אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן ז
זה טופס שטר המכר הע"י ע"ע בקוש"ח כל א' למ"ש הר' יש' יעקב ן' חמו ובכח הקוש"ח הודה שבעד סך אלף אוקיות כ"ט שקבל מאת החכם השלם כהה"ר רפאל אביטבול ובעד סך בו"ו קק"ם נ"ם שיתן בפדיון המשכונה ליד מי שממושכנת בידו החצר הנז' לקמן גמר ומכר לו החצר הידועה לו פה צפרו יע"א הנק' ע"ש אביו הנז' מכירה גמורה במוצאיה וכו' גם לרבות התעלה של מים העוברת בה וכו' וכל הנאותיה וכו' כל החצר בכללותיה גוף וחזקה בלי שום שיור וכו' שכבר סלק עצמו וכו' ועצם וכו' כל ב"ך וכו' והקנה וזכה וכו' לחלוטין וכו' ביד הקונה הנז' לדורותיו ומעתה יזכה ויחזיק הקונה הנז' במקחו הנז' זכות גמור וחזקה גמורה לבנות וכו' ולהשכיר ולדור וכו' ועל המוכר הנז' לסלק וכו' כל עורר וכו' ב"ב ושאב"ב מעל המקח הנז' וכו' וכן אמר לו זיל חזק וכו' ואנא בס"ד איקו אבתרך ואשפי וכו' אינון ועמליהון וכו' וצבי הקונה וקבל וכו' והחזיק וכו' והודה שטר מו' וכו' ובאחריות וכו' ונ"ה בקוש"ח וכו' והיה זה בחמשה אבא התקס"ב ליצי' וקים וחתום כראוי:
וזה טופס ההטבה שעשה הקונה למוכר הנז' במקח הנז' להיות שהר' ישראל יעקב ן' חמו מכר החצר הידועה לו הנק' ע"ש אביו בכללותה להח' הש' כהה"ר רפאל אביטבול י"א ככתוב בידו בארוכה והן עתה בא החכם הנז' לפנינו והע"י ע"ע בקושח"ך כל א' למ"ש הח' הש' הנז' ובכח הקוש"ח הודה הו"ג שהגדיל חסדו עם הי' ישראל הנז' כשיזמין לו מעותיו שקבל ממנו דהיינו אלף אוקיות וסך בו"ו קק"ם נ"ם שבו ממושכנת ביד הזולת אם פדאה הח' הנז' מידם שיחזיר לו המכר שמכר לו החצר הנז' בכללותה כמות שמכרה לו וכן הגדיל חסדו החכם הנז' בכח הקוש"ח הנז' עם זרעו של הר' יש' הנז' ועם זרע זרעו עד סוף כל הדורות שאם לא הזמין הרי"ש הנז' המעות הנז' שבכל זמן שיזמינו הם המעות שיחזיר להם המכר כמו שקנאו והזרע הנז' בין זכרים בין נקבות הגדיל החסד עמהם להחזיר להם המכר הנז' בכל עת שירצו והודה שטר הטבה מוחזק וכו' והי"ז י"ט לאב התקס"ב ליצי' וקים.
בהיות אמת שלא פדה הקונה הגז' החצר מיד מי שהיא ממושכנת בידו רק היה מעלה לו שכירות סך ק"ם ב"ם בכל טינפוראדא שכך היתה הקצבה בין המוכר הנז' ובין הממשכן ממנו מיום הוסד המשכונה הנז' שהיה מעמיד לו שוכר שיפרע לו הסך הנז' שנה אחר שנה והקונה הנז' היה פורע לו הסך הנז' מזמן שקנאה והשאר היה נוטלו לעצמו כמו שהיה המוכר הנז' נוטלו מקודם וגם אחר שנלב"ע הקונה זלה"ה שהיה פורע לממשכן העמדנו שוכר להממשכן הנז' שנתחייב לו סך קק"ם מ"ם שכירות שנה תמימה ומשם ואילך כמו שנה אחרת לא ביקש הממשכן שוכר ונשאר הדבר על שכירות הראשונה כיון שלא תבע לחדש שכירות אחרת ולהיות שאחר שמכר המוכר הנז' החצר הנז' נשאר דר בהעליה שהיה דר בה מקודם ומעלה שכירות לקונה כפי מה שהושוו ביניהם והיתה דירתו שם למוקש שלא נתפרסם לגויים שמכר חצרו או משכנה ומחמת כן מצא מקום ומכרה לגוי א' בסך או"ו ביע וויקאלה והלך לו לערי אדום וכאשר בא הגוי לגבות השכירות מהדרים בה ואמרו לו שמעלים שכר להקונה מבעל החצר והלך הגוי וסגר הבתים עפ"י הערכאו' ואלמלא שנמצא אצלינו עק'ד אש'רא בערכאות ומבואר בו שקבל המוכר מהקונה אי"ו ויפרע לבעל המשכונה בו"ו קק"ם נ"ם לא מצאנו ידינו ורגלינו עם הגוי הנז' לא אנחנו ולא בעל המשכונה וכאשר חזר המוכר הנז' מערי אדום ונומינו לו מה המעשה הרע הזה ואמר למכור הסחורות שהביא ויפרע לגוי לסלקי מעלינו ולא זה שלא פדה מהגוי ובקושי פרע לו השכירות אלא שהוסיף על חטאתו פשע שהיה שומט ואוכל השכירות מהדרים שם והם עניים מרודים ולא מצינו לתובעם שיפרעו שנית ואז הודעתי להממשכן שהוא בעיר אחרת להשתדל הוא משם ואנחנו מכאן להוציאו מלדור עוד בחצר הנז' שכל עוד שהוא דר בחצר הנז' הופקעה השכירות שלו ושל היתומים ואמינא ליה שאז אני אתחייב לו בשכירות שהיה נוטל או לפדות המשכונה מידו וכאשר שלח הממשכן מעשה ב"ד ליחידי הקהל להוציאו בא אלי עם איזה תלמיד חכם לבקש על זאת יהודעתיו את כל מעשיו המקולקלים שקלקל והיזק לכולנו באותה דירה שנשאר דר ואמר שרוצה למכור החצר ולתת דמי המקח ליתומי הקונה זלה"ה מכח ההטבה הנז', ונומיתי לו שאין כח בהטבה ההיא שלא נזכרו בה ב"ך הקונה להוציא בה מיד היתומים, ושלחתי להממשכן לבל יפול ברשתו הוא או אחר לקנות ממנו כי אין כח בהטבה להוציא מהיתומים שהקונה ממנו הניח מעותיו על קרן הצבי והלך המוכר הנז' אצל הממשכן הנז' ובמקום שיחוש הממשכן להתראה הנז' לא כן עשה אלא הוא עצמו קנה ממנו עפ"י הוראת הח' הש' הדו"מ כהה"ר חיים סירירו נר"ו שהורה להם שההטבה מועלת גם לגבי היתומים. ושלח דמי המקח עם שלוחו הר' י"ט בן סעדון סך או"ו וכאשר מצא המוכר עזר כנגדו פער פיו לבלי חק בדברי מסירות וכיוצא, ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך כי כשלה ברחוב אמת ורבו כמו רבו עורכי הדיינים המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו אף על היתומים יפלו מטה עולם, בלי נשמע קולם ואעידה לי עדים שראו והכירו האונס מכל צדדיו ומסרתי מודעא בעד היתומים ועשיתי כרצונם לקבל דמי המקח והוסיפו והעמיסו עלי לקבל קנין שהחזרתי להם המכר ונשענתי על המודעא לעשות אשר פצו שפתותיהם ודברי פיהם בצ"ר לי:
ובעיקר הדין עם היות שהבנים בני ואין אבא מזכי ברא לא נמנעתי מלשאת ולתת בדין זה דרך משא ומתן ויעלה ויבא לפני כל יודעי דת ודין ועמהם בדבר המשפט לדון משפט זה לאשורו כי כל ב"ד אביהם של יתומים ומה גם שכבר דנתי על הטבה כיוצא בזה וסמכו ידיהם רבני מכנאס דאמרינן לי ולא ליורשי. ולעת כזאת שראיתי הוראת חכם דלא חש לדקדק לשון ההטבה הוצרכתי להעלות הדברים לפני בתי דינין בתוספת ביאור להוציא הדין לאמיתו:
וזה החלי הלכה רווחת בסי' ס"א סעיף ט"ו מדקדקין לשון השטר ודנין עפ"י אותו דקדוק וכו' והכא כשנדקדק לשון ההטבה הנ"ל מוכח דאין על היתומים שום חיוב להחזיר המקח הנז' שהרי מתחלה כתוב שהגדיל חסדו הקונה עם המוכר שכשיזמין לו מעותיו שקבל ממנו דמשמע לו ולא לב"ך וסיים שיחזיר לו המכר שמכר לו דמשמע נמי שלא יחזיר אלא לו ולא לב"ך. והדר תני וכן הגדיל חסדו הקונה עם זרעו של המוכר ועם זרע זרעו עד סוף כל הדורות שכל זמן שיזמינו הם המעות שיחזיר להם המכר כמו שקנאו, הרי דהוצרך לפרש זרע המוכר כמוהו שאם הזמין הוא או זרעו וכו' שיחזיר להם המכר כמו שקנאו דמשמע שהוא יחזיר המכר כמו שקנאו ולא יורשיו דאל"כ היה לו לפרש גם בקונה הוא וזרעו כמו שפירש גבי מוכר ומדלא פירש גבי קונה אמרינן דאין החיוב אלא על הקונה עצמו ולא על יורשיו:
ונראה דיש ללמוד להאי מלתא מהא דתניא (גטין דע"ד) הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת, נתנה [פי' לפני מותו] אינה זקוקה ליבם, לא נתנה זקוקה ליבם, רשב"ג אומר נותנת לאביו, ומסיק דטעם פלוגתייהו דת"ק סבר לי ולא ליורשי ורשב"ג סבר לי ואפילו ליורשי ואפסיקא הלכתא כת"ק ופסקה מר"ן באבן העזר סי' קמ"ג סעיף ג' יע"ש, ואם אמרו לו ולא ליורשיו באסורא דאשת אח כל שכן לענין ממונא נימא הכי ושפיר דייקינן לישנא דהטבה כשיזמין לו מעותיו שיחזיר לו ולא ליורשיו ויחזיר הוא ולא יורשיו וכיון שנלב"ע הקונה זלה"ה נתקיים המכר ביד יורשיו ואין עליהם שום חיוב חזרה כלל. ואשכחן נמי גבי ממונא בהאי גוונא בפרק המוכר את הבית דס"ג ע"א דת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמ"ל ע"מ שמעשר א' שלי מעשר א' שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ואמר ר"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו וא"ל ע"מ שדיוטא העליונא שלי דיוטא העליונא שלו ופי' רשב"ם בשניהם אם מת אינו מוריש זכותו לבניו דלא אהני יתורא אלא למאי דפירש דהיינו לעצמו יע"ש, ועם היות שהרב נ"י כ' עליו דדוקא גבי מעשר אמרו כך מפני שלא נשאר לו בגוף הקרקע כלל דגוף הקרקע ודאי דלוקח הוי אבל גבי דיוטא שנשארה לו אף היורש יורשה עי"ש. וכן כתב הרמב"ן הביא דבריהם מר"ן ב"י בסי' רי"ד סוף אות י"א ועד כאן לא פליגי אלא בדיוטא דהוי שיור בקרקע אבל בדבר שאינו שיור אלא תנאה מודים דלי ולא ליורשי, וכן פסק מר"ן חו"מ סי' ר"ט סעיף ז' במוכר שדה לחבירו ושייר מפירותיו וכו' ואם מת מוכר א' אין לבניו כלום אא"כ פירש לי וליורשי עכ"ל, וגבי דיוטא בסי' רי"ב ס"ג ובסי' רי"ד ס"ח דלא חילק בכך משום דפסק כהרב נ"י והרמב"ן וכמ"ש בהדיא בב"י שם בסי' רי"ד וז"ל וכן נראה דעת כל הפוסקים שלא חילקו בכך בינו ליורשיו בדין דיוטא יע"ש, וטעמא משום דהויא דיוטא שיורא בקרקע אבל גבי תנאה דליכא שיור אמרינן לי ולא ליורשי, וכך הם דברי הרמ"ה שהביא ב"י בח"מ סי' ר"ז אות י"ז וז"ל כתב הריטב"א בתשובה בשם הרמ"ה גבי הא דאמרו לי ולא ליורשי ש"מ דהא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ. מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמר "אתה ולי" דלי ולא ליורשי משמע אתה ולא יורשיך עכ"ל, וסיים וכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א והביא לשונו שם אות כ"ז וז"ל וכתב עוד בנתיב כ"ז ס"ג מתנה ע"מ שתתן לי כך וכך עד זמן פלוני ומת המקבל תוך הזמן אינו נפטר אעפ"י שיתן ליורשיו כי לי ולא ליורשי כדאמרינן בפ' מי שאחזו וכן אתה תתן ומת קודם שנתן לא קיים התנאי, דאתה תתן משמע ולא היורשים עכ"ל, וכ"כ התוס' פ' איזהו נשך דף ס"ה ע"ב ד"ה לכשיהיו לי מעות וכו' ולא דמי למשכנתא וכו' לפדות הוא או יורשיו אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולים לפדות יע"ש.
ואע"ג דמרן הקדוש בס' בדק הבית גבי הלוהו על שדהו וכו' אם לא תפרעני וכו' כתב דהריטב"א כתב שרבותיו חלקו על הרמ"ה בדין זה דלא אמרו לי ולא ליורשי אלא גבי גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב אבל בכאן שהוא דרך מכר וכמי שקונס עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו עכ"ל נראה דלא חלקו על הרמ"ה אלא בדין זה דהלוהו על שדהו וכו' מטעם שהוא דרך מכר כמי שקונס עצמו אבל בעלמא אמרינן לי ולא ליורשי וכ"ש בנ"ד דהקונה מדעתיה יהיב והגדיל חסדו עם המוכר ודאי אמרינן לי ולא ליורשי אפילו נימא דפליגי בעלמא, ומה גם דמצינו בכללים דמר"ן חיבר ש"ע אחר שחיבר בדק הבית עיין יד מלאכי כללי הש"ע סי' ט"ו וכיון דבש"ע סי' ר"ט ס"ז פסק דבעלמא אמרינן לי ולא ליורשי כדכתיבנא לעיל, הכי נקטינן שהוא אחרון, אפי' נימא דפליגי בעלמא, גם מור"ם בהגה שם הביא בשם רמב"ן באמר ע"מ שדיוטא וכו' וכתב עליו הסמ"ע דבכה"ג לא נכנסה הדיוטא בכלל המכר כלל ונשארה לו וליורשיו לדורות עולם יע"ש, משמע דסובר מור"ם בהיכא דליכא שיור אלא תנאה דאמינא לי ולא ליורשי וכ"כ עוד מור"ם בהגה בסי' רמ"א ס"ז וז"ל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת בניו נותנים לו והמתנה קיימת אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי ולא ליורשי קאמר שאני הכא דלא כוון אלא שיתנו וכו' פירש הסמ"ע ס"ק י"ח וז"ל אע"ג דהאומר על מנת שתתני לי וכו' ר"נ דבעלמא אמרינן כן וכמ"ש באבן העזר סי' קמ"ג וגם לעיל ר"ט סעיף ז' וכו' והוא מהגמרא והוה אמינא וכו' קמ"ל דשאני הכא וכו' עכ"ל, וכן פסק להדיא הרב אלדרבי בתשובה צ"ז בס' דברי ריבות גבי הטבה כנ"ד דאמרינן לי ולא ליורשי וכן פסק הרב מהרש"ך ח"ב סי' ל"ב גבי הטבה כנ"ד דלא חל החיוב אא"כ יהיו שניהם בחיים וכל שנפקד א' מהם אין כאן חיוב יע"ש, ועוד הוסיף לנו לקח טוב דאפי' לא פי' בהדיא כל זמן שיביא לו מעותיו אפ"ה כל זמן שלא פירש בהדיא בין לו בין ליורשיו אין מקום לחייב את היורשים מכח החיוב שנתחייב האב יע"ש וכתב עליו הרב מטה אהרן אע"ג דמהראיה שהביא לדבריו מדברי הרמ"ה אינה אלא מדקדוק את'א ול'י ואיך כתב דאפילו בסתם כל שלא פירש בהדיא וכו' ותירץ דבההיא דהלוהו על שדהו שכתב הרמ"ה וכו' כיון שלא קנה עדיין המוריש כי אם בשלא יביא המעות אבל אם יביא אין כאן קניה לפיכך אם פירש לי דייקינן ולא ליורשי ואם לא פירש נכנסו היורשים משום דאין כאן חיוב ליורשים שאין הקרקע עדיין של מורישם אבל בנדון מהרש"ך הוא מחייב ממש ליורשיו משום שכבר קנה המקח המוריש ואם יביא המעות יחזור למוכרו לו נמצא שהיורשים הם המוכרים אם יביא להם המעות אחרי מות הלוקח ואם כן אין לחייב יורשיו אלא בהיכא דנתפרשו בפירוש ואם לאו לא מחייבינן להו יע"ש ונדון דידן כנדון מהרש"ך ובעינן שיפרש היורשים בהדיא והכא מלבד שלא פירש היורשים בהדיא אלא דאפקינהו מדיוקא כשיזמין לו מעותיו שקבל ממנ'ו יחזיר דמשמע לו ולא ליורשיו ממנו ולא מיורשיו יחזיר הוא ולא יורשיו וכן גבי יורשיו כתב שיחזיר להם המכר כמו שקנאו דמשמע הוא יחזיר שקנאו ולא יורשיו.
ועוד הביא שם הרב מטה אהרן בסי' ז' ובסי' ח' דברי הרבנים מוהר"ש גאון ומוהר"ר חסדאי הכהן כלם מסכימים לדעת אחת דכל שלא פירש ב"ך אמרינן לי ולא ליורשי וכן פסק הרב מהרימ"ט בח"ב חלק ח"מ סי' מ' וחלק י"ד סי' ה' וח"א סי' כ"ג וכן פסק הריב"ש בסי' רנ"ז וכן פסק בתשובות הרשב"ש סי' רע"ו גם הרב המבי"ט בסי' רי"ח כן דעתו דאע"ג דכתב דבהטבות הנהוגות עכשיו חייב להחזיר בין הוא בין יורשיו הביא דבריו באר היטב סי' ר"ו ס"ק ב' מדקדוק דבריו נראה דלאו בכל הטבות איירי אלא בהטבות הנהוגות בזמנו ואף שאין בידינו תשובותיו נלמד מדברי הרב מהרימ"ט בנו בח"א סי' כ"ג שכתב ההטבות הנהוגות בזמנינו זה בין בבתים בין במשכונות זהב וכסף שהדבר ידוע שאימתי שירצה הלוה יחזיר את מעותיו ולוקח את שלו שלא נעשה המכר בהחלט אלא לצורך המעות שנוטל ט"ו למאה או ך' למאה ועושה מכר זה להתיר את הרבית שקוצב לו מה לי הוא מה לי יורשיו, ושוב בעמדי בענין זה אורו עיני וראיתי להרב המאסף בס' בעי חיי תשובה קפ"ח בחלק י"ד שכתב כן יע"ש, וראיתי להרב בית יהודה בחלק ח"מ סי' י"ד דף צ"ח פסיק ותני דאמרינן לי ולא ליורשי הפי' בהטבות הנהוגות וכתב שחילוק הרב המבי"ט אינו ברור וכן נוהגים בשטרי הטבות לפרש הוא או ב"ך ואם כתב סתם דוקא הוא ולא יורשיו עכ"ל, איברא דחזי הוית להרדב"ז הנדפס מחדש בח"א סי' תקל"ב שאינו מחלק בין המוכר ובין יורשיו וז"ל וליכא למימר דלמוכר רצה לעשות טובה זו ולא לבניו, דהגע עצמך שנתחייב בקנין לשמעון במנה ומת שמעון מי לא יגבו יורשיו מנה זה הילכך הדבר ברור שכמו שהיה שמעון יכול לכוף את ראובן מכח הקנין שיחזיר לו הקרקע כן יעשה עם בניו שיחזיר להם הקרקע ויקח המעות כפי מה שכתוב בשטר של אביהם עכ"ל משמע דסובר לי ואפילו ליורשי. והגם דיש מקום לחלק דאין דברי הרב אמורים אלא בהיכא שהמטיב קיים וכמו שנתחייב להטיב לו כך יתחייב להטיב לבניו אבל בהיכא דמת המטיב אין מקום לחייב לבניו מכח החיוב שנתחייב אביהם להטיב וכמ"ש לעיל סברא זו משם מהרש"ך ואפי' נימא דפליג בכל הצדדין בין היכא דמת המטיב בין היכא דהוא קיים מ"מ הוייא סברתו יחידאה נגד כל הני רבוותא ומה גם לדידן דאזלינן אחר פסקיה דמר"ן ומור"ם דקיימם בשיטתם כדכתיבנא לעיל הכי נקטינן ואין פוצה פה ומצפצף, גם חזינא להרב המאסף באותה תשובה הנ"ל בס' בעי חיי שברר ורקד והעלה להלכה דבכל גוונא אמרינן לי ולא ליורשי ואפילו בהטבות הנהוגות בין במכר קרקע והתנה המוכר בין במכר קרקע והתנה הלוקח בין בהלוהו על שדהו אין מוציאין הקרקע מיד הקונה דאע"ג דאיכא רבוותא דס"ל דחייב להחזיר הקרקע בחזקת הקונה קאי ויכול לומר קים לי כמהר"י אדרבי ומהרש"ך דס"ל דאפילו בהטבות הנהוגות אינו חייב להחזיר מלבד הרדב"ז ז"ל ואע"ג דבכל דוכתא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא הכא שאני שהלוקח בדין ירד והמוכר החזיקו אלא שטוען המוכר שתנאי היו הדברים ארעא בחזקת הקונה קיימא כמ"ש הרשב"א וכמ"ש למעלה עכ"ל, עוד דקדק מדברי הריב"ש ומדברי מהר"י אדרבי דיש צד לומר דבהיכא דגבי מוכר פי' לו ולב"ך ובקונה לא פי' הוא וב"ך כנ"ד יש לדון דדוקא למוכר היטב לו ולב"ך אבל הקונה לא היטב אלא הוא ולא ב"ך דבזה יודו החולקים דהואיל וכאן התנה וכאן לא התנה דעתו דבהיכא דגלי גלי ובהיכא דלא גלי אין זכות ליורשיו יע"ש ואני בשמעי הוראת החכם הנז' דלא כהלכתא שלחתי לו ע"י החה"ש כהה"ר יוסף אשרקי כל האי שקלא וטריא לשאת ולתת עמו בדין זה אולי יחזור ברוחו ויאמר מה עשיתי וכשלא מצא מענה על כל הדברים הנאמרים באמת לקח לו דרך לא עבר בה איש להעמיד דבריו ממ"ש בהטבה הנז"ל גבי מוכר עם זרעו ועם זרע זרעו ע"ס כל הדורות וכי איפשר שיחיה הקונה ע"ס כל הדורות אלא ודאי גם יורשיו בכלל, וזה דבר שאין לו שחר לדרוש לישנא דשטרא באם אינו ענין למוכר תנהו ענין ללוקח דהיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר, ואי קשיא ליה ע"ם כל הדורות למה לי, יש לו להשיב לשופרא דשטרא או דרך גוזמא בעלמא כדרך סופרי שטרות במלצותיהם, אלא שגם בזה לא אמנע מלהביא ראיות מש"ס ופוסקים. חדא דאיתא בפ' הכותב דף פ"ג ע"ב אמתני' דקתני עד שיכתוב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם ובפרי פירותיהם ע"ע דבעי תלמודא אי פרי פירות דוקא או דילמא ע"ע דוקא, או דילמא תרוויהו דוקא ומסיק באת"ל אכולהו צדדי ובאת"ל תרוויהו דוקא מקשי תרתי למה לי צריכא דאי כתב לה פרי פירות ולא כתב לה עד עולם הוה אמינא פרי פירות הוא דלא אכול אבל פרי דפרי פירות אכול להכי אצטריך עד עולם ואי כתב עד עולם ולא כתב פרי פירות הו"א לעולם אפירות קאי להכי אצטריך פרי פירות ה"נ בנ"ד נימא אי כתב זרע זרעו ולא כתיב ע"ם כל הדורות הו"א דזרע זרע זרעו לא היטב עמו להכי כתב ע"ם כה"ד להוסיף גם זרע זרע זרעי ואם האריך ימים הקונה לראות זרע זרע זרעו כמו שראה זרע זרעו ייטיב גם לזרע זרע זרעו ואם מת נפסק החבל ועיין תמורה ריש פ' אלו קדשים דתני וולדן וולד ולדן ע"ם כל העולם וכן בריש יבמות צרותיהן וצרות צרותיהם ע"ס כל העולם יע"ש:
ועוד ראיה אחרת גבי נרצע שאינו עובד את הבן דכתב הרמב"ם בפ"ג מה' עבדים הלכה ז' אעפ"י שהניח בן אין הנרצע עובד את הבן מפי השמועה למדו ועבדו לו ולא לבנו לעולם לעולמו של יובל ע"כ, הרי דכיון דאימעיט בן מועבדו לו ולא לבנו לא שבקינן האי דיוקא מקמי מאי דקאמר אח"כ לעולם לעולמו של יובל ואינו עובד את הבן בתוך עולמו של יובל ה"נ בנ"ד דדייקינן הוא ולא בניו תו לא משגחינן בעד סוף כל הדורות דעל האב נאמר ולא על הבן.
ועוד ראיה אחרת מלשון הרמב"ם פ' ו' מה' מעשר הלכה י"ט וז"ל כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר א' שלי לעולם הרי הוא שלו ואם מת הרי בנו כשאר כהנים וכו' הרי דאף בהיכא דכתב לעולם ואי איפשר לו לחיות לעולם לא אמרינן לרבות בניו אחריו אלא הוא דוקא ולא בניו.
ועוד ראיה אחרת מתשובת חזה התנופה שהביא הב"י סי' ר"ז אות י"ז והביאו הטור בסי' רמ"ח אות י"ד וכן הוא בכללי הרא"ש כלל פ"א סי' ב' ראובן נתן לשמעון חדר בבית שידור בו אע"פ שכתוב בשטר שישתמש שמעון ואשתו בחצר ובבור ובב"ה מעכשיו ועד עולם אם מת שמעון לא יירשו בניו זכותו אחריו מדהוצרך להזכיר בשטר שמעון ואשתו נראה שבא למעט בניהם אחריהם ע"כ, הרי דלא הועילה תיבת עד עולם להביא בניהם אחריהם מדנקט תחי' שמעון ואשתו דמשמע למעט בניהם, כל זה אני דן לפני כל יודעי דת ודין והם בבחירתם יקרבו אשר יבחרו ואשר יכשר בעיניהם להוציא דין יתומים לאמתו ושכומ"ה החותם פה צפרו בחדש אהוב למעלה ונחמד למטה שנת כי הובאו בי"ת יוס"ף לפ"ק וקיים.
שאול ישועה ס"ט