אור ברסלב

אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן נט

סימן נח

השקפתי על השט"ח שנתחייב בקושח"ך הח' הש' כמה"ר ימין אלכרייף ז"ל בחיים חיותו הוא ואשתו פריחא בת הי' יצחק ה"ן מלכא נ"ע לפרוע לבנם שלמה לעת נשיאיו סך אלף אוקיות מכ"ט הן הגיע עת נשואיו בחייהם הן לאחר מיתת שום א' מהם יד הבן נטויה ליפרע בחובו הנז' מראש ממון וכו' ע"כ ואחר פטירת הח' הנז' באו שני בניו כה"ר משה וכה"ר אברהם אחיו מאשה א' מעיר מקנאם יע"א לחלוק עם האלמנה פריחא הנז' אשת אביהם הנז' ועם שלמה אחיהם הנז' ונתפשרו עם האלמנה כמשו"ח ביד הבנים הנז' ובשטר הפשרה כתוב לאמר וז"ל ובעד מה שנתחייבה לפרוע לשלמה בנה הנז' סך אלף אוקיות מכט"ק מחלקה מפאת הסך שנתחייב לו אביו וכו' ואחר זמן נלב"ע שלמה הבן ובאו כהר"מ וכהר"א אחיו הנז' ורצו ליטול הסך אלף אוקיות הנז' מאת האלמנה הנז' מחמת ירושת אחיהם שלמה הנז' כי להם משפט הירושה. ואחר ההתבוננות היטב ראיתי שאין להם זכיה בסך הנז' וטעמא דאומדנא דמוכח שלא נתחייבה בסך הנז' כ"א אדעתא שיזכה הבן הנז' לנשיאין וכיון שלא זכה הבן הנז' לנשואיו ומת פקע ליה הך חיובא ונתבטל ואין להם לאחיו הנז' זכיה בסך הנז' וכמו שמבואר בלשון השט"ח הנז' שנתחייבו לפרוע לבנם שלמה לעת נשואיו הסך הנז' ומדפירשו בחיובם לעת נשואיו מוכח להדייא דכוונתם בחיוב הנז' אדעתא שיזכה הבן לנשואין והרי לא זכה והואיל ולא זכה לא זכו יורשיו בסך הנז' דאם רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו וכן מוכח ממ"ש מר"ן באה"ע סי' נ"ב ס"ד וז"ל הפוסק מעות לחתנו בשעת הקידושין ונתנם לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן יחזיר המעות לאב שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס ויש מי שאומר דה"מ בפוסק לחתנו אבל מי שנותן לבתו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אעפ"י שבטלו הקידושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו עכ"ל והיא דעת הרא"ש ז"ל בפסקיו וכתב הרב חלקת מחוקק ז"ל סק"ט וז"ל אין האב יכול לחזור בו ומ"מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא וכן הוא בב"ח ע"כ וכ"כ הרב ב"ש סקי"ח וז"ל אין האב יכול לחזור ואם מתה כתב מהרש"ל וב"ח דלא זכו היורשים אלא יוחזר להאב דהא הוא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי וסיים בדבריו אבל כאן שפוסק או נתן קודם הקידושין שתנשא אז אם נתקדשה פעם א' ומת הארוס זכתה לישא לאחר ואין חילוק בין פוסק לנותן וכללא הוא אם נותן לבתו סתם וכו' ואם פוסק על מנת שתנשא ולא אמר שתנשא לפ' אז אם נתקדשה לא' ומת ונשאת לאחר זכתה במעות אבל אם לא נשאת ומתה לא זכה בנה וכו' ע"כ מבואר יוצא מדברי הרב ב"ש והרב ח"מ ז"ל דאפי' נתן לבתו כבר שתנשא ולא נשאת ומתה לא זכו יורשיה וכ"ש הכא בנד"ז דעדיין לא נתן ומת הבן ולא זכה לנשואין לא זכו היורשים כמ"ש וכן נמי מוכח ממ"ש מר"ן בח"מ סי' רנ"ג סי"ו וז"ל אם אמר ק"ק זוז לפלונית בנדונייתה אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה בנתים אין ליורשיה כלום אבל האומר תנו ק"ק זוז לנדונייתה חייבים לתת לה מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ואם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה ע"כ וכתב הסמ"ע סקל"ד וז"ל לכאורה היה נראה דהחי' בין רישא לסיפא דברישא דלא אמר תנו ק"ק זוז אלא אמר ק"ק זוז לפ' בנדונייתה משמעותו דלא יתנוהו לה עד שיגיע זמן נתינת הנדונייא משא"כ בסיפא דאמר תנו משמע שיתנו לה מיד,. ומ"ש לנדונייתה אינו אלא מראה מקום הוא שניחא ליה שישאר הנתינה בידה ויהיו לנדונייתה וכ"כ הב"י בשם הריטב"א אבל מלשון הטור לא משמע הכי וכו' ודחה האי סברא הסמ"ע יעו"ש וסיים וז"ל דבעיר שושן חילק בין אומר לנדונייתה או בנדונייתה דבנדונייתה כתב דלא זכה בה ובנדונייתה כתב דזכה בה וכתב כן משום דמצא בדברי המחבר דכתב ברישא בנדונייתה ובסיפא לנדונייתה וצ"ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה גם הטור שהבאתי לשונו בסמוך משמע דלא ס"ל חילוק זה עכ"ל הסמ"ע.

והנלע"ד דהאי לכאורה דכתב הסמ"ע היא קיימת דהחילוק בין רישא לסיפא הוא זה דברישא לא אמר תנו ולכן אין להם לתת עד שתנשא ואם מתה לא זכו היורשים ובסיפא דאמר תנו חייבים לתת לה מעכשיו דמ"ש לנדונייתה אינו אלא מראה מקום וכ"כ מאמר קדישין דהחילוק בין רישא לסיפא הוא בין אמר תנו ללא אמר תנו וכ"כ ג"כ הרב ש"ך והרב מסגרת השלחן יעו"ש ונמצא א"כ דלכאורה שכתב הסמ"ע היא קיימת ואין להם סתירה וכמ"ש הפוסקים הנז' א"כ איפה היכא דלא אמר תנו אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך ואם מתה לא זכו יורשיה וה"נ בנד"ז שאמר לעת נשואיו ולא אמר תנו הו"ל כאומר ק"ק זוז לפלונית בנדונייתה דאין נותנים לה עד שיגיע זמן הנשואין ואם מתה בינתיים אין ליורשי' כלום והכא דמת הבן בינתיים ולא זכה לנשואין אין ליורשיו כלום דאין חילוק בין מתנת ש"מ בענין זה למתנת בריא בקנין כמ"ש מור"ם לשם יעו"ש.

ואע"ג דהכא איכא שט"ח בקושח"ך שנתחייבו לפרוע הסך הנז' לבן בעת נשואיו ואיכא למימר דהו"ל כמי שחייב עצמו במה שאינו חייב דאמרינן בעלמא דחייב לפרוע שאני הכא בנד"ז דגרע טפי משט"ח דעלמא ומשום דלא חייב עצמו כ"א לעת נשואיו ואומדנא דמוכח דלא חייב כ"א אדעתא שיזכה לנשואין ויהנה מהם והרי לא זכה ולא נהנה אבל בשט"ח דעלמא כיון דאיחייב ליה איחייב ושכן כתב הרב ח"מ ס"ק י"ג עמ"ש מורם באה"ע סי' נ"ב וז"ל אבל בלא זה אפי' עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה וכו' לא זכה בהן הבעל ע"כ, כתב הרב ח"מ בד"ה וזקפן עליו במלוה כ"כ בת"ה אפי' אם נתן שט"ח לא זכה הבעל והטעם הוא דאומדנא הוא שלא פסק אלא כדי שתהנה בתו ובזה ניחא דלא תיקשי דהא בשט"ח יכול להתחייב אפי' לא היה חייב כלל כמ"ש בת"ה אלא כאן גרע טפי מחמת אומדנא עכ"ל הרי מבואר דבחיובא כה"ג אפי' נתן שט"ח לא זכה דגרע טפי מחמת אומדנא וכיון שכן אפי' השט"ח הנז' הוא בקושח"ך גרע טפי דשבועה בתר קנין גרירא וקנין אין כאן שבועה אין כאן ולא זכו היורשים דמספיקא לא מפקינן ממונא כמ"ש מורם לשם יעו"ש.

ומה שכתוב בשטר הפשרה ובעד מה שנתחייבה לפרוע מחלקה סך אלף אוקיות היינו לענין חיובא שנתחייבה לפרוע מחלקה אבל לענין הפרעון כדקאי קאי דהיינו לעת נשואיו כמבואר בלשון השטר מפאת מה שנתחייב לו אביו והחיוב שנתחייב לו אביו היינו לעת נשואיו אם יזכה הבן לנשואין כמו שהוכחנו לעי' וכיון שלא זכה הבן ומת לא יזכו היורשים בכל הסך הנז' אלא הרי הוא בין האל' והיורשים שיתחלק ביניהם והיורשים יפרעו מחלקם דמי התכריכין וצרכי הקבורה ובנין המצבה כי הם זכו בחלק הבן הנז' בירושה המגעת לו מאביו וזה ברור ולראית האמת והצדק ח"פ פאס יע"א בחדש ניסן מש' לא נפלא"ת היא לפ"ק מהאלף הששי ליצי' וקיים.

נאם אליהו הצרפתי ס"ט ע"ה נחמיה יהודה הכהן סי"ט הצעיר שמואל בן זמרא ס"ט כי"ר

הובא לידי הפס"ד הנז' והגיתי בכל פעליו ובעודי נושא ונותן בו הובא לידי פסק המזכים להיורשים בהחוב הנז' וראיתי מחלוקתם במציאות לשון השטר שבפסק זה כתוב שלשון השטר הוא שנתחייבו חו"ג לפרוע לבנם שלמה לעת נשואיו סך אלף אוקיות מכ"ט הן הגיע עת נשואיו בחייהם הן לאחר מיתת שום א' מהם יד הבן נטויה ליפרע בחובו הנז' מראש ממון עכ"ל והנה האי לישנא קרי בחיל שלא נתחייבו בסך הנז' עד עת נשואיו וכיון שלא זכה לנשואין לא זכה בחוב הנז' להורישו לאחיו אלא חוזר לתפיסת הבית ובפסק החולקים כתוב שלשון השטר הוא איך פ' ואשתו פ' נתחייבו חו"ג לפרוע לבנם הקטן שממנו וממנה אלף אוקיות וזמן הפרעון לפ' הנישואין עכ"ל ועל יסוד לשון זה בנו כל בנינם כי יש במשמעות לשון זה שנתחייבו מעכשיו אלא שהרחיבו זמן לפרעון עד פ' הנישואין וכיון שזכה הבן מעכשיו יזכו בו יורשיו ומכיון שראיתי שחולקים במציאות לשון השטר נומיתי להם שאיני נזקק לדין זה אא"כ נעמיד על האמת להביא לידי טופס השטר חוב בסופר ועד וטופס שטר הפשרה בסופר ועד והובא לידי טופס השט"ח והפשרה בסופר ועד וראיתי שהוא הלשון הכתוב בפסק זה אות באות בלי תוספת ומגרעת.

ואחר שכן הדבר ברור דלא זכה הבן הנז' בהחוב הנז' מטעם דמשמעות לשון זה שנתחייבו לפרוע לבנם לעת נשואיו סך כו"ך אינו אלא לומר דלא חל החיוב עד עת נשואיו וכיון שמת ולא הגיע לעת נשואיו לא זכה כלום וחוזר החוב לתפיסת הבית להתחלק בין האלמנה הנז' ובין היורשים הנז' מכלל נכסי מורישם ולפ"ז גם החכמים המזכים ליורשים הנז' בכל החוב שבנו בנין תשובתם על יסוד הלשון שסדר השואל בטעות בנפול היסוד יפול הבנין.

והנה לכאורה יש מקום לומר ששטר זה דחוי מעיקרו הוא אפי' היכא דלא מת הבן ונשאר בחיים עד הגיע לעת נשואיו משום דהו"ל כמקנה לחבירו דבר בקנין סודר לאחר זמן דלא קנה מטעם שבהגיע הזמן שיש לו לקנות כבר הדר סודרא למריה כדאיתא בסי' קצ"ה ס"ה וז"ל יש אומרים שאין הקנין מועיל אא"כ מקנה לו החפץ הנמכר או הניתן מיד אבל אם אמר לו הקונה תקנה סודר זה ותקנה חפציך לי לאחר ל' יום לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה אבל אם אמר לו ע"מ שתקנה מעכשו ולאחר ל' יום קנה וכן בסי' קצ"ז סעיף ז' יע"ש מהאי טעמא ואחר שכן הו"א דבנ"ד שלא חל החיוב עד עת נשואיו ולא כתב מעכשו נימא שאינו כלום.

אבל כד דייקינן שפיר נראה, דאע"ג דלא כתב מעכשו ככתובה דמיא דהא קי"ל בסי' רנ"ח כר' יוסי שזמנו של שטר מוכח עליו והו"ל כאומר מעכשיו ולעת נשואיו שחל הקנין מעכשו וכל אותן החולקין שהביא מור"ם שם בהגה משם הרמ"ה דלא אמרו זמנו של שטר מוכיח עליו אלא בכותב לאחר מיתה ומשם הרשב"א דדוקא שצוה הנותן לכתוב זמן יע"ש מלבד שגלה דעתו מר"ן בב"י דלא ס"ל כוותייהו צא ולמד מה שהפליא להשיב בתשובותיו בה' כתובות סי' י"א על דברי מוהר"ר יוסף צייאח זלה"ה בסי' א' שהחזיק בחלוקים הללו ודחה כל דבריו מר"ן הק' בראיות ברורות יע"ש בסי' י"א וי"ב וי"ג ולפ"ז אם נשאר הבן בחיים הגיע לעת נשואיו היה זוכה בהחוב הנז' והשתא דמת ולא הגיע לעת נשואיו לא זכה ולא כלום.

ואין לומר דה"נ נימא זמנו של שטר מוכיח עליו והו"ל כאומר מעכשו ולעת נשואיו ונימא דמעכשו קנה זה אינו דאפי' אם פירש בהדייא מעכשו ולעת נשואיו לכ"ע לא נגמר הקנין עד עת נשואיו וכל שלא הגיע עת נשואיו לא קנה כלום ומפירש בגמ' פ' האומר דבאומר מהיום ולאחר זמן פליגי רב ושמואל ורבי יוחנן דרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ולשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי ולר"י לא תנאה ולא חזרה הוי אלא מהיום מתחיל הקנין ולאחר זמן שקבע יגמר הקנין וא"כ בנ"ד אם נאמר חזרה הוי הרי חזר במעכשו ואוקמה אעת נשואיו ועת נשואיו לא הגיע ולא זכה כלום ואם תנאה הוי שמקנה מעכשו ע תנאי שיגיע לעת נשואיו הרי לא נתקיים התנאי שלא הגיע לעת נשואויו ולר"י שמתחיל הקנין מעכשו ולעת נשואיו יגמר הקנין כל שלא הגיע לעת נשואיו לא נגמר הקנין עיין תוס' יבמות דס"ג ד"ה קנוייה לך מעכשו וכו' ובכתובות ד' פ"ב בתוס' בד"ה הא דאמר מעכשו יע"ש.

ואשכחן עוד מילתא אחריתי לאורועי להאי שטרא מחמת שהיה הבן קטן בשעת זכייה ולא זיכה לו ע"י אחר וקי"ל בסי' רל"ה ס"ו דאין הקטן קונה אלא במשיכה אבל בקנין סודר ושכירות מקום אינו קונה שנתרבה מדין שליחות ואין שליחות לקטן אם לא שיזכה לו ע"י אחר כדאיתא בסי' רמ"ג סי"ט וז"ל יש מי שאומר שמי שנתחייב לקמן בין בשטר בין בקנין כיון שאין אותו דבר תחת ידו דקטן אינו זוכה אא"כ זכהו ע"י אחר יע"ש ועיין לבוש שם שבקטן שהגיע לכלל דעת איירי הרי ששט"ז דחוי מעיקרו מטעם היות הבן קטן ולא זכה לו ע"י אחר וא"כ אפי' אם נשאר הבן בחיים והגיע עת נשואיו אינו כלום והשתא דמת הבן ולא הגיע לעת נשואיו לית דין ולית דיין דלא זכה כלום אפי' אם זכו לו ע"י אחר כאשר מורה משמעות לשון השטר שכתב והודו הודאה גמו' ונתחייבו חו"ג לפרוע לבנם שלמה לעת נשואיו סך אלף אוקיות וכו' דאינו אלא לומר שלעת נשואיו הוא דחל החיוב כדכתיבנא ואין במשמעות לשון זה דלעת נשואיו אפירעון קאי וחיובא הואי מעכשו דא"כ הול"ל ונתחייבו חו"ג סך כו"ך ופרעון הסך לעת נשואיו ומדכתיב לשון מורדף ונתחייבו חו"ג לפרוע לבנם לעת נשואיו סך אלף אוקיות משמע דלא חל החיוב עד עת נשואיו ואפי' אם היה משתמע לתרי אנפי קי"ל יד בעל השטר על התחתונה ועם היות דמה שכתוב ונתחייבו חו"ג כיון שנעשה השטר בקנין יש לנו לפרש בו ונתחייבו חו"ג מעכשו דכל קנין מעכשו הוא כדאיתא בסי' רנ"ח ס"ב יע"ש מ"מ בלשון זה המורדף אפי' אם כתב בהדיא ונתחייבו חו"ג מעכשו לפרוע לבנם לעת נשואיו סך כו"ך אית לן לפרושי דמאי דנקט מעכשו לומר דמעכשו נשתעבדו לפרוע לעת נשואיו ויועיל שעבוד מעכשו לענין שאין יכולים לחזור בהם קודם עת נשואיו שכבר נשתעבדו מעכשו משעה א' וכן כתב הרדב"ז החדש בסי' שס"ט שנשאל על מי שקדש אשה וכתב לה כתובתה מן האירוסין ובלשון השטר כתוב וכתב לה מעכשו בתורת כתובת אירוסין, סך כו"ך וגרשה מן האירוסין ורצתה לגבות כל מה שכתב לה והשיב אם לא הוה כתיב מעכשו הדבר ברור דאזלינן בתר אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל השתא דכתב מעכשו איכא לעיוני אם גובה הכל או לא ואיכא למימר דלא גבייא דאומדנא דמוכח הוא שלא כתב הסכום הגדול הזה מעכשו אם יגרשנה אלא כך היתה כוונתו מעכשו הוא משתעבד אם יכניסנה לחופה ויועיל לשון זה מעכשו שאם יכניסנה וירצה לחזור בו ממתנה זו לא יוכל שכבר נשתעבד משעה א' ופי' זה קרוב מאוד בלשון ואפי' תימא דמשמע נמי דמעכשו הוא משתעבד לה אפי' יגרשנה מן האירוסין הוי לישנא דמשתמע לתרי אנפי ויד בעל השטר על התחתונה יע"ש:

ומה גם דכתב לעת נישואיו בכנוי דיש במשמעותו לצורך נישואיו וא"כ אף אם פי' בשטר שנתחייבו מעכשו וזמן הפרעון לעת נישואיו נימא דלצורך נישואיו קאמר והרי לא הגיע לכלל נישואין ולא זכה כלום ועוד דאומדנא דמוכח הוא דלא חייבו עצמם אלא לעזור ולהועיל לבנם לעת נישואיו שמוטל עליהם להשיאו אשה ולא להעשיר לאחרים דהיינו יורשיו דלגבי אמו אחרים נינהו ואפי' לגבי אביו אם היה בחיים היה חוזר דקי"ל בשטר מברחת אפי' לגבי ברתה נפשה עדיפא לה והשתא דמת עדיין האומדנא במקומה וחוזר החוב לתפיסת הבית ויחלוקו וכדאשכחן להרדב"ז דפוס ישן סי' קצ"ב בענין ראובן שנתפשר עם יתומה להשיאה לנערו ופסק לתת לה מעות לקנות נדונייא לצורך נישואיה ונתן המעות ליד אמה וקנתה בהם תכשיטין כנהוג וסמוך לחופה מיתה הכלה ואחותה תפסה הכל לרשת אחותה והשיב עם היות דקי"ל מותר המת ליורשיו וכ"ש שכבר הגיעה המתנה ליד הכלה ותזכה אחותה מכחה הכא שאני מכמה טעמי חדא דהכא פי' לצורך נישואיה והרי לא הגיע לכלל נישואין ולא זכתה ותו דאפי' לא פי' בהדייא אלא דאיכא גלוי דעת סגי בהכי וחוזר כי ההיא דרב זוטרא בר טוביא דבעיא לאינסובי לרב זביד וכתבא נכסיה לרב זוטרא וגרשה רב זביד וסיים אפי' למ"ד מברחת קני ה"מ היכא דלא גלתה דעתה אבל הכא גלתה דעתה דמשום דזיין לה רב זביד וכו' והשתא ומה אם לגבי בנה בג"ד לבד סגי לבטל המתנה כ"ש לגבי אחריני דבג"ד כל דהוא סגי והכא איכא ג"ד טובא חדא שלא נתן לה אלא כדי שתשא לנערו וכו' ותו דפי' לצורך נישואיה ולא הספיקה לינשא ותו דאומדן דעת הוא מלא נתן אלא להשיא יתומה עניה ולא להעשיר אחותה הנשואה יע"ש שהאריך ומנדון הרדב"ז יש ללמוד לנ"ד בכל פרטיו דאיכא ג"ד דלצורך נישואין ואיכא אומדן דעת כאמור ועדיף נ"ד דלא חל החיוב עד עת נשואין כדכתיבנא וכן מוכח מדברי הרא"ש פ' מציאת האשה אמתני' דהפוסק מעות לחתנו וכו' והביא דבריו הטור בא"ה סי' נ"ג שכתב על דברי רב האי גאון שחלק בין חתנו לבתו וכתב דספוק לבתו קנתה הבת וכתב עליו הרא"ש ודוקא לענין קנין יבם וכו' אבל בודאי לא פסק לה אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נשאת ומתה והי"ל בן לא יורש הבן אותו הממון יע"ש, ועם היות שבנ"ד כבר קרעו השטר הא' וזקפו שטר מחודש על האלמנה לזמן ד' שנים ולא נזכר בו עת נשואיו מ"מ כיון שעיקר הויותו נמשכת מהשטר הא' כמבואר בשטר הפשרה שהובא לידי בסופר ועד וז"ל שבעד מה שהקנית וזכתה להם וכו' ובעד מה שנתחייבה לפרוע לשלמה בנה הנז' סך אלף אוקיות מכ"ט מפאת החוב שנתחייב לו אביו ובעד מה שנתחייבה לזון בנה הנז' עפ"י התנאים שיש לה עליו וכו' כמשו"ח בידינו אח"מ וכו' עכ"ל. מוכח מדבריהם שהשטר שזקפו על האלמנה מסך אלף אוקיות הוא מפאת החוב שנתחייב לו אביו דהיינו השטר הא' וכיון שנתבטל הא' נתבטל גם הב' דאתי מחמתיה דאם המקור מושחת מאין ימצא מים במורד ומה שעשו זמן בב' ד' שנים לא בא לעקור עת נשואיו שבא' אלא משום שרצו שבמלאת ד' שנים יגיע עת נשואיו או שנתכוונו לתועלת שאפי' יתאחר עת נשואיו יותר מד' שנים לא יתאחר הפירעון יותר מד' שנים ונ"מ ליהנות מהם ביני ביני עד עת נשואיו וכשלא יזכה לנשואין בעמוד והחזר קאי או נתכוונו לתועלת האלמנה היכא דקדם ונשא קודם ב' שנים שלא תתחייב בפרעון אלא במלאת ד' שנים דאם איתא דכוונתם לעקור השט' הא' מעיקרו לא הי"ל לסתום אלא לפרש שבטלו השטר הא' מעיקרו וחדשו הב' בין אם הגיע עת נשואיו או לא הגיע אבל השתא דכתבו סתם על דעת השטר הא' נעשה ובהבטל הסבה יבטל המסובב וטענת היורשים שטענו דאם איתא שלא בטלו הא' הי"ל לצוות לסופרים לכתוב ע"ג שהאלמנה תפרע כל השטר מחלקה מחמת שנמצא אצלה החלק המוטל על היורשים וזו אינה טענה דאם היו כותבים כך כשלא ימצא אצל האשה שיעור כל החוב יתבע הבן את היורשים בחלקם ונמצא עיקר קריעת השטר הא' לתועלת היורשים בצד זה ולא באו לבטל את הא' התלוי בעת נשואיו. וכן מה שטענו מדהתנית בשטר המזונות שאינה מוחלת זולת אם יזכה לנישואין ובשטר החיוב לא התנית נימא היכא דגלי גלי וכו' גם זו אינה טענה שהרי מבואר בשטר הפשרה מפאת החוב שנתחייב לו אביו וכי היכי דבחוב שנתחייב לו אביו אינו אלא בהיכא דזכה לנשואין כך חוב זה שנתחייבה לו אמו ומש"ה בחדא מחתא מחתניהו בשטר הפשרה בעד מה שנתחייבה וכו' ובעד מה שנתחייבה לזון את בנה עפ"י התנאים שיש לה עליו דבזה אם לא התנית מפסדת מה שזנה אותו אפי' לא יחיה לכך הוצרכה להתנות אבל במה שנתחייבה לפרוע שהוא מפאת חוב אביו אינה צריכה להתנות שידעה שלא נתחייב לו אביו רק אם יחיה ויזכה וכו' ודברים ברורים הם ומה שטענו לחלק בין חוב למתנה חוב זה מתנה הוא דחייבו עצמם במה שאינם חייבים ודין מתנה יש לו וצור ישראל יצילנו משגיאות החותם פה צפרו בחדש אב מש' וישרי"ם למוצאי דעת ליצירה וקיים.

שאול ישועה אביטבול סל"ט

תוכן העניינים

אבני שיש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה