אור ברסלב

אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן ח

סימן ז

קרבו ויאתיון לדין לפני יחד ראשי ק"ק קהלינו ישצ"ו נתבעים והר' מאיר צבע תובע אודות מעשה שהיה כך היה שהי' מסעוד אלקובי היה נגיד קצת חדשים משנה שעברה והוליכו הוא והר' מאיר צבע תשורה בעד הק"ק להאלשריף מולאי למאמון עז"א ובעת ההיא א"ל אחיו מולאי רשיד עז"א דרשו נא לי ככר בורית שאקנהו, ענה מסעוד הנז' וא"ל הבורית אינו מצוי כעת בעיר הלזו, ענהו האלשריף וא"ל הנה משרתי ילך עמכם יחפש חצרי הבורית שבעיר הלזו ואם לא ימצא מה בידי לעשות, אז הלך המשרת הנז' ואמר להר' מסעוד הנז' הודיעני והוריני בעלי החצרות והבתים הנז' היה לפניו הר' מאיר צבע הנז' וא"ל מסעוד זה אחד מהם אז הלך עמו המשרת הנז' וחפש חיפוש מחיפוש ולא מצא בורית גילה המשרת את פי חבית א' ומצאה מלאה שמן זית ולקח ממנה שמן מחיר שנים ועשרים אוקיות ומחצית האוקיא והלך להאשריף הנז' וא"ל ידוע תדע כי עשר אוקיות אני אתנם לך ועשר אוקיות האחרות יתנום בעלי חצרי הבורית, סוף דבר עלה וירד הר"מ הנז' לקחת מיד האלשריף העשר אוקיות ולא עלה בידו, וכעת תבע הר"מ הנז' ליחידי עם סגולה הנז' לאמר שעל כל הק"ק רמי הסך הנז' לתתו יען שבשליחותם הפסד ואלולא שליחותם לא היה נראה לעיני העמים והוה מוקים קרא בנפשיה חבי כמעט וכו' זאת ועוד שהדברים מוכיחים שמאחר שלא נתנו לו דורון כמו שנתנו לאחיו לכך לקח ממנו וא"כ כל הקהל חייבים לו יען שבגללם נתפס דהא בר מתא אבר מתא וכו' ובה שעתא תבע בעלי החצרות הנז' לקיים מאמר האלשריף ויחידי הקהל השיבו דמזלו גרם ונתפס במצודה ואין לו לתובעם אפי' היה נתפס בעבורם, ובעלי החצרות טענו דלא מפי האלשריף הם חיין ואינו אלא דוחהו ובתחלה רצונו לפשר ביניהם ולא רצו ואמרו להעמיד הדבר ע"פ הדין, ופסקתי ביניהם שהק"ק ישצ"ו גם לרבות בעלי החצרות פטורים מהא דכתב מר"ן בחומ"ש סי' קכ"ח סעיף ב' מי שנתפס בעד חבירו וכו' אין חבירו חייב לשלם וכו' ואפי' החולקים שם בהגה בפורע חוב לכותי הכא מודו כדכתב הסמ"ע שם סק"ו ושנאה מר"ן ג"כ סי' שפ"ח ס"ו, ומ"ש שבשליחותם הוזק מהא נמי פטורים מהא דכתב מר"ן שם קפ"ח מי שהגיע לו הזיק בממונו מחמת שלוחו או שהעלילו עליו וכו', ומ"ש שיתנו בעלי החצרות ודאי אחר דלאו מלכא הוא ולאו שר שליט בעיר אינם חייבים לקיים גזירתו ואין להאריך, הנראה לקצ"ד כתבתי וצור ישראל יצילני משגיאה כי דעת ממני פליאה.

הצעיר יהושע בן לא"א אהרן אבן זכרי ס"ט

טרח בכדי ויעש בריחי'ם לשלמ'י צבור מההיא דנתפס על חבירו שהביא מר"ן בסימן קכ"ח סעיף ב' ולא דמיא אפי' כאוכלא לדנא וחוששני לזה שאין מוח בקדקדו דמה ראה על ככה ומה הגיע אליו דחשיב ליה נתפס על הצבור כאלו מקרה קרהו ונתפס בעדם והלא המה הכריחוהו ושלחו אותו לפקח עליהם לפני אותם אריות וגוריהם שהשעה משחקת להם שקולים הם ויבואו שניהם והאחד מהם חותן המלך ול"ו רבות במחיריהם. והנה עמא דבר לשלוח לפני חורים וסגנים כיוצא בהם איש אחד איש אחד להשלים מאוים ולהיות נדרש לכל חפציהם והוא עומד עליהם ויש לו דין צבור לפניהם ומה שרוצים לתבוע מהצבור תובעים מזה העומד בחריקייהו כמוהו כמוהם אדעתא דהכי שולחים אותו לעיניהם וא"כ בנדון דידן שהלך בשליחותם עם פקיד החדש לתועלת הכולל לאברוחי אותם אריות מעליהם במנחה ההולכת לפני הגדול שבהם, וירא האחד ויצר לו כי הוא יצא נקי מנכסיהם, שאל חלקו וארוחתו בפיו ויתנכל אליהם לאמר תיתי חדא מתרתי בורית או שמן זית איזה מהם ויש לו דין קדימה לבורית ואמטו להכי שלח משרתו עמהם, לחפש כליהם, ויחפש ולא מצא את הבורית, ויקח לו את השמן הנמצא בבית הר"מ הנז', בלא כסף ובלא מחיר, כאשר גילה סופו על תחלתו סר ש'לם מעליהם, ואחר שכן מה מקום לט'פלה זו דחשיב ליה נתפס על הצבור, והוא לבדו ישא טרחיהם ומשאיהם. על כן יאמרו המושלים במשל הדיוט ישט'ח וויג'רם.

והנה עיקרא דהאי מלתא ומוצאיה ומובאיה מההיא דפורע חובו של חבירו שהביא מר"ן בריש הסי' ומקור הדין ומוצאו בפ' ב' דייני גזירות דף ק"ז וק"ח ובפ' אין בין המודר ד' ל"ג והתם בנדרים חשיב ליה מבריח ארי מנכסי חבירו יע"ש ובההיא דהמבריח ארי קי"ל בפ' הכונס ד' נ"ח דדוקא מדעתו ולא שהכריחוהו חביריו, דהכי איתא התם אמתני' דנפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ואמר רב בנחבטה [כגון שהציליה העשבים שתחתיה שלא הוזקה] ומסיק שם דל"מ קאמר, לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטה אימא האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל את הבהמה שלא תחבט בקרקע ומה שנהנית נמי לא משלמת, קמ"ל. ואימא ה"נ מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו, האי לאו מדעתו, א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא, והקשו התוס' והרא"ש מההיא דחשבינן בפ' אין בין המודר ד' ל"ג פורע חובו של חבירו מבריח ארי אע"ג דאית ליה פסידא, והכא אמרינן דמבריח ארי הוא דלית ליה פסידא, ופירשו דהני תרי לשני מישך שייכי אהדדי דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא חשיב מבריח ארי, א"נ לית ליה פסידא אע"ג דהוי שלא מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו חשיב נמי מבריח ארי, והיכא דאיכא תרתי שלא מדעתו ואית ליה פסידא לא חשיב מבריח ארי ומשלמין לו מה שהפסיד ע"ש, הרי בהדיא דהיכא דהבריח ארי שלא מדעתו ואית ליה פסידא משלמין לו, ולכאורה יש להקשות על זה מההיא דנתפס על חבירו שהביא מר"ן בס' ב' והם דברי הירושלמי אמתניתין דפ' שני דייני גזירות והביאו הרא"ש שם להלכה וז"ל הירושלמי דאמר ריב"ל אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנונא ובגולגולתא יע"ש, ואיירי בראובן שהיה חייב מעות לגוי ואנס הגוי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן, אין ראובן חייב לשלם לשמעון מה שלקח ממנו האנס בשבילו. אלא א"כ היה החוב שהיה לאנס על ראובן מן המס שזהו לשון הטור בסי' שפ"ח יע"ש, הרי דשלא מדעתו הבריח ארי מנכסי חבירו שפרע בשבילו והיינו אית ליה פסידא וקאמר דאין ראובן חייב לשלם, וכד דייקינן שפיר נראה דאין כאן קושיא, דלכך דקדקו בלשונם התו' והרא"ש וכתבו דשלא מדעתו היינו שחבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו, נלמד מדבריהם דדוקא כשבעל העדר עצמו מכריחו להבריח ארי מעדרו הוא דאמרינן דבהיכא דאית ליה פסידא משלם לו בעל העדר, משא"כ התם שהגוי אנסו לפרוע החוב בשביל ראובן וראובן לא אמר ליה ולא מידי יש לנו לומר זה הוא לשון הסמ"ע בסי' שפ"ח ס"ק י"ז דרוע מזלו גרים ליה שיהא נתפס עבורו אף שנפטר חבירו ע"י כך מחובו יכול לומר מפייס הוינא ליה עד דפוטריני בלא דמים, וכמ"ש מר"ן בריש סי' קכ"ח בההיא דפורע חובו יע"ש, וא"כ בנ"ד שהקהל שהם בעלי העדר הכריחוהו ושלחו אותו לאברוחי ארי מעדרם ואית ליה פסידא משלמין ליה מה שהפסיד, ומה גם למ"ש התוס' והרא"ש שם דהא דפטרינן בעל העדר כשזה מבריח לו ארי מעדרו היינו כשאין הדבר ברור שיבוא לידי הפסד, כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבוא לכאן או לאו ואינו מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבוא, אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבוא לידי הפסד אז ודאי נוטל שכרו. ואם הוציא ממונו והציל הכל יפרע לו בעל הנכסים. וכו' ופורע חובו נמי לאו מידי יהיב ליה אלא מצילו מצער בעלמא וכו' כדמפרש טעמא בירושלמי מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל יע"ש.

וא"כ בנ"ד שהדבר ברור וקרוב לודאי שיבואו לידי הפסד אם לא היו מקדמים פני שניהם חותן המלך ואחיו הנז' ברצי כסף והלך איזה יחיד מהצבור בשבילם להבריחם מעליהם אפי' בלתי רשותם משלמין לו וכ"ש הכא שהלך ברשות.

ועוד איכא טעמא לחייבם לשלם להר"מ הנז' אפי' אם הלך מדעתו בלי רשותם ולא חשיב מבריח ארי כיון שהוא מהמיוחדים שבעדר שעל פיהם יסעו וע"פ יחנו כל עם הקהל הו"ל כאפוטרופוס וממונה דלית דין ולית דיין דמשלמין לו, וכדכתב הרשב"א בתשובה הביאה מר"ן ב"י בסי' קס"ג ובסי' קכ"ח וז"ל ואינו יכול לפטור עצמו מדין מבריח ארי מנכסי חבירו לפי שהפרנסים כאפוטרופוסים או ממונים הם עכ"ל, והביאה מור"ם בהגה בסי' קכ"ח יע"ש, ועוד דכיון דכל עם הקהל חשיבי כשותפים בעניינים אלו וכיוצא בהם [וזהו הטעם דבארנונא וגולגולתא חייב לשלם לו משום דהם כשותפים ודו"ק] אם עמד א' והוציא הוצאות לאברוחי ארי מעליהם פשיטא דמשלמים לו וכדכתב מר"ן בשם תשובת הרשב"א שם וז"ל נאמני הקהל לוו מגוי אלף דינרים והגוי משכן בהמות היהודים ובעלי הבהמות פחדו שלא ימותו ופדו אותם והקהל טוענים שאינם חייבין לשלם. תשובה אין זה כפורע חובו של חבירו שזה מוכרח לפרוע מחמתו ומחמת כל הקהל דכשותפים הם ומחמת כלם לוו וכלם חייבים לשלם, עכ"ל, הרי דאע"ג דנתפסו ונתמשכנו בעלי הבהמות ופרעו בשביל הקהל לא איבדו מעותם מטעם דחשיבי כשותפים.

וא"כ בנ"ד אף אי הוה חשבינן ליה כדין נתפס על חבירו כיון שהוא כשותף עמהם ופרע בשבילם לא איבד מעותיו אפי' אם היה פורע לרצונו וכ"ש היכא דנתפס כדמשמע מלשון התשובה הנז' דמיירי כשהגוי משכן בהמות היהודים שאינם מנאמני הקהל שלוו ממנו דאלולי לא משכן הבהמות לא היו פורעים מדעתם ובר מן דין אפי' אם היה הר"מ הנז' חייב בדין יש לנו לפוטרו מטעם שאם אתה אומר כן אין דורש ואין מבקש בצרכי צבור ודמיא לההיא דכתב מר"ן בסי' ש"פ ס"ג במי שרדף אחר הרודף להציל את הנרדף ושיבר כלים בין של רודף בין של כל אדם דפטור כדי שלא יבואו לימנע מלהציל את הנרדף הגם שהיה חייב בדין ומזה מצא מקום פטור הרב מטה אהרן בסי' קי"ח לנדון קרוב לזה יע"ש, וכן מצינו לרבותינו בעלי התוס' בפ' ב' דייני גזירות דף ק"ז וק"ח בד"ה חנן אומר וכו' שכתבו בההיא והביאה מר"ן בסי' ש"פ סעיף א' דרועה שקדם ברועים ובמקלות בשכר דחוזר ונוטל שכר מב"ה דאע"ג דאברוחי ארי בעלמא הוא ומן הדין היה פטור ב"ה והרועה איבד מעותיו אפ"ה חייבוהו לב"ה לשלם לו כדי שיעסוק להבריח את הארי ותקנת חכמים היא יע"ש. וכ"ש הכא בנ"ד דיש לפוטרו משום דאיכא תרתי כדי שיעסוק להבריח ארי ועוד מטעם שאם אתה אומר כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא ואין לך אדם שיעסוק עם הצבור לתועלת הכולל ולאו כרוכלא אנא דליחשוב וליזיל כל חלקי הסותר ראיותיו כי כבר מתוך מ"ש יראה כי המה כרעו ונפלו ונמסו כהמס דונג מפני אש דלאו נתפס על חבירו מקרי ולאו שליח שהוזק מחמת השליחות מקרי ובההיא דשליח שהוזק מחמת השליחות נראה דוקא כשהגיעו ההיזק ממקום אחר אלא שהשליחות גרמא לו ראית פנים שנראה בעליל והעלילו עליו ממקום אחר, אבל אם היתה העלילה בגוף השליחות עצמה כי הכא פשיטא דחייב המשלח, ומהתימה על היחידים העומדים על הפקודים איך נועצו לב יחדיו לנעול דלת בפני העוסקים עם הצבור ואם מנהיגן של אלו הוא רעיא חגירא למה יהיו הם כעזי רהטן, ומה גם בזמן הזה שהיו שריה כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה ואין דורש ומבקש בצרכי צבור.

והאדם יראה לעינים שלא בא אלא לספר אלא מעשה שהיה, ועכ"ז אי הואי מילתא שנראית בעיניו נגד ראיותיו שהביא בעודה בכפו יבלענה, יכחדנה תחת לשונו ולא הוצרכנו להביא השמטותיו דאפי' לפי דבריו זכאי הר"מ בדינו כאמור, ובההוא פרט שאמר האלשריף שבעלי חצרות הבורית יתנו וכו' אין צריך להאריך בו כי נודע הדבר שלא מעצמו אמרה אלא ע"י בקשת הזולת, ולראית האמת לבל תהא נעדרת חתמתי שנת ישלם לבעליו לפ"ק

אברהם **(הוא תלמיד אחד מתלמידי הגאון המחבר זצוק"ל.)** בן לא"א יעקב אציני ס"ט

הדברים מוכיחים שהשמן שנטל הגוי ממאיר צבע הוא חליפי ותמורת התשורה שהיתה ראויה לו ממנו מכללות הצבור והם פשעו ממה שהקבילו פני אחד מהשנים היושבים במסיבה אחת שזה פשיעה רבתי וחסרון גדול להאחר אשר לא הקבילו פניו בתשורה כמו שהקבילו פני האחיו אשר לא כדת מנימוסי המלכות וכדי שלא יהיה שואל חלקו בפיו עשה דרך כבוד ודרך תחבולה עד שלקח משלוחם הסך השמן בעד התשורה הראויה לו מכללות הצבור, ולכן חייבים הצבור לפרוע למאיר הנז' מה שנטל ממנו הגוי בעד התשורה הראויה ורמיא עליהם, וא"כ זה הר' יהושע שהביא ראיה מס"ב דסי' קכ"ח מי שנתפס על חבירו וכו' אין חבירו חייב לשלם לו פקח שבהם אומר לו שטיא שפיל לסיפיה דדינא אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם חוץ וכו' או הנתפס על התשורה וכו' ע"כ שהרי ברור הדבר לפקחים שבגלל התשורה לקח ממנו מה שלקח, וזה שכתבנו אינו לשיטתו דאחשיביה לנדון זה נתפס על חבירו, ולכך כתבנו אפי' לשיטותו צריכים הצבור לפרוע למאיר הנז' משל צבור אבל לקושטא דמילתא דמיונא כאריה דמאחר דבשליחותם הלך והם פשעו במה שלא נתנו לו שתי תשורות שע"י כך הטילו קנאה ותחרות ולא נח רוגזיה עד שנטל ממאיר מה שנטל נמצא דע"י הוזק דלא הוו אלא גירי דידהו וחייבים לשלם לו היזקו והפסדו מדינא דגרמי וההיא דסי' קכ"ח ס"ב אין לה דמיון ושייכות לנדון זה דהתם לא היה ההיזק נמשך מחמת פשיעת המשלח דלא נמשך לו ההיזק אלא מחמת השליחות ושכן מבואר להדיא בב"י בשם תשובת הרמב"ן דלא היה היזק נמשך מחמת פשיעת המשלח אלא מחמת השליחות והוא דפטור ושכן דקדוק הדין שכתב וז"ל מחמת שליחות שולחו ע"כ דאלו מחמת פשיעת שולחו כנ"ד חייב, ומה שכתב הר' יהושע דבסי' קפ"ח כתב מר"ן מי שהגיע לו היזק מחמת שולחו זה שקר ואינו אלא טועה מחסרון ידיעה שאינה ניכרת לו לגודל חשבון ערכו בעיניו וכמדומה שרצה להגיה דברי מר"ן לרוב חסרון ידיעתו ולגודל גבהות לבו בעיניו שהרי לשון מר"ן הוא מחמת שליחות שולחו, ומה גם דנתפס על חבירו ופורע חובו של חבירו דאין חבירו חייב לשלם לו, ומשום טעמא דמבריח ארי מנכסי חבירו אינו אלא משום דלא הוי מדעת הבעלים אבל אי הוה מדעת הבעלים השתא דאית ליה פסידא חייב לשלם לו דחשיב ליה למאיר הנז' מדעת בעלים, אם משום שבהסכמתם הלך ואם משום שהוא מיחידי הקהל ומזט"ה וכמו שהוכיח כל זה בראיות ברורות החכם כהה"ר ישועה נר"ו בכתבו בפנים שהחתים עליו אחד מהתלמידים, ואין צורך לכפול האמור יע"ש שכל דבריו כנים ואמתיים יפה אמר יפה דבר ויפה דן, שחייבים הקהל שלהם לפרוע למאיר כל הפסידו ודבריו של הר' יהושע מהבל ימעטו, ולית בהו ממשא לא הוזקקנו לחתום פה אלא להציל עשוק ושלא תהיה האמת נעדרת ולראיה ח"פ בשבט משנת ואיש תבונות יחרי"ש לפ"ק בפאם יע"א:

שמואל שאול אבן דנאן ס"ט רפאל עובר אבן צור ס"ט אליהו הצרפתי ס"ט

בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא הי' מסעוד אלקובי בתע"ג והגיד שהוא היה נגיד בעיר הלזו קצת:

חדשים משנה שעברה ובאותו זמן בא לעיר הלזו האלשריף מולאי למאמון עז"א ואחיו מו' רשיד עז"א וביום בואם לעת ערב הוליך האלשריף הנז' ולאחיו הנז' תשורה כמנהג, תרנגולים. ולעת הבקר אור הוליך עוד הוא והר' מאיר צבע והי' מסעוד ן' חיון סך מעות למולאי למאמון הנז' תשורה מפני שנעשה חתן המלך יר"ה ובגמרם נתינת התשורה אמר גוי א' למולאי רשיד הנז' אדוני קנה לי בורית משא בהמתי ואז אמר מולאי רשיד למסעוד הנז' דרוש נא לי ככר בורית שאקנהו א"ל מסעוד הנז' הבורית אינינו מצוי בעיר הלזו א"ל מולאי רשיד הנז' הנה משרתי ילך עמך לחפש חצירי הבורית ואם לא מצא אז כי האמת אתך ואז הלכו כל אחד לדרכי, והר' מאיר הנז' שב למקומו והלך לו לעצמו, ומסעוד אלקובי הנז' נשאר עומד עם המשרת הנז' ואז דחקו המשרת הנז' ויאמר לו קיים גזירת האלשריף ולך נא הראיני את מבוא החצירות הנז', עודם עסוקים והנה הר' מאיר הנז' עובר לפניהם פצה פיו מסעוד הנז' וא"ל זה אחד מבעלי החצירות והלך המשרת עם הר' מאיר הנז' לחפש הבורית ובאותה הליכה לקח המשרת הנז' שמן שעליו מדיינים הק"ק עם הר' מאיר הנז' ע"כ סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתי' הכא תמ"ת בסיון שנת כשח"ר נכון מוצאו והכל קיים.

עוד בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא הי' מסעוד ן' חיון בתע"ג והגיד ככל האמור לעיל בלי תו"מ וברר בעדותו שהר' מאיר הנז'. הלך למקומו ובשעה שעבר עליהם שחזר היה הולך לחצר הבורית שלו ומפתחות החצר הנז' בידו, ע"כ סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתי' הכא תמ"ת בחדש הנז' שנה הנז' והכל שריר ובריר וקיים.

מסעוד בר מכלוף ה"ן הרוש שלום ן' מאמאן

האמת דפורע חוב חבירו מדעת חבירו דחייב חבירו לפורעו, וכ"מ מל' רש"י ז"ל שהביאו מר"ן בב"י ריש סי' קכ"ח וז"ל וה"ה נמי לכל חוב שעליו ועמד חבירו ופרעו, וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום, וכן הוא שם בלשון הרי"פ ז"ל רבא בר ממל הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו, וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל פכ"ו ממלוה ולוה ז"ל הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו, וכן מפורש באר הטב במהר"ם מטראני סי' רכ"א הובאו דבריו בכה"ג בהגהות הטור אות י"ב סי' קכ"ח ז"ל דוקא שפרעו שלא מדעתו הלוה פטור, אבל מדעת הלוה חייב. ואפי' אם פרע שלא מדעתו כתב מהרי"ו סי' קס"ו ז"ל ואל תשיביני שמקצת רבותינו פסקו הפורע חוב חבירו דפטור מלשלם לו היינו משום שלא היה ביד הפורע כלום משל הלוה מסתמא אמרו רבותינו דדעתו לפוטרו. אבל הכא בנ"ד כיון שהיה ביד לאה משל רחל סתמא דמלתא דדעתה לפרוע ממה שבידה ממון רחל, והביא דבריו אלו מור"ם בהגה קכ"ח וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ה' וכ"כ הרב בכה"ג סי' הנז' אות ד' והביא סברת כמה פוסקים שהניחו יד הסכמתם על סברא זו. והביא גם. סברת מר"ן שהביא הסמ"ע שם דסי' ק"ה ע"ש.

וגדולה מזו מצינו שכתב הרשד"ם בא"ה סי' ל"ו הובאו דבריו בכה"ג סי' הנז' אות יו"ד ז"ל אם פרע חוב חבירו בפניו איפשר שחייב לשלם.

כ"ש וק"ו היכא שהכריחו חבירו לפרוע בעדו דודאי חייב לשלם דהא ברשותיה קא עבוד ובשליחותיה קא עסיק, וכ"מ בתשובה להרא"ש ז"ל כלל ע"ד ה' הביאה מר"ן בביתו סי' ע"ז מחו' ב' ז"ל שנים שלוו ונעשו אחראין וערבנין והא' פרע כל החוב ונתן המלוה השטר ביד הפורע אם נאמר שהפסיד מעותיו כדין כל הפורע שט"ח של חבירו, תשובה הא מילתא דפשיטא היא כיון שמן הדין יכול המלוה לגבות ממנו כל חובו שחבירו חייב לפרוע לו חלקו, דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתו קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מבריח ארי וכו' עכ"ל, וכ"נ מתשובת מהריט"ץ סי' ק"ן עש"ד, הרי מבואר דהיכא דפרע מדעתו או אם היה בידו משלו או שהוכרח דחייב לשלם.

כ"ש וק"ו היכא דנקבצו נאספו נתחברו דהוכרח ומדעתו מי הוא זה ואיזהו אשר ימלאנו לבו לומר דפטור. אלא בנד"ד נעדרו נעתמו ספו תמו כל הדרכים הללו ואין אחת מהם בנ"ד. דהרי מאיר הנז' לא היה עוסק עדיין בשליחותם וכבר נפסקה השליחות והלך לו הי' מאיר הנז' למקומו ככתוב בקב"ע הנ"ב וא"כ מהיכא תיתי לחייב הקהל אחרי שכבר שב למקומו, ואפי' אם היה כדברו שהכריחוהו הקהל ישצ"ו ומדעתם הלך הרי נפסקה השליחות וחזר למקומו ככתוב בפנים (נ"ב כיון שהגיד בפסקו הא' הנה משרתי ילך עמכם בלשון רבים אז הלך וכו'. והיה לפניו הר"מ הנז' וכו' היאך חוזר ומגיד שנפסקה השליחות ואם נפסקה השליחות למה דן בו דין מי שהגיע לו היזק מחמת שולחו יע"ש].

ועתה אביא להשיב על דברי המשיג עלי אשר לא כדת והטיח עלי על לא חמס בכפי לא כן אנכי עמדי חלילה לי להשיב דברים קשים, ומדברי העדים יתברר האמת ואם הכחדתי שום דבר תחת לשוני הלא דברי העדים כתובים ומהם יתודע האמת והצדק.

והנה במ"ש שנפסקה השליחות והלך לו הדין ברור שהדין עם הקהל ישצ"ו ופטורים הם אלא שרציתי לחזור על כל הצדדין שכתב. הנה מ"ש דהיכא שהיה הדבר ברור שיבואו לידי הפסד וכו' והלך איזה יחיד וכו' האמת והצדק אלו היה כדבר האמור דהיה בריא היזקא וכל רואיו יכירוהו והלך איזה יחיד מדעתו כ"ש שהוכרח לכך ודאי דלאו זו דמשלמין לו אלא אף זו שמחזיקין לו טובה ולא מקרי פורע חוב חבירו כדכת' הגמ"י בפ"ג מנזקי ממון ז"ל ולפ"ז הפודה שבויים אפי' שלא מדעתם כגון שאין יכול לבוא אליהם ולשאול להם אם יש לפדותם חוזר וגובה מהם ולא חשיב מבריח ארי כיון דבריא היזיקא, וכ"נ ממ"ש בפ"ח מחובל ומזיק ז"ל יש מדקדקין מכאן דפודה חבירו וכו' מיד שבאין וזה לא בקש ממנו דהניח מעותיו על קה"ץ והרב אמר דוקא עמד ופרנס וכו' אלא ש"מ דלא שייך אלא בב"ח ולא בגזלן דוחק כי אינו מתפייס [ברצי כסף] בפטומי מילי כי אם ברצי כסף [היינו בריא היזקא] וכ"נ מתשו' מהר"ם סיי"ז והביאה הש"ך קכ"ח ס"ק ז"ל ואותם שאומרים ששמעון לא יתן כלום מדמי פדיונו דדמי לפורע חובו של חבירו ומבריח ארי וכו' הא ליתא דמבריח ארי לא שייך אלא היכא דמצילו מהצער ולא מן ההפסד אבל היכא שהצילו מן ההפסד [היינו היכא דבריא היזקא כנדון דידיה דפדה שבוי מדעתו ולא נתפס] לא הוי מבריח ארי ומשלם לו עש"ד וכ"כ מהר"י וייל ז"ל סי' קמ"ח על מי שפדה אשת חבירו והבעל לא רצה לתת פדיון כי טען שפדה שלא ברשות ועוד דפדה ביותר מהראוי והאריך להשיב דחייב לשלם ובסי' קמ"ט האריך לחזק דבריו במסמרות תקועים ואדרבא ראוי להחזיק לו טובה. וכ"פ מור"ם בי"ד ס"ס רנ"ב וכנה"ג בקא"ח בב"י אות ל"ו כתב דעת קצת פוסקים דסבירא להו כן יעש"ד.

ואדרבא אם היה כדבריו חיובא רמי עליה היכא דראה חבירו רדוף להצילו דגרסי' פ' בן סורר דף ע"ג ע"א ז"ל מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וכו' או ליסטים באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל והשיבותו לו וכו' אי מהתם הו"א ה"מ בנפשו אבל מיטרח ומיגר אגורי לא קמ"ל והביאה הרי"פ ז"ל והרא"ש כתב ז"ל והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול כדאמר לקמן נרדף ששבר את הכלים וכו' של כל אדם חייב ואם היה מחוייב להציל את הנרדף בממונו א"כ יפטר משבירת הכלים שהרי ממון חבירו מחוייב להציל וכו', ורבינו בעל הטורים כתבה לפסק הלכה סי' תכ"ו ומרן אסברה שם בביתו וכתבה בשולחנו הטהור לפסק הלכה אלא דהשמיטו ההיא דהניצול חייב לפרוע וכו' והסמ"ע שם ס"ק א' תמה עליו ז"ל ומהתימא שהשמיטו המחבר ומורם והש"ך שם כתב דכתבו מורם בי"ד רנ"ג, ומהרי"ו בתשו' הנז' דסי' קמ"ח וקמ"ט הביא בריתא זו ודברי האשרי עליה.

הרי הדבר ברור דהיכא שהיה ההפסד ברור והלך איזה יחיד מדעתו כ"ש שהוכרח מאת חבירו דמה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו ויישר חיליה וחיובא רמי רחמנא עליה, אלא שבנ"ד לא היה ההפסד ברור ואי משום מה שכתבו הרבנים מאורי הגולה דמנימוסי המלכות צריכים תשורה לשניהם, זה הוא במקום שלא נתנו להם תשורה כוללת לשניהם משא"כ דהתשורה הנוהגת לתת להאלשרפא עז"א [נ"ב זה שקר גמור שהתרנגולים מוליכין אותן לכל שהוא שרי'ף תיכף לביאתו לצורך מאכלו וביום מוליכין לו תשורה לראוי לתשורה] היא התרנגולים הרי הוליכום מבערב ככתוב במסכת עדויות ותשורת המעות אינה אלא מפני שנעשה חותן המלך יר"ה ככתוב שם בק"ע.

עוד כתב שהוא מהמיוחדים שבעדר וכו' הו"ל כאפוטרופוס וממונה וכו' כדכתב הרשב"א וכו' הביאה מר"ן וכו' קכ"ח וקס"ג ואינו יכול לפטור עצמו מדין מבריח ארי וכו' לפי שהפרנסים כאפוטרופוסים וממונים הם עכ"ל, תמהתי עליו איך בלע בנעימה התשובה דכתב מרן בשם הרשב"א ז"ל למעלה מזו ז"ל אי נמי בשעשו אותה הוצאה זט"ה ולא שיהיו אותם חשובי הקהל לבד אלא שמינו אותם בני העיר סתם על עסקי צבור כמו שמפורש בירוש' פ' בני העיר עכ"ל, ולישנא דההיא תשובה קרי בחיל ואמר לפי שהפרנסים כאפוטרופוסים הרי לך דקאמר פרנסים ור"ל שנתמנו מהצבור כאותה שאמרו פרנס שנתמנה על הצבור כ"ש שהתשו' הכתובה בסי' קכ"ח כתב הכנה"ג בהגהת ב"י אות ח' שהיא בהרשב"א בסי' תרמ"ד ושם בסי' תרמ"ד מבואר ז"ל שנשאל על מי שפטרו המלך בחותמו ממסים שאם עשו הקהל הוצאה בצרכי צבור וכו' והוא טוען שהוא פטור דהוא כמבריח ארי מנכסי' ובתשובתו ז"ל ז"ל וכן אינן יכולין ליפטר מדין מבריח ארי מנכסי חבירו ופורע חובו של חבירו דבכלל דברים אלו כצבור הן והרי הן כשאר בני העיר ואין יכולין לומר לפרנסי הקהל אין אנו חייבין מפני שאתם מבריחין ארי מנכסינו אתם פרעתם חובינו לפי שהפרנסין ממונין וכאפוטרופוסים הם:

[כ"כ כה"ג קכ"ח ל"א. כ"ז באחר אבל בממונה הקהל הו"ל כשליח וכאלו תבעו הבעלים מ"ץ כ"ב].

וכ"מ דבעינן נתמנו מהצבור ככתב מר"ן בב"י א"ח קנ"ג דף צ"ד ד"ה וכתב הר"ן וכו' והביא הירושלמי ז"ל ג' מב"ה כב"ה ז' מבני העיר כעיר במה הן קיימין אם בשקבלו עליהם אפי' אחד ואי בשלא קבלו עליהם אפי' כמה כי אנן קיימין בסתם וה"פ ג' מב"ה וכו' וכן ז' מבני העיר שמכרו רחוב וכו' דבכל הני מכירתן מכירה אלא דבעינן עלוייא ובתר הק' מה הן קיימין אם בשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו הז' במכר זה אפי' א' ואם בשלא קבלו עליהם כלל ממכרן בזה אפי' היו כמה שמכרו אין ממכרן מכר והעמידוה בסתם כלו' שהעמידו עליהם סתם ז' ט"ה לפקח על עסקי צבור הילכך אעפ"י שלא קבלו עליהם בפי' מכר דברים אלו אפ"ה ממכרן מכר וכ"נ מד"ה ובמרדכי וכו' וכ"נ ממ"ש המ"א שם ס"ק ל"ז [הרי מבואר דבעינן זט"ה שימני אותם לפקח]. וכ"נ ממ"ש בנימוקי מהרמ"ם ז"ל דין אם בררו טובי העיר מתחי' להנהיג קהלם בכל דבר ואפי' יחיד מה שעשה עשוי ויפתח וכו', ור"י בספרו בחלק אדם נתיב י"ד ח"ב הביא ירושלמי זה ופי' כפי' הנז' וז"ל והדין הוא כך אם העמידום על דבר ידוע מן הצבור אפי' א' כל מה שעשה עשוי וכו' ואם העמידום או מנום בסתם לפקח על כל ענייני הצבור או ע"ע אותו ב"ה וכו' אין וכו' ומה שיעשו קיים עד שיהיו ג' מב"ה או ז' מן הצבור ופחות וכו' אין יכולין למנותם בסתם וכו' כדאמרי' בירושלמי וכו' אלא אנן קיימין בסתם לפקח על כל ענייני הצבור וכ"כ דבריו אלו בקיצור בחלק א' מנתיב ג' ז"ל ופי' וז' ט"ה מיירי שנתנו להם רשות הקהל בסתם על עסקי הקהל:

גם הרב מהר"י אלדרבי ז"ל סי' ס"ג האריך בענין זט"ה לענין המסים והביא ירושלמי זה עש"ד, וכ"נ ממ"ש הטור ס"ב ז"ל ש"מ דקנסינן בכה"ג אפי' בח"ל ודוקא גדול הדור כמו ר"ן וכו' או טובי העיר שהמחום רבים עליהם והביאה מר"ן בשולחנו הטהור אלא שכתב במקום רבים ב"ד והסמ"ע אסברה שם ס"ק ט' דר"ל שהמחום הצבור לב"ד והרב כנה"ג כתב וז"ל או טובי שהמחום רבים עליהם ר"י ז"ל, ויראה שמפרש בב"ח ודוקא גדול הדור אעפ"י שלא המחוהו וכו' או טובי העיר שהמחום וכו' ואין כאן הכרח דדילמא קאי אתרויהו ע"ש. הרי מבואר דבעינן טובי העיר שנתמנו מהצבור וא"כ תשובת הרשב"א מיירי בדהמחום רבים עליהם כ"ש שהוא רמז לירושלמי זה ככתוב בתשו' הנז"ל א"כ בנדון דידן אפי' נימא כדבריו כן הוא מ"מ מינוי בעי [משנה את הידוע שהוא א' מטובי העיר שעל ידם נעשה ונגמר כל ענייני הצבור ומנהג פשוט הוא בכל המקומות שמי שנראה בעליל ורצוי לעסוק שולחים היחידים שבעיר להושיבו עמהם בכל קיבוץ שיהיה וזהו מנויו] וכ"ת ששליחותו היא מינויו הרי נפסקה ככתוב בקב"ע והרי עבר ממינויו.

ואפי' נאמר דאין צריך מינוי או דשליחותו שלא מפי בני העיר כולם או רובם היא מינויו [ובשליחות היה עוסק] אפ"ה אין מתשו' הרשב"א ז"ל שום ראיה כלל ואדרבה משם נראה לחייבו דהרשב"א ז"ל מיירי היכא דהיו זט"ה ולמיעוט היו שם שנים דכך דייק לשונו הפרנסים ומיעוט רבים שנים ואפי' לסברת הרא"ם שהביא הבה"ט בא"ח קנ"ג ס"ק י"ח ז"ל זט"ה אינו ר"ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלים בצרכי צבור הרי משתדלים קאמר. ואפי' הנבררים שנבררו מהקהל אם עשו מקצתם ולא כולן אין מעשיהם מעשה כדכתב מהר"י אלדרבי סי' נ"ד ע"ש דבעי שיהיו כולן א"כ בנ"ד נימא אפי' לדבריו דבשליחותן נתמנו שלשתן וא"כ מה שעשה הוא לבדו לאו כלום הוא ומ"ש ועוד דכל עם הקהל חשיבי כשותפים בעניינים אלו וכו' וכדכתב מר"ן וכו' ולצדדין קתני וזהו הטעם דבארנונא וכו' ודו"ק. טעם זה אין לו יסוד ועיקר כלל דהא כתב המ"מ בפ"ח בהלכות חובל ומזיק ז"ל מי שנתפס וכו' ירושלמי ריב"ל אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו וכו' ופסק כריב"ל ונ"ל דטעם אלו מפני שמחוקי המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו, וא"כ אינו בדין שיפסיד עכ"ל ומרן בב"י סי' קכ"ח הביא דברים אלו ככתבן וכלשונן ולא הוסיף ע"ז וא"כ לא מטעם שותפות נגעו בה אלא שמחוקי המלכות למשכן ע"ע אלו כנז'.

ומ"ש שהם שותפים בעניינים אלו וכו' הנה הרשב"א ז"ל עצמו כתב בתשובה הביאה מר"ן בחושן משפט ע"ב מחודש י"ג ז"ל כתב הרשב"א אמרת שנסתפקת במי שנתמשכן ע"י נאמני הקהל וכו' אם נחשוב הנאמן כש"ש תשובה הא פשי' שהקהל מיהא פטורים שהרי אין פורעי המס חייבין זה לזה כלום שנחשוב הקהל כממשכנים על חובם אלא כל יחיד ויחיד לפרוע לשלטון או לב"ח שלוה מחמתו, ובעלילה כתב סי' קס"ג תשובה הכתובה לעיל אח"כ נשתתפו הקהל גם לכל עניינים כאלו אפי' מה שבא על איש או אנשים ידועים מצד מלך או שר או הגמון ואפי' בטעות עלילה מה שלא ראינו שיתוף כזה באחד מהמקומות עכ"ל וכ"כ בתשו' מיימוני א' דס' קנין זה לשונו ע"ע יחיד עם הקהל וה"מ למסים הם שותפים אבל עלילות וארנוניות אינם שותפים בזה ואם השר מעליל על קצת הקהל שלא כדין לא יתנו אחרים וראיה וכו' והובאו תשו' אלו במהר"י אלדרבי סי' שי"ג עש"ד. היוצא מהמחובר דהרשב"א סובר שאין שותפות לקהל כ"ש בעלילות וא"ת מההיא תשובה שהובאה בסי' קכ"ח דנאמני הקהל דחשיב להו שותפין [ואין אנו יכולין לומר שחזר בו כא' מהן שהרי כתב הכנה"ג בסי' ע"ב אות ל"ד בהגהת ב"י ז"ל כתב משה מלך וז"ל כתב הרשב"א אמרת שנסתפקת וכו' נ"ב תשובה זו אינה סותרת לתשובה שהביא הב"י בסי' קכ"ח כתב הרשב"א שאלת נאמני הקהל וכו'] אלא ודאי שאני התם דנאמני הקהל הם שלוו לצורך הקהל [ומיירי בשמינום הקהל כנז"ל] והרי כאלו לוו הקהל כלם בשותפות ואעפ"י שאין לקהל שותפות כלל שאני התם דנעשה ע"י נאמני הקהל.

ואפי' יהיה כדבריו שהם שותפים הרי כתב הכנה"ג סי' קכ"ח בהגהת הטור אות ט"ז ז"ל א"צ לשלם וכו' מסתמא זה הדין ג"כ בשותפין וכ"ש שהעלילו עליו ולקחו שלא כדין מהר"ם מינץ. אמר המאסף אבל הרא"ש בתשו' כלל ע"ד סי' ה' הביאה הב"י בסי' ע"ז מחו' ורמזה בסי' זה כתב דבשותפין שמתחי' נעשו אחראין וערבאין זל"ז אין דין הפורע חוב של חבירו אמור וצריך לשלם וכ"כ בסה"ת והרשד"ם סי' קע"ו ומהר"א ששון סי' קע"ב אמנם נראה מדברי הרא"ש דדוקא כשהוא חוב מן הדין אבל בעלילה שהעלילו עליו אם פרעו שלא מדעת חבירו אינו חייב לפרוע וכן דעת הרשב"א שהביא רב"י וכ"כ הרשד"ם קע"ו ועיין במהר"י אלדרבי סי' שכ"ד. וכ"כ בפשיטות בלי שום חולק סי' ע"ז אות ט"ל ז"ל הפורע בשביל חבירו ושותפו עלילה שהעלילו עליו אינו חייב לפרוע מהרשד"ם קע"ו וכ"מ במהר"י אלדרבי הנז' סי' שכ"ד הנז' שנשאל על ראובן ושמעון קנו מתוגר סכום צמר כו"ך ופרעו קצת ומת התוגר ובא בנו ותבע משמעון כל מעות הצמר ונתפשו וכו' ותבע ראובן משמעון חצי המעות והשיב ראובן אנו לא היינו חייבין אלא כו"ך ואם התוגר מעליל עליך או שהיה לך וכו' עם אביו והשיב הרב ז"ל שהדין עם ראובן ואינו חייב לשלם כי אם הסך שנשאר חייב באמת שהרי בגדולה מזו כתב הרמב"ם מי שנתפס בעד חבירו וכו' הרי לך שאפי' היתה התביעה על ראובן לבדו לא היה חייב ראובן לשלם לשמעון מה שהוציא בשבילו, כ"ש בנ"ד שהיתה התביעה על שמעון דפשיטא ופשי' שאין חייב ראובן כלל כלל לסייעו וכ"פ הטור סי' קכ"ח ושפ"ח ראובן חייב וכו' הרי שאפי' שהחוב שתובע האנס הוא אמת ותובעו בשביל ראובן מ"מ אינו חייב ראובן לפרוע לשמעון, כ"ש בנ"ד שהתביעה היא עלילה ולא תבע בשביל ראובן לא כ"ש שפטור ראובן מכללם עכ"ל והאריך שם עש"ד, הרי מבואר דאפי' בשותפין לא נאמר דין העלילה ואין ללמוד ממ"ש מהריט"ץ ז"ל סי' רנ"ה [ולומר, דס"ל דאף בשותף הדבר אמור] שנשאל על ראובן שלח לשמעון לקנות סחורה ביניהם וקנה הסחורה והניחה אצלו וכשנשמע הדבר במקום ראובן נתפס ראובן והעלילו עליו על מכס הסחורה וכו' ושמעון השיב אם העלילו עליך מזלך גרם והשיב הרב לכאורה נראה דשמעון פטור דהא נקטינן הנתפס על חבירו וכו' אמנם כד עיינינן שפיר נשכח דהיינו הנתפס על חבירו דאינו שותף אבל אם הוא שותף חייב וכו' שהרי הרב כייל ותני וז"ל הרי הדבר מפורש דכל הפסד הנמשך מסחורת השותפות אעפ"י שלא נתפס אלא ראובן כיון שנתפס על עסקי השותפות הוי בין שניהם דלא פטר הרא"ש ז"ל אלא אם נשבה שהיא הפסיד גופו אבל הפסיד ממון השותפים חייבים גם שניהם וזה פשוט אין להאריך בראיות זהו בכל שני שותפים עכ"ל וא"כ לא דבר הרב אלא כשיש סחורות השות' כמבואר שם:

ומ"ש הרבנים ז"ל שפיל לסיפא דדינא אין לך מי שנתפס וכו' או הנתפס על התשורה, אחרי שאילת המחילה והסליחה מרבותינו הרי סיפא דסיפא שנותן כל איש למלך בעוברו עליהם הוא או חיילותיו ואם יחשבו אלו מחיילותיו צריכין לומר בגלל פ' ופ' וזה פי' שבעלי החצרות הם שיתנו, ומ"ש דרוצה אני להגיה חלילה לי כי מה אני שאכניס ראשי בין ההרים הרמים ופשטיה דקרא לא ידענא כ"ש להגיה ומי' שליחות נשמטה מתחת הקולמוס וכבר אדונינו דוד הע"ה אמר שגיאות מי יבין ומ"ש דבשליחות' הלך הרי נתבאר בק"ע שנפסקה שליחותו ומ"ש אני בתחי' בטענת הר"מ הנז' ז"ל יען שבשליחותם הפסיד ונולי שליחותם לא היה נראה לעיני העמים וכו' ר"ל אמ"ל הוא אלולי שליחותכם היה מתחבא כל היום כלו ולא יצא אפי' אחר שליחותם החוצה וע"י השליחות יצא ואעפ"י שבשעה שנתפס לא היה עוסק בשליחותם כמבו' בקב"ע ומ"ש שלקח בתורת תחבולה הרי כתוב בקב"ע שבהיותם עומדים שם בא אליו גוי וא"ל אדוני קנה לי משא בהמתי בורית, ומ"ש שהם חייבים מדינא דגרמי כבר מבואר דנפסקה השליחות והלך לו למקומו ואפי' אם נעשה לו זה והוא עדיין עסוק בשליחותם לא הוה בריא הזיקא כשהלך עמו ועיין מ"ש הסמ"ע ס"ק א' שפ"ו ותמצא דלא הוי נ"ד גרמי, אחלה את פני צורי יסייעני להיות כל ימי ושני מן הנעלבים ולא מן העולבים ויעמידני על האמת ויצילני משגיאות.

נאם הצעיר ע"ה ב"ה יהושע ל בלא"א אהרן אבן זכרי סיל"ט

ולענין העדים שהעידו הכתובים לעיל אעפ"י שהם מבני העיר ופורעי המס עיין ס"ס ל"ז ואין צורך להאריך.

גם אלה דברי הצעיר יהושע

נדרשתי לחוות דעתי בפס"ד הראשון שכתב ופסק החכם כהה"ר יהושע בן זכרי נר"ו ואחר שהשקפתי על דבריו ועל הראיות שהביא והעדויות שהועדו על ענין זה וסדר המעשה איך היה וגם על דברי כהה"ר ישועה בוטבול נר"ו החולק עליו ושלשה מב"ד שבפאם יע"א המסייעים לדברי כהה"ר יהושע הנז' ועמדתי על כל דבריהם החל וגמור ראיתי שדברי הה"ר יהושע הנז' צדקו יחדיו ויקש דבריו מדבריהם ולפי ענ"ד פטורים הקהל ישצ"ו גם בעלי החצירות מתביעת ר' מאיר צבע הנז' מהשמן זית הנז' שנטל השרי'ף הנז' וכיון שהיא עלילה כמו שאבאר מזלו גרם וקי"ל דהקהל שותפים במסים וכו' ולא בעלילות ולכן אין אחד מהם נתפס על הקהל ואם נתפס הוא ישא משאו לבדו ומזלו גרם. ונדון זה אינו נכנס אפי' בגדר אין אדם נתפס על חבירו שהיא החלוקה הראשונה בסי' שפ"ח ו' וסי' קכ"ח ס"ב שז"ל ס"ב מי שנתפס על חבירו ולקחו גוים ממנו ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם וכו' עכ"ל דהתם לקחו ממון בשביל חבירו אלא טעם הפיטור התם הוא משום שאינו מס הקצוב ולא תשורה וכו' אבל הוא כעלילה אבל בנ"ד מעולם לא נתפס כלל בשביל הקהל כדי שיכנס נ"ד זה בגדר נתפס על חבירו כדי לפוטרו בשביל שהיא עלילה שהרי סדר הענין כך היה שהוא הוליך התשורה עם שנים אחרים מהקהל וקבלה ולא אמר כלום על התשורה ונגמרה שליחותו כיון שקבל התשורה אלא שאח"ך רצה לחדש עלילה אחרת ונסתבך בככר של בורית שימכרו לו כדי למלאות משא בהמתו לחבירו ששאל אותה ובקש בקשה זו ממנו וע"ז השיבו הנגיד שאין הבורית מצוי כעת בעיר הלזו והשיבם הוא שילך חבירו לצ'ייאר אש'בון לחפש אחר הבורית הנז' אולי ימצא כלום והלך חבירו וחפש ולא מצא כלום ונגמרה העלילה השנית, ויהי בהיותם בדרך קודם חפשם פגעו את מאיר צבע שהוא א' מבעלי הצ'ייאר אש'בון ואמר הנגיד למשרת הנז' זה א' מבעלי הצ'ייאר אש'בון ועל היראה זו אין על הנגיד אשמה בדבר שהרי נאנס להורות והורה וכיון שלא נשא ונתן ביד פטור, אך אחר שהלכו וחפשו ולא מצאו בורית מצא המשרת שמן זית ונטלו זו היא עלילה שלישית ומזלו של מאיר גרם שמצא שמן זית במה להסתבך ואע"פ שאחר שנטלו השארי'ף הנז' אמר שיתנו בעלי חצירות די ש'בון להר' מאיר הנז' אפ"ה אינם חייבים לפרוע לו כלום ולא מפיו אנו חיין מאחר שאינו. לא שר ולא שופט בעיר שדינו כמלך כמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה הריב"ש בסי' רע"א וגם הרב בהגה בסי' רל"ו הביא דברים אלו ובאר הגולה שם בסי' הנז' הביא דברי הרב המגיד שכתב דוקא בדין החקוק ר"ל שהוא חקוק לכל ולא לא' לבדו שאם הוא חקוק לכל הוא דינא דמלכותא דינא, אבל אם אינו חקוק לכל הוא חמסנותא וכו', והוא מדברי הרמב"ם והעתיקו הרב מר"ן בסי' שס"ט ס"ח, באופן שאין הק"ק חייבים לשמוע ולקבל דבריו כיון שאינו מלך ולא שר ושלטון בעיר, לפי שהמלך יצא טבעו בעיר והסכימו עמו כל בני הארצות וכן ג"כ השר והשלטון, ואף גם זאת אפי' יהיה מלך או שר או שלטון בעיר בעינן דבר שיהיה חקוק לכל ולא לא' בלבד כדאמרן, ואלו השורפ'א אין להם לא דרך מלך ולא דין שר ושלטון וכו' לפי שאינם קבועים בעיר אלא מדי עברם דרך עראי הם שוללים ממון היהודים ולכך הם באים לשלול שלל ולבוז בז מממון היהודים כדכתיב אכלי עמי אכלו לחם, באופן שכל מה שהם גוזלים ונוטלים יש לו דין עלילה בעלמא ובעלילות אין הקהל שותפים ולכן אין אדם נתפס על חבירו ודון מינה ומינה שהתשורה שמובילים להאלשורפ'א העוברים דרך ארצם אין לה דין תשורה הנז' בסי' קכ"ח ס"ב שאדם נתפס עליה שדינה כמס הקצוב דדוקא התשורה שמובילים למלך או לשופט העיר הקבוע או לחיילות שמוביל עמו המלך לכבוש את המקומות וכיוצא אבל התשורות של השורפ'א שאין להם לא דין מלך ולא דין שר ושופט וכיוצא אין לה אלא עלילה לבד ולכן אין אדם נתפס בהם על חבירו כלל, ומעתה נשאר לנו לבאר אם עלילה זו תקרי נמשכה מהשליחות או לאו, וכפי מה שאמרנו לעיל שכבר נגמרה השליחות משעה שנטל השארי'ף התשורה וקבלה ולא אמר כלום ואח"ך העליל על הבורית וגם היא נגמרה ואח"ך העליל על השמן זית א"כ עלילה זו לא נמשכה מהשליחות ואפילו מי שיתעקש ויאמר שנמשכה מהשליחות אפ"ה אין לו אפילו דין גרמא דפטור עליה אלא היא דין גרמא דגרמא ועוד אפי' יהיה במציאות קיים שנמשכה מהשליחות פטור עליה, ואתאן למה שפ' מר"ן בסס"י קפ"ח וז"ל מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו עכ"ל, הרי דסברת הרב בין אם בא לו ההיזק מחמת שליחות שולחו בין אם בא לו ההיזק מחמת השליחות פטור המשלח הנז' אבל הרב המבי"ט בסי' קכ"ג חולק ע"ז ומחלק ואומר דדוקא אם בא לו ההיזק מחמת השליחות הוא פטור אבל אם בא לו ההיזק מחמת שולחו הוא דחייב שכן כתב וז"ל דהיינו שהגיע לו ההיזק מחמת השליחות לא מחמת השולח עצמו שהוא חייב להם דבר או שהעלילו עליו דבר ותבעוהו מזה שהוא שלוחו שזה ודאי חייב המשלח, וחיליה וראייתו היא מדין ערב שהוא שלוחו של לוה ופסק מרן בסי' קל"א ס"ז וכן פסק הרב בהגה שם שכל מה שיפסיד הערב בשביל זה או כל מה שיעלילו עליו הכל חייב בו הלוה לפורעהו לו עספ"א והיינו קודם שנפטר מהערבות אבל לאחר שנפטר הערב מהערבות פטור הלוה אעפ"י שבאה לו העלילה מחמת המשלח פטור הלוה כנז' וז"ל מר"ן שמעון יצא ערב בשביל ראובן והלך לו ראובן והוצרך שמעון לפרוע בשבילו כשבא ראובן תבעו שמעון ואמר לו לא היה לך לפורעו כי כבר פרעתיו ויש לי שטר פרעון ממנו אמר לו שמעון הוצרכתי לפרוע כל זמן שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת שטר החוב ביד הגוי הדין עם שמעון וחייב ראובן לשלם כל מה שיברר שנתן לגוי אע"פ שהגוי תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו והבירור יהיה ע"י עדים וכו' עכ"ל, וסיים בהגה וז"ל וה"ה בכל ערב לגוי בשביל ישראל חבירו אפי' העליל הגוי על הערב מכח הערבות חייב הלוה לסלקו ודוקא וכו' עכ"ל. נקטינן מהכא שהערב שהוא שלוחו של לוה כל מה שיפסיד מחמת הערבות והחוב הנז' חייב הלוה לשלם לו ואפי' עלילה, הרי שכל נזק דאתי מחמתיה דהלוה שהוא המשלח לערב שהוא השליח ואפי' עלילה חייב המשלח הנז' לפורעו ולכן פסק הרב המבי"ט דכל מאי דאתי מחמת המשלח הן חוב הן עלילה לשליח חייב המשלח לפורעו לו אבל מחמת השליחות לבד הוא פטור והיא תשובת מהר"מ וממילא ההיא דערב תקשה לסברת מר"ן בסי' קפ"ח הנז' דפוטר לשניהם דהיינו אפי' מאי דאתי מחמת המשלח פטור ואילו בדין הערב כתב שחייב וי"ל דסבר הרב מר"ן דשאני גבי ערב כיון דבא לו ההפסד והעלילה מחמת החוב שהוא ערב בו ע"י בקשתו של לוה התם הוא דחייב הלוה לפרוע לו הזיקו כיון דשכיח הזיקא שיולדו עלילות מחמת החוב ולכך חייב הלוה שהוא המשלח ומשעביד נפשיה לזה כיון דידע שההפסד מצוי' לא כן גבי ההיא דסי' קפ"ח דלא היה חוב ידוע על המשלח רק אח"ך הוא שחידש עליו תביעה מחדש חוב או מחמת עלילה משום הכי פטור המשלח מאחר שלא היה ידוע החוב מעיקרא לא שעבד נפשיה המשלח באופן דלס'

מרן מיהא שקבלנו עלינו סברתו הרי פטור משניהם המשלח הן דאתי ההיזק לשליח מחמת שליחות המשלח הן מחמת השליחות א"כ בנ"ד אפי' תחשוב שמחמת המשלח שהם הקהל יצ"ו בא לו ההיזק של השמן זית הרי אמרנו:

דלס' מרן פטור לעולם בין בא לו ההיזק מחמת המשלח בין בא לו ההיזק מחמת השליח וכ"ש שכפי האמת עלילת השמן זית לא באה לא מחמת המשלח ולא מחמת השליחות שהרי שליחות התשורה כבר נפסקה ונגמרה בקבלת התשורה ושליחות עלילת הבורית כבר נגמרה מאחר שלא מצא וא"כ עלילת השמן זית אינה כי אם גרמא דגרמא ופנים חדשות באו לכאן שמחמת שמצא השמן זית חדש העלילה בהיסח:

הדעת ובזה יצאנו ידי חובת פס"ד זה שמכחו יצאו הק"ק, פטורים בדומים ובזה די והותר ושוב אין אנו צריכים להטפל ולהשיב על דברי כהה"ר ישועה בוטבול וב"ד של שלש יצ"ו שבפאם יע"א שהסכימו עמו לפי שכל דבריהם וראיותיהם בנויים על יסוד נופל לפרקים פרקים. והוא שהם חשבו שהעלילה של השמן זית יצתה מפי מלך או כאילו לא. יצתה מפיו שהוא הטיל אותה על נאמני הקהל שבאו בשליחות הקהל בעדם ובעד כל הקהל ולזה המציאו ראיות רבות המקבלים ליסוד זה לחייב הקהל ואם היה כן מי לא ידע בכל אלה שהיו הקהל חייבים לפי שהם שלוחי הקהל בעדם ובעד כל הקהל ולא היו צריכים לכל כראיות הנז' שהם פשוטים אבל האמת אינו אלא העלילה של שמן זית לא:

הוטלה אקרקפתא דגברי כלל רק על השמן זית והשרי'ף גם הוא לא דימה אותה ולא עלתה על לבו כלל ולא פצו שפתיו להזכיר שמן זית כלל וכבר נתפייס בתשורה שהביאו לו אם מעט ואם הרבה ולא הקפיד עליה כלל ונגמרה שליחו' ההולכים לגמרי אלא שהמשרת שלו הלך לבקש על הבורית ולא מצא אלא בהיסח הדעת מצא השמן זית ונתחדשה לו עלילתו ומזלו גרם ואין לו על הקהל ולא על הנאמנים גם לרבות. בעלי החצירות כלום. באופן שכל דבריהם בנויים ועומדים על יסוד רעוע ובהנפול היסוד שהוא על קו תוהו יפול הבנין כולו וכל הראיות שהביאו אינם אפי' כאוכלא לדנא ולא דמו כלל ויו"ד קר' קא חזינא הכא ומה שהטעימו דבריהם ואמרו שהשרי'ף דרך תחבולה עשה בראותו שהתשורה מיעטת ולא רוית צמאונו אז נחרץ ואמר להם שימכרו לו הבורית ולגלויי הבורית אמר להם כן שאחר שיתגלה יטלנה להשלים תשורתו ואם לא מצא מהבורית ימצא סחורה אחרת ומצא שמן זית ונטלו ולכך חשבו דכאילו הטיל העלילה על הבורית ועל השמן בפי' ולכן חייבו בזה את הקהל, ליתא, דאין אלו אלא דברי נביאות ואין אנו נביאים לידע מה שבלבו ואפילו נדע הוו להו דברים שבלב ואינם דברים כלל עד שיוציא אותם בפי' בשפתיו בשעת הבאת התשורה והוא לא דבר כלום. ועוד שמסדר הענין הבאה בקבלת עדויות נר' בהדיא שהוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב שא"כ מיד כשהביאו לו התשורה ולא רוית צמאונו מיד היה לו לומר להם ולעשות תחבולה אם יש לכם שום בורית לקנות כדי לגלויי הסחורה והוא לא כן עשה רק קבל התשורה ושתק ואפילו פנים זועפות לא הראה רק משרתו הוא שחדש ובדה מציאות קנית הבורית באופן שההטעמה שהטעימו דבריהם אלו אינם אלא דברי נערות ואינם כלום ומה שהביאו ראיה עוד בא' שהלך להציל את הנרדף מיד הרודף ובהליכתו שבר את הכלים דפטור שאני התם דתקנת חז"ל היא ולא מן הדין ומשום השבת אבידה דכתיב והשבותו לו מאחר שהיה כי כפשע בינו לבין המות והמהרות היא מוכרחת כדי להצילו מהמיתה ואם ישהה ימות ולכן משום פיקוח נפש פטרוהו חז"ל ועוד דהתם פטור אמר אבל לא להוציא ממון אבל הכא בנ"ד לא להפטר לבד הוא אלא להוציא ממון מהקהל ואם אמרו לפטור יאמרו להוציא. גם מה שהביאו ראיה שכדי שלא להכשילם לעתיד לבא וכו' גם זו אינה מהטעם הנז' ונר' דדוקא אם יהיה בו כל הדברים הללו כשר ונאמן ומשתדל בצרכי הקהל וכיוצא ולא ימצאו אחר להחליפו בו כמותו אבל אם ימצאו אחר להחליפו בו לא וכההיא דאמרינן גבי אפוטרופוס בסי' ר"ץ שצריך לישבע שאם אומר שלא ירצה להיות אפוטרופוס עד שיפטרוהו מהשבועה אם הוא כשר ונאמן וכיוצא ולא ימצאו אחר כמותו יש להם רשות לפוטרו וכן הוא בנ"ד, ועוד לאהבת הערב והמועיל של השררה וחמדתה לא יסוגו אחור ולא ימנעו מליכנס לה מחמת אם נחייבם בשום הפסד ואפי' בבריא הזיקא לא ישובו מפני כך וכ"ש אם הוא ספק, כלל העולה שכל דברי הה"ר יהושע הנז' דין ומשפט יתמוכו ודברי הה"ר ישועה והמסייעים אותו שהם ג' מב"ד פאם יע"א אין להם על מה שיסמוכו, ואשוב אתפלא על הה"ר ישועה הנז' והעוזרים אותו שהלכו בשיטתו ולא נהגו מנהג דרך ארץ בהה"ר יהושע הנז' על לא חמס בכפיו ודברו עמו דרך בזיון והתחיל ר' ישועה לומר עליו שאין לו מוח בקדקדו ודברי נגודים ובזיונות אחרים הבאים בדבריו ובאו הג' מב"ד אחרים ומלאו את דבריו וקראוהו שוטה ושקרן וגבוה לבב וכיוצא ואין זה דרכן של ת"ח ולא אוכל להתעלם על בזיון תורה וחלול השם וכבר אמרו בגמ' דההוא דביזה צורבא מרבנן ונפל קניא מטללא ובזע אמוחיה ועוד הוכיחו שם בגמ' דקב"ה תבע ביקריהו דת"ח ומעשה דר"א ב"ש יוכיח ג"כ שלא מיחה כידוע ומוטל עלינו לקיים מצות הוכח תוכיח את עמיתך וכו' וטובה תוכחת מגולה מאהבה ולכן ישובו מהדרך הלזו כי אינה דרך כבושה ומה גם שהתנהגו בלשונם בקנטורייא ואהבת הנצוח ולא בזה בחר ה' ופה עלה אומר כלפי סנאייהו דשלא לשמה ומתכוין לקנטר נעשית לו סם המות ואמרו בזוהר הקדוש קל ודיבור דנפיק מפומיה בלא דחילו ורחימו עליו נאמר וישמע ה' ויחר אפו ותבער וכו' כי כל דברי ר' ישועה הנז' כלם כקוצים בעיני שכנגדו ואראה כי ראשי קהל העיר עליהם מוטל דבר זה להסיר המכשלה הזאת ולדבר תחלה רכות לר' ישועה שישוב מדרך זה שהוא עולב להה"ר יהושע חנם ומחזיקנא טיבותא רבה לר' יהושע הנז' שאע"פ שנעלב כמה עלבונות מהה"ר ישועה ומחכמי פאס כבש את יצרו אעפ"י שעדיין הוא רך בשנים ודמו רותח ולא הוציא מפיו דבר מגונה אלא דבר עמהם בדרך כבוד ועליו אני קורא הנעלבים וכו' עושים מאהבה וכו' וה' יחזירנו ויחזירם בתשובה שלמה מלפניו יתברך אכי"ר ולראיה ח"פ באחד בשבת תשעה עשר יום לח' חשון שנת אש אשחר"ך לפ"ק. ע"ה יעקב ן' מלכא ס"ט

יפה דן החכם ויפה זיכה לקהל ולבעלי חצרות הבורית ויפה חייב לר' מאיר שודאי עלילה היא זו והוא לבדו יסבול ואין לאחרים וכמ"ש החכם ולראית האמת ח"פ בחדש ובשנה הנז':

נאם אפרים מונסונייגו סיל"ט

תוכן העניינים

אבני שיש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה