אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן מט

סימן מח

נדרשתי אח"מ לחוות דעתי בענין ראובן שלוה מעות משמעון על בגדי אשתו מנצ"ב שלה וקבע לו זמן לפרעון ומת ראובן הלוה תוך הזמן ועמדה אשתו להוציא חפציה מיד שמעון לצורך פרעון כתובתה בטענה דשלא מרצונה משכנם בעלה אצלו, ושמעון משיב דלרצונה משכנם אצלו בעלה וטוען עוד שמא בנכסים הנשארין אצלה יש די והותר לפרעון כתובתה:

תשובה מתחלה צריך לדעת כתובת אשה זו מה היא אם היא כתובה כדת או אם היא כתו' קאשטילי' אשר יסודה בנוי ע"פ תקנת המגורשים זלה"ה ובהשני אופני הכתובות הנז' יש עוד אופן אחר שיש שמוסיפין תנאי בשולי הכתובה שהנדוניא שמכנסת לבעלה כארג'א מן צ'אר בוהא שאין לו רשות למכור ולא למשכן בלתי רשותה, ונאמר שאם הכתובה קאשטילייאנה ובאה האשה לתבוע מהמלוה אחר פטי' בעלה לא דינא ולא דיינא שאין תביעתה כלום שהרי כשנפטר בעלה נעשו כל הנכסים הנמצאים לו ולה אגודה אחת ועיסה אחת וכולם נאחזים בסבך התקנה לפרוע מהם כל החובות תחלה בין בשטר בין בע"פ ובהנשאר אחר פריעת כל החובות הוא שתחלוק עם היורשים כפי התקנה ואפי' לא היו לבעל נכסים אלא נכסי נדוניתה או נכסי מלוג שלה יטלו אותם הבע"ח והאשה ההיא תצא נקיה מנכסיה חנם אין כסף ואפי' יהיו הנכסים ההם תפוסים תחת ידה מוציאין מידה מכח התקנה לפרוע לבע"ח תחלה ואין צריך לומר כשממושכנין ביד הבע"ח עצמו. ואם היא כתובה כדת בזה הוא שדברו הפוס' ואיכא צדדין וצדי צדדין והוא דלכתחילה אין האיש רשאי למכור או למשכן בהמטלטלין של נצ"ב בלתי רשותה ובזה הושוו כל הפוסקים ועלה בהסכמה לדעת אחת ובפרט הג' עמודי הוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם הר"ף והרמב"ם והרא"ש:

אכן בהיכא דעבר הבעל ומכר באותן המטלטלין שלא לרצונה אם המכר בטל או לא בזה באנו בסלע המחלוקת ודעת הרמב"ם בפ' ל' מהל' מכירה ה"ד ושנאה בפכ"ב מהל' אישות הל' י"ו דבעל שמכר מטלטלין של נצ"ב או מטלטלין שנתן לה משלו אע"פ שאינו רשאי אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחות וכתב הה"מ שכן דעת רב האי גאון בס' המקח שער ד' וז"ל אשה שהביאה לבעלה מטלטלין וכתבן בכתובת' וכן הוא שהכניס לה שום משלו וכתבו בכתובתה ובא לימלך למכור במטלטלין עלינו לומר לו אל תמכור אבל אם עבר ומכר מעצמו ממכרו קיימת דהא אמרינן לא ניתנה כתובה לגבות מחיים עכ"ל ודעת הה"מ שגם הראב"ד סובר כן, וכוותייהו פסק מר"ן הקדוש בש"ע אה"ע סי' צ' סי"ד וז"ל אין האיש רשאי למכור מטלטלין של נצ"ב ולא למשכנם ואם מכרן או משכנם מה שעשה עשוי ע"כ, הנך רואה שמר"ן הקדוש השוה המשכונה למכר ומחתינהו בחדא מחתא עם שלא נזכרה משכונה בד' הרמב"ם ובדברי הגאון ולא נראה לו לחלק ביניהם כלל:

ואנן בדידן אין לנו אלא פסק מר"ן מצד קבלת אבותינו שקבלו עליהם דעתו אפי' נגד כמה פוסקים ואחרי דבריו לא ישנו:

ומעתה לס' מר"ן לא נפק"ל מידי מההכחשה שבין האשה והמלוה שהיא אומרת שלא לרצונה והוא אומר לרצונה דאפילו נאמין אותה שמשכנם שלא לרצונה אינה מוציאה מיד המלוה דמה שעשה בעלה עשוי אפי' שלא לרצונה ושלה לדעתה:

איברא דלדידן נמי בהיכא דאיכא תנאי בשולי הכתובה שהנדוניא כארג'א מן צ'אר בוהא ואין לו רשות למכור ולא למשכן וכו' בזה ודאי דאפי' לס' מר"ן אמרי' דהאי תנאה לטפויי אתא ומוציאין מיד הלקוחות או מיד המלוה כשמכר הבעל או משכן שלא לרצונה דאל"כ מה מועיל התנאי הרי בלא תנאי זה נמי אינו רשאי למכור ולא למשכן לכתחלה אליבא דכ"ע ומה מועלת תוס' התנאי אלא ודאי לטפויי אתא דאף בדיעבד אם עבר הבעל ומכר או משכן שלא לרצונה שהיא מוציאה מיד הלוקח או מיד המלוה דבכה"ג דאיכא תנאה מודה מר"ן לסברת החולקים על סברת הרמב"ם דלדידהו אפי' בלא תנאי אם עבר ומכר המכר בטל לעולם כל שעשה שלא מרצון האשה, ועמהם יד חזקה רבתי בדעות הרז"ה והרא"ש ור"ח ומהר"ם והרמב"ן והרשב"א ור"י וריא"ז כאשר הביא דבריהם הרב מטה אהרן בשאלה ק"ג יע"ש, וכ"כ הריב"ש בשם כל האחרונים בשאלה כ"ב וק"ן יע"ש ונפקא מינה דבאתרא דלא קבלו עליהם דעת מר"ן יכולין לעשות ע"פ רוב הפוסקים:

והשתא דאתינא להכי וברירנא דבמקום דקבלו עליהם דעת מר"ן משכחת לה שהמכר בטל בהיכא דאיכא תנאה כנז"ל וכ"ש במקום שעושין כדעת רוב הפוס' שהמכר בטל בין בתנאי בין בלתי תנאי מעתה צריכין אנו לברר היכא דאיכא הכחשה בין האשה ובין המלוה או הלוקח שהיא אומרת שלא לרצונה והוא אומר לרצונה הדין עם מי. והנה מצינו ג' דעות בדבר ושלשתם עולות בקנה א' ואפשר לזווגם ולהסכימם לדעת ר"ח שהביא מר"ן ב"י בא"ה סי' צ' בשם מ"כ וז"ל אם לוה הבעל על בגדיה והיא אומרת שעשה בלא ידיעתה דין הוא שיחזיר לה אם תשבע דשלא מדעתה לוה עליהם בעלה עכ"ל נלמד מדבריו שהאשה נקראת מוחזקת בבגדיה בכל מקום דאיתנהו ואפי' ישנם תפוסים ביד המלוה והוא מכחישה לא מפיו אנו חיים אלא היא נשבעת ועומדת בשלה, וכן נר' שכן דעת הטור בח"מ סי' צ"ז וז"ל אין בע"ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטין שדרך האשה להכניס לבעל יע"ש, ופסקה מר"ן שם סכ"ו ועל כרחין דביש הכחשה ביניהם איירי ולכן היא נאמנת בשבועה כיון שאין ידוע ע"פ עדים או ראיה ברורה אבל כשהיא טוענת ודאי והוא ס' אין עליה אלא חרם: והדעת הב' היא דעת הרשב"א בסי' תתקל"ז הביאה מור"ם בהגה סי' צ' סי"ד וז"ל התשובה אם הבעל מודה שמכר שלא ברשותה כופין אותו לעשות לה אחרים כמותן או שיתן לה דמיהן והיא תקנה שרוצה האשה לבלות תכשיטיה וכו' אבל אם אינו מודה אלא שאומר שברשותה מכרן אי נמי שלא ברשותה ונתתי לה המעות נאמן בשבו' היסת עכ"ל. ואי כסברת ר"ח שהיא מוחזקת בנכסיה בכל מקום שהם הו"ל לפסוק שתשבע היא דשלא מידיעתה מכר ותטול כליה, והרב ח"מ כתב דלא פליגי דבנדון הרשב"א לא באה האשה לדון עם הלוקח משום דליתיה קמה או שהלוקח גוי ולא מציא לאישתעויי דינא בהדיה ומשו"ה טוענת על בעלה שמכרם שלא לרצונה שיקנה לה אחרים ואינה טוענת עליו להחזירם ודאי הוא שאין בידם להחזירם וכיון דעיקר טענתה על בעלה להוציא ממנו ממון לקנות כמותם או ליתן לה דמיהן על זה הוא נאמן בשבועה לפטור את עצמו, אבל אם היה הלוקח לפנינו צריך הלוקח להחזיר לה מה שידוע שהוא שלה ע"פ שבועתה וכדעת ר"ח:

והדעת הג' היא דעת ר"י שהביא המרדכי סו"פ האומנים הביאה מר"ן הב"י בח"מ סי' ע"ב וז"ל ראובן שלוה מעות משמעון על בגדי אשתו וכו' הדין עם שמעון דאע"ג דאין אדם רשאי למכור בגדי אשתו מ"מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומסתמא ברשותה משכנם בעלה וכו' עכ"ל הרי דלא חייב ליה למלוה בכלום ואפי' שבועה לא בעי לדעתו, ותירץ הרב מטה אהרן דמה שכתב ר"י מסתמא ברשותה משכנם היינו דלא טענינן ליה שמא שלא ברשותה משכנם וגם אין צריכין לשאול את פיה אם היה מרצונה או לא משום דאמרי' מסתמא ברשותה משכנם אבל אי טוענת דשלא מרצונה משכנם או מכרן והוא מכחישה בזה לא דיבר ר"י ואנן נימא כר"ח דרמינן עלה שבועה ונוטלת את שלה, וההיא דהרשב"א שהביא מר"ן הב"י בא"ה סוס"י ע"ג דמשמע דאינה מוציאה מיד המלוה אא"כ תפרענו בחובו ופסקה מר"ן בש"ע סוס"י ע"ג כבר כתב הש"ך בח"מ סי' ע"ב סקכ"ו דההיא תשובה איירי בבגדי אשתו שעשה לה הבעל אחר הנישואין אבל בבגדים שהכניסה וכו' אינה יכולה למשכן כמ"ש הוא עצמו בסי' תתקל"ז:

זאת תורת העולה מכלל הדברים דאם במתא גריש פוסקים כדעת מר"ן ואין בשולי הכתובה שום תנאי וכתו' האשה היא כתובה כדת אינה מוציאה מיד המלוה אלא ע"י פרעון חובו ואם היה תנאי בכתובה כמ"ש או שדנין כדעת רוב הפוס' תשבע האשה דשלא מרצונה משכנם בעלה ותטול את שלה, וכ"ש אם כבר דנו לה ב"ד והוציאו מיד המלוה ונתנו בידה שתשבע ותעמוד בשלה וכ"ז בהיכא דהחפצים הנז' צריכים לתשלום פרעון כתובתה אבל אם יש במה שתחת ידה מנכסי בעלה די והותר לפרעון כתובתה אינה מוציאה מיד המלוה בלי פרעון אפי' היא מלוה ע"פ כיון שמת הלוה תוך זמן הפרעון לא מצו יורשים למטען דלמא פרע דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ואפי' במי שכתובתה כדת דקי"ל דניזונית כל ימי מיגר אלמנותה מנכסי בעלה בתנאי ב"ד אינה יכולה לטעון שהמותר אחר שיעור כתובתה תתפסנו לצורך מזונותיה דקי"ל שאין לאשה מזונות נגד בע"ח כדאיתא בח"מ סי' צ"ז סכ"ד ומור"ם בהגה באה"ע סי' ק"ב ס"א וצויי"מ וימ"ן הח"פ צפרו יע"א באדר א' שנת יבין לאשור"ו לפ"ק:

שאול ישועה בכמוה"ר יצחק זלה"ה אביטבול:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה