אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן פב
ראיתי מ"ש על דברינו כמוה"ר חיים נר"ו וכל תעצומו להחזיק באיסור הוא מפני ההתראה שהתרה בו הח' כהה"ר יהושע נר"ו קודם הקידושין, והנה כל הרואה ההתראה ההיא לבבו יבין דלית בה ממשא כמבו' בכתב ק"ע שבאותו יום שגירש הבעל הלך אליו הנטען הנז' וא"ל שישתדל עמו בשידוכי האשה הנז' והשיבו שהיא אסורה עליו וכל כי הא לענ"ד לאו התראה היא דסבר מלתא בעלמא הוא דא"ל דעד דמעיינו רבנן בדיניה ואז יקום דבר על נכון וכל עוד שלא הוברר הדין אינו נותן לב לדברי אקראי ועראי וההתראה היא שאחר שנתברר לו הדין ישלח אחריו אדעתא דהתראה ויתרה בו דאז נכנסים הדברים באזניו ומתפעל מהם ולא בבא מאיליו להמלך עמו ולחש לו באזניו שהיא אסורה לו שאינו מתפעל מדברי עראי כאלה ולכל הפחות היה לו להזמין עדים ולהתרות בו בפניהם כדי שלא יכחישנו למחר וגם שבהזמנת עדים היה מתפעל וחושש לעצמו, ועוד נראה קצת למדקדק בתשו' הרא"ש בכלל ל"ב סי' ג' והביאה הטור והב"י בסי' קמ"א סע"ז מסעיפי הטור שממנה הוכיחו ההתראה אפי' בא' הויא התראה מוכח דדוקא שהתרה בה חכם שכל בני מדינתו כפופים להוראתו ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו וכמ"ש שם וז"ל שהדבר ידוע שאין בשביליי'א ובפרונבציי'א אדם שיחלוק על הוראתך אף אם היית אתה מיקל והם מחמירין וכו' ובר מן דין הרי הנטען מכחישו שלא התרה בו והבא לכופו להוציא עליו לברר ההתראה ולכן בצירוף הריעותות הללו שבאו בהתראה ההיא עם דעת הב"ש המיקל בשניהם וכמ"ש בראשונה נלע"ד ברור שאין לחוש להתראה ההיא וכ"ע לודו שאין בה שום ממש אף אם היתה כ"ש שבע"ד מכחישו ואין עדים לברר וכמ"ש:
ועל דברת שעבר וקידש בתוך צ' יום דעבר אדינא ולתקנתא דרבותינו המגורשים נ"ן קצת נר' שכיון שאין אנו מטעינין אותו לגרש תו לא מצי להחזיר הוי דיניה ככהן דאפי' עבר וקידש במזיד לא כייפינן ליה לגרש וכמסקנת הב"ש בסי' י"ג סקי"ז ע"ש, ואם אמרו במזיד כ"ש בנד"ז דשוגג הוא שאינו יודע לא מן הדין ולא מן התקנה זהו מה שנר' בזה להלכה ולא למעשה עד שיסכימו מורי הוראה יושבי כסאות למשפט יש"ץ וגם אני אסכים עמהם, כ"ד החו' פה מכנאסא יע"א ובכל זה ראינו שלא להחמיר כל כך בדבר מפני הנראה שיצא מהדבר פרצה גדולה וצויי"מ כי"ר וחתום . כהה"ר פתחיה מרדכי בירדוגו:
וס"ל נמ"ך אמר שבענין ההתראה הדבר ברור שאין זה מקרייא התראה דאינה כי אם שיחה בעלמא והודעה לפי מה שנר' לחכם המתרה בו האמת שאם היתה ההתראה לא מהני לן דעת הב"ש דלא כ"כ הב"ח אלא בנטען ע"י השפחה שאין בו חשש איסור דא' לבעל וא' לבועל אלא משום לזות שפתים ולא בנטען על א"א. אלא שלפי האמת אין זה מקריא התראה אלא שעמד לנגדנו שהקידושין שקידש מלבד שהיו בתוך צ' יום לגירושיה וידועים דברי מר"ן והגה סי' י"ג ס"י אלא אף גם זאת עבר על התקנה שהמקדש בלא עשרה ובלא חכם מפורסם צריך לגרש וגזרו זאת בנח'ש וכיון שצריך לגרש הו"ל כאלו לא קידש וצריך להוציא אף אם קדם וכנס והדמיון לכהן הרבה יש לפקפק בו כמ"ש במ"א ולכן לא אוכל להתיר זולת אם יסכימו ג' ממורי הוראה להתיר גם אני הקטן לא אפקפק כי גם לסתום הפתח בפניו חוששין אנו מפרצה גדולה שלא תצא מזה ב"מ, ולכן מורי הוראה יגידו דעתם מה שיורום מן השמים וצויי"מ:
וכבר יש ביד השואל פסקי האוסרין והמתירין באופן שיוכל כל חכם לב לדעת הדעות שנאמרו בענין זה והוא יבחר ויקרב וח"פ בשבט תקס"ח לפ"ק וקיים וח' כמוה"ר רפאל בירדוגו נר"ו:
התבוננתי בדברי חכמים האמורים בנד"ז ואחזה אנכי שעם היות דהתראה בחד חשיבא התראה הכא שאני שבע"ד מכחיש בדבר ואמר להד"מ וקי"ל בחומ"ש סימן כ"ג דאין הדיין נאמן לבדו רק כל זמן שבע"ד עומדים לפניו וכו' וא"כ אפי' נעשית ההתראה בדרך התראה גמורה אין כאן התראה אלא שעומדים לנגדנו כחומות ברזל חדא דקידש תוך זמן ההבחנה ועוד דקידש בלא עשרה וכפי התקנה מצריכין אותו לגרש ואי פלטי לן מחדא דהבחנה משום דאין לנו אלא פסק מר"ן שפסק בסי' י"ג ס"י דהמקדש תוך צ' יום מנדין אותו וכו' והם דברי הרמב"ם בפי"א מהל' גירו' הלכה ד' וכתב עליו הה"מ דלדברי רבינו אין מכריחין אותו לגרש אלא מנדין אותו מפני שעבר על גזירת חכמים ואם ברח הועיל לו להצילו מן הנידוי והטעם הוא משום שלא הזכירו בגמ' יוציא בגט אלא בנשא מעוברת ומינקת חבירו שיש שם סכנת הולד יע"ש, ואפי' המצריכין גט הקילו בכהן משום דלא מצי להחזיר ככתוב שם בהגה ובדברי ב"ש יע"ש והשתא נשארה נגדנו חומה גבוהה תקנת קדמונינו ש"ש וצויתי את ברכתי לכם בשנ"ה ליצי' שכל מי שיקדש אשה צריך מציאות חכם ועשרה מישראל וכל מי שיקדש אשה שלא כפי התקנה יפרע קנס וכו' וישאר בבית האסורים עד שיתן גט למקודשת ואפי' אם ירצה אביה ואמה לתתה לו לא ישאנה עד שיגרשנה גירושין גמורים ואח"ך אם ירצה לעשות נישואין מחדש הרשות בידם וכ"ז בגזירת נח'ש ככתוב בס' התקנות יע"ש, גם ע"ז יש לנו לומר דלא פירשו לנו חכמי התקנה דין כהן אם גם הוא מחייבים אותו ליתן גט אע"ג דמפסדינן לה מיניה כמ"ש השאלתות גבי מי שקידש מעוברת חבירו ופסקה מר"ן סי' י"ג סי"ב דלא באו לסתום אלא לפרש וכיון שלא פירשו דין כהן נעמיד דינו על ד"ת ונאמר שלא הצריכו חכמים להוציא רק במעוברת חבירו מפני סכנת הולד וחמירא סכנתא מאיסו' אבל העובר על תקנת חכמים די לו בעונש קנס ואף המצריכין להוציא למקדש בזמן הבחנה היא עצמה חמירא מצד עצמה דאיכא מ"ד [הרדב"ז סי' רס"ד] דהבחנת הזרע באשה הראויה לילד הוי מן התורה מקרא דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ושאר הנשים הוא דהוו גזירה דרבנן ולכן הצריכוהו להוציא משא"כ בנ"ד דאין כאן לא איסורא דאורייתא ולא סכנה רק שעבר על תקנת חכמים די לו בעונש קנס. וכ"ש דנר' מלשון התקנה דאינה אלא בשאינו כהן רק בישראל דלא מפסדינן לה מיניה מדכתבו אם ירצו לעשות נישואין מחדש הרשות בידם וזה לא שייך אלא בישראל דיכול לעשות נישואין אחר שיגרשנה ולא בכהן דלא מצי לישאנה אחר שלוחיה וכן דמן התקנה מפקינן כהן משום דלא מצי להחזיר נ"ד דכוותיה אם יגרש לא מצי להחזיר. ועוד דאפי' כפי התקנה אין בידינו לעשות לו שום דבר שיגרש רק ישאר בבית האסורים עד שיתן גט מרצונו ואם בעלי השררה יוציאוהו מבית האסורים אנן מה נענה בתרייהו ודי לנו אי ציית דינא ליתן קנס אשר ישיתו עליו ב"ד במקום שירצה לישאנה, וכעת הדבר נחוץ ואין פנאי לחפש בפסקי הראשונים רק זה מצאתי תשובה מהרבנים המובהקים כמוהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה וכמוהר"ר שמואל הצרפתי זלה"ה וכמוהר"ר אברהם ן' דנאן זלה"ה וכמוהר"ר יעקב אבן צור זלה"ה שהשיבו לחכמי דבדו על א' שנשא על אשתו שלא כדין וקידש בלא מציאות חכם ועשרה מישראל וכנסה תוך ז' ימי חימוד וכתבו להם בענין שנשא שלא כדין יפרע לאשתו כל מה שהחזיק וכו' ויפטור וכו' ועכ"ז צריך לפרוע קנס שעבר על גזירת נח'ש שגזרתם שלא לקדש אלא ביו"ד ולפרוע קנס אשר כנסה בתוך ז' נקיים דחימוד ואז תתירו לו הגזירת נח'ש שעבר עליה וכו', וסיימו בדבריהם כל זה כתבנו לענין דינא ואם יראו מעכ"ת שאם יעמידו הדבר על ד"ת איכא למיחש דלמא נפקא מינה חורבא אזי ישתדלו כת"ר לתווך שלום ביניהם כטוב וכישר בעיניהם ואם יטה שכמו לסבול ולקבל עליו את הדין עה"ד שביארנו ושב ורפא לו וחתמו הרבנים הנ"ל ומה יעשו איזובי קיר כמוני אם לא לרדוף שלום גם נכבדי עיר התהלה מבקשים לרדוף שלום כמו שבאו דבריהם בחותמן באופן כשהסכימו החכמים הנ"ל אף ידי תכון עמהם הח"פ צפרו בר"ח אדר מש' עם ז"ו קני"ת:
שאול ישועה אביטבול סי"ט: