו כ"א שלוחים בדבר עכ"ל. אלא שסיים וראובן אמר לפנינו שמנכסי משה בנו קנאה לזכותו משכירות שהיה גובה וכו' עכ"ל, והסיום הזה אינו בהודאה, וגם הוא תמוה דאיך יאמר ראובן שלזכות משה בנו קנאה והוא לא קנה כלום כ"א בתו היא שקנתה והיא ודאי לא קנתה כ"א לזכות אביה כדי שלא יצא מן הבית באופן שבין בצוואה בין בהודאה שע"ג אפי' אם היתה בב' עדים לא מוכח כלל שלזכות משה היתה הקניה וכ"ש עכשיו שאין בה כ"א עד אחד וכ"ש שאפי' היתה בב' עדים אינה כ"א זכיה מחדש ובע"ח הקודמין הם קודמין, וכ"ז מוכח משני קבלת עדויות א' ביד כבע"ח שכתוב בה שהיה ראובן אומר מא נעטי האד לחזקה גיר למשה בני מן זאנב די הווא סגיר וכו' וכן בק"ע שביד היורשים שהיתה אשת ראובן קובלת על בעלה על מה שנושה בו בנה והשיבה שייחד לו החזקה, כ"ז מוכח שבתורת מתנה רוצה ליתן לו פרעון על מה שהוא נושה בו.
וכיון שהחזיק ראובן במקחו כמה שנים הרי היא שלו ואין למשה בנו בה כלום כי אין לו אלא מה ששייר אביו וחזקה שהחזיק משה אינה כלום כי נודע שהחזיק שלא כדין ובלא"ה הוא שותף עם אחיו בירושת אביו ושות' אין להם חזקה זע"ז, ולכן הדין דין אמת שבע"ח קודמין ואינם צריכין שבועה כיון שהוא בני חרי ביד היורשים.
והכרזה היתה צריכה כמ"ש בסי' ק"ג ואם נראה לב"ד בזה שלא להכריז כגון שיוסיפו קצת על שומת השמאים סגי בהכי שהכל תלוי בראיית ב"ד אם נראה להם שלא להכריז מאיזה טעם, יכולין להוריד בלא הכרזה, וכן נמצא בהורדה שעשו הרבנים מהריב"ץ ז"ל והרב המשבי"ר ז"ל ומהר"ם אדהאן ז"ל שכתבו שנ"ל שא"צ הכרזה והורידו ב"ח בלא הכרזה אך צריך הורדה בג' והי"ל להחכם מאריה דאתרא לצרף עמו שני ת"ח אחרים שלא ישאר מקום לבע"ד לחלוק וכתורה יעשה, וזה אינו מזיק וגם עכשיו יכול לעשות כן וכ"ש אם היו עמו כבר ועדיין לא חתמו שיחתמו עכשיו והכל מתוקן, באופן שהדין דין אמת כדברי החכם הפוסק נר"ו ותול"מ, ונראיה על דבר אמת ח"פ בטבת תקס"ב לפ"ק ושו"ב וקים.
הקטן מו"ן רפאל בירדוגו סלי"ט
הנשמע מכתבי ב' הכתות הוא שמרים אשת שלם ן' שלוחא בתו של ראובן הנז' קנתה לזכות אביה הנז' אלא שאביה הנז' הודה בזמן שהודית לו הבת הנז' שלזכותו היה המקנה וגם בעת צוואתו שמנכסי משה בנו קנה ולזכותו. ולזה הנלע"ד שאם יהודה עולייל וב"ד לא:
נודע להם שמה שזכתה מרים ובעלה הנז' מדין מצרנות ונכתב השטר על שמם היה שלא כדין שלא היה יהודה שליח במקנתו אלא למצרן וכיון שהמצרן הודה בהודאה גמו' שלא היה המקח לזכותו אלא לזכות אחרים לא נעשה יהודה שליח לאחרים והקרקע ברשותו עומד [ועוד שקנה מן האשה וכמ"ש מור"ם והביאו הב"י בלי חולק] אלא שאם ידע מזה ושתק איבד זכותו ואם לאו מחזיר הדמים ומחזיק במקנתו והדרא ארעא והדרי פירי יעוין בסי' קע"ה סמ"ו, ומ"מ אם נחזיק שיהודה הנז' מחל בקניינו ללוקחים וזכה ראובן הנז' במקחו מ"מ לאו כל כמיניה דראובן לחוב לב"ח בהודאתו שהודה שהמקח הנז' היה לזכות בנו וכמבואר בסימן מ"ז ופ"ו ס"ה וצ"ט ס"א שאף אם מעות השכירות עדיין הם בידו אינו נאמן לומר עליהם שהם של משה בנו דאע"ג דאית ליה מגו דאי בעי להחזירם לו מ"מ הו"ל מגו במקום חזקה דחזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו וכמ"ש מור"ם שם בסי' צ"ט, ומה גם בנ"ד שאף שיתברר שהיו ביד ראובן נכסי שכירות משה בנו ליכא למימר מהימן במגו דאי בעי יהבה ליה וכההיא דכתב מור"ם לבסוף דבנד"ד שהודאתו היתה לאחר המקח כי נמי הדר יהבה ליה במתנה גמורה אתו בע"ח וטרפי לה כדין כל הטורפים ולא מהני מידי. ואף אם יתברר בירור גמור שמנכסי משה בנו קנאה לאו כלום הוא שכיון שמשה בנו הנז' הוא סמוך על שלחנו מעשה ידיו של אביו ומכי תפסם אביו הרי הם שלו אף להורישם לכל יורשיו לאחר מותו, וההיא דכתב מור"ם בסי' ע"ר דאם מת אינו מוריש מלאכת בן אחר וכו' מיירי בשעדיין לא תפס האב ועדיין הם ביד הבן. וכמדוקדק מל' הסמ"ע שם סק"א שכתב ולא תבעו אביו בחייו וכו' וכ"ה בפשיטות בתשובה שהביא הרב"י בסוס"י קע"ז יע"ש אבל אם תבעו האב ונכנסו בידו לית דינא דשל אב הן וכיון שכן שזכה בהן וקנה בהן קרקע לית דינא שאינו נאמן בהודאתו להפקיע ב"ח ולומר דלזכות הבן קנה ודין ההברחה דאיתא בסי' צ"ט אינו ענין לכאן.
וא"כ הוא ההחזקה הנז' עדיין היא ביד ראובן וביד כללות כל יורשיו ומה שהחזיק בה משה אח"ך אינה חזקה כי אין לאחין ולשותפין חזקה זע"ז וזכו ב"ח לגבותה בלא שבועה.
ובענין ההכרזה שכתבו משם מוהריב"ץ וסיעתו ז"ל אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה כי שמא לא כתבו הרבנים ז"ל אלא בזמנם שהיה עול משא מלך ושרים וכל בעלי כיסין נחבאים אל הכלים לבלתי הראות על עצמן שום דבר של השבעת עין אבל בזמנינו זה שה' הניח לעמו מסביב והקרקעות עולים למעלה ראש ומצויה התוספת בבירור ע"י ההכרזה אפשר שלא דברו והכרי' לדינא דבעו הכרזה אף בבא ליפרע מנכסים בני חורין שלא מדעת בעלים אלא דבבני חרי לא בעי ל' יום כשל יתומים וסגי בעד שיפסקו המוסיפין לדעת הרמב"ם וכדאיתא בסי' צ"ח ט' וק"ג א'. אבל לדעת הטור גם בבני חרי בעי הכרזה כשל יתומים וסיים שאם טעו ומכרו בלא הכרזה שמכרן בטל יע"ש בסי' ק"ג ומ"מ אם יסכימו בעלי הוראה שלא להצריך הכרזה אין להרהר אחר דבריהם, זהו הנ"ל וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר, החו"פ מכנאם יע"א איש צעיר מר ממות.
פתחיה מרדכי בירדוגו סי"ט
שוב ראיתי מ"ש הר"מ רבק"ש ז"ל בסוס"י קל"ט וז"ל ראובן החזיק בקרקע ג"ש יותר כראוי ומת וקודם מיתתו הודה שהקרקע היא של שמעון וב"ח של ראובן בא לגבות מהקרקע שהחזיק ראובן פסק מהרש"ל בתשובה סימן י"א שהדין עם שמעון עכ"ל, ולכאורה הדברים תמוהים שהם נגד ההלכה שחזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו ואינו נאמן לחוב בהודאתו לב"ח וכדאיתיה לעיל ולקמן בסימן קמ"ו ס"י כתב מור"ם בשם תשו' הרא"ש וז"ל ואין המוכר או הלוה נאמנים לומר שהקרקע לא היתה שלהם עכ"ל, וסיים שם בתשו' להרא"ש ז"ל דאטו אם יאמר ראובן שדה שמכרתי לשמעון גזלתיו מלוי יוציא השדה מיד שמעון פשיטא דלא, דאדם יכול לחוב בטענתו לעצמו ולא לאחרים ויחזיר דמי השדה ללוי והשדה תשאר ביד שמעון עכ"ל, הרי לפנינו היפך תשובת מהרש"ל ז"ל, ובאמת אחר המחילה מכבוד הר"מ רבק"ש ז"ל קיצר מאד במקום שהיה לו להאריך לבלתי נתון מקום לטעות, והוא דאופן המעשה שם בתשובה לרש"ל סי' א' הכי הוה שיעקב הניח מקום בה"ך לשלשה בניו ראובן שמעון ולוי והיה לוי יושב במקום ההוא ברשיון אחיו כי אחיו פנו דירתם לעיר אחרת ובשעת מיתת לוי הודה שהמקום ההוא עדיין הוא לכללות האחים ואחרי כן עמדה אשתו לגבות כתובתה מהמקום ההוא באומרה שבעלה החזיק בו כמה שנים ושלו הוא, והשיב הרב דזכו האחין במקומן ואין לאלמנת לוי בו אלא חלק בעלה אם מפני שאין לאחין חזקה זע"ז בדבר שאין בו דין חלוקה אם מפני שאין ללוי חזקה בזה המקום אלא בחזקה שיש עמה טענה והכא ליכא טענה שהרי לוי מודה שאינו שלו ועדיין הוא לכללות האחין יע"ש. ומן הענין יראה לי לחלק הדבר לג' ענפים, הא' הוא נדון מהרש"ל ז"ל דבכה"ג מה ראית שלא להאמינו כדי שלא לחוב לאשה נאמינו שלא לחוב להאחין שהדבר ידוע שהמקום של אביהם וחזקת אחיהם לוי היתה בחזקה שאין עמה טענה, הגע עצמך במי שמערער על שדה בעדים שהיא שלו ושל אבותיו והמחזיק מודה שאינה שלו האם מפני ב"ח של המחזיק שלא לחוב להם ניקו אנן לשלוחי גלימיה דמערער ודינא הוא שאין לב"ח דמחזיק על המערער כ"א חר"ם ויטול המערער את שלו, הב' המוכר או הלוה שהחזיקו ג"ש ואח"כ מכר המוכר והגבה הלוה לב"ח שוב אינן נאמנים לומר שהשדה אינה שלהם אע"ג דחבין למערער דכיון שכבר מכרו בחזקת שהיא שלהם הו"ל חזקה שיש עמה טענה ושוב אינם נאמנים לומר דמערער היא ולחוב ללקוחות והיינו נדון תשו' הרא"ש דאייתי מור' בסי' קמ"ו, הג' אם אין עליה מערער וכנ"ד והרי היא בחזקת ראובן אלא שמאליו ומעצמו מודה שהיא של שמעון במקום שיש עליו ב"ח בזה ג"כ אינו נאמן בהודאתו לחוב ולהפקיע יד ב"ח והיינו הך דסי' מ"ז ופ"ו וצ"ט דאייתי' וק"ש.
פתחיה ס"ט
הד"א כמ"ש החכם הפוסק נר"ו והסכימו על דבריו חכמי מכנאם ישצ"ו בראיות ברורות שזכו ב"ח של ראובן הנ"ב בחזקה הנ"ב בלי שום שו"ש ולראיה ח"פ פאס יע"א בזמן הנ"ב וקים.
איש צעיר שאול סרירו סל"ט
עם היות שכבר כתבתי לזכות משה ן' ראובן הנ"ב שזכה בחזקה ואינה הברחה זה היה מחמת שלא ראיתי הפס"ד שביד הר' ישראל ב"ח הנ"ב וקב"ע כמ"ש בפנים והן היום שהגיתי בכל פעולו של החכם הפוסק הנ"ב י"ץ ושפתיו ברור מללו א"כ הדין עם הר' ישראל הנ"ב ויזכה בחזקה מפאת החוב וההורדה הנ"ב היא חזקה כראי מוצק ולראיה ח"פ בששי בשבת ך' יום לטבת שנה הנ"ל.
נאם יהודה ן' עטר יס"ט
מאחר שהודו הבת ובעלה בקנין שלזכות אביה היה הקנין הנ"ב וכן ראיתי שטר משכונה שבו היתה ממושכנת החזקה הנז' ביד האלמנה ואח"כ הודית האלמנה שטר מסירה ע"ג לראובן אבי הבת ומצאת כי תדרשנו ביד הר"י הנז' א"כ מה שהודה האב ומה שציוה שהחזקה היא של בנו ומשלו נתנו לו דמי שכירותו הויא הודאתו חוב לאחרים ואינו נאמן כמו שפסקו החכמים יש"ץ והוי כמי שמכר קרקע או נתנו במתנה שב"ח נשבע וטורף מיד הלוקח או מקבל המתנה, וגם בנדון זה דעתי נוטה דעכ"פ צריך לישבע הרי"ש כדין טורף דלא גרע מאלו נתנו לו במתנה בלתי הטעם שמשכירותו קנאה לשמו כ"א מרצונו בלי שום סיבה, זה הנראה בקצרה בעיקר הדין הגם שהיה מקום להעיר בקצרה מדברי החכמים יש"ץ לענין דינא לנחיצת השואל קצרתי ולראיה ח"פ בזמן הנ"ב וקים.
רפאל אבן צור ס"ט
אחר שראיתי דברי החכם הפוסק נר"ו שעמדו לדין לפניו וזיכה לב"ח של ראובן הנז' והוכיח בראיות ברורות שלהבריח נתכוון כדי להפקיע יד ב"ח והסכימו עמו בעלי הוראה גם אנכי איש צעיר ידי תכון עמו עם החכם הפוסק נר"ו עם היות שכבר חתמתי לזכות משה הנז' הדרי בי ואומר קושטא קאי שזכו ב"ח בחזקה הנז' בלי שי"ש כמ"ש החכמים הנ"ל וקים ולראיה ח"פ בזמן הנ"ל.
שמואל אברהם בן זמרה ס"ט