אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן ס
מה שכתבתי בענין מוכר קרקעו לגוי ונשארה לו החזקה וחזר ומכר החזקה לישראל ואחר ימים ושנים נאבד הגוי ורצה בעל הקרקע לזכות בקרקעו ובעל החזקה רוצה לזכות מכח החזקה וחזר וטען בעל הקרקע שלא מכר הגוף לגוי ונתלה במ"ש מר"ן בסי' קמ"ד סי"ד וסט"ו שהגוי אין לו חזקה וכן הבא מכחו והמציא בעל החזקה כמה כתי עידים שהעידו שמכר קרקע הנז' לגוי וכתבו חכמי מקנאס וחכמי פאס לזכות בעל החזקה וזה מה שכתבתי ע"ז. מן הדין הוא שישראל המוכר קרקעו לגוי הוחלט הקרקע ביד הגוי בלי שום שיור זכות כלל לישראל המוכר וכשאבד זכר הגוי הקונה ונשאר אותו קרקע מופקר ועומד אין אומרים שיזכה בו הישראל המוכר להקדימו לכל אדם לזכות בו מההפקר אלא יד כל אדם שוה בו והקודם לזכות מההפקר הוא הזוכה ולא הישראלי המוכר שכבר נתרוקן כחו מאותו הקרקע מן הדין והרי הוא כאיניש דעלמא אלא שקדמונינו ברוח מבינתם המה ראו לעשות תקנה להמתמוטטים ומצטרכים למכור קרקעותיהם לבל ישחיתו נחלתם שכל בר ישראל שמוכר קרקעו לוי תשאר לו חזקת הקרקע ההוא ואז יש להם תוחלת אולי יחנן ה' ויחזור גם הקרקע לבעליו כמפורש בס' התקנות ומכח אותה חזקה שהוא מוחזק באותו קרקע ומסלק השוכרים מהגוי והקונים הקרקע ההוא מהגוי גם כשיהיה מופקר ועומד הוא יזכה בו מדין הפקר שהרי מדי יום יום הולך ומתמעט שכירות חלק הגוי ולוקח הכל בעל החזקה לעצמו הכא נמי משעה שנסתלק הגוי מהכל זוכה בעל החזקה בכל הקרקע ההוא וכ"כ הרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה בפסקיו וז"ל חזקת ישראל היא העיקר ולא מיבעיא כשהיה הקרקע של ישראל ונמכר לגוי ומשייר לעצמו הישראל החזקה דאז ודאי כל המשייר לעצמו בעין יפה משייר וכאלו הכל שלו והקנאתו לגוי כמאן דליתיה דמייא ואינה אלא למראית העין אלא אפילו כשהקרקע מעיקרו של גוי ובא ישראל והחזיק ע"י שסייע בבנין או שכר תחי' מהגוי מ"מ כשהחזיק הישראל החזיק בכל ושדי תיכלא בכוליה שהרי ידוע שנכסי נכרי הרי הם כמדבר ואם יארע שום דבר אין בן אדם אחר יכול לבוא להחזיק בנכסי הגוי אלא בעל החזקה זוכה בהם למפרע מכח חזקתו וכבר משעה א' שהחזיק זכה בכל אלא אריה רביע עליה ופי מכה הוא דכאיב ליה ולא יכול למלולי וכשיחלש כח הגוי מאיזו סיבה מיד חוזר וניעור כח ישראל המחזיק וגם את הכל יקח עכ"ל הרי מפורש דבעל החזקה הוא הזוכה בקרקעו באבדן הגוי הוא ולא אחר ופשוט הוא, ומה שטוען שלא מכר החצר הנז' לגויה המחזקת בה וגזולה היתה בידה וקי"ל סי' קמ"ט סי"ד וסט"ו דגוי שאכל כמה שנים קרקע הידוע לישראל אין אכילתו ראיה וישראל הקונה ממנו כמוהו יע"ש אין טענה זו טענה ודחויה היא מכמה אנפי חדא שהרי מרן הקדוש סיים בה ואם לא הביא שטר תחזור השדה לבעלים משמע דאם הביא שטר לא תחזור לבעלים ומוקמינן לה בחזקת הגוי ולא אמרו אין חזקתו כלום אלא בחזקה גרידא ועל כרחין האי שטר אפי' שטר הערכאות קאמר שכן דרך הגוי הקונה קרקע מישראל לכתוב שטר בערכאות ולא משכחת גוי שיכתוב שטר מכר בעידי ישראל וכ"כ בהדייא מהר"י אלדרבי סי' שכ"א וז"ל ואע"ג דקי"ל שהגוי אפי' אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה וישראל הבא מחמתו כמוהו י"ל דה"מ דאיכא אכילה גרידא בלא שטר אבל בנ"ד איכא שטרא שכתב הגוי חוגי"ט שלקח מראובן החצר אז ודאי מהני אכילה עכ"ל ואחר שכן הכא בנ"ד נהי דאזלת יד המחזיק מלהביא שטר הערכאות שביד הקונה הרי מצאה ידו כמה כתי עידים שמעידים על המכר דעדיפי משטר הערכאות והכי איתא בסי' קנ"א ס"א וז"ל כל אלו שאין אכילתם ראיה אם הביאו העדים שמכרו להם הבעלים ראיתן ראיה ואע"ג דסיים בה חוץ מגזלן הרי פי' בסעי' ג' דאיירי בהוחזק גזלן על שדה זו יע"ש משא"כ הכא בנ"ד דלא הוחזקה הגויה גזלנית על החצר ההיא הוו עידי המכר ראיה ותיקו ארעא בחזקתה ואבידתה חוזרת לבעל החזקה שקנאה מהבעלים.
ועוד אפי' לא היו עידי מכר הרי איכא אומדנא דמוכח דמכורה היא ביד הגוי ולא גזולה דאיך אפשר תהיה חצר גזולה ברחוב היהודים ותהיה גזילתם טמירתה כל כך עד שלא ידע בה שום בר ישראל מהשוכנים ברחוב ההוא והיא מילתא דתמיהא וקלא אית לה וקול הקריה הומה יהמו יחמרו על ככה ולא תשכח מפי זרעם וקי"ל מאן דזבין בפרהסייא זבין דלכך מצאה ידם כמה כתי עדים שהעידו על המכר וכ"ש מאן דגזל דודאי בפרהסייא גזל ומור"א לא יעלה על ראשו ובודאי אם היתה גזולה היו מוצאים כמה כתי עידים שיעידו על הגזילה ועוד שאפי' לפי טענתו שהגויה גזלה מהם הג' רבעים שהם כח הגוי והחזקה הנשארת לו נמכרה לישראל איך היה מניח להקונה החזקה לאכול דלאו דיליה משכירות הג' רבעים שנגזלו לו יותר על שכירות החזקה הי"ל לתובעו בדיני ישראל להוציא בולעו מפיו ומדשתק והניח לבעל החזקה לאכול משכירות הג' רבעים אמרינן ודאי נתיאש וחזקת המחזיק באכילת אותן פירות חזקה וחזקת יורשיו אחריו או נימא מדשתק מכור הוא ביד הגויה ואף אם נאמר דמאי דשתק ולא מיחה מחשש גלוי שיתגלה הדבר דקי"ל סוף מחאה להשמע ובהתגלע הריב בינו ובין הקונה החזקה יתגלה הדבר לגויה ולכן נימא שאף בזה אין אכילתן ראיה די"ל דנהי דלגבי מה שהחזיק קונה החזקה עצמו דינא הכי מ"מ לגבי מה שהחזיקו יורשיו אחריו באכילת פירות הג' רבעים דקי"ל טוענים ליורשים כל מה דהוה אבוהון מצי למיטען וטוענים להם שמא לא החזיק מורישם עד שראה שטר אצל הגויה או בפניו לקחה הגויה כמ"ש מור"ם שם בהגה גבי לוקח שני מטעם דקי"ל טוענים ללוקח ה"נ נימא הא קי"ל טוענים ליורש דשוין הן.
ונוסף עוד דהאידנא שיש שופטים בארץ שיכול להציל עשוק מיד עושקו אפי' נתברר לנו שנגזל מכל מקום כשלא הלך לקבול ודאי נתיאש כמו שכתב מור"ם שם ומר"ן בסי' רל"ו ס"ט יע"ש ועם היות שהמחזקת היא עצמה בעלת השררה שהיא אשת המלך ומתירא לקבול מ"מ דבר נמנע הוא וגנאי הוא לה לגזול וכשם שהוא מתירא לקבול כך היא מתיראה שמא יקבול ולא תעשה נבלה כזאת לגזול חצר ברחוב היהודים ליהנות מפירותיה.
איברא בהיכא דהיתה לה איזה טענה על ישראל מחמת שגרם לה היזק או הפסד ממון או היה לה חוב עליו היתה עושה דין לעצמה ויורדת בזרוע לקרקעותיו ונוטלתן בחובה או בטענתה ואם כך היה שלקחו בטענת אמת אכילתה ראיה כדקי"ל בסי' רל"ו ס"ז וז"ל גוי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהי"ל חוב על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף את השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולים להוציאה מיד הלוקח דאמרינן ודאי הקנהו לו בעד חובו או בעד טענתו ה"נ בנ"ד שזכה בעל החזקה מדין הפקר אין הבעלים יכולים להוציא מידו.
והנה בפסק שהבאתי לעיל מהרב הגדול יעב"ץ סיים בו וז"ל גם כשהקרקע היה של ישראל מתחילה ונמכר לגוי מלבד שכתבתי בעין יפה הוא משייר הא קי"ל דגוי אינו קונה אלא בשטר עם נתינת הכסף ובזמן הזה אין ישראל מוכר לגוי על הרוב אלא בעד חוב קדום ואינו קנין וגם לגבי ישראל אינו מועיל אלא בק"ס וגבי גוי לא שייך קנין סודר ונמצא שכל מה שקונים מישראל אינו קנין כלל והמכר שמוכר ישראל לגוי אינו אלא למראית העין לבד, כללו של דבר שלעולם הכל של בעל החזקה ואין כח של נכרי כלום וממילא יכול הישראל בעל החזקה ליאסור על אחרים ואין לטעות לדמות זה לדין ב' שותפים בחצר דדבר זה אינו תלוי בחכמה אלא בידיעת עניני החזקה יע"ש פשוט הוא שדבר זה לא אמרו הרב אלא לסניף בעלמא לנדון דידיה שהיה קוריטו"ר משמש להגוי בעל גוף החצר ונהנה ממנו ולא רצה ליתן שכירות לבעל החזקה ועמד בעל החזקה ואסר עליו כל אופני הנאה ותועלת דתמטייה לקוריטו"ר הנ"ז בהחצר הנ"ז והקוריטו"ר לא השגיח באמרו לחלק הגוי אני נכנס כההיא דאיתא בי"ד סי' רכ"ו בחצר השותפין שאין בה דין חלוקה דלא חל הנדר [דהוי כאוסר על חבירו כיון דיש לחבירו דריסת רגל בכל החצר] ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זל"ז או שהדיר א' מהם לא' מן השוק וכו' והוא נכנס לצורך השות' יע"ש והרב כתב לאיסור על הקוריטו"ר מטעם שבעלי החזקה עיקר וכאלו הכל שלו מטעם דנכסי נכרי הרי הם כמדבר ובעל החזקה הוא הזוכה כמ"ש לעיל והוסיף גם את זו לסניף דמעיקרא אין קנין הגוי כלום ועדיין הוא ברשות המוכר מטעם דרוב קניינם מחמת חוב.
אבל קושטא דמילתא קי"ל דינא דמלכותא דינא ולא בעינן שיהא תחילת דינא מפי המלך אלא אפי' כל משפטי דיניהם שיסדו פקחים שבהם הואיל ומשפט חרוץ הוא ודרך המלך שמתנהג בנימוס זה אמרינן בו דד"ד כמ"ש מהרימ"ט בחלק חו"מ סי' ל"ח וסיים בה וכיון שהגוי זכה מדינא דמלכותא גם ישראל הבא מכחו זכה יע"ש ובדיניהם בהודאה שמודה בערכאות שמכר קרקע פ' סגי בהכי ובענין דמי המקח אם ראו בעיניהם שמנה לפניהם ונתן דמים כותבים מועייאנאתין ושוב אין המוכר יכול לטעון שעדיין לא קבל המעות אבל כשהודה המוכר שקבל כותבים עאתיראפי"ן ואז יכול לטעון שהודה שקבל ועדיין לא קבל אבל כשהמוכר יש עליו חוב ובעד החוב מכר הוא בכלל מועייאנאתי"ן שאינו יכול לטעון שעדיין לא קבל ועיין הרדב"ז שנדפס מחדש סי' ס"ז שהאריך וכתב אעפ"י שאינם עשויים בלשון ישראל כיון שעשויים בלשון שטרי הגויים שאין קונים אלא באמירה לבד כשרים יע"ש גם הרב המאסף בסי' ס"ח בהגה"ט אות ג' כתב דשטר ערבות היוצא בערכאות אפי' לא היה ערב בשעת מתן מעות ואפי' לא קנו מניה וליכא ב"ד חשוב כבר נהגו לדון עפ"י שטרותיהם אעפ"י שאין בהם כל התנאים שהזכירו רז"ל והטעם דדינא דמלכותא דינא והמלך ממנה שופטים ועדים שיעידו לכל העולם גם כי ידם תקיפא ואנו מוכרחים לדון עפ"י שטרותיהם וכל מי שהולך לפניהם ע"מ כן הוא הולך וסבר וקבל עכ"ל וסיים משם הרדב"ז יע"ש.
גם מרן הקדוש במקום שהביא דין זה בסי' קצ"ד ס"א דגוי אינו קונה אלא בשטר עם נתינת כסף סיים בה בסעיף ב' בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין אותו המלך או משפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או נותן דמים וכיוצא בדברים אלו עושין כפי משפט המלך עכ"ל והוא ל' הרמב"ם פ"א מה' זכיה ה' ק"ו יע"ש ודברים ברורים הם תדע שבתקנת החזקה שתקנו בשנת בי"ן אי"ש חי שאם ימכר איזה קרקע של ישראל במאמר ערכאותיהם של גוים מחמת איזה חוב שנושא בו איזה גוי ויקנה הקרקע הנז' שום יהודי או גוי עדין החזקה ביד הישראלי בעליו וכו' וסיים בה ומה שהזכרנו בתקנה הנז' שבעל הקרקע תשאר לו החזקה בקרקעו שנמכר לגוי אפי' אחר שקנהו בן ברית מיד הגוי עה"ד הנז' יובן שתהיה בחירה ביד המוכר לתת לו דמי המקח ויחזור לו קרקעו וכו' הרי אפי' בגוי הקונה מחמת חוב זוכה ישראל הקונה ממנו בדין אלא שתקנו שיש כח ביד בעליו לפדותו תוך שנה ודו"ק ואין להאריך בפרט זה כי פשוט הוא ואם אמת שחתמתי בפסק המזכים לבעל הקרקע הנז' בדבר נחוץ היינו עפ"י הצעת השואל ובא רעהו וחקרו גם התבוננתי בענין היטב והאמת יורה דרכו במאי דכתיבנא הכא החו' פה צפרו ש' אמצתי"ך לפ"ק וקיים.
שאול ישועה סל"ט