אור ברסלב

אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן פא

סימן פ

הובא לידי שטר קב"ע שהעידו ב' חכמים כהה"ר דוד בוטבול וכהה"ר יהושע סירירו שבפניהם השכיר הגוי החצר שמכר משה ן' חיון לגוי הנז' למרדכי ן' אהרן אסולין סמוך למקנת החצר ותיכף כדי לזכות בחזקה הלכו עמו להחצר ותקע מסמר א' בא' מכותלי החצר לפניהם וק"ע מב' עדים שא' העיד שכמה שנים היה גובה מרדכי הנז' מחצית החזקה ומחצית למשה וע"א מעיד שראה אותו גובה מהשכירות ולא ידע כמה ובשולי ק"ע הא' כתוב כבר יצא מזה טופס לגבי המחצית שזכה בו הי' משה הנז' כמשו"ח מיד שנינו אהח"פ וק"ש וחתומי' הח' הנז"ל וכתבו חכמי מקנאם לזכות מרדכי הנז' מחמת העדות שהיה מחזיק כמה שנים מחמת טענה שטוען נתפשרתי עם משה הנז' מחמת שהגוי רצה שיהיה המכר ע"י שלא תשאר חזקה למשה ושוב נתפשרתי עם משה לחלוק החזקה ויהיה קניינא בינו ובין הגוי שיסלק עצמו לגוי הנז' מהחזקה וכתבו על השכירות שעשו החכמים והמסמר שתקע שאינם כלום. וזה מה שכתבתי אני ח"מ על הפסק הנז' וז"ן

משרבו מגלי מסתורי היהודים לגויים נתגלו להם מסתורי החזקות והיהודי אשר יצטרך למכור חצירו לגוי מתחכם הגוי ומברר מקחו שקונה ממנו גם החזקה ויש מתחכמים יותר להוסיף לברר שקונה ממנו גם חזקה דחזקה באופן שמסתלקת יד המוכר מחצירו לגמרי וקופץ איזה יהודי שיש לו קרוב דעת עם הגוי ההוא ושוכר ממנו החצר ההיא לזכות בחזקת יישוב אותה החצר ובנ"ד נכרים דברי אמת שמשה המוכר נסתלק מחצירו באופן זה ונזדרז מרדכי הנז' לזכות בחזקת יישוב החצר הנז' והעמיד החכמים הנז' ונדרשו לבקשתו והלכו עמו ונתייחדו לעדות להעיד שבפניהם השכיר הגוי החצר הנז' למרדכי הנז' כדי לזכות בחזקת יישוב החצר ההיא והמה חכמים מחוכמים ורשומים להבין ולהורות ובקיאין בענייני החזקות ואם לא נסתלקה יד המוכר הנז' מהחצר הנז' מכל וכל מהגוף ומהחזקה לא היו נדרשים לבקשתו והיו דוחין אותו באמת הבנין לאמר למה תעשה כה ועדיין החזקה בחזקת המוכר ומי בער ולא ידע שהמוכר קרקע סתם לגוי נשארה לו החזקה אלא ודאי מדחזינן שהח' הנז' נדרשו לבקשתו אנו יודעים בבירור שלא נשאר שום זכות למו' לא בגוף ולא בחזקה ומה גם שפירשו דבריהם וכתבו שהשכירות היתה סמוך למקנת החצר כשקנאה הגוי ממשה הנז' והוסיפו תוספת טובה וכתבו וז"ל ותיכף ומיד כדי לזכות בחזקה ממרדכי השו' הנז' הלכו עמו הח' הנז' להחצר הנז' ותקע מסמר בא' מכותלי החצר הנז' לפניהם אדעתא דהכי כדי לזכות בחזקה הלזו מרדכי הנז' כאמור ע"כ הרי שעשו כל היכולת כדי שיזכה השו' הנז' בחזקת יישוב החצר הנז' משום דחשיבי להחצר הנז' קרקעו של גוי בלי שיתוף שום בר ישר' דהו"ל כנכסי הפקר וכל הקודם לשכיר ממנו א' זוכה בחזקה כפי התקנה ולא הצריכו מתקני התקנה לעשות מעשה בגוף הקרקע כדין חזקת הזוכה מההפקר ובנכסי הגר אלא בשכירות גרידא קני וכן אם היה הגוי בונה איזה מדור ועמד היהודי לסייעו בהושטת אבנים וחומר ומעיד עדים שעושה כדי לזכות בהחזקה הוא זוכה דחזקת יישוב נקנית בחזקה כל דהו כמו שכתוב ומפורש אצלינו בפסקי הרבנים זלה"ה באה"ט ולא היו צריכים הח' הנז' ללכת עמו ולטרוח כדי לתקוע מסמר שזה מעשה בגוף הקרקע שיועיל לתלות בו בגדיו וכיוצא אלא לתוספת טובה עשו זאת לבל יקדמנו אחר קודם שיזכה בשכירות הנז' להחזיק באיזה אופן שיהיה והנה הח' הנז' הם עצמם שכתבו וחתמו בשולי השטר ק"ע הנז' זה הלשון וז"ן כבר יצא מזה טופס לגבי המחצית שזכה בו הר' משה המו' הנז' כמשו"ח מיד שנינו אנחנו החתו' פה וק"ש עכ"ל, הלשון מורה שנתעצמו בריבם המוכר הנ"ל והמחזיק הנ"ל ופישרו ביניהם מחצה לזה ומחצה לזה בחזקת החצר הנז' ויש לדון בזה דין שטר שהרי כתבו בקצרה מה שכתבו בארוכה בשטר הזכיה ולא חשיב מפי כתבן וממנו אנן דנין שיש מחצה לזה ומחצה לזה בחזקת החצר הנז' ומה גם דאיכא עדים שמעידים שהיה מרדכי גובה שכירות מהחצר הנז' לדברי עד אחד מחצה כל הכתוב ולדברי עד א' לא ידע כמה היה גובה, מ"מ הצד השוה שבהן שיש לו זכות בהחצר הנז' ומשום דדיינינן שעשו פשרה סתמו כפירושו מחצה לזה ומחצה לזה שהדיין מצוה שלא להטות בפשרה כמו שמצוה שלא להטות משפט נראה ודאי דמחצה לזה ומחצה לזה דודאי היה גובה מחצה וכדמוכח מל' השטר הנז' ודברים נכונים הם ועל יורשי המוכר המערערים להביא ראיה אם תובעים יותר ממחצית החזקה הנז' וכל זמן שלא הוציאו ראיה אין להם לזכות אלא במחצית החזקה ולראיה חתמתי פה בכסלו ש' נפלאו"ת לפ"ק וקיים.

שאול ישועה סי"ט

סימן פב

שאלה לרבותינו בעלי ההוראה שמהם תורה יוצאה, לתת לכל שואל די מחסורו ברוח מבינתם ודעתם הרחבה והמלאה ינטירנהו מלכא עילאה, וישזבינהו מכל עקא ותלאה כי"ר יורונו מורי צדק מה יהיה משפט ראובן שהיתה לו חזקת עליה א' פה צפרו יע"א וגוף העליה של האלמכזן והיתה חריבה ומנהג המקום הוא שלא יוכל שום אדם זולת בעל החזקה לירד בכח האלמכזן לבנות קרקע אלמכזן ולאכול פרותיו כי אם דוקא בעל החזקה שגם בדיניהם אין נותנים רשות לשום אדם לירד לקרקע ההוא זולת לבעל החזקה דוקא והאלמכזן עצמו אין ספק בידו להוציא הוצאות על הקרקע החרב ועוד כדי שלא להוציא הרבה ולהכניס קמעא וגם אינו מכריח לבעל החזק' לבנות אלא כשרוצה בעל החזקה לבנות כדי שלא תאבד חזקתו הוא מוציא הכל משלו חלקו וחלק האלמכזן וגובה כל השכי' ונותן להאלמכזן בעד גוף הקרקע הנק' אצלם לבקעא סך קבוע בכ"ח יובן דבר מועט לפי רוב השנים או מיעוטן אשר ישתוה עמם ובמלאת הימים ההם יחדש עמו עוד עקדא אחרת בין רב למעט לפי העת והזמן עולים ויורדים בו והוא הנק' אצלם גז'א ולא יקרב איש זר אשר לא לו החזק' לשכור מהם אלבקעא הנז' וליכנס בגבול בעל החזק' ועמד שמעון שהוא לבדו דיין קבוע בעיר וירד לעליה הנז' והוציא עליה הוצאו' מכיסו עד ששכללה להיות ראויה לדירה ההוא אמר ששר העיר הכריחו לבנות הבית שתחתיה שחזקתו שלו וגופו של האלמכזן כדי שלא תתבטל הנאת אלמכזן ואגב הבית הכריחו לבנות גם העליה הנז' שעליו ולהיותו מוכרח במעשיו עמד ובנה הבית והעליה והותווך עם אלמכזן כמה יתן לו בהאלגזא בכ"ח לשנים קצובות והיה אוכל פירות העליה והביא השמאים מהקבועים בעיר ושמו לו הוצאו' העליה הנז' והעלה אותם על ספר יובן כל ההוצאו' הנוגעים לגוף ולחזקה אבל לא שמו אותם בפחות שבשערים כמ"ש מר"ן בחומ"ש סי' ס"ח כי אמרו דלא גמירי האי דינא וטעו במילתא דעביד איניש למיטעי ושמעון לא הודיעם שאינו רואה חובה לעצמו והיה אוכל פי' העליה הנז' כמו ד' שנים ושוב חשש לו שמא היום או למחר יקומו בעלי העליה הנז' וינכו לו הפי' שאכל מההוצאה הנז' ויתנו לו מותר ההוצאה ויסלקוהו או יניחוהו עד שיאכל שיעור ההוצאה ויצא חנם אין כסף ולכן נמלך בדעתו והביא קצת מת"ח שבעיר והודו לו שטר משכו' בבדי"א על חזקת העליה הנז' בעד מה שנוגע לה מההוצאה הנז' מזמן שירד לה לאכול פירות וחתמו תמ"ת ואיהו גופיה שמעון הנז' פעם אחרת כשהוציא הוצאו' על קרקע אחר ובקש למשכנו בידו בעד ההוצאה בא לו לבדי"א שבפאס יע"א והודו לו שכר משכו' והת"ח הנז' יהבי טעמא למשכו' הנז' משום שהיה מוכרח במעשיו ע"פ השר כאמור והן הן עדיו על ההכרח הנז' שהכריחו לבנות וא' מב' היה קרוב לו בשעה שירד לבנות ולאכול פירו' ובשעה שהודו לו מש' הנז' כבר נתרחק הקרוב הנז' והן היום עמד ראובן בעל הח' ויהי כי ארכו לו שם הימים לשמעון הנז' והוא אוכל פירות העליה הנז' נפלו עוד קצת מכתלי העליה ובנה אותם מחדש ושם אותם בדמים ע"פ השמאים לשיתוסף לו סך השומא על עיקר המשכו' והן היום עמד ראובן בעל החזק' תובע לשמעון הנז' ובידו מלא לאמר תשובות כחבלי זמורות הן בענין השומא שנעשית בטעות ההוא אמר דשומא הדרא לפחות שבשערים ואע"ג דכ' מר"ן בח"מ סי' ק"ג ס"ג שמיה ג' ואומר המלוה ישומו אותה ג' אחרים וכו' אין שומעין לו שאני התם שלא נתברר שטעו אבל בנד"ז דודאי טעו שומא הדרא ועוד נלע"ד לחלק ביניהם אפי' היכא דלא טעו דשאני ההיא דסי' ק"ג אין השמאים הם המחוייבים ללוה שכבר הוא מחוייב ועומד ואינם באים אלא להגבותו לכן אם כבר שמיה ג' לא הדרא אבל בנד"ז שאין ידוע החיוב כי אם ע"פ השמאים איפשר לו' שאם רצה בעל הקרקע לבטל השומא שומעין לו אלא שאין אנו צריכין לזה שהרי הוברר הדבר שטעו כאמור גם בענין מה שנפל מכתלי העליה וחזר וחדשו ושם אותו בדמים ורצה שמעון הנ"ב לגבות ההוצאה פעמים טען ראובן שכיון שנפל הכותל אזדא לה ההוצאה הא' ואינו גובה כ"א הוצאה ב' שאפי' לדידן שמנהגנו שאפי' נפלה המש' לא פקע זכות המלוה ממנה ה"מ היכא שמשכן לו בעל הקרקע עצמו שנשאר שעבודו על גוף הקרקע אבל היכא שמשכנוה ב"ד בעד ההוצאה ונפלה ההוצאה פקע זכות המלוה גם בענין המש' שנעשית ע"ו ת"ח שאינם ב"ד ההוא אמר שכיון שלא קבלום הצבור עליהם לדיינים אינם יכולים להוריד המלוה לנכסי הלוה והו"ל כיורד שלא ברשות ב"ד שמנכין לו כל הפירות שאכל כמ"ש מר"ן סי' הנ"ב ס"ח ואף את"ל שאפי' אינם ב"ד קבועים יכולים להוריד המלוה לנכסי הלוה היינו דוקא כשהורידוהו קודם אכילת פירות אבל אחר שאכל פירו' ד"ש במה כחם יפה להורידו מזמן שהוציא עליה הוצאו' למפרע ואפי' אם לא אכל שיעור ההוצא' מ"מ מנכין לו מה שאכל קודם המש' ואפי' נימא שיש כח בידם למשכן בידו מזמן שירד לה יש להסתפק הואיל וא' מהם היה קרוב בה שעתא לשמעון אע"ג שבשעת המש' כבר נתרחק הו"ל כאלו הורידו בתחילה בהיותו קרוב והואיל והוא קרוב ולא קבלוהו עליהם אין משכונתו משכו' ואפי' נימא דבתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא וכבר נתרחק מ"מ אפי' ב"ד גמורים אינם ממשכנים בלי טעם ובנד"ז יהבי טעמא למלתייהו הואיל והוכרח במעשיו ע"פ השר הן הן דייני המש' הן הן עדי האונס ונמצא שקרוב ונתרחק מעיד על מה שראה בהיותו קרוב ועדותו בטלה וכיון שבטל הטעם בטלה המש' שבנפול היסוד יפול הבנין ועוד שבעל החזקה היה מצוי בעיר והי"ל להודיעו ועוד רבים האומרים שאין האלמכזן מכריח אפי' לבעל החזקה לבנות וכ"ש לזולתו ובין אם נאמר שהמשכונה בטלה או קיימת לגבי החזק' עדיין מקום יש בראש לגבי חלק האלמכזן שירד לו שמעון והוציא עליו הוצאו' ונותן להאלמכזן סך קצוב בכ"ח בעד שכי' הגוף והוא הנק' גזא כנ"ב זה כמה אם יש לדונו כמכר וכיון שעברו יב"ח אין כח ביד בעל החזקה לסלקו וישאר כח האלמכזן לשמעון או דילמא כיון שלא הוחלט הגוף בידו ונותן שכירות בפ"ח ע"ת האלעקדא ומחדשים עקדא אחרת א' המרבה וא' הממעיט הו"ל כשכירות ויכול לסלקו אחר כמה שנים גם אם יש לדונה כשכירות ויכול לסלקו מכאן ואילך עדיין יש להסתפק במה שאכל כבר מחלק האלמכזן הואיל ואין שום אדם יכול לירד לחלק האלמכזן זולת בעל החזקה מי חשבינן ליה כשלוחו של בעל החזקה וכל מה שהוציא הוא לזכות בעל החזקה ומנכין לו מההוצאה גם מה שאכל מחלק האלמכזן ויחזור הכל לבעל החזקה או נימא כל מה שהציל הציל לעצמו ולא הוי כשלוחו ומה שאכל אכל ומכאן ולהלן חושבנא, וכל זה אם נאמר שמשכונת החזקה בטלה אכן אם היא קיימת אין מקום לספק זה שכל מה שאכל מחלק האלמכזן הוא בכח החזקה הממושכנת בידו וזכה במה שאכל על הכל אענותנותיהו דמורי קא סמיכנא ישגיחו על כל פרט ופרט לבררו וללבנו בעין שכלם הזך והטהור להוציא דין אמת לאמתו כי לא נמצא בכתבי הא' זלה"ה שהיו בעיר הזאת כיצד היו נוהגים בהאלגזא הנוהג אצלם אם כמכר או כשכירות ולא מפיו של שמעון אנו חיים שאמר שהיו דנים אותה כמכר כיון דמורה ואתי אחר מעשה אין שומעין לו ועל כת"ר המלאכה לגמור להשקיט ריב ומדון וקמי שמייא גלייא שכל טצדקי דמצינא למיעבד להפך בזכות צורבא מרבנן עבידנא גם בעינא להסתלק מהאי דינא ולא יכילנא ונלאיתי לפשר בין ב' הכתות להסיר עקצות פה ולזות שפתים וחלול ה' ולא עלתה בידי כי כלם צווחו ככרוכייא הם אמרו דינא קא בעינן ולכן הנה ערכתי דבריהם לפני כת"ר ויוכיחו האמת לאהבת האמת וצור ישר' יעזרנו על דבר כבוד שמו למען שמו, נאם הח"פ צפרו יע"א בח' אייר מ"ש ראשי המטו"ת לבנ"י ישראל מהאלף הששי ליצי' איש צעיר המו"ן נא"ה דורש טוב ודובר שלום.

שאול סירירו כיל"ט

עם היות דלפי מה שנכתוב בסמוך אין נפקותא בתשובתינו על טענת ראובן הא' וגם אין הפנאי מסכים להאריך מ"מ לעשות רצון הח' השואל ומצותו אשר צוה להשיב על כל פרט נאריך קצת ובקצרה, והוא דמה שטען ראובן שלא עשו השומא פחות שבשערים לא טען כלום בזה דכיון שנעשית השומא עפ"י הבקיאים הקבועים בעיר מסתמא עשו כמנהגם בכל השומות דלמה ישנו לזה ועכ"פ השומא הנהוגה בכל המשכונות בב"ד היא בפחות שבשערים וע"פ הדין הוקבעה כו"ך למדה וכיוצא והתימה מהח' השואל נר"ו שהסכים ע"י ראובן בטענתו זאת ולמה לא ערער על כל השומות שנעשו בעיר מיום היותה שהרי כלם צריכים להיות בפחות שבשערים דכל היורד לשדה חבי' בין ברשות בין שלא ברשות צריך לישבע בנק"ח או לשום בפחות שבשערים ובודאי שלא הוקבעה השומא אלא בפחו' וכו' וגם זו כא' מהם, ומה שטען ראובן בענין הכותל שנפל בזה הדין עמו דמה שנפל נפל לאחריות שמעון ואין לו לשום כ"א הכותל החדש ואפי' המשכונה שנעשית מיד הלוה אם תיקן המלוה שום תיקון וחזר ונפל ובנאו אין ללוה לפרוע כ"א עיקר המש' והבנין האחרון וכן המנהג פשוט, ומה שטען על שלא נעשית המש' בב"ד אין לחוש לזה דכיון דאין דיינים קבועים בעיר זולת המלוה לא יפסיד מעותיו ויכולים ג' מהת"ח לעשות לו מש' דאדעתא דהמנהג סמיך, ומה שטען על המש' דלשעבר בזה הדין עמו ותמיהה גדולה על הת"ח הממשכנים איך עלה בדעתם לעשות ממש זה כזה למשכן מה שעבר ומשל הדיוט העבר אין, ויותר יש לתמוה על המחזיק שהוא חכם קבוע בעיר ויסכים על זה ובודאי שכל הזמן שעבר קודם למש' צריך לנכות מפירותיו כמש' דעלמא וכמ"ש בסמוך, גם מה שטען שהיה מצוי בעיר ועל חנם עשו לו המש' גם בזה הדין עמו דלא פשט המנהג לעשות משכו' בב"ד אלא כשאין בעל הקרקע בעיר משום ישוב הארץ דאמדינן דעתיה דבעל הקרקע דניחא ליה בהכי, ומה שטען שהיה מוכרח ע"פ האלמכזן לבנות מלבד שהכחישוהו העדים שאמרו שלעולם אין האלמכזן מכריח לבעל החזקה גם ניכרים הדברים שהכריח זה טפל מבלי מלח דאיך יכריחנו לבנות מקום אחר שאין לו בו כלום והי"ל להודיע לבעליו ויסתלק גם לו יהיה שהיה מוכרח אין לו להציל עצמו בממון חבירו ואם הכריחו והוא מוכרח מזלו גרם ויבנה וינכה מהפירות ולמה יעשו לו משכונה בב"ד, כ"ז כתבנו במש' דעלמא אבל לפי הצעת השאלה שהמנהג הוא שהישראל בונה ומשכלל ונותן לגוי שכירות הקרקע הנק' גזא נר' דזו היא חזקת ישוב מפרע מינה וכבר הסכימו כל האחרונים דחזקת ישוב דינה כמטלטלין לכל דבר כמבואר בכה"ג סי' קס"ה ומהריק"ש ז"ל ובמטלטלין קי"ל בסי' שס"ג בגוזל בהמה ונשא עליה וכו' אינו חייב לשלם כלום שהרי לא הפסידה וכו' וא"כ נראה ה"ה בגוזל חזקת ישוב ודר בה ע"י שנתן שכי' לגוי אין לבעליה חזרה עליו שאין לו זכות ממש בגוף הקרקע רק רשות בעלמא ואם קדם א' וגזל אותה החזקה ודר בה ברשות הגוי אינו חייב לשלם לו כלום כדין המטלט' ונר' דחזקת ישוב גרע אפי' ממטלטלין דמטלטלין יש לו בהם מיהת זכות בגופם משא"ך בזה שאין לו כ"א שליטה ורשות בעלמא מחמת המנהג ואינו מן הדין וזה בחזקת ישוב בעלמא שהבניינים של הגוי וכ"ש וק"ו בחזקה זו שנתבאר עניינה בשאלה שכל הבנינים הם של יש' דאין לגוי כ"א הקרקע ויש' נותן לו שכי' הקרקע שאין לבעל החזקה כלום שהרי מבואר בפוסקים שכל בונה חורבת חבירו ודר בה או משכירה שמנכין לו הפירו' שאכל כמ"ש בסי' שע"ה בהגה ובסי' שס"ג ס"ז דאם דר בה וחיסרו דבר מועט או השכירו לאחרים מנכין לו כל הפי' שאכל אע"ג דלא עביד למיגר עכ"ד, מ"מ יש חילוק בין דר בחצר חבירו הבנויה לבונה חורבת חבירו דדר בחצר חבירו המשוכללת אע"ג דלא עביד וכו' אם השכיר לאחרים או השחיר הכתלים חייב לשלם שכירותה מושלם אבל הבונה חורבת חבי' שהבנינים הם של הבונה אף שחייב לתת שכי' מושלם כמ"ש בהג"ה ס"ז ביאר הרא"ש וז"ל ואגבי לאפדניה עד שיתן ליתומים שכר הראוי ליתן מחורבה אחת לבנות עליו בית עכ"ל, וכ"כ הב"י בס"ס שע"ה בשם רבינו ירוחם ז"ל ע"ע וא"ך בנד"ז אלו היה הקרקע של ישר' היינו מחייבים לבונה ליתן שכי' הקרקע לבנות עליו בית אך כיון שהקרקע של הגוי והבנינים של המחזיק אין לבעל החזקה כלום שהרי השכי' שצריך ליתן לבעל הקרקע נתנו לגוי שהוא בעל הקרקע. כללא דמלתא שהדין בנד"ז שישומו השמאים כל ההוצאות החדשים שיתברר בעדים ברורים שבנאם המחזיק ויפרע בעל הקרקע ויזכה בשלו שאין כאן מכר ליכנס בתקנה של יב"ח שאז היה צריך לנו לחקור במי שיש לו חזקת ישוב אם יכול לסלק הלוקח מן הגוי ועד כמה שכל זה לא ביארו בתקנה אלא על חזקת רביע וחזקת ישוב לא נזכרה כלל בתק' רק מנהג בעלמא ואיך שיהיה בנד"ז שאין כאן מכר ולא ריח מכר בעל החזקה חוזר למקומו כשיפרע כל ההוצאות שיתבררו עפ"י עדים וצ"ל שבעל הריב התובע אומר שכל הבנינים עם הקרקע של היש' וכפי דבריו ישתנה הדין דודאי צריך לנכות כל הפירו' שאכל או כפי' מ"ש הרא"ש דהיינו שכר חורבה לבנות עליה בית אלא שלא עשינו עיקר מדבריו כ"א מדברי הח' הפוסק נר"ו ועליו לגמור הדבר, כללא דמלתא שהמשכונה בטלה וההוצאות אם לפי הצעת השאלה יפרעם כלם ויחזור למקומו ואע"ג דבכל חזקת ישוב א' ממנו החו' א' מפקפק בדבר בחזקה זו שהבנינים הם של המחזיק אין לנכות כלום שהרי נותן שכי' לבעל הקרקע והיא שכי' חורבה לבנות עליה בית ולפי מ"ש התובע לפנינו בע"פ ינכו שכר חורבה לבנות בית זהו הנ"ל בדין זה ועם שהיה מקום להאריך השואל נחוץ ולזה כתבנו בקצרה וצויי"מ כי דעת ממנו פליאה הח"פ מכנאם יע"א בשלהי אייר מש' משבי"ר לפ"ק וקיים.

יקותיאל ברדוגו ס"ט רפאל ברדוגו סי"ט

מכל הני מלי דמשנ"ו רבנן דלעילא המש' בטלה והדרא ארעא ופרי לבעליה הא' ועוד שהאונס הנ"ב אינו אונס שהיה לו להודיעו לאנס הרי בעליו בעיר והת"ח שעשו לו המשכונה היה להם להודיעו מקודם והו"ל כיורד שלא ברשות ולאפס פנאי קצרנו נאם החו"פ בפאם יע"א בזמן הנ"ל.

יהודה בן עטר סלי"ט רפאל דוד בן עטר סלי"ט

ראיתי את כל הרשום בכתב אמת בדברי החכמים השלמים ישצ"ו הם אמרו שכיון שנעשית השומא עפ"י השמאים הקבועים בעיר סתמם כפירושם שכיונו להלכה לשום בפחות שבשערים עפ"י הדין כו"ך למדה וכי דבר קבוע הוא זה ויש לו קצבה כו"ך למדה והרי השומא עולה ויורדת לפי העת והזמן הן חסר הן יתר בטל מדה בחבל דור דור ודורשיו דור ודור ומנהיגיו ואם הראשונים קבעוה עפ"י הדין הרי האחרונים מעידים בפיהם ואומרים דלא גמירי האי דינא ואיך אנו מחזיקים אותם כסתם כל השמאים שהם בקיאים שאין זה סתם כמפרש אלא כמפרש לאידך גיסא ויש להם על מה שיסמוכו דטעו במלתא דעביד איניש למטעי ואינם סותרים דבריהם אלא שאומרים שהשומא נעשית בטעות והוא היה עומד על גביהם להורותם הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון להנאתו ולטובתו אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ודאי דשומא כזה הדרא לחזור ולשום בפחות כאמור, ומה שתמהו כת"ר עלי על כל המשכונות שנעשו מאז ועד עתה למה לא ערערתי עליהם איני נדרש ללא שאלו וכשיבאו לידי ויערערו עליהם בעליהם שלא נעשו כהלכה ויודו להם השמאים אבטלינהו, ומה שכתבו כת"ר שיכולים ג' ת"ח שבעיר להודות משכונה למלוה דאדעתא דמנהג סמיך לא ידעתי באיזה מקום הוקבע מנהג זה שהרי איהו גופיה כשבקש לעשות משכונה על קרקע אחר בא לו לב"ד שבפאם יע"א להודות לו משכונה ובנד"ז דאית בה תיוהא הרבה מכמה אנפי וחשש שמא לא יודו לו משכונה על זה כסה השמש בכברה והירח בקערה ועשאה עפ"י ת"ח שבעירו דמיכף כייפי ליה כידוע לכל, איך שיהיה הרי לא אהנו מעשיו כמו שכתבו כת"ר מטעמא אחרינא גם מה שכתבו כת"ר שלפי הצעת השואל נראה דאיירי בחזקת ישוב לא ידעתי מהיכן מצאו, כת"ר מקום בדברי לספק בחזקת ישוב שסתם חזקה היא חזקת הגוף שהיה הקרקע של ישראל מעיקרו ונמכר לגוי, ואם ממ"ש בדברי והגוף הוא של האלמכזן היה לכת"ר להכריע ממה שנסתפקתי אם יש להאלגזא דין מכר שאינו יכול לסלקו אחר שנים עשר חדש או דין שכירות שיכול לסלקו לעולם ש"מ שבחזקת הגוף איירי שדברו בה מתקני התקנה נ"ן, וכיון שהיא חזקת הגוף והמשכונה בטלה כאמור אם כן מחשבין כל הפירות שאכל מחלק בעל החזקה ומנכין מהם ההוצאה המגעת לבעל החזקה שהוא רביע ההוצאה כסתם כל החזקות ואת העודף בעמוד והחזר לבעל החזקה קאי ואע"ג דבההוא עובדא דאיתא בבבא קמא דף כ"א ע"א בההוא גברא דבנה אפדנא אקולקלתא דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מניה כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ואגבייה לאפדניה עד שנתנו ליתומים שכר הראוי ליתן מחורבה אחת לבנות עליה בית ע"ש והביאו הב"י בשם רבינו ירוחם סוף סי' שע"ה ובעל הלבושים סי' שס"ג ס"ז ע"ש, התם איירי דדר בה הבונה עצמו ואז אינו חייב להעלות לו שכר כי אם כפי מה שנהנה דהיינו כמה יתן אדם בחורבה כזאת לבנות עליה בית אבל אם היה משכירה לאחר מחשבין לו כל מה שקבל משכירות הבתים מדרבי יוסי שאמר כיצד הלה עושה סחורה בפנתו של חבירו וכ"כ הרב ב"י סוף סי' שע"ה בשם נמוקי יוסף לחלק בין דר למשכיר והן הנה דברי מור"ם בהגה סי' הנז' סעיף ז' ונמצאו דברי הרא"ש והנמוקי יוסף עולים בקנה אחד עם שיש לחלק ביניהם וליישבם באופן אחר או לומר דפליגי האמת יורה דרכו דלא פליגי וכן נראה מדברי בעל הלבושים שהביא בסתם שתי הסברות משמע דלא פליגי אלא דהרא"ש איירי שהבונה עצמו דר בחורבה ולכן משלם לפי ההנאה שנותן אדם אחר בחורבה כזאת לבנות עליה בית אבל אם משכירה לזולת יודה לדברי הנמוקי יוסף שמחשבין עליו כל הפירות שקבל מדרבי יוסי כאמור וא"כ בנד"ז שהיה משכירה לזולת דינא הוא שמחשבין עליו כל הפירות שאכל מיום הוסדה ועד עתה ומנכין לו מהם שיעור ההוצאה הנוגעת לבעל החזקה וישלם המותר מביתו כאמור, וכן ראיתי לרבותינו ואבותינו שהיו דנים במי שירד לחורבת חבירו ובנאה ולא הודו לו בדי"א שטר משכונה בעד ההוצאה שמחשבין עליו כל הפירות שאכל, ולענין מה שחכל מחלק הגוי עם היות שיש מקום לומר שכיון שנכנס בגבול בעל החזקה הו"ל כשליח דידיה ומנכין לו מה שאכל הקרוב אלי לומר כיון שירד לה מכח שכירות ששכר מהגוי הנק' אלגז'א אע"ג שהסיג גבול בעל החזקה הו"ל כשוכר מהגוי קרקע הבנוי ומשוכלל שחזקתו של ישראל שכל זמן שהוא מושכר בידו רשאי לאכול פירותיו עד שיסלקנו בעל החזקה, ה"נ בנד"ז ששכר כח הגוי בגוף הקרקע ומכח השכירות ירד להוציא הוצאות שכל מה שאכל כל זמן שהוא מושכר בידו ולא סלקו בעל החזקה הוא לעצמו וכשירצה בעל החזקה לסלקו מהשכירות הרשות בידו ויתן לו יציאותיו יובן מה שמגיע מההוצאה לחלק הגוי ויזכה בעל החזקה בכל העליה, עוד טען בעל החזקה שכשירד הבונה הנז' לחורבה הנז' שמא נשתיירו שם עצים ואבנים מנפילה הראשונה ונטלם הבונה הנז' וחייב הדין שיחרים עליו שלא נטל כלים מעצים ואבנים ועפר שנשתיירו מנפילה ראשונה, כך נלע"ד דעת הדיוט לפסוק בדין זה אלא שקודם גמר דין טרחתי ויגעתי לפשר ביניהם ולא עלתה בידי מחמת שני הכתות שלא רצו לקבל הפשרה ולכן כתבתי מה שנלע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. ולראיה ח"פ צפרו יע"א בסיון מש' תקנ"ב לפ"ק וקיים.

שאול סירירו סל"ט

אנא נפשאי כתבית יהבית, הגם דעל עלבוני לא חשתי ולא איחוש, ולא עבידנא דינא לנפשאי כי במה שהקל וזלזל בכבודי, לא חיסר ממני כמריח באתרוג, ואם היפך בחובתי שש ומתפאר ליקרא מפיק ממונא מדיינא העלה בידו חרס לאמר דלאו דיינא הוא דמפיק בלא דינא ואם דחק ונכנס לדון דין זה במקום דאיכא נר המערב רישא דכל רישין לחשבו שזה הגבהתו בעיני ההמון אינה אלא השפלתו בעיני מביני מדע ומ"מ לא אוכל להתעלם מלהשיב על עלבונה של תורה ומלהוכיח במישור במאי דעוית בדת יהודית פן יהיה חכם בעיניו ולמשכוני נפשאי אחזקת חבר שאינו יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן בערוך משפטי לפני כל יודעי דת ודין.

והנה בתחילת דינו דן לבטל השומא הא' ולא ידע לאהדורי סברא איך נניח השמאים שעמדו לשום בזמן הבנין וראו וידעו מה היתה שומת הסיד והחול וכל צרכי הבנין ונעמיד שמאים אחרים היום שעברו כמה שנים מזמן הבנין לעשות שומא לבנין כפי שומת זמן הבנין ואיך נאמר למי שלא ראו את החדש יבואו ויעידו ומן הדין שאפילו אם היו אלו ואלו עומדים בזמן הבנין וכולם יודעים בשומת צרכי הבנין אם כבר שמו ג' שמאים וטען בע"ד ישומו לי שלשה שמאים הבקיאים יותר בשומא אין שומעין לו שכך פסק מר"ן בסי' ק"ג ס"ג ולא מסתייה דלא גמיר האי דינא ולא סביר האי סברא אלא שכדי להעמיד טעותו נעשה שואל שלא כענין ולא כהלכה דמה ששאל לא מן השמאים הא' אי גמיר דין שמין בפחות שבשערים שהביא מר"ן בסי' שע"ה ס"ח והטעהו בפירוש דין זה במה שפי' לו דפחות שבשערים דנקט מר"ן היינו שצריכים השמאים לחזר אחר איזה יחיד שיהיה זריז וחריף מאד בזביני שאפשר לו לקנות בפחות פחות מהשערים הידועים שבשוק וכשהשיבו זה לא ידענו ולא עלתה על לבנו שנצטרך לחזר אחר איזה חריף ועכ"פ אנו יודעים שיש ב' שערים לכל דבר לקונה בפרוטרוט יש שער גבוה ולקונה הרבה ביחד יש שער פחות כגון מי שקונה סיד מן השוק במשא קונה ביוקר ואם יתחבר לבעל חצר הבורית שקונים הרבה ביחד בכו"ך למאה משאות קונה בפחות וכן בחול ואבנים הקונה מן השוק קונה בשער הגבוה והשוכר פועלים ובהמות ע"י עצמו קונה בשער הפחות וכשאנו שמין מניחין השער הגבוה ושמין בשער הפחות ועפ"י דעתו ופירושו המשובש גזר אומר וביטל השומא הא' ודן בה דין שומא בטעות עפ"י טעותו.

ומי יאמר כמוהו לבטל שומת השמאים אפי' בהיכא דלא הוו כולם בקיאי בדיני השומא האמתיים כי יש לנו די והותר כשיהיו בקיאים בשומת הבנין המוטל עליהם לדעת דמי כל דבר וערכו ואתכא דבי דינא סמכי לגלות אזנם בכל שומא כיצד ישומו ובאיזה אופן ישימו וכ"ש הכא שהג' שמאים הא' כולם ת"ח ובקיאים בדיני שומא ובהלכות דיינים יותר ממנו והוא הפך הקערה על פיה במה שהעמיד שמאים אעפ"י שבקיאים בשומא אינם ת"ח ואין להם ידיעה בדיני שומא וצריכים להתנבא על זמן הבנין מה היתה שומת צרכי הבנין באותו זמן בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה לאהדורי אצד חובה במה שמצא בשטרי השומא שהשומא הא' היתה באלול התקל"ח ותשלום הנוסף לתיקון העליה היה בסיון תקמ"ב וסמוך למשכונה השניה כתוב מש' בב"ד בעד ההוצאות שנעשית ע"י ג' ת"ח היותר רשומים בעיר הזאת ושם נאמר שמשכנו החזקה מזמן הנז' לה' שנים ופירש לפי דעתו שמה שכתבו בשטר המש' מזמן הנז' קאי אזמן שומא שניה והוו השנים שבנתים בלתי מש' וצריך לנכות שכי' השנים האלה מהשומא. וזה דבר שאין לו שחר דאפי' לסברתו המוטעית דמחייב הבונה בכל שכירות המדור שבנה כשלא עשה מש' בב"ד הו"ל למיפק למחזי מאי עמא דבר דאין באים לב"ד על עסקי המש' עד גמר מה שבדעתם לתקן בהמדור וכשבאים לב"ד כותבין להם בהמש' מיום הוסד הבנין ועד מלאת כו"כ שנים וזו היא הדרך שאחזו הת"ח הנז' אלא שכתבו במקום מיום הוסד הבנין מזמן הנז' ועד מלאת כו"ך ואזמן דשומא קמא דנעשית בתחילת הבנין קיימי וכמי שהם עצמם מפרשים שכך היתה כוונתם.

וכל זה לפי דעתו שסובר דבלא משכונה מנכין להבונה כל שכירות המדור כמו שהוא בנוי ומשוכלל ומפריח באויר כל הבנינים שבנה הבונה כאילו כל השכירות נתנה בעד אויר העליה שיש לבעליה ואם קרא לא שנה ואם שנה לא פירשו לו.

ואבוא היום אל העין עין משפט לברר דין היורד לסתם חורבה של חבירו ובנאה שלא ברשות ואין לו בה שיתוף ולא משכונת ב"ד מה דינו לענין שכירות ואז נבוא לנ"ד דבונה עליה תוך חצר ואית ליה שיתוף בהעליה ומשכונת ב"ד מאי אהנו והנה מקור דין זה נובע מסוגיית הגמ' פ' כיצד הרגל ד' כ"א דאיבעיא להו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי א"ל מאי חסרתיך [פרש"י הא בלא"ה לא מוגרת לה] או דילמא מצי א"ל הא אתהנית [פרש"י דאי לאו חצר דידי הוה אוגר אחריתי] ואיפשר בעיין דכל דזה אינו חצר אע"ג דזה נהנה פטור והדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא אע"ג דאיהי עביד למיגר אין צריך להעלות לו שכר דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר דפטור ופסקה מרן בסי' שס"ג ס"ו יע"ש וההיא דקאמר התם אמר ר' סחורה אמר ר' הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר משום שנ' ושאיה יוכת שער ע"כ דמשמע דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת שמצילו משאיה הא לאו הכי לא כבר כתב הרא"ש וז"ל מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מבעייא שהוא פטור משום דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר אלא אפי' טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר עכ"ל, הרי דלהרא"ש אין טעם שאיה עיקר ולרבותא הוא דנקטיה ועיקר טעם הפטור משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטיר וכ"כ הרשב"א בשיטתו על קמא דעיקר הטעם משום זה נהנה וזה אינו חסר פטור ועל מאי דנקט טעמא דשאיה כתב וז"ל ושמא נאמר שעכ"פ יש קצת הפסד בבתים מחמת דריסת הרגל הדיורין אלא שהריוח שמצילין אותו משאיה עולה כנגד הפסד זה ע"כ ואעפ"י שאין הפסד זה כדאי ליקרא על ידו בע"ה חסר כמ"ש לעיל מזה וז"ל ואין הפסד דריסת הרגל מחסרת בבתים שא"כ ל"ל משום שחרוריתא דאשיתא תיפוק לי משום הפסד דריסת הרגל אלא ודאי כדקאמרן יע"ש ועם היות שהרב נ"י משוי ליהו לב' טעמים עיקר לדינא דהיכא דלא חסר כלום לבעל הקרקע הוי פטורו משום זה נהנה וזה אינו חסר והיכא דחסרו בהשחרת כותלי הבית כנגד אותו הפסד המועט עביד ליה תועלת שהישוב מועיל לבית יע"ש מ"מ הרא"ש והרשב"א לא ניחא ליהו להוציא הפסד השחרוריתא דאשיתא בשכר שמצילו משאיה דלטעמייהו אזלי דסברי דכל דמחסרו בשחרוריתא דאישתא דצריך לפרוע כל הנאתו כמפורש בדבריהם יבוא לקמן בע"ה ושכך פסק מרן בסי' שס"ג סעיף ז' יע"ש ודעת הנמוקי יוסף כיש חולקים שהביא מורם שם,

הרי מבואר מדינא דגמרא דכל דלא עביד פסידא וחסרון לבעל הקרקע אע"ג דנהנה הוא מאותו קרקע פטור משום זה נהנה וזה אינו חסר.

ומינה דביורד לסתם חרבה של חבירו ובנאה שלא ברשות אין על הבונה ליתן לבעלים בשכירות החרבה כלום אעפ"י שהוא נהנה מקרקעית החרבה בהצטרפות בניינו דמאי איכפת ליה לבעל החרבה בהנאתו של זה כיון שלא חסרו כלום דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר דפטור מטעם דמצי א"ל מאי חסרתיך אבל בהיכא דהיה לבעלים מהחרבה איזה הנאה בחרבנה דהו"ל זה נהנה וזה חסר ולא מצי למימר מאי חסרתיך דהא חסרו אותה הנאה מועטת שהיתה לו ממנה ובשביל כך מגלגלין עליו ליתן כל מה שנהנה כדכתב מור"ם סי' שע"ה ס"ז בהגה וז"ל ואם דר בה הבונה אם חסר לבעל הקרקע דבר מועט צריך ליתן לו כל מה שנהנה כמו שנתבאר לעיל סי' שס"ג עכ"ל ופי' כל מה שנהנה דנקט מורם היינו לומר כל מה שנהנה מקרקעית החרבה שהיא זכות בעלי החרבה שרואין כמה ראוי ליתן בחרבה זאת לבנות עליה בנין זה אבל לא עלה ולא יעלה על לב לומר דצריך ליתן לו שכי' כל הבית כמו שהוא בנוי ומשוכלל בשש קצוות בשביל א' מהקצוות שיש לבעלים דהיינו קרקעית החרבה דלא חזיא לדירה אלא בהצטרפות בנין הכותלים והתקרה שהם עיקר לדירה להסתופף הדר בצלם וכמו שמפורש הדבר היטב במקור דין זה והיינו דאיתא התם בגמ' הנז' ד' כ"א ההוא גברא דבנה אפדנא אקקולתא דיתמי [פי' נ"י שהיה ליתומים קרקע עשוי אשפה ובא זה ובנה בירה על גבה] אגבייה רב נחמן לאפדניה מניה ואקשינן לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר [כלו' ואפי' בחצר דלא קיימא לאגרא דהא אקקולתא סתמא לא קיימא לאגרא] ומשנינן ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי בה ויהבו ליהו ליתמי דבר מועט א"ל ר"נ זיל פייסינהו ליתמי ולא אשגח אגבייה ר"נ לאפדניה מניה ע"כ וכתבו התו' וז"ל והוו יהבי ליתמי דבר מועט ומחמת כן חייב לשלם מה שנהנה אעפ"י שלא חסר כ"כ ע"כ ואם דברי התו' ג"כ סתומים כדברי מורים הרי הרא"ש שדבריו מיוסדים עפ"י שיטתם השלים חסרונם וז"ל והוו יהבי ליתמי דבר מועט כי לא היה שם דירה ממש אלא אהלים לסחורה היו נוטים שם והלך זה ובנה בית על חרבת היתומים ולא הי"ל לפרוע דמי בניינו וא"ל ר"נ שיפייס היתו' במידי דאפייסו ולא חשו לדבריו ואגבי לאפדנייהו עד שנתנו ליתי' שכר הראוי ליתן מחרבה אחת לבנות עליה בית והוא יותר ממה שהיו נותנים להם קרמונאי כיון שהיו חסרים בו דבר מועט צריך הנהנה לפרוע כל הנאתו וכן הדר בבית חדש כיון שמחסרו שחרוריתא דאשיתא דצריך לפרוע כל הנאתו עכ"ל וכן הוא לשון רבינו ירוחם והביאו מור"ם בד"מ סי' שע"ה [יממה שציין בש"ע על אותה הנה מישרים נתיב ל"א ח"ב נראה שמקור ההגה זו מר"י] וז"ל מחסר חבירו בדבר מועט ונהנה ממנו אינו משלם לו מה שחסרו לבד אלא כל מה שנהנה כגון אדם שיש לו בית כמו חרבה וסוחרים נוטים שם אהל לסחורתן ונותנים לו דבר מועט משכירותה ובא אחר ובנה שם בית ואין יד בעל החרבה לפרוע לו בניינו אין אומרים יתן לו מה שהיו נותנים הסוחרים שכן חסרו אלא כל מה שנהנה ושמין כמה שיתן אדם אחר בחרבה כזאת לבנות עליה בית עכ"ל. הרי מבואר במקור הדין דאין מגלגלין עליו ליתן אלא השכירות הראויה לקרקעית החרבה ולא יותר וכן הוא לשון הלבוש בסי' שס"ג ס"ז וז"ל והא דאמרינן כשאין חצר עומדת לשכר שאין צריך להעלות לו שכר ה"מ שלא חסרו כלום אבל אם חסרו אפי' דבר מועט כגון שהיה הבית חדש ולבן וזה השחירו וחסרו במה שהשאירו אע"פ שאין הפסד אותו שחרוריתא לא דבר מועט מגלגלין על ידו לשלם את כל השכר כפי מה שנהנה לפיכך א' שיש לו בית כמו חרבה והסוחרים. נוטים שם אהלים לסחורתן ונותנים לו דבר מועט לשכירות ובא אחר ובנה שם בנין ואין יד בעל החרבה משגת לפרוע לו בניינו אין אומרים שיתן לו מה שהיו נותנים לו הסוחרים שכן חסרו אלא צריך ליתן לו כל מה שנהנה דהיינו כמה יתן אדם אחר בחרבה כזאת לבנות עליה עכ"ל הרי שהרב הלבוש נקט כלשון רבו הרמ"א צריך ליתן לו כל מה שנהנה וביאר דברי רבו דהיינו כמה יתן אדם אחר וכו' נמצא דקמאי ובתראי בהסכמה עלו דאפי' בהיכא דחסר לבעל הקרקע איזה הנאה שהיתה לו בחרבה אין מגלגלין עליו ליתן אלא שכירות הראויה לקרקעית החרבה ודבר זה עצמו חידוש הוא לפרוע כל השכירות הראויה לקרקעית החרבה (ודבר זה עצמו חידוש הוא לפרוע כל השכירות הראויה לקרקעות החרבה) מאחר דלא הפסידו אלא דבר מועט דיהבי קרמנאי והוה אמינא דאינו חייב לפרוע לו אלא כשיעור שהפסידו אבל טפי לא ושכך היא סברת הרמ"ה הביא דבריו הנ"י פ' הנז' דלא חייביה רב נחמן לההוא דבנא אפדנא ליתן ליתו' יותר ממה דהוו יהבי ליהו קרמנאי ופי' דבריו מהר"ם אשר סביב הרי"ף דהא דאגבייה ר"נ לאפדניה פי' תפיסא תפס אפדניה עד שיתן ליתו' שכר הראוי להם כפי תחילת הדין דא"ל זיל פייסינהו דהיינו דבר מועט דלמה ישתנה כאן סוף הדין מתחילת הדין במה דלא אשגח ביה וכי כל מאן דלא אשגח בדיינא וקנסוהו לשלם יותר ממה שחייב וסיים הרמ"ה ואע"ג שיש הנאה מרובה מאי איכפת ליהו בהנאתו של זה כיון דלא מפסדי מידי ממאי דיהבי ליהו קרמנאי ע"כ, ומשמעות דברי הפוסקים הנ"ל לא באו אלא לאפוקי מהרמ"ה דסובר דלא משלם טפי ממה שהפסידו ובאו להשמיענו דאע"ג דהפסדו דבר מועט מגלגלין עליו כל מה שנהנה מחרבתו ולא בהצטרפות בניינו של זה וזו היא מילתא מציעתא בין דבר מועט דיהבי לקרמנאי ובין שכירות כל הבית כשהוא בנוי ודיינו למינקט מילתא מציעתא ולא גבוהה גבוהה לו' שישלם כל שכירות הבית אשר לא עמל בו ולא גדלו וכן יש לנו לפרש דברי הרשב"א בשיטתו על קמא שהביא מרן ב"י בסי' שס"ג וז"ל וכיון שהם חסרים אפי' דבר מועט מחייבין אותו ליתן שכרן משלם ע"כ שהכוונה שכרן משלם של קרקעית החרבה ולא יותר והאי דנקט שכרן משלם לאפוקי מסברת הרמ"ה דסובר דלא יהבינן בשכרן אלא דבר מועט דיהבי קרמנאי כאמור וכן יתפרש לשון הרשב"א שהביא מרן הב"י בסי' שע"ה שהעתיק באר הגולה וז"ל ואם מעיקרא הוה קיימא לאגרא אפי' לשכר מועט צריך להעלות לו שכר בדמים של עכשו וכו' פי' בדמים של עכשו הראויים לקרקעית החרבה וכן נראה מדברי מרן הב"י שאחר שסיים לשון הרשב"א הנז' בסי' שס"ג כתב עליו וכן כתבו התוס' והרא"ש הרי דמרן משוה דעת הרשב"א לדעת הרא"ש דקיימי בשיטה אחת ואף אם יתעקש המתעקש לפרש דברי רשב"א חולק על הרא"ש אף אתה אמור לו דתקנת קדמונינו האמורה בשנת ש"ה ופירשוה בתקנה של שנת יג"ן לפ"ק דבמקום שלא דברו שני עמודי הוראה וראינו דעת הרא"ש יש לנו ללכת בעקבותיו וזו היא דרכו של מרן הקדוש בפסקיו דהיכא דג"ד א' מעמודי הוראה והשנים אינם חולקים עליו ולא ג"ד דראוי לפסוק כמותו נגד דעת הפוסקים המפורסמים כמו שפירש בהקדמתו הביאו יד מלאכי בכללי הריב"א ומהריק"א סי' ל"ח ובפי' כתב הרדב"ז בח"א סי' קכ"ו וז"ל ואע"ג דלישנא דמתני' דייקא כוותיה דרשב"א מ"מ מסתברא לי לפסוק דהרא"ש דבתראה הוא והביאו ג"כ יד מלאכי בכללי התוס' והרא"ש סי' ל"ו יע"ש.

קם דינא איחוור דינא אתבריר דינא להלכה ולמעשה שהיורד לחרבת חבירו ובנאה אפי' בסתם חרבה דאינה עשויה לבנות דאין על הבונה ליתן כלום לבעל החרבה זולת אם היה לבעל החרבה איזה הנאה וחסרו ממנה מגלגלין עליו ליתן מה שראוי לשכי' החרבה דוקא ולא שכירות כל הבית והכא גבי חרבה לא שייך שחרוריתא דאשיתא [מש"ה הוצרך הרא"ש ודעמיה לומר דמחסרו שכר שהיו נותנים לו הסוחרים לפרוש שם אהלים ודו"ק] דאפי' אם לבן הכותלים בבניינו והושחרו לא מקרי מחסר בזה לבעל החרבה דכי אישחיר כתליו הוא דאשחיר וכ"ת הרי כשנותן לו כל יצאותיו מושלם ואינו מנכה חסרון השחרוריתא הו"ל הפסד לבעל החרבה זה אינו דאין הליבון בסיד נכלל בהשומא כלל וכמו שנראה מדברי מורם בהגה הנ"ל וז"ל אבל אין צריך ליתן לו מה שסיידו יע"ש ומה גם לדידן דהדר בבית הוא שסד אותו בסיד ולא הבונה וכ"ש דלא משכחת שחרוריתא דאשיתא בארצות המערב ועצלניות שבנשים מסיידין הבית בסיד ג' פעמים בשנה והרי הבית לבן כמו בתחילת הבנין ולא יצטרך בעל הקרקע לתת כלום בסיד דחובת הדר הוא עפ"י המנהג.

ומהשתא גם מה שכתב מור"ם שם באותה הג"ה סי' שע"ה ס"ז דאם השכירה הבונה לאחרים וקבל שכר מנכין לו מהוצאותיו אע"ג דלא עביד למיגר והיא סברת הרשב"א מדר' יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו [הביא לשונו מר"ן ב"י בסי' שע"ה כמו שהזכירו הנ"י בפ' השואל יע"ש אמתני' דהמוכר זתיו לעצים] מ"מ מילתא דפשיטא היא דמה שמנכין לו מהוצאותיו היינו דוקא בשיעור הנאתו מקרקעית החרבה שהיא פרתו של חבירו אבל לא הנוסף בשביל הכתלים והתקרה שהם פרת עצמו ומה גם דאפי' לגבי שכירות החרבה עצמה אין דין זה ברור לחלק בין דר בה הוא עצמו להשכירה לאחר כיון דסוף סוף זה לא חסר דסתם חרבה אינה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר לבעלים בחרבנה וקי"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור והעומד על מקור הדין בלבבו יבין ובעניו יראה דסברא יחידאה היא שהרי גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא הסכמת הפוסקים והרשב"א בהדייהו דאם השכירה לאחר פטרינן לשוכר ואינו מעלה שכר לא לזה שהשכירה לו ולא לבעלים ואפי' אם כבר נתן השכירות לזה שהשכיר לו או לבעלים צריכין להחזיר לשוכר כיון דבטעות יהביה נהלייהו וזה הסכמת הפוס' ופסקה מר"ן בסי' שס"ג ס"ט וז"ל א' דהא דאמרינן וכו' אין צריך לעלות לו שכר וכו' אעפ"י שנכנס על דעת ליתן לו שכר ואפי' אם נתנו לזה ששכרו ממנו צריך להחזירו ואם נתן לו השכר [פי' אפי' אם נתן לבעל החצר] כיון שהוא ברור שבטעות יהיב ליה חייב להחזירו ע"כ זולת הרשב"א לפי מ"ש הנ"י משמו שם דמחלק בין דר בה הוא עצמו להשכירה לאחר.

והנה עיקרא דהאי מילתא למדוה הפוסקים מההיא דאמר רבה ב"ר הונא משמיה דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן ונמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון ופריך תלמודא תרתי [פרש"י תרתי בתמיה כלו' תרתי מלי קאמרת דסתרן אהדדי דהאי דשכר בית מראובן הו"ל דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר א"צ] ומשני הא דקיימא לאגרא [פרש"י מעלה שכר לשמעון דהו"ל זה נהנה וזה חסר] הא דלא קיימא לאגרא ע"כ ואם איתא להאי סברא לחלק בין דר בה הוא עצמו להשכירה לאחר מאי פריך תלמודא דהוו תרתי דסתרן והלא רישא איירי בדר בה הוא עצמו וסיפא איירי בהשכירה לאחר ומדהוצרך תלמודא לאוקומי האי דשכר בית שמעון מראובן בחצר דקיימא לאגרא ומש"ה מעלה שכר לשמעון שהרי חסרו ש"מ בדלא קיימא לאגרא אינו מעלה לו כלום ודו"ק וכן מבואר בהנ"י וז"ל וכתב הרמ"ה מדקא משנינן הכי ולא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייב ולא מידי דכי היכי דגבי משכיר מקח טעות הוא ולא מחייב למיהב ליה מידי שהרי נתברר שאינו שלו לגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר דמי כיון דכי אגר לאו ממאן דאית ליה זכותא בגויה אגר לא משעבד מכח האי שכירות לחד מנייהו ואם נתן לו השכר כיון שהוא ברור דבטעות יהיב ליה חייב להחזירו וכו' וכן הסכימו הרא"ה והריטב"ה עכ"ל והוא פסק מר"ן הנ"ל בדיוק בסי' שס"ג ס"ט כנ"ל וכן כתב הרשב"א עצמו בשיטתו על קמא הביאו מר"ן הב"י בסי' שס"ג וז"ל נמצא בית לשמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא דוקא בדקיימא לאגרא ומכאן שמענו שאעפ"י שזה ירד לתוכה על דעת שכירות כיון שלא שכרה מן הבעלים הרי חזר דינו לדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וזה נהנה וזה לא חסר פטור ע"כ בזה שוה הוא הרשב"א לשאר פוסקים אבל בהיכא דכבר נתן השוכר שכירותו לראובן שהשכירו לו או לשמעון בעליו דפשיטא ליהו להפוסקים הנ"ל דצריך להחזיר לשוכר כל חד מנייהו בזה מספקא ליה להרשב"א כמו שסיים בלשונו הנ"ל וז"ל והיכא דנתן כבר שכירותו לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו שהרי השכיר מה שאינו שלו ואיפשר דנותנים לשמעון [בעליו] דהיאך עושה סחורה בביתו של זה ואעפ"י שאינה עומדת לשכר כיון שירד לה בתורת שכירות ופרעו כבר זכה בו ראובן לשמעון ואיפשר שמוציאין מראובן ומחזירין לשוכר ולא לשמעון בעליו שיכול לומר מה חסרתיך עכ"ל, הרי דהרשב"א עצמו מרה דהאי שמעתא דהביא מורם ז"ל בהגה לא הכריע בחדושיו שבידנו לומר דמחזירין לבעלים וספוקי מספקא ליה להאי גיסא או להאי גיסא ואיך נניח פשטותייהו דרבים מקמי ספיקא דהרשב"א, ומה גם דמצינו להר"ן שהביא דבריו הנ"י בפ' השואל אמתני' דהמוכר זתיו לעצים שלמד מיסוד הרשב"א וז"ל ובדלא קיימא לאגרא נמי דאין צריך להעלות שכר לבעלים אם יהביה למשכיר מפיק מניה דהא ארעא לאו דידיה הוא ומיהו אפילו למארי ארעא לא מחייב עכ"ל. הרי משמע מדברי הר"ן דפשטיה הרשב"א לספיקיה כסברת הפוסקים הנ"ל אלא שאח"ך סיים הנ"י **(דברי הנ"י פשוטים ולא סתרי אהדדי דהא דשוכר פטור לגמרי בין מבעלים בין ממשכיר מיירי בדלא קיימא לאגר' אף אחר הבנין הלכך ממשכיר פטור כיון דלאו דידיה ומבעלים נמי כיון דלא קיימא לאגרא אבל הא דסיים בסוף דבריו דמחשבין לו כל מה שקבל משום דהיאך הלה עושה סחורה וכו' מיירי בדקיימי לאגרא אחר הבנין ולזה כתב דאם קבל הבונה שכירות מחשבין לו כל מה שקבל מדר"י ולפי"ז זה שפיר אייתה מור"ם דהשמטה שלא בכוונה היא ממרן דדברי מרן אמורים במשכיר בית בנויה ומשוכללת לאחרים בדלא קיימא לאגרא ולזה פטור וכמ"ש הרשב"א בתחילת דבריו אבל דמור"ם לא הזכיר וחדש הרשב"א ז"ל בסוף דברי הנ"י ואע"ג דמעיקרא החרבה לא הות קיימא לאגרא מיהו כיון שאחר הבנין עומדת ישכר ההנאה לבעל החצר ואם קבלה משכיר מנכון אותה לו מיציאותיו ודו"ק. נאם פתחיה ס"ט)** שם בעוד לחלוחית הדיו קיימת כתב איפכא דפשטיה לאידך גיסא וז"ל עוד כתב הרשב"א בחידושיו ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדר"י דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר עכ"ל. [והוא הלשון שהביא מור"ם בהגה הנ"ל] נשמע מלשון זה דאדרבא פשטיה הרשב"א לספיקיה לאידך גיסא היפך דעת הפוסקים דהבעלים הם הזוכים בשכירות כשכבר נתנה ליד המשכיר ואעפ"י שלא נמצא לשון זה בחידושי הרשב"א שבידינו נאמן הוא הנ"י עלינו דאפשר באיזה מהדורא כתביה הרשב"א או אם פירש הרב על מציעא אפשר בחי' מציעא כתביה. ואפשר לומר דמחידושי הרשב"א שבידינו למד הנ"י דין זה דכיון דמספקא ליה להרשב"א אם מחזירין לשוכר או לבעלים והוה אמינא דלא מפקינן מיד המשכיר דתפוס דאתו בעלים דחי להו ואתי שוכר ומדחי ליה לכן כתב מיהו מסתברא דמחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבית וכוונתו לומר נהי דלא מצו הבעלים להוציא מיד המשכיר כשכבר קבל השכירות מ"מ בהיכא דבא המשכיר להוציא הוצאות הבנין מהבעלים יכולים הבעלים לעכב אצלם מההוצאות נגד מה שקבל המשכיר מהשכירות דהשתא הבעלים הוא דהיו תפוסים ולא מפקינן מנייהו וד"וק.

ומ"מ בין כך ובין כך לענין הלכה ודאי דהלכה כרבים דאין הבעלים זוכים אלא השוכר ואפי' בשכבר נתן מהדרינן ליה וכמו שכך פסק הטור ומר"ן הקדוש סי' שס"ג ס"ט כנז"ל והוייא הגה זה היפך דעת מר"ן ולכן בכוונה השמיט מרן דברי הרשב"א הללו ולא העלה אותו על שלחנו הטהור [ועיין שס"ג ס"ה בקצר ומ"ש באה"ג תמיהת מר"ן גבי דמה לי דר בה או השכירה] דאף אם נאמר פשטיה הרשב"א לספיקיה נגד דברי הפוסקים הוי סברא יחידאה וכ"ש דמדי ספיקא לא יצאנו בדברי הרשב"א ולעולם דבריו בספיקא קיימי שהרי אם מדברי הנ"י נשמע דפשטיה לספיקיה לאידך גיסא נגד הפוסקים מדברי הר"ן שהביא הוא עצמו נשמע דפשטיה לספיקיה להאי גיסא כסברת הפוסקים ומי מפיס ונשאר הספק במקומו עומד.

העולה ממאי דכתיבנא ביורד לסתם חרבה של חבירו ובנאה בין דר בה הוא עצמו או השכירה לאחר אינו מעלה לבעלים כלום בשכרה זולת אם חסרו איזה הנאה שהיתה לו ממנה בחרבנה מגלגלין עליו ליתן כל הנאה הראויה בשכירות החרבה דוקא אפי' היא יותר מההנאה שהיתה לו בחרבנה ואין כל הדברים אמורים אלא בסתם חרבה דקי"ל דסתם חרבה אינה עומדת לבנות כמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"י מה' גזילה וכמ"ש ב"י בשם תלמידי הרשב"א הביאו מורם בהגה שע"ה ס"ו הילכך הו"ל כשדה שאינה עשויה ליטע וכל הדרכים האלו בה.

אבל הבונה בית או עליה תוך חצר אעפ"י שירד שלא מדעת בעלים חשיב כיורד לדעתם שהרי בנה במקום העשוי לבנות וידו על העליונה כנוטע שדה העשויה ליטע כדקי"ל בסי' שע"ה ס"ז החצרות הרי הם ראוים לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות לפיכך הבונה בחצר חבירו ה"ז כנוטע שדה העשויה ליטע ע"כ ואעפ"י שלא ירד מדעת בעלים כתב בשיטה מקובצת פ' השואל ד' ק"א דכיון דשדה העשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו ודאי ניחא ליהו במאי דעבד וכאלו ירד מדעתם דמי ע"כ, וכיון דחשיב כיורד ברשות בעלים ודאי דפטור הוא מהשכירות אפי' באופן שזה נהנה וזה חסר דאלו בזה נהנה וזה אינו חסר מאי איריא יורד ברשות אפי' שלא ברשות נמי פטור ותדע שכן הוא שהרי הראב"ד דאית ליה בסתם חרבה נמי אמרינן סתמא עומדת לבנות כדכתב הטור בשמו סי' שע"ה סיים בה וז"ל וזה ישב בתוכה עד שיתן לו יצאותיו ע"כ ואע"ג דבסתם חרבה לא קי"ל כוותיה לומר דסתמא עומדת לבנות מ מממנלמד מדבריו במאי דקי"ל סתמא עומדת לבנות כגון בית תוך חצר דישב בתוכו עד שיתן לו יציאותיו וכן נראה מתשובת הרא"ש שהביא הטור סי' שע"א בהדר בחצר חבירו שלא מדעתו וראה הבתים רעועים וכו' דכיון שהיה רעוע וקרוב ליפול אין בעליו יכול להוציאו עד שיתן לו כל יציאותיו שהוציא לחזק הבית ולהצילו מנפילה. ע"כ הביאו מור"ם בהגה שע"ז ס"ז הרי בהיכא דעומד לבנות אין יכול להוציאו עד שיתן לו יציאותיו ומדנקטי הני רבוותא במלתייהו עד שיתן לו יציאותיו כלישנא דמתני' דהבית והעליה שנפלו וכו' הרי בעל העליה בונה את הבית ודר בו עד שיתן לו יציאותיו ודייקינן בגמ' פרק כיצד הרגל ד' ב' ע"ב יציאותיו הוא דמחייב ליה בעל הבית הא שכרו לא [ופרש"י מדיהיב ליה כל יציאותיו ואינו מנכה שכר מה שעמד בבית] ה"נ דייקינן בלישנא דהני רבוותא דאין הבונה נותן כלום במה שדר ונהנה מן המדור כשבנה במקום העשוי לבנות.

הרי דבבונה בית תוך חצר חבירו דהוי כנוטע שדה העשויה ליטע סלקינן דרגא לפוטרו מהשכירות אפי' בזה נהנה וזה חסר [בחורבה] ואעפ"י שירד שלא לדעתי חשיב כיורד לדעתו מאחר שבנה במקום העשוי לבנות ועדיף מניה מאן דאית ליה שותפות בהמדור שבנה אפי' אם בנאו במקום שאינו עשוי לבנות הו"ל כיורד ברשות כדקי"ל בסי' קע"א ס"ג ובסי' שע"ה ס"ה דשותף הוי כיורד ברשות דמי שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע וטעמא דהוי שותף כיורד ברשות אפי' בשדה שאינה עשויה ליטע כתבו הרא"ש בכלל צ"א סי' א' משום דלהשביח חלקו הוא יורד ואין חלקו מבורר צריך להשביח הכל ע"כ, הרי דיש עדיפות בשותף דיכול לבנות אפי' במקום שאין עשוי לבנות וכ' בהגה"מ שם בפ' י' מה' גזלה דבזה אם שותפו מוחה בו שלא לשנות יכול לו' לו טול עציך וכו' ואם הוא דבר העשוי לבנות צריך חבירו ליתן לו חלקו אפי' אם מיחה והביאו מורם בסי' קע"ח בהגה יע"ש נמצינו למדין דבמקום שאינו עשוי לבנות כשלא מיחה בו שותפו או במקום שעשוי לבנות אפי' שותפו עומד וצווח רשאי לבנות ואין מכניס שותפו לחלקו עד שיתן לו יציאותיו ואינו מנכה כלום בשכר מה שדר או נהנה מחלק חבירו אפי' באופן שזה נהנה וזה חסר וכמו שמבואר נמי בדין הבית והעליה של שנים שנפלו הנ"ל ופסקו מר"ן בסי' קס"ד ס"ה דבעל העליה בונה הבית ודר בו עד שיתן לו יציאותיו מטעם דאיתא בגמ' הנז' דביתא לעליה משתעבד פרש"י שעל הבית לסבול העליה ע"כ ומחמת האי שעבודא מפסיד עליה בבית תלתא הילכך יש לבעל העליה בבית שליש כמבו' פ' הבית והעליה קי"ז ע"ב ומרן שם ואם אמרו בשיתוף דמחמת שעבודא כ"ש בשיתוף גמור שדר עד שיתן לו יציאותיו ולא שכרו כדדייקינן לעיל והיינו אפי' באופן דזה נהנה וזה חסר שהרי טעם זה נאמר בגמ' למאי דס"ד זה נהנה וזה אינו חסר חייב אפי' הכי פטרינן ליה מהאי טעמא והשתא דאיפשיטא בעיין דזה נהנה וזה אינו חסר פטור לא נצרך טעם זה אלא לזה נהנה וזה חסר דחייב שיש לפטרו מהאי טעמא ודו"ק.

והאי דנקט בונה את הבית ודר בו לא בא למעט אם השכירו לאחרים ולא מבעיא לשאר פוסקים הנ"ל דלא מחלטי בין דר בה הוא עצמו להשכירה לאחר גבי יורד שלא ברשות כנ"ל אלא אפי' להנ"י שהביא חלוק זה בשם הרשב"א הכא שאני דאין כאן עושה סחורה בפרתו של חבירו דבפרת עצמו הוא דעושה סחורה אלא משום דאין חלקו מבורר צריך להשביח הכל ומאי דנקט דר בו אורחא דמילתא נקט שאין אדם טורח בבנין אלא לצורך דירתו ולאו כל אדם עשוי לבזבז נכסיו ולהתעסק בבנינים משום הנאת שכירות כדאמרינן ביבמות שפוץ ולא תיבני שכל העוסק בבנין מתמסכן ויצא שכרו בהפסדו ואפוכי בעיסקא טב מניה ולפי מאי דכתיבנא בנ"ד כלהו פטורי איתנהו ביה למעליותא חדא דלא היה לבעלי החזקה הנאה ממנה בחרבנה והו"ל זה נהנה וזה אינו חסר דפטור בכל אופן שיהיה אפי' ביורד שלא ברשות לבנות בחרבה שאינה עשויה לבנות ועוד דבנה עליה תוך חצר דהוי כיורד ברשות ונוסף דאית ליה שיתוף בהעליה עצמה שקנה ג' רבעים שהם כח האלמכזין ודטבא ליה עביד שהבריח לו אריה דהוה רביע אמצריה שהרי פעמים שהאלמכזין בא פתאום ושואל להדרים על השכי' כמה נותנים ונוטל את הכל ועוד דמשונה נ"ד מכל האופנים הנז' דהתם אית ליה לבעל החרבה קרקעית החרבה ואיפשר לפרוש שם אהלים או ליקרא החרבה פרתו של חבירו ובנ"ד שהבית שתחת העליה הוא של הבונה והוא עשה קרוי לבית ומעזיבה ורצפה היש מקום לבעל העליה לבא לקבוע שם איזה תשמיש לעשות היזק לבעל הבית מזרם מטר וכיוצא ולא מבעיא להפוס' שעל בעל העליה מוטל לעשות קרוי לבית כמו שהביא מור"ם בהג"ה סי' קס"ד ס"א שאין לבעל העליה כלום אלא אפי' לסברת מר"ן דבעל הבית מתקן התקרה והעליון משתמש בה משום שמתקן גגו שהגג משועבד לבעל הבית שאם ירדו גשמים על התקרה יעברו גם לבית אבל בהיכא דעדיין בעל העליה לא תיקן את גגו ובעל הבית הוא שתיקן לעצמו למחסה ולמסתור מזרם וממטר היאך נאמר שיש מקום להשתמש שם בעל העליה או להחשיבה פרתו של בעל העליה ולא לחנם קרו אינשי להעליה בלתי בנויה אלהוו'א כי אין לו עכשו כשלא בנאה רק האויר.

וא"כ לא היינו צריכים לעשות משכו' בב"ד אלא לחשש ב"ד טועים כמוהו או לבלתי יהיה לריק יגיע הבונה כשיבואו הבעלים לפדות לאלתר והוו כל הצדדים שצידד למישכח צד חובה הבל בין על השנים שבין השומא הא' לשניה הן על מה שחידש גזירתו לו' שמש' זו שנעשית ע"י ג' ת"ח כיון דלא הוו קבועין לדון כמוהו לא הוייא אלא כנעשית ע"י הדיוטות דהרי בנ"ד הוי משנה שאינה צריכה כלל ובעלמא כל ג' קרויים ב"ד אפי' הדיוטות דא"א דלית ביהו חד דגמיר וכו' כדאי' סי' ג' ס"א וכ"ש כאן ששלשתן גמירי וכבר נהוג כאן דבמקום דיש מניעה לח' העיר מלהסכים מעמיד ג' ת"ח אלא שאין צורך להאריך בזה.

ולא זו בלבד אלא שבקש לעקור את הכל במה שדן בדינו שבעל החזקה מסלק להבונה אפי' מגוף הקרקע שקנה מהאלמכזין בהאלגזא הקצוב ליתן מידי שנה בשנה אף שעברו כמה שנים מזמן המקנה במה שדן בהאלגזא דין שכירות בעלמא שבעל החזקה מסלק השוכר ששכר מהגוי ומוציאו מהמדור ע"י שיוציא השוכר מיד הגוי מחיוב השכי' שעליו ויכנס הוא במקומו ולא ידע לחלק אם אמרו מתקני התקנה בשכי' שאינו אלא ממכר ליומיה יאמרו בהאלגזא שממכרו ממכר עולם ביד הקונה אותו לדורותיו שהרי מציאות האלגזא הוא שקונה מהבעלים קרקעית הבית או העליה לבנות עליו בניינים ואופנים כחפצו ככל אדם העושה בשלו בעד הקצבה שקוצב עמו ליתן לו מידי שנה בשנה חלף הקרקע ההוא ומעולם אין כחו של הקונה מתרוקן מהקרקע ההוא שאף אם יפול הוא יחזור ויבנהו ואין לך מכר גדול מזה דמה לי אם דמי המכר קצובים לפרוע לאלתר או קצוב לו ליתן כו"ך בכל שנה עוד כל ימי הארץ ועם היותו דבר פשוט שמכר גמור הוא בפי הכל ב"ב ושאב"ב כי הוא דבר מצוי בעיר הזאת עכ"ז לא אמנע מלהביא ראיות ברורות מדברי הפוסקים דקנין הגוף מקרי דתנן בנדרים פ' השותפים ד' מ"ו המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור אין לו בהם תפיסת וד מותר ומוקי אביי בגמ' ה"ד דשרי דמקבל בטיסקא ופרש"י שקבלו השוכר לתת ממנו מס בכל שנה בשנה דהאי לא הוי תפיסת יד כלל והר"ן פי' שנותן לו שכר דבר קצוב לשנה ואינו נוטל חלק ידוע בריוח המרחץ ע"כ. והקשה הר"ן דאפי' בשכירות כה"ג מי שרי דהא מ"מ גוף המרחץ של משכיר הוא ויכול לאסור אותו על השוכר עצמו וכו' ותירץ משם אחרים דהאי מושכרים דקתני לאו כעין שכירות דעלמא שהוא שעבוד לבד דהא אמרינן בגמ' היכי דמי דשרי דמקבל בטיסקא לאו היינו שכירות, אלא הקרקע הרי הוא של מחזיק לעולם ומורישו לבניו אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה לבעלים הראשונים וכל כה"ג קנין הגוף מקרי ולא שעבוד בלבד שיפקיענו קונם והאי דנקט מושכרים במתניתין משום דטיסקא זו כעין שכירות היא שאם אינו פורע המוטל עליו שנה שנה הדרא ארעא למרה כדאמרי' בעלמא ארעא לעסקא משתעבדא ומלכא אמר דיהיב טסקא ליבול ארעא ואפ"ה כיון דכל אימת דבעי למפרע לא מצי מסלק ליה אידך קנין הגוף יש לו בקרקע ומש"ה לא מצי אסר אבל בשכירות דעלמא מצי אסר עכ"ל הר"ן והביאו הריב"ש סי' שנ"ה יע"ש הרי מבואר דמקבל בטסקא קנין הגוף הוא אעפ"י שלא בנה ולא עמל בו ולא גדלו ומכ"ש האלגזא שיש בו כל הדרכים הנז' ונוסף שהבנין של מחזיק אין לך מכר גדול מזה. ועוד יש ראיה ברורה מדין מצרנות דאיתא בפרק המקבל ד' ק"ח ע"ב ארעא דחד ובתי דחד מארי ארעא מעכב אמרי בתי מארי בתי לא מעכב אמרי ארעא [ופרש"י בתי דחד בנין שעליה מארי ארעא מעכב אמרי בתי שלא למכור הבנין לאחר דהואיל והוא למוכרה בא וזה צריך לה טוב שיהיה בניינו בקרקע שלו ואיכא הישר והטוב, אמרי בתי לא מעכב אמרי ארעא שהוא אינו חשוב שכן דלכשיגעו שניו עומד להסתלק ממנה] משמע מדברי רש"י דכל שאינו עומד להסתלק ממנה שוה הוא למרי ארעא וכן כתב הרי"ף וז"ל ומפרשי רבנן דהני מלי היכא דלית ליה למרי ביתא זכותא בארעא ומש"ה אית ליה למרי ארעא לעכובי עליה ולית ליה לזבוני אלא למאן דבעי או דשקיל ליה לנפשיה דאי לא אומר לו עקור בניינך וזיל אבל היכא דאית ליה למרי ביתא זכותא בההיא ארעא למיקבע ביה הנך בתי אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מנהון אית ליה דינא דבר מיצרא בזביני דחבריה ע"כ, וכן הוא ל' הרמב"ם פי"ב מה' שכנים הלכה י"ו הביאו מר"ן בסי' קע"ה ס' נ"א וז"ל היה הקרקע של א' והבנין של א' אם יש לבעל הבנין זכות בקרקע כל א' מהם בן המצר של חבירו לפיכך אם מכר א' מהם חלקו חבירו מסלק הלוקח [אפי' הלוקח הוא מצרן] אבל אם אין לבעל אילנות או לבעל הבנין זכות בקרקע אלא כל זמן שירצה אומר לו הרוס בניינך ומכר בעל הקרקע זכה הלוקח ואין בעל הבנין מסלק אותו ואם מכר בעל הבנין הרי בעל הקרקע מסלק אותו עכ"ל מדנקט כל זמן שירצה דקדק הב"י דאם יש לו זמן לעמוד שם בניינו כיון דאינו יכול לומר תוך הזמן הרוס בניינך גם הוא נחשב כשותף לסלק מי שבא לקנות באותו זמן.

אבל הרא"ש והטור לא כתבו כן וז"ל הטור קרקע שיש בו בנין והקרקע של א' והבנין של א' אם בעל הבנין יש לו כח בקרקע להיות בו עד עולם שאף אם יפול יחזור ויבננו אז כל א' וא' הוא מצרן של חבירו לפיכך איזה מהם שמכר חלקו לאחר חבירו מסלק הלוקח ונראה שאפי' אם יבא המצרן שאצל זה הקרקע לקנות א' מאלו מסלקו דחשיב כמו שותף דעדיף ממצרן אבל אם אין לו בה בקרקע להיות בניינו בו אלא עד זמן ידוע או אם נפל שלא יוכל לחזור ולבנותו אז אם מכר בעל הקרקע זכה הלוקח ואין בעל הבנין יכול לסלקו ע"כ ודעת הרי"ף לא מכרעא והרא"ש מפרש דעת הרי"ף כוותיה והקשה הב"י לדיעה זו דאית ליה זכותא בארעא עולמית ואפי' אם יפול בנין זה בונה אחר במקומו היכי קאמר דכל חד מעכב אחבריה הרי בעל הקרקע לא נשאר לו זכות בקרקע ומה ימכור לכך נ"ל דהכא במאי עסקינן דלעולם הוא פורע שכירות כעין טסקא לבעל הקרקע דהשתא אעפ"י שיש לו כח לקיים שם בנין זה עד עולם ואפי' יפול בונה אחר במקומו אין הקרקע שלו לגמרי דלעולם הוא פורע טיסקא יע"ש. הרי דאפי' להרא"ש וסייעתו דלא חשיב דאית ליה זכותא בארעא אא"כ יש לו כח להיות שם עולמית ואפי' יפול חוזר ובונהו ה"נ בהאלגזא יש לו כח להעמיד בניינו באותו קרקע עולמית ואפי' יפול יחזור ויבנה בנין אחר בקרקע ההוא א"כ הו"ל קנין הגוף בקרקע ההוא לענין דדב"מ ולמדנו מדברי מרן ב"י דעסקינן דלעולם הוא פורע טיסקא והוא ממש מציאות האלגזא,

ודע שהאלגזא הנוהג בנותינו הוא עצמו מוזכר בדברי האחרונים בשם מוקטעא כמו שהביא הכנה"ג בסי' ק"מ בהגה"ט אות מ"ו משם מהריב"ל ח"ב סי' מ"א לענין דינא דבר מצרא נמי וז"ל ארעא דמוקטע'א לית בה דינא דבר מצרא אבל אחר שנבנו הבתים על הקרקע אית ליה לבעל המוקטע'א דינא דבר מצרא על הבתים הסמיכים למוקטע'א עכ"ל, הביא דבריו הרב העל מסגרת השלחן בסי' ק"מ בדיני חזקות סעיף י"ז וז"ל ופרשו לי שמוקטעא הוא ארעא ששייך למלך או לכותי וישראל קנה אותו באופן שמעלה ממנו מס פרטי למלך או לאותו כותי ששייך לו אותו ארעא ויש רשות ליהודי לבנות עליה ולעשות עליה כבשלו וזה הוא חק ולא יעבור שאין המלך או הכותי יכול להוציא ליהודי ממנו עולמית כשהיהודי נותן לו המס מידי שנה בשנה כפי מה שקצב עמו והכי פרושו דדין זה אף שקנה יהודי אותו קרקע באופן הנ"ל כל זמן שלא בנה עליה לא יוכל לטעון בר מיצרא על הבתים או קרקעות הסמוכים לה מאחר דגוף השדה שייך למלך או לכותי והוא מעלה מס ממנו אבל כשכבר בנה עליה הבתים אזי מיחשב כשלו לגמרי ויש לו לטעון בר מיצרא לבתים ולקרקעות הסמוכים לה עכ"ל ועיין עוד בהגהת הטור סי' הנז' אות ב' הרי מבואר דהאלגזא מכר גמור ומקרי קנין הגוף לכל מילי ולא מצי בעל החזקה לסלקו אחר שנה בשום אופן וכל דיניו שדן בנדון זה היפך דת משה וישראל ולראיה חתמתי בחדש זו משנת הפח נשב"ר ואנחנו נמלטנו לפ"ק.

נאם שאול ישועה סלי"ט בכמוהר"ר יצחק אביטבול זלה"ה אמר המשתדל עיין ח"א סי' נ"ב וסי' צ' מענין אלגז"א באורך

תוכן העניינים

אבני שיש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה