אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן פא

סימן פ

טופס מטופס שומא ועליה פס"ד וז"ן מוע"ן, נדרשנו אנחנו החתומים פה בהיותינו כאחד לשום החצר שהיה כעין בה"ך שמלמד בה תשב"ר כהה"ר יוסף מונסוניגו והיא נכחית לפתח המבוי הנק' ע"ש הנגיד הר"מ ן' עטר ואחר ההתבוננות במהות החצר הנז' ובעליה קטנה שבה ובחדר א' שיש בה עלתה הסכמתנו לשום לה לפ"ה והזמן שהקרקעות ביוקר סך ארבע מאות ועשרים מתקאלים מכ"ט וזה לפי שאינה ראויה עכשיו לדירה כמות שהיא ואינה ראויה רק ללמוד בה תשב"ר או לאוצר חטים ושעורים וכיוצא ומ"מ מפני שהיא בנויה ומשוכללת בבנין מפואר ראוי לשום לה הסך הנז' ולא יותר' וגם צריכה כמה תיקונים הן בחצר הן בעליה הנז' הן בחדר הנז' שאין לו תקרה ולראיה שכך עלתה הסכמתינו אנחנו כולנו הח"פ ח"פ בשלשה ימים לשבט ש' נפלאות לפ"ק וקיים וצ"ל שהשומא הנז' היתה במאמר בדי"ץ ובהסכמת שני הכתות שהם כהה"ר דוד עטייא נ"ר וכה"ר יוסף מונסונייגו. ולחומר הענין הוספנו ששומא הנז' סך חמשים אוקיות מכ"ט דבצ"ה הו"ל סך ארבע מאות וחמשה ועשרים מתקאלים מכ"ט ולראיה ח"פ וק"ש ע"כ נמ"ך וחתו' הח' הש' הותיק כהה"ר יעקב בירדונו נ"ר והחה"ש כהה"ר משה ן' שלוש נר"ו והחכם הש' הותיק כהה"ר מימון בירדוגו נר"ו והח' הותיק כהה"ר יהודה אבן צור נר"ו והחכם כהה"ר שאול שמואל טולידאנו נר"ו ונתקיי' חתי' כראוי באחד מדרכי הקיום:

וס"ל נמ"ך מוע"ן וז"ן השומא הנז' היתה בהסכמת שני הכתות והלכו מלפני שניהם ועשו השומא הנז' ולכן היא הקיימת ואף שהלך הר"י מונסונייגו ועשה שומא אחרת לאו כל כמיניה כמ"ש בסי' ק"ג ס"ג אם שמוה שלשה ואמר הלוה ישומו אותה ג' שמאים אחרים הבקיאים בשומא אין שומעין לו עד דא"כ אין לדבר סוף ולכן השומא הנז' היא עיקר וכ"ש שנעשית בהסכמת ב' הכתות ולראיה ח"פ בזמן הנ"ל וקיים ע"כ נמ"ך. וחתום החה"ש הדו"מ הרב הכולל כמוהה"ר רפאל בירדוגו נר"ו והחה"ש הדו"מ כהה"ר פתחיה מרדכי בירדוגו נר"ו ונתקיי' לנו חתי' כראוי בא' מדרכי הקיום:

וס"ל נמ"ך וז"ן מוע"ן השומא הנז' היתה לצורך מקרה שקרה כי כהרד"ע הנז' מכר שני שלישי החצר הנז' להרי"מ הנז' קודם לכת כהרד"ע הנז' לא"י בש' קס"ת בביטול טענת מוכר לעלות לא"י כמשו"ח ביד הרי"מ הנז' והן עתה כשחזר הרד"ע הנז' מעליית א"י מחמת דלא איתדר ליה בא בטענה כי המציא לפנינו שטר מתנה קודם למכירה הנז' כמו ב' שנים שקרוב לזכייתו שזכה בחצר הנז' מאת בעלה הא' הוא ה"ר מסעוד עראמא נתנה לאשתו במת"ג להיות כדין נ"מ שהבעל אוכל פירות כמשו"ח בידה שטר מתנה כראוי שיועיל בד"ת שתת' ולזה תבע לפנינו להר"י הנז' בכח אשתו להחזיר לה ב' שלישי החצר שמכר, ונפסק הדין ביניהם כי צריך להחזיר המכר לאשה הנז' ככתוב על ספר סי' צ' סי"ג וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נצ"ב בין נכ"מ לא עשה ולא כלום, וי"א שאפילו הוא עצמו יכול לערער על המכר ע"כ וכתבו הח"מ והב"ש דבנ"מ כ"ע יודו שהמכר בטל מיד וכו' ע"ש' ולפי שהלוקח הנז' לא ידע במתנה הנז' ולא הודיעו המוכר בזה ודאי שחייב המוכר באחריות המקח הנז' כמ"ש בשטר המקנה וקע"ע וכו' עמליהון ושבחיהון ולזה צריך לשום המקח הנז' לפי זמן החזרה ויפרע כהרד"ע הנז' וכן היה שהלכו שמאי ב"ד החתו' למעלה ועם היות שדי בשלשה להפיס דעת הלוקח הוספנו עוד שנים לתועלת הלוקח ולפי השומא הנז' צריך כהרד"ע הנז' לפרוע להרי"מ הנז' ב' שלישי השומא הנז' שהוא סך ש' מתקאלים מכ"ט נכי ט"ז מתקאלים ויזכה בשלו. ולראיה בידו ע"ד אמת ח"פ בשבט הנ"ל והשו"ב וקיים ע"כ נמ"ך וחתו' הרב כמוהה"ר רפאל בירדוגו י"ץ ונתקי' לנו חתי' כראוי:

וס"ל נמ"ך מוע"ן וז"ן הדין דין אמת שהמתנה הנז' קיימת והמכר שחזר ומכר הבעל, המכר בטל ויש רשות למקבלת המתנה להוציא את שלה מיד הלוקח והלוקח חוזר על הבעל המוכר וגובה ממנו קרנא ושבחא ע"פ השומא ולא בעי הכרזה, דאפי' במלוה הבא לגבות את חובו איכא מאן דס"ל דלא בעי הכרזה והיא דעת התוס' בפ' שום היתומים והביאה הב"י בסי' ק"ג ס"ה: ואף דאנן כדעת בה"ת וסיעתו קי"ל ומטעינן הכרזה מ"מ לא אמרו אלא במלוה הבא לגבות מהלוה ולתועלת הלוה שמא יש מי שצריך לה ויוסיף על שווייה:

לזה הצריכו הכרזה שאז הלוה נהנה ומלוה אינו חסר שסוף סוף הרי נפרע בחובו. אבל בנ"ד שאין להרי"מ על כהרד"ע הנז' כ"א חוב השבח דוקא אינו בדין להכריז דנמצא גובה ממנו מה שאינו חייב שיש מי שצריך לה ומעלה אותה בכפלים יותר משווייה ואין לבטל המתנה הנז' ממאי דאשכחן לרבנן קשישי ב"ד הגדול שלפני פנינו נ"ן שביטלו אפי' מתנה במקצת כל שניכרים הדברים שלהבריח או להערים נתכוון הנותן ודייקי לה מסוף תשו' הרא"ש ותנתן דת בטוליטולא וכו' ומלשון התקנה קי נינגונה מתנה וכו' דבנ"ד אדרבא ניכרים הדברים לאידך גיסא שלמתנה גמורה נתכוון אם שסמוך לקניינו נתנה לאשתו ואשתו אומרת שמנכסי נדונייתה קנאה ומפני כך נתנה לה סמוך ומיד אם שמזמן המתנה עד זמן המכר היה זמן רב כשתי שנים ועוד. ובזמן המתנה עדיין לא נתעורר לא עלה במחשבה לא הוא ולא סיעתו לעלות לא"י ולמכור ועיין מהר"י סי' צ"ט סוף ס"ו דאם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמו' קנה המקבל אע"ג שהיתה כוונתו להבריח וכו' ע"ש. וכ"ש הוא לנ"ד שנראין הדברים שלמתנה גמו' כוון ולא היתה כוונתו להבריח וכמ"ש. גם אין לומר דמוכחא מלתא דלהערמה איכוון ממה שהיה מחזיק בקרקע הנז' גם מאחרי המתנה ונהנה ממנו ואוכל פירותיו ודמיא לההיא דסי' ס"ט ס"ז דהמתנה בטלה דליתא דלא אמרו אלא בנותן לאיש זר דבנותן לזר איכא אומדנא מעלייא דלהערים איכוון שאל"כ המקבל לא יניחהו להחזיק בנכסים לישא וליתן בהם משא"כ בנותן לאשתו שאף בנכסיה הוא המוציא והוא המביא ודרכו לאיש לקדם והכא תרגמו כל כבודה וכו' וכן ראיתי למוהריב"ץ זלה"ה בפס"ד שחילק חילוק זה והוא ברור, ועוד זאת ליכא אומדנא אלא באיש תככים כי עני הוא ואין בידו לשלם האחריות מה שאין לומר בגברא דאמיד בנכסי שסוף כל סוף משלם הוא קרנא ושבחא מדין האחריות שוב בא לידי שטר המתנה הנז' וראיתי ששייר הנותן הפירות לעצמו לצורך פרנסת ביתו דוקא כדין נ"מ ובזה אין אנו צריכין להנך טעמי דבלא"ה חזקתו במתנה הוא מפני הפירות ששייר לעצמו הן עתה אלצני המדבר בעד מקבלת המתנה לחוות דעי בדבר השומא הנ"ב אם צריך שומא אחרת לפי שיש שמאים אחרים ביד הלוקח שהעלו בשומתה הרבה ואף שכתבתי ביד הלוקח שעצה טובה להיות נקיים מה' ומישראל הוא שיעשו שומא ג' זה בורר לו א' וכו' ובזה קולות הרינון יחדלון. מ"מ המדבר הנז' צווח דינא קא בעינא. ולכן הנלע"ד דודאי אין אחר שומא הראשונה כלום וכמ"ש בסי' ק"ג כנ"ב וכדאמרי' בסוף ע"ז ממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קים להו טפי וכתב הב"י בסי' כ"ו דאפי' האחרונים בקיאי טפי בשומא לא צייתינן ליה ע"ש וכ"ש בנ"ד שלפי הנראה הראשונים החתו' בפנים בקיאי טפי שאין אחר שומתם כלום. אך אם ירצו לצאת ידי הבריות יחדשו שומא אחרת כאמור ואם יעכב שום אחד מהם הדין יקוב את ההר. סוף דבר המתנה הנז' חזקה ובריאה ואפי' כל הרוחות שבעולם נושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה והדרא ארעא למרה ולוקח חוזר וגובה מהמוכר קרנא ושבחא ע"פ השומא הראשונה דוקא וכדאמרן ועד"ח ח"פ וקיים ע"כ וחתו' החה"ש הדו"מ כהה"ר פתחיה מרדכי בירדוגו ונתקיימה לנו חתימתו כראוי: וס"ל נמ"ך וז"ן מוע"ן שם נמצאתי ושם הייתי אני הח"מ בשומא הראשונה הנ"ב ואל אלהים יודע שלא היתה בשומא הנז' שום נטייה לשום צד כי כל א' עשה שומא לבדו ואח"ך שלשנו השומות ואחר מו"מ הסכמנו לסך הנז' ואין להביא ראיה מאיזה יחיד שקנה איזה בית ביותר ויותר משומתה כי הדבר ידוע שאיזה יחיד יש לו חשק באיזה בית לשום סיבה ובע"ה אינו עשוי למכור וצריך להוסיף לו על דמיה הרבה לפתותו שימכרנה והשומא האמיתית היו לרוב העולם ולרוב המוכרים והקונים ואיזה יחיד שהוסיף באיזה פעם יבטל במיעוטו ואני תמיה על השמאים האחרונים שהעלו בדמיה הרבה שאפשר שדימו לאיזה יחיד שקנה בית יותר משיוויה הרבה ועליה העריכו, וכבר כתבנו שהיחיד בטל במיעוטו ואין לשום אלא לפי רוב המוכרים והקונים, או אפשר שהשמאים הנז' רצו לקנוס למוכר על שלא הודיע לקונה שכבר נתנה במתנה לאשתו והבליעו הקנס בתוך השומא. וסוף כל סוף כבר נפסק הדין שהשומא ראשונה עיקר כמ"ש מר"ן ק"ג ככתוב בפנים. ועל ענין ההכרזה נראה שאפילו להפוסקים שמצריכים בגביית מלוה מודים בנד"ז שמכר שאינו שלו ובא בעל הקרקע להוציא קרקעו מיד הלוקח ונתחייב המוכר מכח האחריות לשלם לקונה קרנא ושבחא שאין מכריזין וטעמא רבא איכא דבשלמא גבי מלוה הצריכו הכרזה לטובת הלוה שאע"פ ששמוה שמאים בסך מה מכריזין כי אפשר שאיזה יחיד יש לו חשק בה ויוסיף ויעלה בדמיה יותר ממה ששמוה ואינו סותר דברי השמאים כי השמאים שמו לפי רוב העולם ואם איזה יחיד יש לו חשק בה יוסיף יותר ולא חיישינן לקנוניא שיעמיד הלוה א' מקרוביו או מיודעיו להוסיף בה הרבה כי שם הרשות ביד המלוה אם ירצה יקחנה בסך שהוסיף ואם לא ירצה יקח המעות מאת זה שהוסיף וחייב ליתנם לו כיון שהוסיף בהכרזה וא"כ ליכא שום קנוניא ולא יוסיף כי אם באמת כיון שצריך לשלם אם לא ירצה המלוה לקחתה, אבל בנד"ז שמכר שאינו שלו ובא בעל הקרקע להוציא קרקעו מיד הלוקח והמוכר נתחייב לשלם דמיו ללוקח מכח האחריות ודאי דלאחר השומא אין להכריז דחיישינן לקנוניא שיעמיד הלוקח א' מקרוביו או מיודעיו ויוסיפו הרבה על שומתה כי אין להם הפסד בזה כי בעל הקרקע נוטל קרקעו והלוקח נהנה בתוספת זה והוא אינו חסר ודאי חיישינן לקנוניא ואין להכריז ואפי' יקבל חרם שלא עשה קנוניא מ"מ אין לחייב ע"פ א' והוא בידו ג' שמאים ואין דבריו של א' במקום ב' וכ"ש במקום ג', ועל עיקר המתנה שנתן המוכר קודם לאשתו ודאי שהמתנה קיימת כיון שנעשית קודם המכר קרוב לשתי שנים ואין כאן שום הברחה כלל והמתנה קיימת וזכתה האשה בקרקעה ואין ללוקח אלא דמים כפי מה ששמוה השמאים הראשונים כמ"ש בפנים ואין אחריה כלום וקיים ע"כ נמ"ך וחתו' החה"ש כהה"ר יעקב ברדוגו נר"ו ונתקיי' לנו חתי' כראוי בא' מדרכי הקיום ובדקנו התורף פנים ואחור ולא נמ"ך בו יותר ולראיה ח"פ תמ"ת בעשרה ימים לשבט הנ"ל וקיים עכ"ל, וחתו' כהה"ר אברהם הרוש וכהה"ר עזריה אסבאג:

וס"ל נמ"ך בתר דחתי' צ"ל שתי' לצורך פרנסת ביתו דוקא כדין נ"מ הכתובים למעלה משי' אחד עשר שבדף הסמוך ביריעה החוברת ביני שיטי נכתבו אחר הקיום שכן ראינו כ"ז בשטר המתנה כוח"ך לשון זה ששייר הנותן פירות לעצמו לצורך פרנסת ביתו דוקא כדין נ"מ וכו' ע"כ הוספנו תי' אלו בכאן שיש בהם תועלת הנותן והשו"ב וקיים ע"כ, וחתו' כהה"ר אברהם ן' הרוש וכהה"ר עזריה אסבאג הנ"ל:

וע"ג טופס הפס"ד הנזכ"ה נמ"ך וז"ן דברים פשוטים הם שהמתנה הנ"ב היא קיימת וכמ"ש החכמים יש"ץ ויכול לחזור על הלוקח ואע"ג שכתבנו תחי' לזכות הלוקח שישאר הקרקע בידו לגבי הפירות לפי שהמוכר שייר לעצמו הפירות ויכול למוכרם ולא מצי הדר ביה מהפירות אע"ג שיכול לחזור בגוף הקרקע וכההיא דסי' רנ"ז ס"י אע"פ שכתב ה"ה בשם הרשב"א והביאו מר"ן הב"י בא"ה סי' צ' וז"ל שאם מכר הבעל לפירות הרשות בידו דשלו הם לגמרי, אבל במכר גוף ופירות אפילו אמר הלוקח הניחו לי ואוכל פירות אין שומעין לו שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח א' הוא וכיון שמקחו בטל לגבי גוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל ואפי' פירות אינו אוכל יע"ש כבר חילק הרב מ"ל בפי"ב מהל' זכיה ה' י"ג דהרשב"א מיירי בלוקח שרוצה לקיים לקיחת הפירות כפי שוויים ולא בכל הדמים שנתן ולפיכך אמרי' כיון שהמכר בטל לגבי הגוף בטל גם לגבי הפירות אבל ההיא דסי' רנ"ז מיירי בלוקח הרוצה לקיים המקח בפירות בכל הדמים שנתן יע"ש, ובנד"ז היה הלוקח צווח שרוצה לקיים המקח בפירות בכל הדמים שנתן זה כתבנו קודם שנודע לנו שהמוכר שייר הפירו' כדין נ"מ, אבל השתא שנודע שהמוכר שייר הפירות כדין נ"מ א"כ פשוט הוא שהכל בטל שהרי אין הבעל יכול למכור פירות משום ריוח ביתא, ולענין השומא הנז' נמי עם היות שכתבנו תחילה שהשומא הא' בטלה, זה היה לפי מה שהביא הלוקח בידו שהכל הם מרננים על השומא ואומרים שהשמאים הא' טעו ואע"ג שקבלו אותם עליהם חוזר הדין וראייתינו מההיא דכתב הש"ך סי' כ"ה סק"ט אות ב' דאם טעה הדיין בדבר שהוא פשוט לכל דינו כטועה בדבר משנה ואפי' אם קבלו אותו בעלי הדין אין מעשיו כלום אחר שהטעות הוא בדבר הידוע לכל, וכמו שהאריך והרחיב הביאור בכלל העולה בסי' זה ס"א יע"ש: אבל ודאי אם נתברר שלא היו העם מרננים עליהם פשוט הוא שלדבריהם שומעים דמי יאמר שהא' טעו דלמא האחרונים הם שטעו וכההיא דסי' ק"ג ועם היות שלא היתה הכרזה בנד"ז אפ"ה לא בעי הכרזה בנד"ז יען שאין המוכר חייב להחזיר כ"א השבח שהשביח הקרקע לפי שומת הבקיאים וא"צ ליתן לו כפי מה שיבוא שום אדם ויעלה אותה וכמ"ש החכם הפוסק וטעמו ונימוקו עמו, ובר מן דין כבר נפסק הדין בבי דינא רבא הרב יעב"ץ ז"ל ובית דינו דהאידנא לא נפקא לן מדי בהכרזה ואינה מועלת אלא לגבי כרוז דוקא, ולראית האמת ח"פ פאס יע"א בשבט שנת תקס"ח לפ"ק וקיים וחתו' החכמים הש' הדו"מ כהה"ר יהודה אבן עטר וכהה"ר יהושע סירירו וכהה"ר חיים סירירו וכהה"ר שמואל אבן זמרא יש"ץ והכרנו חתי' כדחזי ולראיה חת"פ בשבט הנז' וקיים:

יוסף אשרקי סי"ט חיים אברהם הצרפתי ס"ט ובנייר אחר נמ"ך וז"ן נדרשנו אנחנו הח"פ לחוות דעתינו בפס"ד הנ"ב וראינו שהדין דין אמת כדברי החכמים עליונים למעלה שהמתנה שנתן כהרד"ע הנ"ב לאשתו קיימת וטעמם ונימוקם עמם שלא היה בה חשש הברחה כלל לפי שסמוך לקנייתו למקום ההוא נתנו מיד לאשתו:

ונתן טעם לדבריו מפני שמכר לה מנכסי נדונייתה כדי להשלים דמי המקח לכך נתנו לה במתנה בעצת זקנתה ובאותו זמן לא היה בדעתו ולא בדעת שום א' לעלות לא"י ואח"כ כמו שתי שנים ועוד אחר עבור זמן המגפה לתפ"ץ נצנצה רוח בבני אדם הרבה למכור נכסיהם ולעלות לא"י וגם הוא מכללם נצנצה בו רוח טהרה והכריח את אשתו לעלות עמו ונשארה המתנה הנז' אצל זקנתה לענין שאם לא איתדר להו שתחזור על קרקעה בכח המתנה הנז' וא"כ לו יהי שראתה אותו מוכר ושתקה לא אבדה זכותה שהרי היתה סומכת על המתנה שתחת ידה וכל עוד שלא קנו מידה לא אבדה זכותה ומה שלא ערערה על המכר בשעת המכר הוא מפני שלא היה בדעתה לחזור ולכן הדבר פשוט שהמתנה הנז' קיימת והמכר ההוא בטל גם לגבי הפירות שהרי כתוב בלשון המתנה ששייר הפירות לעצמו לפרנסת ביתו דוקא כדין נ"מ ר"ל ששיירם לריוח ביתא כדין נ"מ, ומבואר בא"ה ובח"מ ובב"ש סי' צ' דכיון שהמכר בטל לגבי הגוף בטל גם לגבי הפירות ואפילו הוא עצמו יכול לערער ואין עליו כ"א לפרוע האחריות עפ"י השומא הראשונה שנעשית בהסכמת שני הכתות ובהסכמת בדי"ץ שזה בירר לו ב' וזה בירר לו ב' והם הוסיפו עוד ב' אחרים עמהם ונכנסו לשום החצר הנ"ב והוציאו כל אדם לחוץ ונשאו ונתנו בדבר היטב עד שעשו השומא הנ"ב וכתבו וחתמו עליה והיא עיקר. אבל השומא האחרת שעשה אח"ך הר"י מונסונייגו והעלו בדמיה אין בה ממש, שאפי' אם הם היו בקיאים יותר מהראשונים מ"מ לאו כל כמינייהו כמבואר בב"י לדעת הרמב"ם והטור וכ"כ הב"ח ז"ל ע"ע, כ"ש בנד"ז אין אנו צריכים לכ"ז דמי יוכל לברר שהאחרונים בקיאי טפי דאדרבא הראשונים הם מצויים ורגילים בשומא והאחרונים רובם אינם מצויים. ומה גם שהדבר פשוט שהנאת המקום ההוא לפי מה שהוא הלואי ישכירוהו ללימוד תשב"ר או לאוצר בסך כ"ם ה"ם בכ"ח ע"צ המרבה, ואם לעשותו בה"ך לבית התפלה זה דבר דלא אפשר שכבר יש לנו הסכמה בחרם חמור ע"ד שלש ארצות שלא יוכל שום אדם לעשות בהכ"ן וחתו' עליה בדי"ץ וכל הת"ח וכל יחידי הקהל וגם יש חרם שלא להתירה, א"כ איפה מי הוא שיוכל ליתן בה יותר מהסך הנז"ב ואם יש איזה יחיד שנותן יותר ומעלה בדמיה יותר משיווייה בטל במיעוטו ובטלה דעתו אצל כל אדם, גם לענין ההכרזה הדבר פשוט וברור דלא שייך כאן הכרזה שהרי אין [כאן מי שימכור דלא אמרו הכרזה אלא כשמורידין מלוה לנכסי לוה וכיוצא בזה תקנו חז"ל הכרזה לתועלת הלוה שיוכל למוכרה למי שיתן בה יותר משיווייה דזה נהנה וזה אינו חסר קרינן ביה. אבל בנ"ד שאינה עומדת למכירה אפילו יבוא איזה יחיד ויתן בה יותר משיווייה אין משגיחין בו וגם אין מאמינים בו עד שיהיה מוכר ויהיה קונה שיפרע הסך הנז' הלא"ה הו"ל כשומא בעלמא:

וכבר כתבנו שהשומא הא' היא עיקר ודברים אלו נראין פשוטין וברורים ומה גם שכבר נפסק הדין לפני בדי"א ונעשה מעשה מי הוא זה אשר יבוא אחרי המלך וכו' ומכ"ש דבי דינא אחר בי דינא לא דייקי כי יוצא מזה כמה תקלות וח"ה ב"מ:

כללא דמלתא שהדין דין אמת כמ"ש עליונים למעלה אין בהם נפתל ועקש שהמתנה הנז' קיימת והמכר בטל ועל המוכר לשלם האחריות כפי השומא הא' הנ"ב דוקא ויטול את שלו ולראיה כוח"פ כיהודה ועוד לקרא וקיים, וחתו' החה"ש כהה"ר מימון בירדוגו וכהה"ר שמואל ן' מלכא ישצ"ו זהו מה שנמ"ך אין חסר ואין יתר:

מהודעני אהח"מ שזה כמה משהובא אצלי פסק המזכים להר"י מונסונייגו על ידי חתני ואור עיני הח' הש' הדו"מ כהה"ר יהודה אלבאז נר"ו שנשלח לו ע"י כהה"ר אהרן מונסונייגו נר"ו והתבוננתי בדבריהם ולא הסכימה דעתי לדעתם והודעתי לחתני הנז' ונמלך במשלחו אם אכתוב דעתי והשיבו שב ואל תעשה עדיף והחזירו כמות שהוא. והשתא נדרשתי לחוות דעתי אמינא ודאי דאותה מתנה אלימתא היא ועוקרת המכר מעיקרו ולית כאן לתא דהברחה כלל לא מן הדין ולא מן התקנה אם מן הדין לא שייכא הברחה אלא במי שחייב לחבירו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו כדאיתא בסי' צ"ט ס"ו ולא במי שאינו חייב ומבריח מב"ח שילוה אח"ך וכמ"ש שם הב"י בשם הרשב"א בס"ד מסעיפי הב"י וז"ל וכן הכותב נכסיו לאחרים כדי להבריחם מב"ח שילוה לאחר מכאן קנה אותו שמכרם או נתנם לו וכן דעת ר"ת עכ"ל, וא"כ בנ"ד שקדמה המתנה ההיא למכר שאח"ך אין כאן הברחה והמתנה מוחזקת ביד האשה ומבטלת המכר שלאחר מכאן ודמי נ"ד לההוא עובדא דפרדסא דאיתא במציעא דע"ב ע"א דאזל אקנייה לבנו קטן [פרש"י אזל בעל הכרם אקנייה במתנה בעדים לבנו הקטן כדי שלא תהיה מכירתו מכירה שכשיוציא זה שטר מכירתו יוציא זה שטר מתנתו] והדר זבנה ואמרי' זביניה ודאי לא הוה זביני זוזי דקבל אם הוו כמלוה ע"פ וכו' ופשטה רבא כמלוה ע"פ דמו ולא גבי ממשעבדי מ"ט משום דלא ניתן ליכתב [פירש"י לא ניתן ליכתב מאחר שנתנו כבר במתנה] הרי מבואר דאע"ג דאדעתא דהכי הוא דאקנייה לבנו קטן כי היכי דלא ליהוי זביניה זביני ואפ"ה כיון דליכא שום הפקעת חוב קדום בזה אלא לבטל המכר שיעשה לאחר מכאן דקנה המקבל ומבטל המכר שלאחר כן ויחזיר הדמים לבעליהן וא"כ בנ"ד המתנה קיימת אפילו אם היתה קרובה למכר ונעשית אדעתא דהכי דמרחיקא טפי ולא נעשית אדעתא דהכי וההיא דסי' ס"ט ס"ז הכותב כל נכסיו וכו' והכל רואין שעדיין הוא מחזיק בהם וכו' ולא נתכוון אלא להבריח מב"ח שלא ימצאו ממה לגבות ויאכל ממון אחרים יע"ש. התם הוא דחזינן דלא יצאו מרשותו מעולם שעדיין הוא מחזיק בהם כבתחילה משא"כ בנ"ד דליכא שום הוכחה ממה שעדיין מחזיק וכו' דעכ"פ הבעל הוא המחזיק בנכסי אשתו ובפרט בקרקע שיש בו פירות מאי דמחזיק הוא לאכול פירות ומן התקנה נמי לא שייכא הברחה בנ"ד דאע"ג דבאה התקנה להוסיף על דינו של הרא"ש דהוי הברחה אפי' במתנה במקצת עכ"ז בענין קדימת המתנה לחוב כדקיימא קיימא וכמו שאינה הברחה מן הדין כך מן התקנה שהרי מפורש בתקנה וז"ל הואיל וחב לאחרים לא יחרוך רמיה צידו יע"ש דמשמע כל שלא חב לאחרים תחילה אינה הברחה כמו שכך הוא מן הדין. ומהשתא דמתנת האשה הנז' מתנתא אלימתא היא ונוסף שנתנה לה כדין נ"מ שהבעל אוכל פירות וקי"ל בא"ה סי' צ' סי"ג הבעל שמכר בנ"מ אשתו לא עשה ולא כלום יע"ש ודברי מר"ן הם דברי הרמב"ם פכ"ב מהל' אישות ה' ט"ו וכתב הה"מ מפורש בגמ' פ' חזקה דף נ' דמקחו בטל כנז' פ' ל' מהל' מכירה ופי' מקחו בטל מיד וזהו דעת הרבה מן המפרשים ז"ל יע"ש, ואחר שהמכר בטל מעיקרו ואפי' הוא עצמו יכול לבטלו ולא אמרי' כאן שלא יהא הוא המוכר והוא המוציא וטעמא דמלתא כתב הב"י בשם הרא"ש ור"ח דתקנו רבנן שלא יתקיים המקח בדבר זה כלל אלא שבנ"ד אתי עליה הלוקח מכח האחריות שקבל המוכר בשטר המכר כאלו שטרא מעליא הוא וניתן ליכתב ליטול השבח יתר על הפירות שאכל משום דלא היכר באותה מתנה ונתקבלו דבריו והועמדו שמאים לשום השבח שנתייקרה ברצון ב' הכתות ובהסכמת ב"ד ועכ"ז בעי קרנא להעמיד שמאים אחרים שהוסיפו בשומא ולא זו דלא הועיל כלום דדבר ברור הוא דלדברי השמאים הא' שומעין דקי"ל סוף ע"ז דף ע"ב ע"א כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר ממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קים להו טפי והוא פסקיה דמר"ן בסי' ק"ג ס"ג כ"ש שנתרצו להם ב' הכתות ובהסכמת ב"ד נוסף היות השמאים הראשונים כלם חכמים רשומים וידועים לשבטיהם ניכרין בשמן ובמקומן ומעשיהם ומי הוא זה שיבוא להרהר אחריהם אלא דאני בצדק אחזה דלא זו דלא יטול מאי דבעי אלא אפי' אודנין דהוו ליה גזו מיניה ולא יטול רק הדמים שנתן וכמשמעות הסוגיא דפרדסא הנז' דהא קי"ל דכל היכא דמקחו בטל מעיקרו דהדרא ארעא ומחזיר הפירות שאכל משום רבית כדאיתא פ' הרבית דס"ו ע"ב וס"ז ע"א דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי ומסיק דרבינא עבד עובדא וחשיב ואפיק פירי ופי' הרי"ף והרמב"ם דמאי דחשיב ואפיק פירי משום דסבר רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים וכ"פ מר"ן בסי' ר"ז סעיף יו"ד וז"ל כל היכא דלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא מנכה כל הפירות מפני שהם רבית של תורה והוא ל' הרמב"ם פ"ו מהל' מלוה הלכה א' וסיים שם הרמב"ם וז"ל וה"ה לכל מי שלא קנה קנין גמור מתחלה שהוא מחזיר הפירות מפני שאם אכל הפירות הרי זו רבית של תורה עכ"ל:

ולפ"ז בנ"ד שהמכר בטל מעיקרו לאלתר מטעם דתקון רבנן שלא יתקיים המקח בדבר זה כלל, וכיון דאין כאן מקח ולא קנה מתחלה חזרו דמי המקח הלואה וכ"כ בהדיא הב"ש בסי' צ' סקמ"ז וז"ל ומעות שקבל פשיטא דהוו כהלואה ממש יע"ש, וא"כ הפירות שאכל בעמוד והחזיר קאי ולא יטול שום שבחא דאתי ממילא משום דהוו רבית. גביה ולא מהדר אלא זוזי דקבל אחר ניכוי פירות שאכל, וא"ת מאי שנא מהא דפסק הרמב"ם עצמו פ"ט דגזלה הל' ח' וז"ל הגוזל שדה ומכרה ואכל הלוקח פירותיה מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותן מן הגזלן מנכסי ב"ח ואם הכיר בה שגזולה היא אין לו פירות ואינו גובה מן הגזלן אלא הקרן בלבד עכ"ל, ופסקה מר"ן בסי' שע"ג ס"א יע"ש. דהא הכא גבי גזלן נמי מכרו בטל וקרקע בחזקת בעליה עומדת והדרא ארעא והדרי פירי ואעפ"כ חוזר וגובה שבח ופירי מן הגזלן כבר הקשה קושיא זו מהר"ם אלשיך בתשו' סי' נ"ג והוא מפרק לה דגזלן שאני דקי"ל אם אח"כ קנאה הגזלן מן הנגזל נתקיימה ביד הלוקח דא"ר (מציעא דט"ו סוף ע"ב) מה מכר א' לב' כל זכות שתבוא לידו [פי' רש"י כשלקחה לא לקחה אלא כדי שתהיה מקויימת ביד הלוקח] ופסקה מר"ן סי' שע"ד ס"א וטעמא מפרש התם אי משום דניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא אי משום דניח"ל דליקו בהימנותא יע"ש ופריך התם האי לוקח במאי קני להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא א"ל רבא תהא במאמינו בההיא הנאה דלא קאמר ליה מידי וקא סמיך עליה טרח ומייתי ליה גמר ומקני ליה [ופי' הרא"ש תהא במאמינו פי' מחמת שהאמינו מעיקרא טרח לעמוד בנאמנותו וקנה השדה מן הנגזל וזוכה לו וגם זה יודע הנגזל ונתכוון לזכות ללוקח] הרי דבגזלן יש בו צד קניה מתחילה ועשו שאינו זוכה כזוכה משום דסמכא דעת הלוקח במאמינו ודעת המוכר כי היכי דליקו בהימנותיה וכיון דסמכא דעת שניהם בקיום המקח הוי כאלו המכר קיים משא"כ בקונה באסמכתא ושאר גווני שלא קנה קנין גמור מתחילה ודייק לישנא דרמב"ם דכתב וה"ה שלא קנה קנין גמור מתחילה דמאי דקאמר מתחילה לא איצטריך אלא ודאי דבא לומר דוקא למי שלא קנה מתחילה קנין גמור אבל מי שמתחילה קנה מציאות קנין בלוקח מן הגזלן הו"ל שטר מכר מעליא וגובה את השבח ואת הפירות יע"ש, ותירוצו של מהר"ם אלשיך גמ' ערוכה היא במציעא דע"ב דקאמר רבא דלא ניתן ליכתב דאייתינן לעיל ופריך הגמ' מדין לוקח מן הגזלן דגובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין נימא לא ניתן ליכתב [פירש"י נימא לא ניתן ליכתב שטר מכירה זו שהרי גזולה היתה ובטל השטר ואחריות שבו] ומשני הכי השתא התם אי למ"ד דלא ליקרייה גזלנא אי למ"ד ניחא ליה דליקו בהימנותא מפייס ליה למריה ומוקים ליה לשטריה הכא לאברוחי מיניה קא מכוין שטרא מקיים ליה [ופרש"י הכא לאברוחי שהקנה לבנו קטן להבריח מזה, שטרא מקיים ליה בתמיהא אין דעתו להחזיק בידו הלכך לא ניתן ליכתב הוא] וא"כ בנ"ד דלא קנה כלום מתחילה והמכר בטל מעיקרו הו"ל האי שטרא חספא בעלמא הוא, וה"נ בנ"ד לאברוחי מיניה קא מכוין שהרי לא זבין ליה האי ארעא אלא אדעתא למיסק וכו' והי"ל פתח מן הדין דאי לא איתדר ליה וחזר המכר בטל וחוזר המוכר לאחוזתו וזה נעל בפניו כראוי במה שהתנה עליו לקיים המקח עולמית אע"ג דלא איתדר ליה גם הוא הניח פתח פתוח מכח המתנה שקדמה לאברוחי האי שטר מכר ולבטלו לשוב לאחוזתו וכאלו לא נכתב שטר מכר ובטלה האחריות אף שכתב לו אנא איקו ואשפי וכו' ועמליהון וכו' כיון דאתינא עלה מכח רבית הוי כמתנה עליו לתת לו רבית על מעותיו דתנאו בטל ואינו נוטל אלא זוזי דיהיב דוקא ולא צריכנא לא לשומא. קמייתא ולא לשומא בתרייתא:

ובענין אי מצי הלוקח לקיים המקח בפירות לא מבעיא נ"ד דיהיב להאי מתנתא דין נ"מ דפשיטא דלא מצי לזבוני אפי' פירות לחוד משום ריוח ביתא אלא אפילו במניח פירות לעצמו דמצי לזבונינהו בהיכא דמכר גוף ופירות במקח א' בטל מקצתו בטל כולו כדברי הרשב"א שהביא הה"מ פ' נ' מהל' מכירה הביאו מר"ן ב"י בא"ה סי' צ"ד דהמוכר גוף ופירות במקח א' הכל בטל ואין לנו לחלק כמו שחילק הרב מ"ל פי"ב מהל' זכיה ומתנה אם ירצה לוקח מקיים המקח בפירות בכל הדמים מחמת דאסיק אדעתיה דסתרן אהדדי דברי הרשב"א הנז' עם דברי נ"י שהביא מר"ן ב"י בסי' מ"ז בדין כותב נכסיו לבנו גוף וכו' דאי עבר האב ומכר הפירות מכורים וכתב נ"י פי' אם ירצה הלוקח וכו' יע"ש, ואסיק וצ"ע, וא"כ אם הרב עצמו לא קיבל חילוק זה וכתב עליו וצ"ע איך אנן נדון ע"פ חילוק זה הלכה למעשה: ועוד דאין חילוק זה במשמעות דבריהם. דנר' פשוט דהנ"י פ' יש נוחלין אמתניתין דהכותב נכסיו לבנו מיירי במוכר סתם ויש חילוק דעות בין המוכר ובין הלוקח שהמוכר דעתו שלא מכר אלא זכות שיש לו דהיינו פירות ואית לן לסיועיה משום דסתם מוכר זכותו מוכר והלוקח בדעתו כיון שמכר לו סתם גוף ופירות משמע ליה דהא לא ידע שאין לו אלא פירות וע"ז הוא דקאמר הנ"י פי' אם ירצה לוקח אא"כ ידע וכוונתו לומר אף דאית לן למימר סתם מוכר זכותו מוכר הני מילי אם ידע הלוקח שאין לו אלא הפירות אבל היכא דלא ידע מצי הדר ונדון הרשב"א מיירי דמכר לו גוף ופירות בפירוש במקח א' דכיון דבטל לגבי גוף שאינו שלו בטל גם לגבי פירות שצירף עמו במכר דבטל מקצתו בטל כולו ודברים ברורים הם להלכה ולמעשה:

קנצי למלין שהמכר שמכר הרד"ע בטל הוא מעיקרו ומחזיר הדמים שקבל ומנכה ללוקח פירות שאכל ואצ"ל שלא יטול את השבח הח"פ צפרו באדר מש' ז"ו קני"ת ליצי' וקיים:

שאול ישועה ס"ט:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה