אור ברסלב

אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן מד

סימן מג

בענין שאלה שבאה מסאלי בראובן שהוציא שטר על שמעון והעמידו לדין לפני ב"ד של שלש וחייבוהו והשביעוהו ש"ח שלא יבריח כלים מנכסיו לתתו לשום ב"ח אחר ויצא מב"ד והתיר שבועתו ונתן המטלטלין שהיו לו לב"ח אחד שנושא בו מלוה ע"פ וחזר לתבוע החזקות והשיב שעדיין לא חלק עם בניו ובאותו היום נתן במתנה לבניו כל זכות שיש לו בחזקות הנז' ושוב הוציא שטר מתחת ידו ונתנו לבניו שהוא כתוב לזכות בניו הנז' לעת נישואין עם השטר וראובן השיב שכבר נטלו הבנים כמה הענקות ומתנות יותר מחלקם בירושת אמם, וישבע כעת כמה הניחה אשתו במצב פטירתה וכמה חובות היו עליו לנכותם וטוען על הבנים לישבע על השטר כמה גבו ממנו וכמה נשאר וכו' והשיב תחילה הח' הש' הדו"מ כמוהר"ר רפאל בירדוגו שמאחר שעבר והתיר שבועתו מה שעשה עשוי ובענין החזקות חלק הבנות שנשאו ודרכן לסלקם בעת הנדונייא אף שאין בידו שטר סילוק נסתלקו דאמרינן ודאי סלקן כנהוג, אך לגבי חלק הבנים שאין מנהג לסלקם טענתם טענה וישבע אביהם על כל מה שהניחה אשתו במצב פטירתה אחר פריעת החובות ועל החוב שהוציאו בניו צריכים לישבע על כל מה שקבלו ממנו מתנות והענקות אפי' לסברא קמייתא דסי' נ"ח ס"ב מודו הכא כ"ש להכרעת מור"ם ואחריו באה תשובת שאר החכמים ומהם השיגוהו דסברת מר"ן בסי' נ"ח אין המתנות לפירעון וגם על מה שכתב בלתי סילוק מסתלקים הבנות והביא כהר"ש וואעיש פס"ד מהראשונים בנדון ראובן שהודה לבנו שט"ח מפאת חלוקת אמו ואח"ך עמד אביו ומכר הקרקעות ובקש הבן השטר ולא נמצא ורצה לטרוף מכח כתובת אמו ואביו מודה שעדין לא נפרע והשיבו דפקע שעבוד הבן באבוד השטר ושטר כתובה אין בו דבר קצוב ומסויים דנימא הי"ל ללקוחות לאזדהורי מניה ועוד ששטר הב' ביטל את הראשון וחתמו מוהר"ר מרדכי הכהן ומוהר"ר יוסף צבע ומוהר"ר יעקב ביבאס זכרם לה"ה.

וס"ל הסכמת רבני מכנאם מוהר"ר טולידאנו ומוהר"ר חביב אחיו דפקע שעבוד הבן ואביהם שמודה קנוניא בעלמא עשה וחוב הכתובה ודאי שאין להם כח לטרוף בו מן הלקוחות דגם לגבי אביהם אם טען שפרע חלוקת אמם אין להם כח לגבות בו דמעי' חוב הכתובה הוא לגבי אמם דוקא ואין בו זכות לבנים זולת רמז בעלמא שהיא למנהג המגורשים והו"ל כמלוה ע"פ דנאמן בשבועה ונאמן ג"כ בשבועה לומר שחייב לזולת כך וכך ויפרע החובות תחיל' ולא יטלו כלום והחזקות כבר נודע שהוא מחלוקת בין הפוסקים אי חשבינן להו כמטלטלי או כמקרקעי וכיון שכן אין מוציאין מיד הלקוחות, אלו דבריהם ז"ל, ולמד כהה"ר ש"ו מכאן שאין יכולים לטרוף החזקות הנז' מחמת ששעבדן אביהם לראובן הנז' דהו"ל כמו שמכרן ואין להם ליטול אלא המותר אחר החוב הנז' אם ישנו או לתבוע אביהם והביא עוד מה שכתבו בנדון אחר וז"ל כי מסתמא כיון שהאב העניק גם הבן גם את הבת ודאי שהפקיעו את החובות שהי"ל נגד אביהם כי מי הוא זה ואיזהו חסר מוח אשר אחר תתו כ"כ ממון יניח שטר חוב עליו ומה גם דשטר חלוקה כיון שאינו אלא מכח התקנה לא אלים כחה כ"כ כיון דהורע כוחיה לגבות מכח זה עכ"ל וחילק בין נד"ז למ"ש מרן בסי' נ"ח ס"ב גבי פירעון השטר דאין מתנות לפירעון דהתם בשטר גמור דשעבודא דאורייתא והתם דאתי מכח התקנה לא אלים כוחיה וכו'. וזה מה שכתבתי אני הצעיר על ענין זה

התבוננתי בדברי השאלה הנ"ל ומאי דאיתמר עלה מקדישי עליונים ואחזה אנכי אשית לבי דדא עקא לומר דהנשבע לתועלת חבירו כנ"ד תהני ליה התרה בדיעבד ובפרט היות השבועה ע"פ ב"ד של שלש דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה ובפרט בדור הרע הזה שרבו עבדים המתפרצים וכל הנשבע יעמיד ג' הדיוטות ויתירוהו ואין בידינו למסרם ולהוכיחם שיהיו נרתעים לאחוריהם וכמו שכן רמז החכם השואל בשאילתו שאלת חכם, ועם היות שמר"ן הקדוש ביו"ד בסי' רכ"ח פסק כר"ת דבדיעבד הויא התרה משום דנראה שכך סובר הרא"ש שהביא דבריו לכן הביא סברא זו בסתם וסברת הראב"ד והרשב"א וכמה גדולים שהביא מוהריק"ו בסי' נ"ב הביאה בשם יש אומרים וקי"ל הלכה כסתם עכ"ז אנהרינהו לעיינין הרב הגדול מוהרדב"ז בחלק א' סי' שכ"ז שכ' דלא פליג ר"ת אלא בנשבע על דעת חבירו דתהני ליה התרה בדיעבד אבל בנשבע לתועלת חבירו מודה ר"ת דאפילו בדיעבד אינו מותר וז"ל הרדב"ז לא עלה בדעת אדם לומר שיוכל להתיר שבועה שלא ישא וכו' שלא מדעתה וטעמא דמלתא כיון שהשבועה היא לתועלתה אין מתירין אותה אלא מדעתה ורצונה ועדיף הנשבע לתועלת חבירו מהנשבע לדעת חבירו דאלו הנשבע לדעת חבירו איכא פלוגתא דאיכא מאן דס"ל אם התירוהו מותר אבל הנשבע לתועלת חבירו אם התירוהו אינו מותר לכ"ע דאלת"ה לא שבקת חיי לכל בריה שמי שנשעב לחבירו לפרוע לו לזמן פ' ילך אצל ג' הדיוטות ויתירו לו ונמצא זה מפסיד את שלו ובזה לא שמענו, והביא סעד ממעשה בא לפני הרשב"א ז"ל במי שחייב לחבירו בשבועה לפרוע לו לזמן פ' והלך ושאל על שבועתו והתירו לו והשיב ז"ל שאול הותר כלל [אמר הכותב תשובת הרשב"א הביאה מרן ב"י בסי' רכ"ח ביורה דעה וז"ל והרשב"א כתב בתשובה אם נדר או שבועה היא לתועלת מי שנשבע או נדר לו אין מתירין אלא מרצונו ואפי' התירו שלא מדעתו ורצונו אינו מותר וכו' וגם ר"ת מודה בכך עכ"ל יע"ש] והביא ראיה הרדב"ז אפי' לדבר מצוה כנדון דידיה שהיתה האשה שנשבע לה זקנה וחדל לה ארח כנשים ורוצה הבעל להתיר לקיים מצות פ"ו אפ"ה אינו מותר וסיים בה וטעמא רבה איכא דאין אומרים לאדם תפסיד את שלך כדי שיזכה חבירך דע"כ לא פליגי אלא בנשבע לדעת חבירו אע"ג דאית ביה הנאה לחבירו כגון הנאת כבוד או קלון כמעשה נבוכדנצר או להנאת חבירו כהנאת יתרו עם משה אבל היכא דליכא דררא דממונא לכ"ע אינו מותר עכ"ל, ואף דמתשובת הריב"ש סי' קפ"ו נראה דאין חילוק בין נשבע ע"ד חבירו לנשבע לתועלת חבירו שהרי נשאל על מי שנשבע לתת דבר לחבירו או לפרוע לו לזמן והביא מחלוקת הראב"ד ור"ת ופסק כר"ת אף בנ"ד מ"מ לדברי הרדב"ז שומעין דבתראה הוא ומה גם שגם הרב דרכי נועם סובר כהרדב"ז בחלק י"ד סי' ה' והביא כמה דעות ודעת הרדב"ז בתוכם והעלה הלכה למעשה דכל שהוא לתועלת חבירו אינו מותר אפי' בדיעבד וחתמו עמו המאורות הגדולים הרב מוהר"ר דוד די מדינה והרב מוהר"ר יעקב בי רב והרב מוהר"ר שמואל ויטאל יע"ש, ועוד שהרדב"ז באותה תשובה הנ"ל כ' דהיכא דאיכא צד אחר כגון נדון הרדב"ז דנוסף על מניעת התועלת צערא דגופא אפשר שגם הריב"ש יודה יע"ש וא"כ בנ"ד נמי דיש צד יותר מזה דנשבע עפ"י ב"ד של ג' ואיכא אפקירותא וזילותא דבי דינא בהמרות על גזירתם ודאי בזה יודה הריב"ש והגם שמר"ן הקדוש פתח בסי' רכ"ח ס"ך בנודר ע"ד חבירו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה וסיים בה בלשון הריב"ש והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה משמע דאין שום חילוק בין נשבע ע"ד חבירו או לתועלתו כדברי הריב"ש שממנו הוציא דין זה כבר נתעורר הרב ש"ך בזה בס"ק מ"ח וז"ל הלשון אינו מדוקדק דהריב"ש שם מיירי כשנדר לתועלת חבירו אבל המחבר לא איירי בהכי יע"ש, ואית לן למימר כיון שדבר זה למדו מדין הריב"ש העתיק המעתיק בלשונו ולעולם דיש חילוק כדכתיבנא ואפי' נימא שמרן קבל דעת הריב"ש היינו מחמת שלא ראה דברי הרדב"ז שהיה שותה בצמא את דבריו וכותב עליו כבר הורה זקן ומה גם שגם רבו מוהר"ר יעקב בי רב קאי בשיטה זו כנ"ל בודאי לא ידין היפך דעתם, ומעתה בעמוד והחזיר קיימי אותם שהתפיס להם החפצים שלא התפיסם אלא אדעתא שהותרה שבועתו ואין כאן תפיסה ומוציאין מידם ונותנים לבעל השטר.

עוד זאת אדרש דאף בלא זאת אין תפיסתו כלום נגד בעל השטר אף אם היתה מלוה ע"פ דידיה קודמת דאע"ג דקי"ל כרב האיי כדפסק מר"ן בחו"מ סי' ק"ד סי"ג וז"ל מלוה בשטר ומלוה על פה מוקדמת מלוה עפ"י קודמת לגבות מבני חרי שעדים מעידים שקדמה ע"כ, מ"מ אית לן לאוקומי הנכסים בחזקת בעל השטר מכמה טעמי חדא דלכתחילה הוא דאמרן מלוה עפ"י שקדמה קודמת לגבות אבל אם קדם המאוחר וגבה אפי' גם הוא בעפ"י מה שגבה גבה וכמ"ש מור"ם בריש סי' זה בהגה ועיין סמ"ע ס"ק ג' ובנ"ד כיון שזכוהו ב"ד והשביעוהו שלא יבריח מנכסיו כלום אלא הכל לבעל השטר הו"ל כגבוי דאע"ג דקי"ל כב"ה בשטר העומד ליגבות דלאו כגבוי דמי ה"מ שלא עמד בדין אבל כשעמד בדין וזכה בב"ד לגבות בו כגבוי דמי עיין בית אברהם חלק חו"מ סי' ס"ז בהלכות שמיטה.

ועוד דבהא דאמרינן מלוה עפ"י קודמת לגבות כתב הרדב"ז בסי' שנ"ה ח"א דלא משכחת לה אלא בהיכא שבעלי השטרות עצמן מודים לב"ח שבעפ"י המוקדם שיש עדיין חוב זה עליו אבל בלא זה אפי' היא מלוה בעדים דלא חיישינן לקנונייא שעשו ביניהם כדי שלא יגבה בעל השטר מ"מ ניחוש שמא פרעו דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ועתה עושה קנונייא ואומר שלא פרע כלום ואפי' דלא טעני הכי בעלי השטרות כגון האי פתח פיך לאלם הוא הלכך לא משכחת לה אלא שבעלי השטרות מודים שיש עדיין חוב זה עליו הילכך כל מי שקדם חובו זכה עכ"ל הרדב"ז וגם הלבוש מחשש קושיא זו כתב וז"ל והוא שיעידו העדים ג"כ שידוע להם שעדיין לא נפרע ואם לאו יוכל בעל השטר לטעון שמא פרעו ואפי' בשבועה לא יטול וכו' יע"ש ורחוק הוא שימצא עדים שלא זזה ידם מתוך ידו כדי שידעו ודאי שעדיין לא נפרע וי"ל דמשכחת שהעדים המעידים על ההלואה מעידים שאמר לו אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ובאים פ' ופ' ומעידים שלא פרעו בפניהם וא"כ בנ"ד דליכא שום חדא מהני אין שום קיום למלוה עפ"י נגד מלוה שבשטר.

ועוד אפי' היה במציאות שבעלי השטרות מודים שעדיין לא נפרעה מע"פ או שעדים מעידים בבירור שלא נפרעה כדכתיבנא מ"מ צריכין אנו לדעת נכסים הללו אימת זכה בהם הלוה שהרי כתב הרדב"ז באותה תשובה הנ"ל שאין הדברים אמורים אלא בנכסים שהיו ללוה בשעה שלוה מע"פ המוקדמת דאז נשתעבדו למלוה עפ"י אבל נכסים שקנה אחר שלוה אין לב"ח שבעפ"י כלום שהרי לא כתב לו דקנאי ודאקני שהרי אין שם שטר יע"ש באורך:

וא"כ בנ"ד כשלא יכול לברר בעדים שמטלטלים אלו היו בידו קודם שלוה המלוה עפ"י המוקדמת דמחזיקנן ליהו כלוה ולוה ואח"ך קנה כדאיתא בסי' ק"ד ס"ה אין לבעל המע"פ כלום דמה שקנה אח"כ לא חל עליה שעבודא דידיה כיון דלא כתב ליה דאיקנא ויטול בעל השטר דכתב ליה דאיקני וה"ה אם אמרינן לוה וקנה ואח"כ לוה בשטר דזוכה בעל השטר דכתב לו שקנה ואין זכיה לבעפ"י במה שקנה אח"ך כלום.

ובענין השט"ח שהוציאו הבנים נגד אביהם והוא היה תחת יד אביהם עד שעמד לדין עם הב"ח ונתנו להם נראה דחספא בעלמא הוא כיון שיוציא מתחת ידו חיישינן לפירעון ולקנונייא ולא מבעיא לא נכנס תחת יד בניו כלל דאית לן למימר אינו אלא הברחה לרמות את הבריות להפקיע חובם כההיא דסי' צ"ט ס"ז וסי' ר"ן סעיף כ"ה אלא אפי' יש עדים שלחוב גמור נתכוון אחר שהוא יוציא מתחת ידו אמינא אלמלא לא פרע לא היו בניו נותנים לו השטר וחיישינן ודאי לפירעון ולקנונייא ק"ו ממוציא שט"ח דאיתא בסי' ס"ה ס"ו דחיישינן לפירעון ולקנונייא מחשש שמא החזירו המלוה ללוה ונפל מיד הלוה כ"ש הכא דהרי הוא מצוי ביד הלוה אלא שנתנו לבניו לרמות בו ב"ח ולא יחרוך רמיה צדו כיון שנמצא בידו.

ובענין המתנה שנתן לבניו פשוט דהברחה היא כפי התקנה של שנת ש"ה קי נינגונה מתנה וכו' שהוא לשון כולל לכל המתנות בין בכל בין במקצת ומבואר הדבר בפסקי הראשונים. והא לך מה שכתוב אצלי בענין זה שחתמו עליו הרב הגדול מוהר"ר וידאל הצרפתי והרב הגדול מוהר"ר משה בן חמו והרב הגדול מוהר"ר יהודה בן עטר זכרם לה"ה וז"ל ואע"ג דדינא דמברחת וכל תשובות הרא"ש שהביא בדין הברחה כלהו מיירי במתנה בכל כבר תלה הרא"ש ז"ל בסוף דבריו לפי ראות ב"ד אשר יהיו בימים ההם וז"ל ותנתן דת בטוליטולא על הסופרים ועל העדים שלא יכתבו ולא יחתמו שטר על מתנת נכסים שיראו שיש בו תחבולה וכו' הרי דלא חילק בין בכל בין במקצת אלא הדבר תלוי לפי הנראה לב"ד וגם לפי התקנה שתקנו רבותינו נ"נ נראה להדיא דגם במקצת היא דאל"כ מה באו הם ז"ל לחדש בתקנה זו והא הרא"ש צווח ככרוכיא ואין חולק ודרשו מעל ס' ה' וקראו אלא ודאי הם ז"ל באו לחדש דגם במתנה במקצת שייך הברחה דייקא נמי דקאמרי נינגונא מתנה אינפוטוסא שהוא לשון כולל ונשענו על סוף דברי הרא"ש ז"ל וכדדייקינן דבריו לעיל בסמוך עכ"ל וחתמו הרבנים הנז'.

ובענין החזקות שהיו לבעל הנז' בחיי אשתו משעה שמתה אשתו זכו זרעה במחצית הנכסים מכח התקנה והרי הוא בחזקתם עד שיוציא האב סילוק הבנים או הבנות וכל זמן שלא הוציא הסילוק הרי הנכסים בחזקתם ואם מכר הן חלק הבנים או הבנות הדרא ארעא והדרי פירי כדין מוכר מה שאינו שלו וזה פשוט וכך היו דנין רבותינו וכן נמ"ך אצלי פסק בענין זה מעשה ידיהם של צדיקים הרבנים המובהקים מוהריב"ע זלה"ה ומוהריעב"ץ ומוהר"ש אדרעי זכרם לה"ה וחתום בחותמם הקדוש בנדון מסעוד ואחנון שמתה אשתו בש' תס"ו ומשכן קרקעותיו מהם משכן בש' תס"ט ומהם בשנת ע"ת וחזרו הממשכנים ומסרו המשכונות לאחרים ואחרים לאחרים ובשנת הת"ץ אחר פטירת מס' הנז' עמדו בניו שמאשתו א' נגד המוחזקים במשכונות והעמידום לדין לפני הרבנים הנ"ל וזכו בדינם דהדרא ארעא והדרי פירי ופסקו להם למכור חלק האב לפרוע ממנו הפירות העולים לבנים מזמן המשכונות והשאר הוא מה שיטלו בעלי המשכונות ואם לא נמצא קונים כל מה שיפרעו מהפירות יתוסף תוספת על עיקר המשכונות על חלק האב והאריכו למעניתם בדקדוקי החשבונות והוא בספר פסקי הראשונים שבידי דף ק"ץ וקצ"א וגם בדף ע"ה ושאני הנדון שהביא כמוה"ר שמואל וואעיש משם הראשונים דהתם זקפו על אביהם חלקם בשטר מכלל שידיהם מסולקות מן הקרקע אלא שבאו לטרוף מכח השטר ונמצא שאבד השטר ולא זכו לטרוף גם בשטר כתובה שקדמו שכבר נתבטל כאמור שם ואין משם שום ראיה לנ"ד.

ובענין אי אמרינן חזקה כל המתנות אינן אלא פירעון חובו דעת מר"ן באמת דאינו בתורת פירעון בסי' נ"ח ס"ב אלא שרבותינו הראשונים ודאי דנהגו לפסוק כדעת הרא"ש דכתב שהאמת כהרמב"ן במה שהקשה לר"י הלוי דאדרבא טענת מתנה גריעא מטענת סטראי דאדם יותר ברצון פורע חובותיו ממה שיתן שלו במתנה יע"ש, ומלבד מה שהביא כהר"ש וואעיש משם הראשונים יש בידי פסק שפסקו הראשונים שנת בבא"ו א"ל הקדש שפסקו וז"ל חזקה שכל מה שנותן לו מן הסתם אינו אלא בתורת פירעון והאומרים שיש לומר שהכל נתן בתורת מתנה לבנו והחוב קיים לא דברו נכונה וח"ע הרבנים המובהקים כמוהר"ר יהודה עוזיאל וכמוהר"ר מנחם סירירו וכמוהר"ר שאול אבן דאנאן וכמוהר"ר מימון אפלאלו והסכימו עמהם כמוהר"ר משה טולידאנו וכמוהר"ר יוסף בהתית וכמוהר"ר אפרים אלבאז וכמוהר"ר תביב טולידאנו והסכים עמהם מוהר"ר משה ן' חמו זכר כולם לה"ה והנה הוא כמוס עמדי בחותמם הקדוש ובנ"ד אין צריכין לזה שכבר השטר בטל וכדכתיבנא וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות החותם פה צפרו בחדש זו שנת והנה אמ"ת נכו"ן הדבר לפ"ק וקים.

שאול ישועה סלי"ט

תוכן העניינים

אבני שיש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה