אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן סט

סימן סח

טופס פס"ד הוזקקנו להעתיקו לשולחו למ"א וז"ן, לפני עמדו לדין החה"ש כהה"ר פתחיה מרדכי בירדוגו תובע לאברהם הכהן בר יעקב וליחייא בר שמואל אוראי אודות העיסקא שהיתה לו אצלו מסך אלף ות"ק אוקיות מכ"ט בשטר כוח"ך וטען אברהם הנז' שביום שבאה השמועה ממיתת המלך רח"א הביא לכההר"ף הנז' אקרא'ב דנקר'א ואמר לו בזה"ל הא הווא פדמתיך, ונתרצה לו כההר"ף הנז', וכההר"ף הנז' השיב שלהד"מ רק הביא לו אקרא'ב הנז' בלי משקל ובלי שומא להטמינו עם נכסיו עד יצא משפט העיר לאור וכן עשה שהטמינו עם נכסיו תחת הקרקע וכיון שנאבד בכניסת בלשת לעיר לתפ"ץ להם נאבד וחייבים הם לשלם לו חלקי ההלואה שבעי' הנז' ופסקתי להם שמאחר שאין ביד כההר"ף הנז' השטר שהרי נאבד לו ביום ההפכה לתפ"ץ נשארה תביעת כההר"ף הנז' תביעה ע"פ וישבע הר"א הנז' שכדבריו כן הוא ויפטר ויכלול בשבועתו כמה היו שוים הכלי כסף שהביא לו ויתנכה מדמי העיסקא ובזה יפטר גם יחייא הנז' מתביעה זו, וזה מלבד סך ששים אוקיות מכ"ט שנושה בהם ריוח וסך ל' משקלים שאכלו מקרן העיסקא הנז' שחייבים לשלם במושלם זהו מה שנלע"ד וצויי"מ:

וחתום החה"ש הדו"מ כהה"ר ברוך טולידאנו נר"ו והכרנו חתימתו כראוי: וס"ל נמ"ך ע"פ הפס"ד הנ"ל שפטר החכם הנז' למתעסקים הנ"ל בשבו' אברהם הנ"ל עמד כההר"ף ונתפשר עם המתעסקים הנ"ל למחצה מ"מ והרחיב להם זמן גדול שעי"כ נתרצו לפשרה אבל הם היו רצים לשבועה וכמו שפסק להם החכם הפוסק הנ"ל ובא לפני בני הנ"ל לשאול על נפשו ולגלות דעתי אף שאני קרוב אם הדין דין אמת וכמו שפסק להם הח' הנ"ל והפשרה קיימת או לא. ובראותי צרת נפשו בהתחננו אלי המו מעי לו כי נשלל כל ממונו ומעט מהרבה שהיה לו לקה מחצה והמחצה האחר ינתן לסירוגין עד עידן ועידנין, אי לזאת נזקקתי לגלות דעתי ואומר שמה שטען אב' הנז' שאמ"ל הא הווא פדמתיך שמכח זה פטרו החכם הנז' נראה שכוונתו היא ששמירתו היא על כההר"ף אם נאנס ברשותו דליכא לפרושי שבתורת פרעון נתנו לו שהרי אף לפי דבריו הנתינה שנתן לו אקרא'ב שבו כלי כסף נתנם לו בלי משקל ובלי שומא כלל ולא היה יודע כההר"ף כמה כסף היה באקרא'ב הנז' המעט הוא אם רב אם כדי מעותיו או לא, גם לא שאל ממנו השטר ואין זה דרך פרעון כלל אלא הכוונה הוא כמ"ש שפי' הא הווא פדמתיך הוא להתחייב בשמירתו אם נאנס ומאחר שכן אפי' נניח שאמ"ל כן אברהם הנז' וקבל דבריו כההר"ף הנז' נראה שחייבים המתעסקים הנז' והוא ממ"ש מר"ן סי' רכ"ה ס"ג וס"ד וז"ל בד"א שלא התנה עמו אבל אם התנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זה יהיה חייב לשלם אפי' בא גוי וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה וכו' ה"ז פטור שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא וכו' וה"ה לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה מעשה וכו' ע"כ:

מבואר מזה שכל תנאי שבממון אין כוללין בו אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי ואמרינן שהם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה והכא בנ"ד הדבר ידוע לכל באי שער העיר שלא היה פחד לכל היהודים מיום שמועה מיתת המלך והלאה אלא מפני השוללין שיבואו מחוץ לעיר שאינם דרים במדינה ומיראתן הטמינו כל בני אדם נכסיהם במטמוניות שתחת הקרקע כי השוללים ההם הם שוטפים ועוברים וחוטפים מה שמוציאים בגלוי ואין להם פנאי לחפש ולנקר תחת הקרקע כי יראים לנפשותם מפני חיל המדינה שרודפין אחריהם ומכח זה הלכו היהודים ופייסו לשר של האנודאיי'א ושחטו על חיל הלודאיי'א כמנהגם ונתנו להם שומרים המספיקין להם וכל החיל ההוא מבטיחים אותם בשבועות והבטחות גמורות להיותם על היהודים חיל וחומה מן האויבים ולא עלה על לב שום אדם בעולם שאנשי שלומינו יבגדו בנו ואף הם לא בגדו כ"א במאמר המלך זה לא עלה על הלב שהמלך שחפץ ביישוב בני מלכותו יתן אומר לחיילות הדרים עמנו לשלול שלל ולבוז בז בלי יראה ופחד ואין אומר השב, גם לא עלה על הדעת שיהיו שוללים קרוב לכ' יום יומם ולילה ומוציאים פועלים כב"ה המוציא פועלים לעבוד עבודתו לחפור כל הקרקעות וכל הכותלים אין נקי ודאי כל בן דעת יודה דאונס כזה לא שכיח כלל ולא עלה בדעת המתנה בשעה שהתנה ולא נכלל בכלל התנאי אלא דברים הידועים שהם הגייסות שמחוץ לעיר והם הם שהיו בדעת המתנה בשעה שהתנה לפ"ד וכפ"ז חייבים המתעסקים הנז' בחלק המלוה עספ"א אפי' לפי דבריהם ועיין א"ה סי' ז' ס"י. ועוד נראה שאף לפי שיטת החכם הנ"ב שפטרם בשבועה לגבי חלק יחייא מיהא נראה שחייב שהרי הוא לא טען שאמר גם הוא כן לכההר"ף ולא הביא בידו כלי כסף הנ"ל כלל אלא שאמר שנתן האלקרא'ב הנ"ל ביד אברהם ואמ"ל שיתנם לכההר"ף לאחריותו וה"ז כאומר נתתי הפרעון ביד הערב לתתם למלוה שכתב מור"ם בסי' קכ"ט סי"ב וז"ל טען הלוה שנתן דמי הפרעון לערב ליתנן למלוה נשבע היסת ונפטר דמיגו דיכול לומר פרעתי לך נאמן ג"כ לומר דפרע לערב ונפטר בזה דהא המלוה האמין לערב ע"ש והכא נמי בנ"ד אברהם הוא ערב בחלק יחייא והרי יחייא טוען שנתן אקרא'ב לבע"ח לאחריותו וכפ"ז ישבע היסת ויפטר. אבל נראה דלא דמי דהתם איירי בערב דעלמא שאינו לוה דבזה שפיר איכא למפטריה דהא הימניה לערב וכמ"ש אבל בנ"ד ששניהם לוו כא' לא האמין לשום א' מהם יותר מחבירו ואדרבא הסברא נותנת שליחייא הנז' האמין יותר שהוא אמוד בנכסי יותר מאברהם הנז', וא"כ לגבי חלק יחייא מיהא לא נפטר במה שטען שפרע ביד אברהם כ"ז חלקנו לפי סברת מור"ם והסמ"ע אבל לסברת רש"ל והט"ז והש"ך שכולם כא' חלקו על סברת מור"ם בהגה זו דאפי' בערב גרידא דמהימן ליה לא נפטר הלוה כ"ש בנ"ד שחייב יחייא הנז' בחלקו מיהא אליבא דכ"ע. זהו אם נניח שיחייא ואברהם הם ערבים סתם אבל אם יתברר שהם ע"ק נר' שחייב יחייא בכל אף בחלק אברהם הנז' וראיה מסימן קכ"ט סט"ו וז"ל קבלן לעולם יפרע ממנו תחלה אם ירצה וכו', וסיים מור"ם ואין הלוה נאמן לומר פרעתי דהו"ל לקבלן להתנות ע"כ, וא"כ הכא בנ"ד אברהם לגבי חלקו הוא לוה ויחייא קבלן בעדו והוא טוען שנתן הכסף לכהר"ף לאחריותו ורוצה לפטור הקבלן מחלקו אינו נאמן מטעמא דכ' מור"ם דהו"ל לקבלן להתנות ומה שקשה על דברי מור"ם מריש סי' ק"ל עיין סמ"ע שיישב והסכים דברי מור"ם עם דברי מר"ן דריש סי' ק"ל ואף שהש"ך סתר דברי מור"ם הנ"ל כבר ידוע דבתר מור"ם וסמ"ע אזלינן במקום שחולק הש"ך:

אמנם לכאורה נראה לפטור יחייא מחלק אברהם מההיא דכתב מר"ן סי' הנז' סט"ו וז"ל מלוה שבא לגבות מהקבלן ואין שטרו בידו וטען שאבד השטר ולוה מודה שלא פרעו וקבלן טוען שמא פרעך הלוה וקרע שטר חובו יש מי שאומר שהדין עם הקבלן ע"כ, וה"נ בנ"ד הרי אין שטר ביד בע"ה שהרי נאבד בימי ההפיכה ואברהם טוען שנתן הכסף לאחריות המלוה ויחייא הקבלן טוען שמא האמת אתו שהרי אין השטר ביד בע"ה והדין עמו וכמ"ש מר"ן נראה לחלק דדוקא היכא שנאבד השטר בפשיעת המלוה הוא דהדין עם הקבלן אבל היכא שלא נאבד בפשיעתו וכנ"ד שנאבד באונס בין שטרותיו כמו שהוברר להם אפשר דמודה מר"ן שחייב הקבלן דלא איתרע שטרא שהרי אילו היו זוכרים עידי השטר היו מחדשים לו שטר אחר וכמ"ש מר"ן סס"י מ"א וז"ל מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשה כרכום וכו' אפי' הלוה עומד ומוחה וכו' ע"ש וכפ"ז לא נפטר הקבלן שהרי אין ריעותא לפנינו כלל: העולה דלפי הטעם שכתבנו בתחילה דאונסא דלא שכיח הוא ולא קבל עליה מלוה חייבים שניהם לפרוע כל חלקי המלוה עספ"א, ולפי הטעמים האחרונים יחייא הנז' חייב בחלקו אליבא דכ"ע וגם בחלק אברהם נראה לחייבו כפי החילוקים שחילקנו, והגם שבע"ה כבר נתפשר עמהם הפשרה היתה לפי מה שפסק להם החכם הפוסק הנ"ל שפטר לשניהם בשבועת אברהם הנז' לפיכך עמד ופישר עמהם ועכשיו שהוברר הדבר לדעתי אם יסכימו בעלי הוראה שחייבים בכל הו"ל פשרה בטעות וחוזר אפי' תהיה בקנין ועיין בבאה"ט ס"ס כ"ה כמדומה לי משם מהר"ם אלשיך כתב שאם עמד אחד ופשר עם בעל דינו מחמת שהיה סבור שאין הדין עמו ואח"ך הוברר שהדין עמו שהפשרה בטלה ע"ש בלשונו כי כעת אינו מצוי אתנו באבדן ספרינו וכל כלי חמדתינו ביום חרון אף ה' ועל דייני ישראל מוטל להפך בזכות ת"ח כמ"ש בח"מ סט"ו ואף דכתב הסמ"ע שאין דין ת"ח בזמנינו לדין זה עיין ב"ח שכתב דאף בזמנינו צריך להפך וכתב השכנה"ג שכ"ן מדברי סתימות כל הפוסקים כדברי הב"ח ואף שבאו הדברים שלא ביישוב כראוי אין צריך התנצלות לזה כי ידוע בלבולינו וטרופינו מצרות הזמן המתחדשות ובאות כל יום ויום ה' יאמר לצרותינו ולצרות עמו ישראל די וצויי"מ:

וחתום החה"ש הדו"מ כמוהה"ר יקותיאל בירדוגו נר"ו והכרנו חתי' כראוי, עכ"ן מע"ן ולראיה ח"פ תמ"ת וקיים:

משה ן' שלוש סליט"א יצחק ן' לחסין סי"ט הדבר פשוט דהאי דמסר המקבל עיסקא להנותן כיס מלא כסף או גרוטאות של כסף ואמ"ל בזה"ל הא הווא פדמתך ונאנסו ביד הנותן עיסקא דאין זה פרעון ואכתי ברשותיה דמקבל עיסקא קאי ופקדון בעלמא הוא אצל הנותן שנאנסו אצלו וחוזר הנותן ונפרע מעותיו מהמקבל עיסקא שהרי אפי' בהלואה דג"ח דקי"ל מורידו לשומא כל כמה דלא הורידו לשומא אכתי ברשותיה דלוה קיימי ופקדון בעלמא אינהו לגבי המלוה כההיא דסי' ק"ד ס"ד לא מיקרי גבייה אא"כ שמו ב"ד המטלטלין ונתנום בידו וכו' וכ' סמ"ע שכל שלא שמו לא סמכא דעתיה דמלוה עליה דשמא ישומו לו הרבה ביוקר ועדיין הם ברשות הלוה עכ"ל, וכ"ש בנ"ד דנתן לו. מעותיו בעיסקא וקי"ל המלוה לחבירו למחצית שכר אינו מורידו לשומא כדפסק מר"ן סי' ק"א ס"ו גבי מוכר סחורה לחבירו וכתב הלבוש דה"ה המלוה למחצית שכר דצריך לפורעו במעות מזומנים יע"ש, וא"כ בנ"ד דמידי דשומא הוא דיהיב ליה ולא מעות אכתי ברשותיה דמקבל עיסקא קיימי דעליו מוטל לטרוח במכירתן ולהביא לו מעות ואז יהיה עליהם תורת פרעון ואפי' בהיכא דנתרצה לו הנותן עיסקא לירד לשומא מלבד דיכול לטעון בטעות נתרצה דלא אסיק אדעתיה שהדין כך שאינו יורד לשומא ומלתא כדנא עביד איניש למטעי אפי' יודע ספר וכההיא דכתב הרב המאסף גבי פשרה בטעות בסי' כ"ה בהגה"ט אות ס"א יע"ש אלא אפי' לא הדר ביה וקבל אנפשיה לירד לשומא כ"ז שלא נישומו עדיין הם ברשות המקבל עיס' ופקדון בעלמא אינהו גבי הנותן שקבלם ונאנסו אצלו וחוזר ונפרע מהמקבל וכדכתיבנא ולא זו בלבד אלא אפי' אם נתן לו מעות בעין או מידי דכבר נישום כשנתרצה לירד לשומא אפי"ה כל שלא פירש לו הילך אלו לפרעון חובך אמרי' לפקדון בעלמא הוא דיהבינהו ניהליה כההיא דסי' ע"ב ס"ג וז"ל המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה ונגנב או נאבד חייב המלוה אע"פ שביד הלוה אבד כיון דבתורת פקדון נתנו לו אכתי ברשותא דמלוה קאי ע"כ, ופי' הסמ"ע וז"ל כיון דבתורת פקדון נתנו לו פי' מדלא אמ"ל הריני מחזיר לך משכון שנתת לי הו"ל כאילו הפקידו זה המלוה ביד אחר עכ"ל הרי דבמלוה על המשכון שיש לו דין שומר שכר עליו כשחזר ונתנו ללוה שהוא בעליו כל שלא פירש לו הריני מחזיר לך משכון שנתת לי אכתי ברשותא דמלוה קאי ופקדון הוא בעלמא ביד הלוה מן הסתם וכשנגנב או נאבד מבית הלוה שלא פשע בו הוי דינא כאלו נגנב או נאבד מבית המלוה שיש לו דין ש"ש עליו וחייב בגניבה ואבידה:

ומינה דבנ"ד אף אם נתן המקבל עיסקא לנותן מעות בעין או דבר שכבר נישום כל שלא פירש לו הילך אלו לפרעון חובך אמינא מסתמא לפקדון בעלמא הוא דיהבינהו וכשלא פשע בהם הנותן שקבלם ונאנסו מבית הנותן הוי דינא כאלו נאנסו מבית המקבל עיס' וחייב בכל חלקי המלוה שהוא נוטל רווחייהו, וכ"ש בנ"ד דלא נתן לו מעות בעין אלא מידי דשומא בדבר שאינו מורידו לשומא ומחוסר שומא ולא פי' לו הילך אלו לפרעון חובך לא דינא ולא דיינא דפקדון בעלמא אינהו גביה דנותן שקבלם וברשותיה דמקבל עיסקא קיימי להתחייב באונסין ואין כאן לתא דפרעון כלל, וכן משמע מההיא דסי' נ"ח ס"ב דבהיכא דראוהו עדים שנתן לו מעות ולא ידעו שבתורת פרעון נתנם דיכול לומר מחוב אחר גביתם מגו דיכול לומר בתורת פקדון קבלתם ונאנסו או בתורת מתנה יע"ש, וכן משמע מההיא דסי' ע' ס"ה וז"ל א"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ופרעו בינו לבינו ונאנסו המעות והמלוה אומר בתורת פקדון קבלתם עד שיבואו אותם פ' ופ' ותובע שיחזור לפורעו אין בדבריו כלום עכ"ל, ופי' האחרונים וגם מר"ן עצמו בבד"ה דהכא מיירי כשהמלוה מודה דבתו' פרעון נתנם לו הלוה רק שאומר שבדעתו היה שלשם פקדון קבלם עד שיבואו אותם פ' ופ' דהו"ל דברים שבלב לכך אין בדבריו כלום. אבל אם אמר בהדיא בשעה שקבל המעות שלשם פקדון קבלם ונאנסו לא הוי פרעון וחוזר ונפרע מהלוה דאמרינן דברי המלוה עיקר, ואע"ג דקי"ל בסי' ק"ך דפרעון בע"כ דמלוה הוי פרעון הכא שאני דאית ליה במה לתלות שעדיין לא באו אותם פ' ופ' יע"ש בדבריהם הרי דבהיכא דנתן הלוה למלוה מעות חובו בעין ופי' לו הילך אלו לפרעון חובך ולא חיסר כלום מתורת פרעון רק מהתנאי שעדיין לא באו אותם פ' ופ' אפי"ה מצי המלוה למימר שאינו מקבלם אלא לשם פקדון וכשאמר כן אנו אומרים דבריו עיקר וחוזר ונפרע מהלוה אם נאנסו. ומינה נמי אם לא פירש הלוה לשם פרעון רק שאומר שבדעתו היה לשם פרעון והמלוה אומר שבדעתו היה לפקדון דאזלינן בתר מחשבה דמלוה כיון שלא פירש לו הלוה לפרעון. וכ"ש בנ"ד דמידי דשומא הוא דיהיב ליה וגם עדיין לא נישום ולא פירש לו הילך אלו לפרעון חובך דודאי הוא דאין ללוה פה לומר דלשם פרעון נתכוון ודברי המלוה עיקר שאומר דלשם פקדון קבלם להטמינו עם נכסיו ואין כאן לתא דפרעון כלל, ומה גם דהאי לישנא דקא"ל הא הווא פדמתך קרי בחיל דלא לשם פרעון נותנו אלא לשם פקדון להתחייב בשמירתו כשומר חנם דהאי לישנא הוי כאומר לחבירו על איזה דבר הנו בידך לשומרו שכך מורגל בלשון ההמון ברוצה להסתלק משמירת איזה דבר שאומר לבעליו הא מתאעך עלא דמתך אנא מא עלייא פדמא וא"כ אינו אלא לישנא דשמירה דבלתי אמירה זו רק נתן לו הכיס סתם אינו עליו אפי' ש"ח כדמשמע מההיא דסי' רצ"א ס"ב וז"ל שומר חנם הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או כל דבר לשמור והוא קבל עליו לשומרו וכו' ע"כ. משמע דבעינן שהמפקיד יפרש לו לשמור דהיינו הילך שמור לי זה והנפקד יקבל עליו לשומרו וכדאי' בהדיא במדרש מכילתא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ר' ישמעאל אומר עד שיפקד אצלו ויאמר לו הילך שמור לי זה אבל אם אמר לו עיניך בו הרי זה פטור יע"ש והביאוהו התוס' קמא דצ"ג ע"א ד"ה לשמור ולא לאבד יע"ש: וא"כ בנ"ד מהני האי לישנא דקאמר המקבל עיס' להנותן שקבל ממנו הכיס הא הווא פדמתיך לשווייה שומר חנם עלייהו וכשלא פשע בשמירתו ונאנסו ממנו חוזר ונפרע מעותיו מהמקבל עיסקא וליכא לפרושי האי לישנא דקאמ"ל הא הווא פדמתך הוא להתחייב באונסין כאשר עלה בדעת החכם הפוסק נר"ו שהרי מה שאנו יכולים להפליג במשמעותו הוא לפרשו כאומר הנה הוא באחריותך ובמקבל אחריות סתם ולא פירש אם אחריות דפשיעה כש"ח או דגניבה ואבידה כש"ש או באונסין כשואל אין בידינו לחייבו אלא באחריות דפשיעה דתפסת מועט תפסת ובהיכא דליכא לישנא יתירא כגון דא"ל שמור לי זה והוא באחריותך דבמלת שמור לי לחוד נעשה שומר חנם על הדבר שהרי פירש לו לשמור ומתחייב באחריות דפשיעה וא"כ מאי דמוסיף והוא באחריותך הוא לישנא יתי' ולטפויי אתא יותר מאחריות פשיעה והיינו אחריות דגניבה ואבידה כש"ש דהוא דרגא דלעיל מיניה ולא סלקינן ב' דרגי לחייבו באונסין כשואל וכן מפורש בתשו' הרשב"א סי' אלף ג' וז"ל האי דאמרי' מתנה שומר חנם להיות כשואל דוקא בשאמר כן מפורש אבל הפקיד אצלו וקבל עליו אחריות סתם אין במשמעות זה שיהא כשואל כשקבל האחריות וקרוב אני לומר שאינו חייב אלא באחריות אבידה שהיא קרובה לפשיעה ולא בגניבה שהיא קרובה לאונס אלא כיון שבדין השוו הגניבה והאבידה יש לומר שחייב עצמו בדין א' מהשומרים דהיינו ש"ש אבל להיות כשואל לא ולא תימא שיש בכלל אחריות אונסין עכ"ל הרי מבואר בדברי הרשב"א דבהיכא דהפקיד אצלו והיינו דא"ל לישנא דפקדון והוסיף לקבל אחריות לא אתי לטפויי אלא דרגא דלעיל מיניה לחייבו כש"ש ולא כשואל דלעיל מינייהו, וכ"ש בנ"ד דליכא שום לישנא יתירא דמהאי לישנא דאמר ליה הנה הוא באחריותך אינו אלא להטיל עליו אחריות דפשיעה למהוי כש"ח דהוי כמפרש לו לשמור דבלתי האי לישנא אפי' ש"ח לא הוי כדאמרן ואין כאן אפילו אחריות דגניבה וכ"ש אחריות דאונסין וכיון שכן אין אנו צריכין לחלק בין אונסא דשכיח לאונסא דלא שכיח דלא קביל עליה שום אונס אפי' דשכיח וכל האי שקלא וטריא דנשא ונתן באמונה האח נפשי מר אביו של הנותן נר"ו אינו אלא להוציא מלב החכם הפוסק דפסיק ותני מהאי לישנא לסלוקיה בדרגא עילאה להתחייב באונסין דהו"ל לפלוגי מיהא בין אונסא דשכיח ללא שכיח ולומר דאונסא דלא שכיח לא קבל עליה ולא עלה על לבו:

הרי אפי' לפי"ד של המקבל עיס' ולפי טענותיו העלה חרס בידו ורשתו אשר טמן תלכדו. ולא יחרוך רמיה צידו. ולא צריכנא למאי דמכחישו כההר"ף נר"ו דבלא הכחשה נמי יצא חייב בדינו בכל חלקי המלוה ואפי' אם עבר ונשבע כדברי החכם הפוסק שכדבריו כן הוא לא הועיל כלום וקטלינן ליה בתרי קטלי שבועה וממון שהרי מתוך דבריו שהוא נשבע עליהם לאמיתם משם יצא חייב בממון כדכתיבנא והפשרה שנתייסדה ונבנית ע"פ פסק החכם הפוסק בנפול היסוד יפול הבנין דהו"ל פשרה בטעות ודבר פשוט הוא כדפסק מר"ן בסי' כ"ה וז"ל דיין שטעה וחייב שבועה וכו' ועשה זה פשרה וכו' אע"פ שקנו מידו אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר ע"כ, וסיים מור"ם וכן כל כיוצא בזה וכו' והיינו כנ"ד וכ"ש שנ"ד מפורש בתשו' מר"ן סי' נ' במי שנתפשר עם בעל דינו מפני פסק חכם א' שהיה מחייבו ואח"כ נתגלה שהדין עמו פשרה בטעות הוא וחוזר הביאו הרב המאסף בסי' כ"ה אות ס' בהגה"ט יע"ש. ואפי' אם נעשית הפשרה בש"ח פשרה אין כאן שבועה אין כאן כדכתב הרב המאסף שם אות פ"ב:

ואחר שהפשרה נעשית בטעות חוזר הדבר לאיתנו לתנאו הא' לחייב המקבלים לפרוע אותיום להנותן כל חלקי המלוה שיש באותו הכיס שנאנס אבל מחלק הפקדון שהוא החלק שנוטל הנותן ריוחא דידיה הם פטורים כשיבררו בשבועתן שהכיס הנז' מממון העסק וכמה שיוויו ואע"ג דלא איתניס ברשותייהו אין לחייבם מדין שומר שמסר לשומר דחייב אפי' באונסים דהתם הוי טעמא משום דמצי אמר המפקיד להנפקד את מהימנת לי האיך לא מהימן לי כדאיתא בסי' רצ"א סכ"ו משא"כ הכא בנ"ד שמסרו הכיס להנותן עיסקא עצמו איך יאמר אתון מהימניתו לי אנא לא מהימנאי אנפשאי שהרי הוא עצמו מודה שנאנסו:

איברא דאי מצי הנותן שנאנס הכיס אצלו לברר דאם היה נשאר הכיס ברשותייהו הוה ניצול יש מקום לחייבו גם בחלק הפקדון כדכתב הלבוש שם וז"ל והוא שיהיה האונס שלא בא ע"י פשיעתו שמסרו לזה שאף אם לא מסרו לו היה אירע זה האונס כגון מתה כדרכה דאמרינן מלה"מ מ"ל הכא מ"ל התם עכ"ל, משמע שכל שיתברר שאם לא מסרוהו לזה לא היה בא האונס אנו אומרים שמחמת פשיעותם שמסרו' לזה בא האונס וחייבים ובהא נמי איכא למימר דשאני נ"ד שהרי אפי' בהיכא דמסרוהו לאחר ובא האונס ע"י פשיעתם שמסרוהו אית לן למפטרינהו היכא שמסרוהו לפני המפקיד ולא מיחה כדכתב מור"ם לעיל בשם המרדכי וכ"ש הכא שמסורוהו להנותן עצמו ושתק וקיבל ולא מיחה שיהיו פטורים אפי' בכה"ג. ומה גם דמסתמא אמרינן כיון שנכנסה בלשת לעיר והיו מחפשין חיפוש אחר חיפוש אין מקום שיהיה הכיס ניצול שמה ונאמר מ"ל הכא מ"ל התם. ובחלקי המלוה אין מקום לפוטרם וכדכתיבנא. החותם פה צפרו במרחשון משנת ומוסרותיך אנת"ק לפ"ק וקיים: שאול ישועה ס"ט:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה