אור ברסלב

אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן כד

סימן כג

שאלה לאה אל' ראובן נשאת לשמעון והתנו תנאים ביניהם ואחד מהתנאים הוא שאם מתה האשה בחיי בעלה יטלו יורשיה מה שהכניסה תחילה ויחלוקו עם הבעל בנכסיו זולת אם היה לה זרע ממנו וממנה אז יכנסו נכסיה עם נכסיו ויחלוקו הכל כפי המנהג והתקנה ונ"ה בקוש"ח וסמוך לפטירתה בכמו שני חדשים עמדה ונתנה לאחיה חלק שמיני בכל נכסיה הנמצאים לאחר מותה מתנה מעכשיו מתנת בריא מוחזקת ומקויימת ככל שטרי מתנות הנעשים באופן המועיל כפ"ה יורונו רבותינו יושבי כסאות למשפט אם המתנה קיימת והנשאר מנכסיה הוא שיתחלק בין יורשיה או המתנה בטלה ויורשיה הם הזוכים בכל ויבא שכמ"ה:

ולדעתי דעת הדיוט אחר ההתבוננות נראה שמתנה זו בטלה היא מעיקרא ואין לאחיה שום זכות בה ויורשיה הם הזוכים בכל נכסיה וכמו שכן פסק הרב מהר"י אדרבי ז"ל בתשובה שאלה רצ"ג וזה מה ששייך לעניינינו כתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל נ"ו שאין ביד האשה לשנות לתת לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אין מתנתה כלום אלא הראוי לירש יירש והטעם משום שיראה מלשון התקנה שכוונו שלא תסוב הנחלה מקרובי האשה לבעל לכך תקנו שהחצי מהנחלה תשאר ביד יורשיה ועקרו הנחלה מהבעל הראוי לירש מן התורה ונתנוה ליורשיה אחרי מות האשה אבל בחייה לא השליטוה בחצי הנכסים ליתנם לכל מי שתרצה כי זה אינו מוכח מלשון התקנה וכו' עד ואלו היה כח ביד האשה לתת לכל מי שתרצה לא הועילו כלום בתקנתם כי הבעל היה מפציר בה כל ימיו לתתם לו מאחרי מותה ומתוך שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת היתה נשמעת לו יותר מלכל קרוביה וכו' כלל העולה שאין לאשה כח ליתן מאומה לשום אדם עכ"ל, והביאו הטור סי' קי"ח ופסקו מר"ן בשלחנו הטהור סי' זה ס"ח ואף שכתב מור"ם בהגה שאם היא בעצמה נותנת הנדוניא יכולה למחול לבעלה או להתנות ליתן לאחר כפי מה שתחפוץ וכו' יע"ש ובנ"ד האשה עצמה היא המכנסת נדונייא לבעלה וא"כ יכולה למחול ולתת לכל מי שתרצה אין מזה סתירה לדברינו שהרי כתב הרב ב"ש בסי' הנז' ס"ק ח' וז"ל ואיפשר אפילו היא נותנת הנדונייא משלה דאז יכולה למחול מה שתרצה מ"מ אם נכתב בתנאים אם תמות יחזור ליורשיה תו אינה יכולה למחול אם נעשה בקנין יע"ש ובנ"ד מפורש היטב בשטר התנאים שהתנו ביניהם האשה והבעל שאם תמות האשה בחיי בעלה בלי זרע ממנו וממנה שיטלו יורשיה מה שהכניסה תחילה ויחלוקו עם הבעל בנכסיו וכיון שכן בודאי שאין מתנתה מתנה וכחילוק הרב ב"ש כן חילק הרב מהר"י אדרבי ז"ל בתשובה הנז' הרי מצד התקנה בטלה המתנה ועוד הוכיח הרב הנז' מצד הדין שהמתנה בטלה מהא דתנן בכתובות פרק הכותב כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה ואוקימנא למתניתין בכותב לה בעודה ארוסה ולכך מועיל כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה כלומר שעכשיו בשעה שמסתלק ממנה אינו ראוי ליורשה כירושת הבעל קודם נשואין אדם מתנה עליה שלא ירשנה אבל אחר שנשאה תנאו בטל ויירשנה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות אישות נמצא שתנאי שכתב הירושלמי אלין דכתבין לנשיהון אי מתה בלי בני כל מאי דלא תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים לא משכחת לה אלא בכותב לה בעודה ארוסה ומאותה שעה נסתלק הבעל מחלק ירושתו ומאותה שעה מסרה האשה ליד בעלה הנכסים על תנאי שיזכו בהם יורשיה אחרי מותה נמצא שמאותה שעה זכו היורשים בנכסים ושוב אין כח ביד האשה לבטל תנאה הראשון ולתת הנכסים לאחר או למחול שכבר יצאו מרשותה ונכנסו ביד בעלה על תנאי זה שיזכו בנכסים יורשיה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל הלכות זכייה ומתנה פ"ד וז"ל המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כיון שהחזיק בה אחר כגון שמשך המטלטלין או הגיע שטר קרקע לידו או החזיק בקרקע זכה חבירו אעפ"י שלא הגיעה המתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו עכ"ל והכא נמי כיון שבאו הנכסים ליד הבעל בתנאי שירשו יורשי האשה הנכסים שלה ויחלוקו עם הבעל בנכסיו ונתחייב הבעל על זה בקנין מאותה שעה זכו היורשים בנכסים ושוב אין כח ביד האשה לחזור בה ולבטל תנאה וכן ראיתי לראשונים זלה"ה שנשאלה שאלה כעין זה מלפניהם וז"ן בתו של ראובן היתה נשואה לשמעון וכשהיתה נוטה למות נתנה לראובן אביה סך מה יובן שסלקה ליורשיה בסך מאה אוקיות והשאר העולה לה כפי התקנה נתנה אותו במתנה לאביה יורינו רבינו מה דינו ובתשובתם הרמתה בטלו המתנה מכמה טעמי ובכלל טעמי הביטול אמרו שכפי הדין אין האשה נותנת שום מתנה בחיי בעלה וכו' וחתומים עליה הרבנים הגדולים כמוהה"ר חיים טולידאנו זלה"ה וכמוהה"ר דניאל טולידאנו זלה"ה והסכימו רבני פאס יע"א על תשובתם וז"ל דין אמת דנו החכמים ונדרשנו לחתום ולהסכים עמהם ולראיה ח"פ וחתומים הרבנים הגדולים כמוהה"ר סעדיא אבן דאנאן זלה"ה וכמוהה"ר יהודה עוזיאל זלה"ה והכי חזינא להרב הגדול כמוהה"ר יעב"ץ זלה"ה וז"ל בתשובתו הרמתה עוד שאלתם על אשת איש שחלתה וצותה מחמת מיתה לתת לבת אחיה קצת חפצים מנדונייתה ובעלה לא היה אז בעיר ומתה האשה ואח"ך מת הבעל ושאלתם אם תזכה היתומה בת אחיה באותם חפצים אם, לאו תשובה מתנת ש"מ ומצוה מחמת מיתה לא אמרו רבותינו זכרם לברכה שתועיל אלא בנותן נכסי עצמו ממש כגון האיש, או אשה אלמנה או אשה גרושה שגבתה נכסים בכתובתה או שנפלו לה בירושה אבל אשת איש לא וכ"ש בנדונייתה שהרי אחריות נדונייתה על הבעל אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ואם נגנבו או אבדו לו ונמצא שהם שלו לחלוטים אלא שיש לאשה קצת שעבוד עליהן שאין הבעל יכול למוכרם או למשכנם אלא ברשותה כי לא נקנו לו אלא להשתמש בהם ותו לא משום שבח בית אביה ואם הבעל עצמו שהם באחריותו וזקפם עליו בשטר הכתובה אינו יכול למוכרם או ליתנם במתנה לזולת כ"ש האשה שלא נשאר לה בהם זולת אותו שעבוד בעלמא שאין בו ממש דודאי אין מתנתה כלום ולא זכתה בת אחיה בכלום כי נתנה דבר שאינו שלה ואם האשה הנז' כתובתה כדת הרי כשמתה הבעל יורש את אשתו וכשמת הוא אח"כ יורשים עומדים במקומו ליטול הכל ואם כתובתה כמנהג קאשטילייא הרי כשמתה היה צריך הבעל לחלוק עם יורשיה ואם עדיין לא חלקו יחלוקו עכשיו ובת אחיה הנז' אם היא מכלל יורשי האשה תטול חלקה עמהם ולא מחמת מתנתה אלא מחמת ירושתה ואם אינה ראויה לירש לא תטול כלום עכ"ל, נמצא שאין שום זכות למקבלי המתנה ולא יזכו בנכסים כי אם היורשים לא זולת. ואעפ"י שלפי תשובת הרב הקדוש כמוהה"ר שמעון מימי זלה"ה משמע שאם נתנה האשה בחייה במתנת בריא וזכה המקבל במה שנתנה לו מתנתה קיימת וזה תורף דבריו בקצור נמרץ דוקא כשנותנת האשה מתנה לאחר מיתה אז עוקרת התקנה ומתנתה בטלה אבל אם נותנת מעכשיו מתנתה קיימת לפי שאינה עוקרת התקנה מפני שכונת מתקני התקנה היתה להעביר הירושה מהבעל ונתנוה ליורשי האשה והבעל אין לו דין ירושה בנכסי אשתו אלא כשהניחה נכסים לאחר מיתתה ואז העבירו הירושה ממנו ונתנוה ליורשי האשה ואם מתנתה שנתנה אחר מיתתה קיימת אז היתה עוקרת התקנה לגמרי שהנכסים שנתנו ליורשיה וזכו בהם בגמר מיתה העבירה אותם מהיורשים במתנתה שנתנה לאחר מיתה וזו היא עקירה גמורה ולפיכך אמרו שהמתנה בטלה אבל כשנתנה מחנה מעכשיו שזכה מקבל מתנה בנכסיו קודם שתבוא הירושה לבעל מדין תורה וקודם שזכו היורשים מדין התקנה המתנה קיימת לפי שאין זה עקירת התקנה יע"ש בדבריו שהאריך וא"כ בנ"ד שכתוב בשטר המתנה מעכשיו שזכה המקבל במתנתו קודם שיפלו הנכסים לפני היורשים דלא עקרא לתקנה נאמר שמתנתה קיימת וזכה מקבל המתנה, כד דיקינן שפיר אמינא שגם לזאת יש תשובה והוא דלא אמרה הרב הנז' למילתיה דוקא בהיכא שלא היה תנאי בניהם בשעת הנשואין אבל בנ"ד שהיה תנאי גמור ביניהם בשעת הנישואין שאם מתה האשה יטלו יורשיה נכסיה תחלה ויחלוקו עם הבעל בנכסיו שמאותה שעה שנמסרו הנכסים ליד הבעל זכו בהם היורשים ושוב אינה יכולה לחזור ולבטל תנאה וכדכתיבנא משמיה דהרב מהר"י אדרבי ז"ל ונכון הדבר לחלק חילוק זה כי היכי דלא לאפושי פלוגתא ולומר שתשובת הרב הק' ז"ל חולקת עם תשובת מהר"י אדרבי ז"ל ואם ירצה המתעקש להתעקש ולומר דבכל גוונא אמרה הרב הקדוש למילתיה אפילו בהיכא שהיה תנאי ביניהם מה דלא משמע כן מדבריו אפ"ה מאחר שראינו תשובת הרב הגדול סבא דמשפטים כמהר"ר יעב"ץ זלה"ה שבודאי לא נעלם מעיני כבודו תשובת הקדוש זלה"ה ואפ"ה בפסק דינו דין אמת לא אסברה לן מטעמיה דהרב הקדוש זלה"ה אלא מטעמא אחרינא משום שאין אדם יכול לתת דבר שאינו שלו והני נשי במאי זכיין זולת בשעבוד בעלמא שאין בו ממש וכמפורש בדבריו הקדושים האמורים לעיל וא"כ בודאי שראה תשובת הקדוש ז"ל ולא סמך עליה ומי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו הנלע"ד מכל מאי דכתיבנא שאין שום זכות למקבל המתנה והיורשים הם הזוכים בכל הנכסים אם יראה בעיני יושבי על מדין ישצ"ו ועיין עוד במהר"י אדרבי ז"ל שאלה קנ"א ובחוט המשולש בתשובת הרב כמוהר"ר שלמה צרור זלה"ה שאלה כ"ז ובית יהודה ח"ב שאלה ס"ז ולראיה ביד היורשים לבל תהיה האמת נעדרת כתבתי.

הצעיר ע"ה יהודה אלבאז ס"ט

דברים פשוטים וברורים הם שאין כח ביד האשה לתת שום מתנה בחיי בעלה לא מתנת שכ"מ ולא מתנת בריא וכבר נכתבו כמה פס"ד ע"ז באורך וזה ימים מקרוב נכתב פס"ד ע"ע זה בשאלה שבאה מעיר ססוון יע"א ואין זה ענין לההיא דכתב מור"ם בהג"ה דלא כתב מור"ם אלא להתנות ליתן לאחר כפי מה שתחפוץ אבל האשה עצמה אין יכולה לתת בלי רשות הבעל שאין לה שום שליטה לתת לזולת בחיי הבעל כלל ונ"ד אינו דומה לתשובת הרב הקדוש דשם היה נדון שנתנה לבעלה ולהכי במתנת בריא כתב שמתנתה קיימת אבל אם נתנה לזולת אין חילוק בין מתנת שכיב מרע למתנת בריא ואין מתנתה כלום דאין לה רשות לתת בלי רשות הבעל כלל וזה פשוט ולראיה ח"פ בקצרה וקיים.

יהודה בן עטר יס"ט חיים דוד יס"ט

אלו הן דברים הנמשכים ביני ובין רב אחא"י הי"ו וזה מש"ל

תחלה ההוא אמר וז"ל שאין נדון דידן דומה למ"ש מהרי"א כלל דקושטא הוא שחכמים העבירו הירושה מהבעל וזיכו אותה ליורשים ולכן אין האשה יכולה להפקיע יד היורשים ולתת לזולת דהיורשים משלחן גבוה קא זכו מאת הבעל שהירושה היתה שלו, אך כל זה הוא אם היה ראוי הבעל לירש אמרינן דחכמים עקרו הנחלה מן הבעל ונתנו אותה ליורשים וממילא אין כח ביד האשה לשנות אבל אם הבעל עצמו לא היה ראוי לירש מכח התנאי שהתנית עליו א"כ נשארו הנכסים לזכותה ויכולה לתת לכל מי שתרצה, ועה היות שכתב הב"ש שאם נכתב בתנאי אם תמות יחזור ליורשיה תו אינה יכולה למחול אם נעשה בקנין יע"ש, ה"מ היכא דקנו מיד האשה או מיד הבעל שיתנו ליורשיה אז אמרינן דמאותה שעה זכו יורשיה ושוב אינה יכולה לחזור ולמחול זהו דעת הב"ש דבעי עכ"פ קנין מיד האשה ולדעת מהרי"א לא בעי קנין אלא היכא דכותב אם מתה בלא בנים יחזור ליורשיה מאותה שעה נסתלק הבעל ומאותה שעה מסרה האשה ליד בעלה הנכסים ע"ת דיזכו בהם יורשיה אחרי מותה ומאותה שעה זכו היורשים בנכסים ושוב אין כח ביד האשה לבטל תנאי הא' אך כ"ז הוא בסתם שכתב אם מתה יחזור ליורשיה אבל בנ"ד שכתב וזה וז"ן שהבעל סלק עצמו מהנכסים וכו' שישאר לזכותה בין בחיים בין במות נמצא שהאשה הנז' לא נתכוונה לתת מאותה שעה ליורשים כלל שהרי מפורש ועומד שנשארו לזכותה וא"כ אחר שנשארו לזכותה ולא זכה בהם הבעל גם יורשיה אין להם בהם שום זכייה דאם הבעל לא זכה גם היורשים הבאים מכחו לא יזכו ויכולה לתת למי שתרצה ודברי מהר"ש מימי הם מיוסדים על אדני פז דודאי דיכולה האשה לתת מתנת בריא דלא עקרא התקנה אך לא קאמר מהרש"ם אלא לבעלה דוקא יכולה לתת מתנת בריא אבל לא לזולת דהאשה בחיי בעלה אין לה רשות לתת שום דבר לזולת במתנה בריא מעכשיו דבחייה אין לה כלום מה לתת דרשות אחרים עליה ואם תתן לאחר מיתה הרי עוקרת התקנה לכן לזולת אין לה לתת כלל לא מתנת בריא ולא מתנת שכ"מ דבחייה אין לה מה ליתן דנכסיה משועבדים לבעל ואם תתן לאחר מיתה קא עקרא התק' אבל לבעלה יכולה לתת מתנת בריא מעכשיו דאין מי שיעכב ע"י ודברי מהר"ש מימי הם דברי מרן הב"י עצמו סי' קי"ח ס"ח שכתב אם נתנה האשה שיזכה לאחר מותה אינו כלום אבל אם מחלה לבעלה מעכשיו מחילתה מחילה הרי דוקא דלבעל ובמעכשיו דוקא מהני ולא סגי בלאו הכי אבל לא לזולת ובזה אין סתירה לדברי הרבנים לדברי מהר"ש מימי זלה"ה דלזולת אפילו מהר"ש מימי מודה דאין יכולה לתת לזולת דמתנת בריא אינה יכולה לתת דאין לה מה ליתן ולאחר מיתה קא עקרא התקנה ואם יש מלין השיבני כי תורה היא ולא"ץ עכ"ל.

וזאת תשובתי אליו נר"ו

ואבא להשיב מפני הכבוד אמר מר שאין נד"ד דומה למ"ש מהרי"א כלל, דקושטא הוא שחכמים העבירו הירושה מהבעל וזכו אותה ליורשים ולכן אין האשה יכולה להפקיע יד היורשים ולתת לזולת דהיורשים משלחן גבוה קא זכו מאת הבעל שהירושה היתה שלו אך כל זה הוא אם היה ראוי הבעל לירש אמרינן דחכמים עקרו הנחלה מן הבעל ונתנו אותה ליורשים וממילא אין כח ביד האשה לשנות אבל אם הבעל עצמו לא היה ראוי לירש מכח התנאי שהתנית עליו א"כ נשארו הנכסים לזכותה ויכולה לתת לכל מי שתרצה עכ"ד.

ואנא אמינא אחר המחילה דאדרבא נ"ד אתי בק"ו מההיא דמהרי"א למדקדק יפה דהשתא ומה אם במקום הבעל שהוא יורש מד"ת עקרו הירושה ממנו ונתנוה ליורשים כי היכי דלא לקיים בהו שורך טבוח וכו' במקום שאין הבעל יורש שנשארה הירושה ליורשים כאורח כל ארעא ונעשה תנאי מפורש ביניהם שיטלו נכסיה היורשים א"ד שאינה יכולה לזכותם ולתתם לזולת הא ודאי מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים ולא מבעיא לדעת מהרי"א ולדעת הרדב"ז החדש בשניות שאלה ר"ה דכולהו אזלי ומודי דבכתיבה לחוד סגי דמשעה שנכתב התנאי בכתובה אפילו בלא קנין מאותה שעה זכו היורשים ולהיות שחששתי שמא הרדב"ז אינו מצוי אצלך הא לך לשונו הטהור בקיצור אבל אחר שנכתב התנאי בכתובה זכו היורשים משעת כתיבה ושוב אינה יכולה לבטלו ולא למוחלו לבעלה לדעת הרא"ש לאחר מיתה ולדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א שעליהם יש לסמוך אפילו מחיים אין מחילתה בהם מחילה שכיון שנכתב קבלו עליהם התקנה ודעת בעלי התקנה שלא יתקיים בהם שוכך טבוח וכו' עכ"ל ואם הדברים אמורים לגבי הבעל דאית ליה זכייה מדאורייתא כ"ש וק"ו הוא לגבי אחרים דלית להו זכייה שאנה יכולה לבטל תנאה הראשון להפקיע זכות יורשיה הגמורים לפי שזהו רצון מתקני התקנה אלא שאפילו לדברי הב"ש דמצריך קנין בדבר ובכתיבה לחוד לא סגי בנ"ד הא איכא קנין שהרי קנו מיד הבעל ומיד האשה על זה ודברינו חיים וקיימים אליבא דכולהו ומה שרצה כת"ר להבין בדברי הב"ש דדוקא היכא דקנו מיד האשה או מיד הבעל שיתנו ליורשיה וכו' אנא דאמרי דאי איתא שכן הוא האמת בפי' דברי הרב לא היה מקצר הרב בלשונו כ"כ ויכתוב הדבר סתום דהו"ל לפרושי בזה הלשון אם נעשה בקנין מיד האשה או מיד הבעל ואז הו"א כדקאמרת אבל השתא שכתב סתם אם נעשה בקנין כוונתו הרצויה היא אם היה התנאי ביניהם בקנין לאפוקי אם היה התנאי בהודאה בעלמא דלא סגי בהכי זהו הנראה מפשט דבריו תו לא מידי ובנ"ד אחר שהיה התנאי בקנין א"כ זכו היורשים מאותה שעה, עוד כתבת שכ"ז הוא בסתם שכתב אם מתה יחזור ליורשיה אבל בנ"ד שכתב שהבעל סלק עצמו מהנכסים וכו' שישארו לזכותה בין בחיים בין במות נמצא שהאשה הנז' לא נתכוונה לתת מאותה שעה ליורשים כלל שהרי מפורש ועומד שנשארו לזכותה וא"ך אחר שנשארו לזכותה ולא זכה בהם הבעל גם יורשיה אין להם בהם שום זכייה דאם הבעל לא זכה גם היורשים הבאים מכחו לא יזכו ויכולה לתת לכל מי שתרצה עכ"ד ובעיני יפלא אך לא דייק כת"ר בלשון התנאי דבשלמא אי הוה כתוב בלשון התנאי כך שישארו הנכסים לזכותה בין במות בין בחיים ואם תפטר האשה הוה אמינא כדקאמרת דשפיר איכא למשמע מלשון התנאי שישארו הנכסים לזכותה בין במות בין בחיים דהיינו שיכולה לעשות בהם כל מה שתרצה ושוב התנית תנאי אחר שאם תפטר האשה בחיי בעלה וכו' אבל השתא שכתוב התנאי כלשון הזה שאני מעתיק לך וז"ן וקוש"ח הבעל שסלק עצמו מהנכסים וכו' שישארו לזכותה בין במות בין בחיים והוא שאם תפטר האשה בחיי בעלה שיטלו יורשיה תחילה נכסיה ויחלוקו עם הבעל בנכסיו וכו' נמצא שהכל תנאי אחד הוא ותני והדר מפרש דמאי דאמרינן שישארו הנכסים לזכותה הכוונה היא שאם תפטר יטלו יורשיה נכסיה תחילה לאפוקי שיחלוק בהם הבעל כפי התקנה והכל תנאי א' הוא וליכא למשמע מניה שום משמעות אחרת כמו דס"ד דליתא וא"כ הדרינן לדוכתין דמאחר שהנכסים שהכניסה האשה לבעל שעליהם היה התנאי נזקפו על הבעל בכתובה. ונכתב בה התנאי מפורש שיטלו יורשיה נכסיה זכו היורשים משעת כתיבה ושוב אין להב"ח לבטל התנאי דאם במקום הבעל שאין זכייה ליורשים מד"ת בעלי התקנה יפו כח היורשים ועשו שאינם זוכים כזוכים במקום שיש להם זכייה גמורה בנ"ד אינו דין שיש לנו ליפות כחם ולהעמידם בזכייתם ומ"ש כת"ר שאין סתירה מדברי הרבנים לדברי מהר"ש מימי מודים אנחנו לך ולא כתבתי מה שכתבתי אלא להוציא מלב הטועים שרצו להשוות הזולת לבעל והיו סוברים שכלם שוים בדינם ואין חילוק ביניהם מה שאין כן האמת ואם יש מלין השיבני כי רצוני הוא להשתעשע בדברות קדשו ולעמוד על האמת ודוק:

עוד הוסיף שנית ידו ובא עלי ממקום אחר וזה תורף דבריו. עם היות שהפירוש המובן הוא כדברי כת"ר וגם אנכי ידעתי כי כן מ"מ אחר שהלשון מורה כפי הנהוג אצלינו יכולה היא לשנות את הידוע שהלשון יתפרש לשני פנים ויד בעל השטר על התחתונה ולאפס פנאי לא התבוננתי בענין אך הדבר היה אצלי חידוש נפלא וכבר ג"ד באותו כתב שלעת מצוא אשנה פרק זה בארוכה וכן עתה אשוב אתפלא עוד והוא שאם באנו לומר כסברת הרא"ש ומהרי"א והרדב"ז א"כ יש תימא גדולה במ"ש חכמי התקנה שתקנו בשנת ס"ג וז"ל בראותינו א"ה חו"פ שהרבה נשים הנשואות לבעליהן למנהג ותקנת הקהלות ובתנאם מעין התקנה שמכחם יש זכות ליורשים וכו' הפירו ברית האחוה וכו' למחול ולבטל התנאים וכו' לכן יהיה הדבר בהסכמת ב"ד של ג' ובתקנה אחרת כתוב וז"ל לאו כל כמינה לבטל ולמחול הזכות ההוא שיש בו זכות לזולת אם לא ימצא שם חכם אחד וכו' ואם כדברי הרבנים ז"ל הרי כפ"ה הברור אין יכולה האשה להפקיע יד יורשיה לאחר מיתה כלל שהיא עוקרת התקנה וגם אין יכולה למחול התנאים שנכתבו מקודם שמשעת כתיבה זכו היורשים ולמה הוצרכו לתקן ועוד מה הועילו בתקנתם שימצא שם חכם והרי כפי התקנה אפילו אם ימצאו שם עשרה לא תוכל לשנות ולמחול התנאים הכתובים דאין סברא לומר שהוצרכו לתקן לאותם שלא היו כותבים התנאים אבל אם היו כותבים אינה יכולה לשנות דא"כ למה הוצרכו לתקן ולכתוב שאותו פלוני העניק לה ע"מ כו"ך ובזה יעמוד התנאי והרי אין צריך כ"א לכתוב התנאים לחוד ולא יזכיר שם ישר' המעניק ע"ת, ועוד אה כדברי הרא"ש אם כן אין שום אשה יכולה לעשות שום חידוש תנאים לאחר מיתה כלל בשום אופן והחוש מכחיש זה שכמה רבנים בטלו תנאים הראשונים וכתבו אחרים והרב יעב"ץ סמוך למיתת אשתו בטלה תנאי כתובתה ולא נטלו יורשיה כי אם סך נ"ם דוקא ומעשים בכל יום כאלה רבות לכן מוכרחין אנו לומר שלא כתבו הרבנים הנז' כן אלא לפי תקנת טוליטולא דאלים כחה ומתקני התקנה ההיא עקרו הירושה מהבעל ונתנו אותה ליורשים וע"כ אין יכולה האשה להפקיע יד היורשים כלל וכן נמי אם נכתבו התנאים זכו היורשים משעת כתיבה ואין יכולה לשנות אבל אנן לא קבלנו עלינו תקנת טוליטולא אלא התקנה שתקנו המגורשים בשנת ש"ה ששם ביארו משפט החלוקה והתקנה ההיא לא אלמוה כתקנת טוליטולא אלא אעפ"י שתקנו שהבעל יחלוק עם יורשי אשתו היה הרשות ביד האשה לבטל התנאים או התקנה וכראותם שפעמים שתהיה האשה אנוסה מהבעל תקנו מציאות חכם וחידוש כתובה משום דאסור לשהות וכו' ולפ"ז נראה דהרשות ביד האשה לבטל התקנה או התנאים הכתובים שלא כתבו הרבנים כן אלא לפי תקנת טוליטולא אבל לא לדידן שאעפ"י שנכתבו התנאים אין כוונתה בכתיבה אלא לחייב הבעל לקיימן אם לא תחזור היא ברוחה אבל היא עצמה יכולה לבטל אם תרצה כמבואר מלשון התקנה שכתבנו לעיל ובמ"ש ניחא מנהגו של עולם שהאשה עושה רצון בעלה ומוחלת לו בתנאי הכתובה שלא יטלו יורשיה לאחר מיתה כ"א סך מועט וגם מוחלת התנאים הכתובים דיכולה היא למחול אך להשקיט ריב הצריכוה מציאות חכם מפני חשש אונס וסגי בהכי וא"כ בנ"ד יכולה האשה לשנות ולבטל התנאי שלא נכתב התנאי אלא לחייב הבעל שלא יכפור ויערער אבל איהי גופה יכולה לשנות ולא זכו היורשים משעת כתיבה כס' הרבנים ז"ל, זהו מה שנראה וצריך להתיישב בדבר וכת"ר ברוח מבינתו ישקיף בחמלתו להשיב אמרים אמת לנאמן אהבתו שש על אמרתו עכ"ד.

וזאת היתה תשובתי אליו

עתה באתי לברר שחיתי על מה אדניהם הוטבעו דבר דבור על אופניו ותחלה צריכים אנו לעמוד עמ"ש הטור בא"ה סי' קי"ח שהביא תשובת הרא"ש ז"ל על תקנת טוליטולא שתקנו שכל שתמות האשה ולא תניח זש"ק שיחלוק הבעל וכל הקודם בירושתה כל נכסי עזבונה חלק כחלק ונשאל הרא"ש אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר מי שתרצה שיזכה אחרי מותה באותו החצי שראוי לירש זרעה או אחר היורש אותה והאריך הרבה והיוצא מכלל דבריו שאין בידה לשנות כלל לתת אותו לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אין מתנתה כלום וכו' וכתב מהרי"ק ז"ל וז"ל ומבואר שם בתחילת הכלל שלא כתב כן אלא לפי לשון תקנת טולי' וכו' וכתב הרשב"ש ז"ל מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצת הכתובה ליורשיה אם אותו מקצת האשה רוצה למחול אותו לבעלה והוציא הבעל שטר מחילה. מזה היא קיימת דכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים עכ"ל וסיים בה מהרי"ק ז"ל מיהו היכא שכתוב בתנאי שע"מ כן נתן לה הנותן נדונייא אין בידה לשנות התנאי וכתב מוהר"ש צרור ז"ל וז"ל הנה משפט דברי הרא"ש נראה ברור שאין האשה יכולה ליתן לבעלה ולא לאחר ממה שיחזיר הבעל ליורשיה ואם עשתה אין במעשיה כלום וממה שכתב מהרי"ק ז"ל שם נראה שהרשב"ש אינו חולק על הרא"ש שהרי כתב בתחילה ומבואר מן הכלל הנז' שלא כתב כן אלא לפי לשון תקנת טוליטולא וע"ז כתב וכן כתב הרשב"ש ז"ל נראה ששאר מקומות לשון תקנתם אינו כלשון תקנת טוליטולא אמנם אם היה לשון תקנתם כלשון תקנת טילי' לא פליג הרשב"ש ז"ל ואפשר שמהרי"ק דייק לשון הרשב"ש שכתב מקומות שיש להם תקנה וכו' דאם איתא שיש להם תקנת טוליטולא הול"ל מקומות שיש להם תקנת טוליטולא אלא ודאי שסגנון אחר יש להם וסיים בה הר"ב מוהר"ש צרור דאי מהאי לא אריא שהרי אנו רואים בעינינו שאין שום שנוי לשון בין לשון תקנת טיליטולא ובין לשון תקנות אחרות בחלוקה זו של החזרת חצי הנדונייא ליורשיה שהרי בהעתיק שהעתיק הטור ז"ל שם לשון התקנה כתב ואם לא תניח זש"ק וכו' יהיה כל מה שבארנו מענייני עזבונה המצויים בעין בין הבעל ובין הראוי ליורשה וכו' ובלשון שכתב הרשב"ש ז"ל כתב מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצת הכתיבה ליורשיה וכו' הרי שלשון הרא"ש ז"ל ולשון הרשב"ש ז"ל אעפ"י שחלוקים הם במטא שוים הם בענין כוונתם ואין ביניהם שום חילוק רק שבתקנת טוליטולא יחזיר החצי ובלשון הרשב"ש כתב מקצת הכתובה אבל לענין החזרה שוים הם בדין שיחזיר הבעל ליורשיה ואעפ"י שכתב הרשב"ש מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה וכו' ולא כתב תקנת טולי' אפשר על פרטים אחרים שיש בתקנת טולי' או לפי שתקנת טולי' יחזיר המחצית ושאר מקומות ומעלין ומורידין למחצה לשליש ולרביע ונמצא שהרשב"ש ז"ל חולק על הרא"ש שלדעת הרא"ש אינה יכולה לשנות במה שנוגע ליורשיה לתת אותו לא לבעלה ולא לאחר ולדעת הרשב"ש יכולה לשנות ולמחול לבעל דוקא בדקדוק לשונו ע"כ, וכן כתב מוהר"ם אלשיך בתשו' סי' סי' ט"ו שנשאל על אשה שנתנה לאחר חצי נדונייתה וכו' וכתב בתוך התשובה עד כאן לא קאמר הרשב"ש אלא בבעל דוקא שאליו משפט הירושה מן הדין וכל טצדקי שאנו יכולין לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים אבל לגבי אחר כנ"ד מודה שאין מתנתה כלום ע"כ הנך רואה שבמוחלת לבעלה במחלוקת היא שנוייא ובמתנה לאחר כ"ע מודו שאינה יכולה לתת.

ובזה נבוא להשתעשע בדברות קדשו תחילה כתב וז"ל והן עתה אשוב אתפלא עוד והוא שאם באנו לומר כס' הרא"ש ומהרי"א והרדב"ז א"כ יש תמיה גדולה במ"ש חכמי התקנה וכו' ואני אומר הפלאה זו איני יודע מה היא שהרבנים הנז' לא דברו כי אם בנותנת לאחר שע"ז נשאלו ובהאי מילתא כ"ע מודו שאין מתנתה כלום אבל במוחלת לבעלה הרי כתב הרשב"ש דיכולה למחול דכל טלדקי וכו' מה גם לפי מה שראיתי בתשובה להרא"ש שהאשה יכולה למחול לבעלה ואפילו לפי תקנת טולי' יכולה למחול וכתבו הפוסקים ז"ל שאין תשובה זו סותרת לההיא שהביא הטור סי' קי"ח דהתם איירי שנותנת בלשון מתנה ובמתנה לא שאני לן בין בעל לאחר ותשובה זו היינו כשכותבת לבעלה בלשון מחילה להכי מהנייא וכפ"ז יוצא לנו שהרא"ש והרשב"ש לא פליגי אלא דמר א"ח ומר א"ח ובמוחלת כ"ע מודו דמהנייא בבעל ובנותנת לאחר כ"ע מודו שאין מתנתה כלום וחכמי התקנה כשראו דאיכא אונאה ליורשי האשה עמדו ותקנו מה שתקנו ומה שתמה עוד כת"ר ממעשה רב של כמוהריב"ץ ז"ל בביטול תנאי כתובת אשתו וכו' קושטא קאי דאית ליה תיוהא רבתא על כת"ר אחרי שמאורי עיני כבודו המה ראו תשובתו של הרב הנז' שאין האשה יכולה לתת בחיי בעלה שום מתנה וכו' ולפי דבריך דבריו סתראי נינהו אלא מוכרחים אנו לחלק בין מתנה למחילה וכדאמרן ואם הדברים אמורים בכותבת שטר מחילה לבעלה שמעשיה קיימים אעפ"י ששטר כתובתה ותנאיה עדיין קיימים מטעמא דאמרן דכל טצדקי וכו' כ"ש כשיהיה תוספת טובה ביטול כתובה וחידוש כתובה אחרת ודאי שמה שעשתה עשיו ובזה כל דברי כת"ר מתורצים על נכון וליכא שום קושי כלל דו"ק ותשכח כי לא יכולתי להאריך יותר מחמת טרדותי ע"כ.

עוד ידו נטויה וחוזר ונאו"ר לחזק את דבריו ויאמר שלישו וזה נוסח אמרתו בקיצור:

ואני אומר אכתי קושייתי במקומה עומדת והוא דאפילו אם נניח כמ"ש מהר"ש צרור דבמוחלת פליגי הרשב"ש עם הרא"ש דלס' הרשב"ש יכולה למחול ולס' הרא"ש אינה יכולה למחול אפ"ה מאחר שדבר ידוע לכל שקודם שלא זרחה שמשו של מרן הב"י היו נוהגים לדון כסברת הרא"ש ז"ל והיו אומרים בפה מלא אל המקום אשר יפנה הרא"ש אחריו ילכו כדאיתא בת"ק א"כ היאך מצאו ידיהם אותם הנשים למחול לבעליהן ומחמת שראו חכמי התקנה שנתאנו הקרובים תקנו מציאות חכם והרי כפ"ה הברור אינם יכולין למחול כדעת הרא"ש ולא היו צריכים שום תקנה כלל ומה גם לפי סברת הב"י אשר מימיו אנו שותים דס"ל דלא פליג הרשב"ש עם הרא"ש ולסברת שניהם אינה יכולה למחול וא"כ תגדל הקושיא היאך מצאו הנשים למחול ועם היות שמהר"ם אלשיך כתב דאפילו הרא"ש ס"ל דיכולה למחול מ"מ יחידאה הוא בדבר זה ואין לנו אלא דברי מרן הב"י דס"ל שלדעת הרא"ש אינה יכולה למחול אלא אי מחלה במעכשיו שהיא מתנת בריא כדאי' בסי' קי"ח ומה גם דחבל נביאים הכי ס"ל כדעת הרא"ש וגדול שבכלם יחיד בדורו הרדב"ז שכ' בשניות שאלה ר"ה וז"ל אחר שנכתב התנאי אין יכולה לבטלו ולא למוחלו לבעל לדעת הרא"ש יע"ש הרי בפירוש דלדעת הרא"ש אינה יכולה למחול והדרא קושייא לדוכתה ועוד שהרי מצינו בב"ש ועמו להקת נביאים שכתבו שאם נכתב התנאי אם תמות האשה יחזור ליורשים אינה יכולה למחול וכ"כ הרדב"ז דזכו היורשים משעת כתיבה ואינה יכולה למחול כלל ולזה הקשיתי לשאול דא"כ היאך מצאו ידיהם הנשים שהיו בזמן חכמי התקנה למחול תנאים הכתובים ונתאנו קרובים ועלתה צעקתם אל האלהים אלו הדיינים ועשו להם תקנה והרי מן הדין הברור אין מחילתה מחילה והוספת להקשות עוד ע"ז כמבואר במכתב הראשון ומכח זה אמרתי שאין כל הדברים אמורים אלא להנוהגים כתקנת טוליטולא אבל אנחנו לא קבלנו עלינו תקנת טוליטולא כמבואר במכתב הא' והן עתה ראיתי בספר פנים חדשות שהביא משם שו"ת מרן הב"י כדבריו ת"ל וז"ל כל תקנה שאינה בסגנון תקנת טוליטולא המתנהו שתתן האשה לבעלה מתנה בכל גוונא אפי' כשנתן לה אביה לנדונייא יע"ש ועם היות שהרב בית יהודה כתב שאם מרן ראה תקנת הרשב"ץ לא היה מחלק בין תקנת טולי' לשאר תקנות היינו דוקא לתק' הרשב"ץ שהיא דומה ממש לתקנת טיליטולא וכמ"ש מהר"ש צרור דב' התקנות שוים בכוונתם אבל תקנת המגורשים לא נכללה בענין זה דאי כוונתם א' היא מה באו חכמי התקנה לתקן מחדש והו"ל לכתוב בקיצור מכאן והלאה קבלנו עלינו תקנת טוליטולא אלא ודאי תקנת טולי' לא קבלנו עלינו כלל וכמ"ש פעמים שלש ע"כ ת"ד בקיצור מה שצריך לעניינינו ע"כ וזה תשובתי אליו ביד אלוה הטובה עלי בעזרתו ית"ש.

ראיתי אחרי רואי כל מ"ש כת"ר ורצונו וחפצו לעמוד על משמרתו ולחזק קושייתו ואוהב לטעון ושונה לפרוק ולא כן אנכי עמדי הנה בשמים עדי ואם כת"ר חפץ להטריח עצמו ואחרים עמו על לא דבר אעפ"כ אני לא אברח לזאת שוב אשוב אליך לבאר הכל באר היטב בעז"ה הטוב והמטיב תחלת דברי פיהו חכמה וזה ת"ד בקיצור נמרץ והכי קא קשייא ליה למר שכפ"ה הברור אין הנשים יכולות למחול כדעת הרא"ש ולא היו חכמי התקנה צריכים לשום תקנה ומה גם לפי סברת הב"י אשר מימיו אנו שותים דס"ל דלא פליג הרשב"ש עם הרא"ש ולס' שניהם אינה יכולה למחול וא"כ תגדל הקושייא וכו' ועם היות שמוהר"ם אלשיך כתב וכו' מ"מ יחידאה הוא בזה עכ"ד ואני אומר שדברי מוהר"ם אלשיך הם מוסכמים להלכה ות"ל שזכיתי ועיני ראו שכדבריו ממש הובאו בכללי הרא"ש כלל נ"ו סי' ג' וזה לשון השאלה ילמדנו ר' לאה אשת ראובן מחלה לבטלה בשטר מקויים כל מה שקבל על עצמו בשטר כתובה התוספת והמתנה והנדונייא והשאירה לעצמה עיקר כתובה וכו' תשובה מד"ת יכולה למחול לבעלה כל חובות שהחזיק לה ע"ע תוספת ומתנה ונדונייא וגם לפי תקנת קהל טולי' יכולה למחול כי איני זוכר שכתבתי בענין התקנה אלא בענין זה שאם היתה האשה יכולה להפקיע התקנה וליתן לבעלה כל הנכסים לאחר מותה זה היה כנגד התקנה אבל מה שמוחלת מעכשיו לבעלה אין דבר זה נוגע בתקנה כלום ומחילתה מחילה ע"כ, שבתי ואראה שגם הרב מוהר"ש צרור בתוך תשובתו הביא תשובה זו ותמה על מהרמ"א דלמה לא הוכיח לנדונו מתשובה זו שהיא מפורשת והוא דייק לה מתשובה אחרת יע"ש מה שיישב בעד הרב הרי שלך לפניך דברי הרא"ש מפורשים ונדרשים ומ"ש כת"ר על מר"ן הב"י שהוא מסכים הולך שאין האשה יכולה למחול אחר המחילה איך ס"ד לומר כן שהרי דבריו מפורשים להפך שקבע להלכה דברי הרשב"ש בשולחנו הטהור ובב"י כתב וז"ל כתב הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצת הכתובה ליורשיה אם אותו מקצת האשה רוצה למחול אותו לבעלה והוציא הבעל שטר מחילה מזה היא קיימת וכו' דו"ק ותשכח וגם הרדב"ז לא אמרה למילתיה דוקא במוחלת לאחר מיתה אבל במחלה מעכשיו מודה כסברת הרא"ש שכן מבואר בדבריו וז"ל אבל לאחר שנכתב התנאי בכתובה זכו היורשים משעת כתיבה ושוב אינה יכולה לבטלו ולא למוחלו לבעלה לדעת הרא"ש לאחרי מותה וכו' דוק בדבריו הא מחיים יכולה למחול וכמפורש בדברי הרא"ש הנאמרים באמת בתשו' סי' ג' הרי ששני המאורות שעליהם נסמכת לחזק קושייתך אדרבה ותהי להפך ששני המלכים לדעת אחת נתכוונו שהאשה יכולה למחול ולזה כשראו חכמי התקנה שיכולה האשה למחול ולאבד זכות קרוביה עמדו ותקנו מה שתקנו להשקיט אש המחלוקת הנמשכת אחרי מות ומ"ש כ"ת שאין הדברים אמורים אלא להנוהגים כתק' טולי' אבל אנחנו לא קבלנו עלינו תק' טולי' וכו' מאריה דאברהם איך עלה על דעתך לו' כן שמי יתן דעתי מה חילוק יש בדבר החזרת נכסי האשה ליורשים בין תק' טולי' ובין תק' חכמי קאשטי' דכל שיש לו עינים לראות ישר יחזו פנימו שכלם שוים בדבר זה ואין ביניהם שום הפרש אפי' כחודה של מחט שהרי לשון תק' טוליטולא שהעתיק הטור כך היא נוסחתה ואם לא תניח זרע של קיימא וכו' יהיה כל מה שבארנו מענייני עזבונה המצויים בעין בין הבעל ובין הראוי ליורשה וכו' ובתקנה של שנת ש"ה כתוב לאמר ואם לא תניח זש"ק ממנו וממנה אז יחלוק הבעל מחצה במחצה אחר שיטול בלאות מלבושיו של חול עם זרעה וכו' הרי ששתי התקנות שוים הם בדין החזרת היורשים ומה שלא כתבו חכמי התק' בל' קצר קבלנו עלינו תק' טולי' אפשר בשביל פרטים אחרים שיש בתק' טולי' שלא רצו לקבלם עליהם וכמ"ש מוהר"ש צרור לדרכו ויפה דייק הרב בית יהודה בדבריו שכתב שאם ראה מרן תק' הרשב"ץ לא היה מחלק בין תקנת טוליטולא לשאר תקנות ורצה כת"ר לו' היינו דוקא לתקנת הרשב"ץ וכו' באמת יש לתמוה מהיכא תיסק אדעתין לומר כן אחר שלשון כל התקנות שוים הם בענין זה ומה גם דדייק הרב בית יהודה וכתב לשאר תקנות ולא כתב לתק' הרשב"ץ אלא ודאי כל שהלשון שוה דין א' יש להם, ומ"ש כת"ר משם הרב פנ"ח שהביא משו"ת של מר"ן ז"ל וכו' דע לך שבספר התשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב תקנה ג' שתקנו שאם הניחה האשה זרע שיקח זרעה חצי נדוניתה אמרו שאם נתנה לאחרים מתנתה בטלה וכתב שם בפירוש התקנה דלבעלה יכולה למחול להפקיע זכות בעלה יעוין שם, וגזר אומר הרב בית יהודה ז"ל בסימן ס"ז וז"ל ועל כל פנים יראה דמר"ן ב"י לא ראה כי אם בתשובות הרשב"ש ז"ל אבל בתקנות שתקן אביו הרשב"ץ ז"ל לא באו לידו דאם היה רואה אותם לא היה מחלק בין תקנת טוליטולא לשאר תקנות יע"ע דוק בכל מה שכתבנו שהכל יפה ומתוקן כראוי ותו לא מידי.

ע"ה יהודה אלבאז ס"ט

וז"ן הודאתו אשר שלח אלי אח"כ וז"ל

תנוח דעתך שהנחת את דעתינו בדברים עריבים על אדני פז מיוסדים ומרגלית טובה היתה לי בידך ובקשת לאבדה ממני ראית ותשמח אשכחת מרגניתא כ"' האיר עינינו במאור תורתו יזכה לראות באור החיים אכי"ר וחתם שמו יצ"ו.

תוכן העניינים

אבני שיש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה