אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן קו
בשלהי ניסן התקנ"ג הובא לידי ענין בחור משה הכהן שרצה להשתדך עם יתומת אח כהרשב"ח והיא אחות אם אמו של הבחור הנז' ונתתי אל לבי לתור ולחפש בספרי הפוסקים אם יש בזה שום צד סרך איסור ערוה. וראיתי למר"ן הקדוש בא"ה סי' ט"ו סי"ח שמנאה להיתר עם אשת אחי אבי אביו מן האב ואחות אבי האב, ולבסוף כתב ויש מי שאוסר באלו יע"ש ועם היות שכפי הכלל המסור בידינו שדעת מר"ן להכריע כסברא קמייתא שהביא בסתם להתיר עכ"ז אשית לבי אי איכא למיחש לסברת היש מי שאוסר שהביא מר"ן או לא, והשקפתי על דברי רבינו הטור ומר"ן ב"י וראיתי את כל היד החזקה שהביא מר"ן מגדולי המורים להתיר והם השאלתות ור"ח ור"ת ושכן דעת הרי"ף והרמב"ם מדלא כתבו לאיסור ושהרא"ש לא הכריע אע"ג שהביא שתי הסברות והביא סברת ר"י לבסוף וחלק להדיא על הטור שכתב וכן מסקנת א"א הרא"ש כר"י מדהביא דברי ר"י לבסוף ולא זו בלבד אלא בכל מקום שסומך רבינו הטור על כלל זה להכריע ס' הרא"ש אחר הסברא שמביא לבסוף לא שתק מר"ן מלחלוק עליו כההיא די"ד סי' קכ"ד גבי הכניס גוי ידו לחבית של יין שכתב כן הטור וכתב עליו הב"י אבל לפי האמת אין זה כדאי להכריע סברת הרא"ש יע"ש, וכ"כ שם בסי' רצ"ז גבי קרון שמוליכין אותו ב' מינים שכתב הטור כן וכתב עליו הב"י אבל אין זה הכריע דיסבור הרא"ש כהרי"ף שהביא דבריו לבסוף דלוקה דאדרבא בפ"ק דמציעא פסק כשמואל דרכוב לא קני וכ"ש לגבי כלאים דלא ילקה יע"ש, ועיין בא"ה סי' קל"ח וחו"מ סי' שצ"א ובכמה דוכתי, ולפ"ז דעת מר"ן דאין מי שאוסר באלו אלא ר"י הזקן בלבד שהביא התוס' יבמות דכ"א ע"ב שפסק דלא כאמימר יע"ש:
עוד ראיתי שגם הגאון בה"ג בהל' עריות דנ"ג סוף ע"א מתיר באלו בהדיא וז"ל מותר אדם באחות אם אמו ובאחות אם אביו וכו' גם הרב סמ"ג דעתו להתיר מדלא כ' לאיסור יע"ש דבריו בלאוין סי' ק"י דל"ה ע"ב. גם הרשב"א בשיטתו על יבמות פסק דהלכתא כאמימר וכתב וכן פסק ר"ח וכן נראה דעת הרב אלפסי שלא כתבו לאיסור עכ"ל, ולא הזכיר סברת ר"י כל עיקר, גם הנ"י פסק כאמימר וכתב שכן פסק הריטב"א וכ"פ ר"ח וכן דעת רב אלפס שלא כתבו לאיסור עכ"ל, גם רבינו ירוחם חלק חוה ח"ב תלמיד הרא"ש פסק כן להתיר וז"ל ומותר באשת בן חמיו ובאשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו בין מן האב בין האם דהלכתא כאמימר דמכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו וכן הסכימו רוב הפוסקים וכ"כ הרמ"ה ור"י הזקן כתב דלא כאמימר ואסורות ופי' ר"ח כאמימר וכן בשאלתות עכ"ל, והב"ש כתב על סברת המתירין שכ"כ כל הפוסקים והטור שכתב שהרא"ש ס"ל לאיסור אינו מוכרח וגם רי"ו כתב דמותרות עכ"ל, וכוונתו במה שהביא דברי רי"ו דמתיר להוכיח דהרא"ש לא קאי בשיטת האוסרים דא"כ לא היה תלמידו מחיר הפך ס' רבו ולחזק ס' מר"ן שסובר דלא כרבינו הטור:
אתה הראית לדעת שסברת המתירין רבתי בדעות ברוב בנין ורוב מנין מקמאי ובתראי המה בה"ג והשאלתות ור"ח והרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ור"ת והסמ"ג והרשב"א והריטב"א והנ"י ורי"ו והכרעת מר"ן הקדוש ומאן ספין ומאן רקיע להחמיר במידי דרבנן כסברת יחיד נגד גדולים ורבים דאפי' במחלוקת שקולה קי"ל בדרבנן הלך אחר המיקל, ופוק חזי מ"ש הרשב"ץ בח"א סי' ק"ל באחד מתלמידי הרשב"א שהיה רוצה לסמוך על הסמ"ג להחמיר במקדש בעד א' וכתב לו הרשב"א מי סנו ה"ג והרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים וכל חכמי האחרונים שאתה מראה עצמך כאיש אמת ומחמיר מכל אלו עכ"ל. והביאו מר"ן ב"י בא"ה סי' מ"ב יע"ש, הרי אפי' באיסור ערוה דאורייתא לא הניחו להחמיר וכ"ש בנ"ד באיסור ערוה דרבנן דאין להחמיר כסברת היחיד: ואין לומר דלהכי כתב מר"ן ויש מי שאוסר לאורויי לן שנחוש לדברי היחיד לכתחילה דזה אינו מדרכו של מר"ן שהרי מצינו בכמה דוכתי בשלחנו הטהור שכתב ויש מי שאוסר וראוי לחוש לדבריו לכתחילה כדאי' בי"ד סי' כ"ג ס"ה ובסי' כ"ד ס"ח וס"ט וס"י וסי"ב. ואם היה דעת מר"ן במ"ש ויש מי שאוסר כוונתו לחוש לדבריו לכחחילה למה הוצרך לפרש בכל הני דוכתי ויש לחוש לדבריו לכתחילה. אלא ודאי היכא דגלי לן לחוש לדברי היחיד חוששין והיכא דלא גלי אין חוששין:
ועוד מה נדבר ומה נצטדק בהיכא דכותב מר"ן ויש מי שמתיר מה חששא שייכא בהיתר וכ"ת א"כ למה כותב דברי היחיד כל עיקר והו"ל לסתום כדרכו בכמה דוכתי לסתום כדברי המרובים ואינו מזכיר לסברת היחיד כלל בשלחנו הטהור כבר עמד ע"ז הרה"ג מהרמ"ע מפאנו בסי' ס"ז הביא דבריו הרב המאסף בחו"מ סי' כ"ה בכלל הקים לי אות נ"ד דמה שכותב תחילה בסתם הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא השנית אלא לחלוק כבוד לבעליה, שוב ראיתי בפסקי הקדמונים שבידי מ"ש הרב מוהר"ר שמואל אבן דנאן זצוק"ל על מ"ש מר"ן בא"ה סי' י"ג סי"ד שפסק כיש מי שאומר קמא משום דמר"ן בב"י כתב שלא למחות במורים כהרשב"א שהוא יש מי שאומר קמא וכתב דמה שכתב בש"ע י"א וי"א להעיר לב הלומדים להבין הענין על אמיתתו בחיבור הגדול ושאם יש מקומות הנוהגים עפ"י דעת הי"א שיש להם ע"מ שיסמוכו ע"כ יע"ש כמה תשובות בדבר זה בשם ש"ך ודברי הש"ך הנם בי"ד סי' רמ"ב בכללי הוראות איסור והיתר יע"ש ואף שהש"ך מכלל תשובותיו כתב או אפשר לענין שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היחיד באיסור תורה יע"ש. מ"מ להורות לאחרים הס כי לא להזכיר אפי' באיסור תורה וכ"ש במידי דרבנן כנ"ד:
והשתא דאתינא להכי אפשר לן למימר דגם ר"י הזקן יודה בנ"ד באחות אם האם דמותרת שהרי הרא"ש והתו' ורי"ו והמרדכי לא כתבו שאסר ר"י הזקן אלא באשת אחי אבי אביו מן האב ואחות אבי האב דלא כאמימר דמכשיר בהו ולא הזכירו שאסר ר"י הזקן דאחות אם האם ואית לן למימר דבהני תרתי דוקא הוא דאסר דקורבה דאב נינהו ולא שנאסור כנגדן בקורבה דאם דקי"ל כזעירי דלא יליף קורבה דאם מקורבה דאב משום דאדם רגיל ושכיח דאזיל למשפחת אביו ויודע שיש שם קורבה משא"כ בקורבה דאם דלא חשיבא בעיניו קורבה תדע דבין לרב בין לזעירי אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק כלומר שאשת אחי אבי האב מן האם מותרת [כמו שפסק מר"ן סי' ט"ו סי"ח] ואסר ר"י הזקן מה שכנגדה בקורבה דאב דהיינו אשת אחי אבי אביו מן האב, וא"כ בנ"ד נמי נימא דאע"ג דאסר ר"י הזקן באחות אבי האב לא נילף מינה מה שכנגדה בקורבה דאם לאסור באחות אם האם ומורינן בה התירא דאל"כ על מי סמכו כל הני רבוותא שלא כתבוה לאיסור כיון דאיכא טעמא שלא לדמות קורבה דאם לקורבה דאב. והגם שהתוס' כתבו אהך בעיא דרב משרשיא דנקט הני תרתי וה"ה לאחות אם האם. וגם הרשב"א בשיטתו כתב דנקט רב משרשיא הני תרתי וה"ה לאחות אבי האם ואחות אם האם יע"ש אפשר לומר דאליבא דרב דיליף הקורבות מהדדי אמרוה למילתייהו ואנן קי"ל כזעירי. וא"ת ולדידן מי ניחא דאע"ג דלא ילפינן הקורבות מהדדי תיקשי לן מאי שנא התם באחות אבי האב דלמטה דידה ערוה שהיא אחות האב וגזרינן באחות אבי האב והכא באחות אם האם דלמטה דידה נמי ערוה שהיא אחות האם ולא גזרינן באחות אם האם, התירוץ מבואר בדברי הה"מ פ"א מה"א הל' ד' שאיסור עריות הוא בגזירה ודבר שאין לו טעם בכל פרטיו והנה תראה שאם חמותו בסקילה ואם אמו מד"ס בלבד ונדה ישראלית בכרת ובגויה מד"ס עכ"ל. ובהלכה ו' כתב לתרץ קושיית רמב"ן על הרמב"ם דהיאך אפשר שכלת בן בן בנו תהיה מותרת משום דאין איסור העריות ע"פ הסברא ואף בשניות יש כן עכ"ל וראה תראה מ"ש רבותינו בעלי התקנות נ"ן בתקנה ש"ש יג"ן עלינו בענין אשת חמיו שאסרוה כמה גדולים מהירושלמי בה"ג ור"ח ור"ת והרא"ש ואעפ"כ כתבו שם וז"ל ועם היות שכפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי"ף והרמב"ם ולית הלכתא כהרא"ש לגבייהו ומה גם עתה שהריטב"א והרמב"ן ז"ל קיימי כוותייהו עכ"ז כבר נהגו מימות עולם כדעת הרא"ש עכ"ל הנך רואה בעיניך דאי לאו דכבר נהגו מימות עולם כדעת הרא"ש לא היו מחמירין לאיסור נגד פסק הרי"ף והרמב"ם אפי' באשת חמיו שכמה גדולים ועצומים החמירו בה כדברי הירושלמי וכ"ש בנ"ד דכמעט כל הפוסקים הסכימו להתיר זולת ר"י הזקן ומה גם שבדברי ר"י עצמו לא נזכרה אחות אם אמו בפירוש כמו שצדדנו מדברי הרא"ש והמרדכי ורי"ו והתו' ולא לחלוק על רבינו הטור דמחתינהו בחדא מחתא דחשיב להו שתים שהן ארבע דבלא"ה הדין דין אמת ואחרי רבים להטות. ומה גם דאיכא תוספת טובא דאתיא ככ"ע למאן דמנח שתים כהלכתן וצויי"מ וימ"ן הח"פ צפרו בס' והתחזקתם ולקחתם מפרי האר"ש:
ע"ה שאול ישועה ס"ט ועיין עוד במהר"ם אלשיך שאלה צ"ה מבואר היטב כדכתיבנא:
ע"ה שאול ישועה ס"ט יפה הורה הח' הפו' נר"ו והדין פשוט דקי"ל כסתמא דדינא כנז"ל ואף שמקובל בידינו דיש לחוש במלתא דאיסורא ולסברת יש מי שאוסר לכתחילה. זהו במלתא דיש בה לתא דאיסורא דאוריית' דהיינו שהאוסר אוסר מה"ת אבל כשהאוסר עצמו אינו אלא מדרבנן אז הדרינן לכללין הלכה כסתמא דדינא אף לכתחלה דלהכי שקדו בעלי התקנות לתקן באשת חמיו לאסור כסברת הרא"ש ור"ת ואלולי התקוה היינו סומכין על סתמא דדינא ואין ללמוד מאותה תקנה דהיכא דתקון תקון ושאני התם דכמה פוסקים ס"ל לאסור כמ"ש בפנים א"צ לכפול הדברים, באופן שהוראתו להתיר נכונה, ועל חנם טרח והכניס ראשו בנקיקי הסלעים לחלוק על הטור והתוספות והרשב"א ואף שצדד להשוות דעת התוס' והרשב"א לדעתו שהם סבירא להו כרב ואנן דקי"ל כזעירי וכו' כמש"ל סתירה זה מבוארת שכולם פסקו כזעירי, ועוד מנ"ל דר"י הזקן ז"ל פוסק כרב עד שכתבו עליו שה"ה לאחות אם האם ואעיקרא פירכא דלא שייך לחלק בין קורבה דאב לקורבה דאם אלא כההיא דזעירי דמוסיף אף אשת אבי אמו שיש לה הפסק וקא' רב דאין לה הפסק משום דלזעירי כיון שבאותן דורות ליכא אישות דאורייתא יש לה הפסק ולא מיחלפא באשת אבי אביו דאיכא אישות דאורייתא ולרב כיון דדמיא לאשת אבי האב דאית בה איסור דאורייתא מיחלפא בה והיא ג"כ אין לה הפסק דדמיא לאשת אבי אביו וקאמ' זעירי דלא דמיא ואין לאסור קורבה דאם משום קורבה דאב דידיע דיש חי' ביניהם אבל באחות אם האם דיש לאסור משום דלמטה ערוה דאחות האם אסורה מה"ת מה שייך לומר שלא לדמות קורבה דאב וכו' אטו משום קורבה דאב רצינו לאסור אלא שהם ז"ל כתבו כיון דר"י פוסק דלא כאמימר באשת אחי אבי האב משום דלמטה דידה ערוה וכן אסר באחות אבי האב מהך טעמא גופיה א"כ מהך טעמא נמי יש לאסור באחות אם האם דלמטה דידה ערוה [כן אסר באחות אבי האב] ומה טעם וריח יש לחלק דאין לדמות הקורבות להדדי, זה תימה. ובאמת ששגגה גלויה היא זו ביד הח' הפו' נר"ו ושקליה למטרפסיה שרצה לחלוק על עמודי עולם שאפי' לפי דעתו חולק על רבינו הטור ומר"ן הש"ע ולקושטא דמלתא חולק גם על התוס' והרשב"א ז"ל ובה"ג בטענה של הבל שרי ליה מאריה. וכן לא יעשה אפי' לסניף בעלמא:
ולא כן דרך הפוסקים ובעלי תשובות לחלוק על הראשונים כגון אלו. רק להקשות ולתרץ בדבריהם ולהבין דבריהם ואיך שיהיה הוראת החכם הפו' נר"ו נכונה היא וכך דעתינו להתיר בנד"ז הלכה למעשה מכל הני טעמי שפירי הא' דכתב וכו' ואפי' בההיא דאשת חמיו מצאנו למהריק"ש ז"ל שכתב בשם הרדב"ז ז"ל להתיר אלא שאנחנו אחרי התקנה הולכים ומ"מ בזו יש להתיר כאמור וצויי"מ וימ"ן כי"ר וקיים:
יקותיאל בירדוגו סי"ט, רפאל בירדוגו סלי"ט כך נראה לפק"ד שאף לכתחלה מותרת לדעת מר"ן כיון שלא אמר ויש לחוש לדבריו וקיים:
ברוך טולידאנו ס"ט: