אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן מג

סימן מב

שאלה ראובן היה משרת לשר העיר וכל מוצאיו ומובאיו ע"י הן ענייני השר הן ענייני המלך יר"ה וכשרצה השר לקבוע צ'אר אסכא עמד ראובן הנז' עם ד' אנשים ותווך בינם ובין השר והטיל השר מלאי לכיסם הוא ובנו והיו האנשים ארבעתן נותנין לשר ולבנו סך מה בכ"ח וראובן הנז' היה נוטל חלק עמהם בריוח וכשרצה השר לעשות הדבר הזה נטל רשות מאת המלך יר"ה ונתן לו רשות מספיק לעשות כחפצו ורצונו לאח"ז כשבא אדוננו המלך יר"ה לעיר תפס שר העיר והסופר שלו ותפם לראובן הנז' ולד' אנשים הנז' אחר עבור ג"י הביא המלך את ראובן לפניו ואמ"ל שלא יכחיד ממנו דבר מכל אשר ישאלנו ואם ב"מ יכחיד ממנו אשר דיבר יענישנו עונש גדול ובתוך הדברים שאל אותו אם יש ביד האנשים המתעסקים בצ'אר אסכא ממון של השר ואם יוכלו לתת אלף מתקאלים האנשים הנז', והשיב ראובן ואמר אדוני המלך יש בידם אלף מתקאלים מממון השר בתורת עי' וע"מ ששאלת אם יש ספק בידם לתת אלף מתקאלים אדוני יודע אבל ידיעתי היא שאין להם מה ליתן שכל מה שהיו מרויחים נוטלו שר העיר בשכר מעותיו ובשביל שלא היה מחליפם באחרים ולא היו מרויחים כ"א שט"ו, מיד שלח המלך משרתו שיוליך ראובן והד' אנשים לשר א' וצוהו לאמר שיגבה מראובן ג' אלפים מתקאלים ומן הד' אנשים יגבה אלף מתקאלים שנושה בהם השר ויתנו אלף מתקאלים אחרים משלהם וכן היה, ועכשיו תובעים האנשים לראובן שיתן חלקו עמהם בהפסד שבא מחמת השות' וראובן משיב מי יאמר שההפסד בא מחמת השותפות שהרי לא נמצא עולה ולא זיוף בידם ולא נתפסו כ"א מחמת עשרם שהיו מוחזקים בעיני הגוים שהם עשירים מופלגים והוא שהיה מוחזק יותר מהם הטיל עליו ג' אלפים והם אלף או אפשר שתפסם מחמת שנאה שאוהבי השונא לשונאים יחשבו והוא שהיה אהוב הרבה הטיל עליו הטלה גדולה והם שאינם כ"כ הטיל עליהם הטלה קטנה שהרי תפס גם את הסופר שלו והיה מחפש אחר גוים אחרים שהיו אוהביו לתופסם וראיה לזה שהרי לא תפסם קודם לכן כ"א אחר ששנאו ותפסו אז תפס כל הקרוב אליו, עוד משיב ראובן שהיה ידוע לכל שהיו שותפים וחברך חברא אית ליה ובודאי שמע המלך ואפי"ה חילק אותם בהטלה ועוד אומר ראובן שבודאי ידע המלך יר"ה שהוא שותף עמהם שהרי אחרי שנתנו הממון שהטיל עליהם שלח המלך להחזירם לעבודתם כבראשונה ובפי' אתמר שראובן הוא הראש ע"פ יצאו וע"פ יבאו, עוד תובעים אותו על שהגיד למלך שיש בידם ממון השר ואפשר לאח"ז יתאלם עליהם השר ויתבע ממונו שהי"ל בידם ויאמר שהמלך לקחו באלמות ונמצא שההפסד בא להם מחמת דברי ראובן לכן יתחייב להם מעכשיו שאם יבוא הפסד שחייב בו, וראובן משיב וכי עלה ע"ד שהמלך יאמר שתתנו מה שבידכם מממון השר לא קצרה יד המלך לתפוס אותו עד שיתן כ"מ שיש לו כמו שעשה אח"ך שתפס אותו עד שנתן סך גדול ואני סברתי שעיקר השאלה היתה לידע עושר השר כמה הוא כמו ששאל אותי על עניינים אחרים של השר ואדרבא הוא נתכוון לטובתם ומיעט בעשרם שאינם נו"נ בממונם אלא בממון השר וצריכין ליתן לו ריוח בשביל מעותיו. ועוד משיב ראובן שא"א שיטמין מן המלך שקודם ג"י לתפיסתם שלח המלך לשר להוציא הוצאות ולא היה בידו מעות ושלח השר שלוחו לאנשים הנז' והשיבוהו שאין בידם מזומן מה ליתן לו וכעס השר ואמר לשליח לך אמור להם שיתנו לי אלף מתקאלים שלי שהיא בידם בתורת עיס' אין לי חפץ בריוח והי"ז במושב גדולי המלכות וא"כ מוכרח היה שלא להטמין מהמלך שהרי התרה בו שלא יכחיד ממנו כלום, עוד טוענים האנשים על ראובן הנז' שסמוך למיתת בנו של השר הלכו ללוות ממנו מעות סך מה ליתן לו בהם מטבעות של זהב והוליכו ראובן עמהם לתווך ביניהם כמנהגו והשיב להם הגוי עכשיו איני פנוי לעת ערב חזרו אצלו ונתן להם המעות אחר עבור ג"ש או ד"ש מת הגוי ועכשיו תפס ראובן המעות ואומר שהיה נושה בגוי ואומרים האנשים הנז' כיון שזכו במעות כשמת הגוי אין לראובן בהם כ"א חלק בתוכם כמו שהיה נוטל בשאר ריוחים וראובן משיב שמעשה שהיה כך היה שהלך הוא וא' מהאנשים הנז' אצל הגוי ומצואוהו חולה וא"ל גוי א' יש לו איזה זהב רוצה למוכרו תן לנו מעות במה לקנות והריוח לאמצע כמנהג והשיב להם כל ממון שבעולם אין נחשב לו לכלום נגד צערו וצרתו כי באו מים ע"ן, השיבו ראובן ואמ"ל תן לי המעות מפאת החשבון שיש לי עליך וכל מה שנקנה במעות הריוח לאמצע והאי רווחא אתי לך ממילא השיב הגוי עד שיבוא בני לעת ערב הלך ראובן ואחד מהם ונכנס ראובן לחצר הגוי והאחד עדיין מבחוץ והוציא בן הגוי ועבדו הממון ונתנוהו לראובן וראובן הוציא ונתן ביד הא' להוליכם ואחר עבור ד"ש או ג"ש מת הגוי אח"כ בא בנו וא"ל תן לי הממון שלקחת א"ל ראובן אותו הממון הוא ממה שחייב לי אביך והוציא חשבונותיו ופנקסותיו והראה לו שאביו חייב לו וא"כ ראובן אומר שיזכה בהם שהגוי נתנם בתורת פרעון ואפי' לפי"ד שנתנם בתורת הלואה לצורך השות' אחר שבנו תבע אותו ולא נפטר ממנו עד שהוציא החשבונות שאביו חייב לו א"כ זיכה לו המעות בחובו, והם משיבים למה לך שתודה לבנו אלו אמרת לו אינם בידך ואנו היינו כופרים והיינו אומרים אביך חייב לנו, השיב ראובן א"א לי לעשות כן שהגוי יודע שאני שותף עמכם ויתפוס אותי בערכאות לישבע ואיני יכול לישבע לשקר ובפרט שהיה ספק בידו לעשות דין לעצמו ורצונו וגם אתם לא הייתם יכולים לכפור ואני שהאמין אותי מצד שהיו כל חשבונותיו בידיעת הגוי הסופר שלו, משיבים הם לראובן מי יאמר שהגוי תבע אותך, משיב ראובן כיון שהדבר ספק הוא לכם הטילו חרם על כל מי שטוען טענת שקר, עוד משיבים הם ואומרים מי יאמר שמה שאתה אומר שהגוי חייב לך אמת הוא אפשר שהוא שקר והטעית אותו בחשבון, משיב ראובן ע"ז ומה לכם אם הטעיתי אותו עכ"פ הייתם חייבים לגוי ואותו ממון זיכה אותו לי, ועתה יורונו רבותינו מ"ץ על איזה תביעה ישלם או לא ישלם ועל איזה תביעה ישבע או לא ישבע ושכמ"ה ע"כ:

תשובה למי ששונה דברים ככתבן ירצה לומר לכאורה לחייב את ראובן לתת חלק בהפסד עם בעלי צ'אר אסכא ומטעם שהוא שותף עמהם אבל למי שהוא גמיר וסביר יראה בעין שכלו הזך דאינו כן והאמת הוא דאין ראובן חייב לפרוע ההפסד עם בעלי צ'אר אסכא שהפסד זה אינו נמשך מחמת השות' אלא מחמת שכעס המלך יר"ה על השר תפס ג"כ חביריו ומכיריו ואחר סמוך שתפס השר תפס ג"כ האנשים הנז' והטיל עליהם ההטלה הנז' מחמת שהם מודעא של השר וחילק להם ההטלה כל א' כראוי לו שראובן שהיה מכירו לשר ביותר הטיל עליו סך גדול והאנשים שהיו מכיריו קצת הטיל עליהם סך מועט ומאחר שגזר וחקק המלך יר"ה החילוק הנז' דינא דמלכותא דינא ואין להרהר אחריו כי מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו והבו דלא לוסיף עלה והובא בשאלת ראובן שנתרצה שאחר שנתרצה המלך יר"ה החזיר האנשים הנז' לעבוד עבודתם בצ'אר אסכא וצוה אותם שיהיה ראובן פקיד עליהם ע"פ יצאו וע"פ יבואו מזה הוכחה רבתי שאעפ"י שידע המלך בהם שהם שותפים אפי"ה חילק להם ההטלה הנז' עה"ד הנז' ואין לדון אחריו. וע"ע מה שחשבו לומר שראובן נקרא מוסר משום שהגיד ליר"ה שיש בידם ממון השר אלף מתקאלים הא נמי ליתא. דבשלמא אם ראובן הלך מעצמו והגיד ליר"ה דיש בידם ממון השר אפשר לומר בנד"ז דיש צד לקוראו מוסר אבל הכא שלא הגיד ליר"ה כ"א ע"פ שאלת המלך יר"ה ששאל אותו אם יש בידם ממון השר ברור הדבר דאין בזה צד לקרותו מוסר כמ"ש מר"ן בחומ"ש סי' שפ"ח ס"ג וז"ל אנסו המלך למוסר זה שיראה לו ממון חבירו וכו' והראה לו מפני האונס ה"ז פטור שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו ע"כ, ועוד שלא נתכוון זה להזיק לחבירו כמ"ש בס"ה דלא מקרי מוסר אלא במתכוין להזיק ואע"ג שכתב מור"ם לדעת ב' וי"ח וס"ל דמקרי מסור, שאני התם שלא היה ע"פ שאלת המלך כמ"ש מר"ן לשם ועמד זה ומסר לגוי, אבל הכא שהגיד ע"פ שאלת המלך כ"ע מודו דלא מקרי מסור. גם מה שטענו האנשים על ראובן הנז' שיתחייב להם מעכשיו בחלק ההפסד שהפסידו הם מחמת לעתיד יתאלם עליהם השר לגבות מהם ממונו שנתנו למלך, אין זה אלא שיחת זקנות דאם חששו לזה יבקשו רחמים שלא יתאלם עליהם ואם יתאלם עליהם יסבלו הם שהרי ראובן פטור ומותר מן ההפסד כפה"ד מן הטעמים שכתבנו וע"ע האחרון שטוענים האנשים על ראובן שמא לא היה הגוי נושה בו והטעה אותו בחשבון ומחמת הטעות הוא נושה בו. אינה טענה דבא הטוב מ"מ ואיך שיהיה כמו שהשיב ראובן שהרי נתברר שהיה נושה בו כמו שדקדק החשבון עם בנו והודה לו, ומה שאמרו שהי"ל לכפור אינו יכול לכפור בזה שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ועוד שהרי כשהוציא הממון מאת הגוי הוציאו הוא ועבד הגוי עמו והיאך יכול לכפור מאחר שידע בהם העבד ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי, ומה שאומרים שזכו בהם זה לא יעלה על לב דמהיכא תיתי שיזכו בהם אחר מיתת הגוי שהרי יבוא בנו לתובעו ע"י ידיעת העבד וא"כ אין להם שום זכות וראובן שהוציאם מחצר הגוי ונתנם להם הוא הוא הזוכה בהם מאחר שהוא נושה חוב בגוי כאמור, ולראית האמת לבל תהיה נעדרת ח"פ פאס יע"א בחדש מש' כי תשפוט עמים מישו"ר לפ"ק וקיים וחתו' החה"ש הדו"מ כמוהר"ר אליהו הצרפתי וכהה"ר ידידיה משה בה"ר מנחם מונסונייגו וכהה"ר רפאל דוד ן' עטר ע"כ:

וס"ל נמ"ך וז"ן הדין דין אמת שראובן הנז' פטור ומותר מכל תביעות הנז' וכמ"ש הרב נר"ו ולראי' ח"פ בזמן הנז' וחתו' החה"ש הדו"מ כהה"ר יהודה ן' עטר תשובה מחכמי מקנאס וז"ן על השאלה הא' נראה שראובן מב' טעמים פטור ומותר מלתת עם היושבים בחצר המטבע בהטלה שהטיל יר"ה עליהם וקודם צריך להקדים שעכ"פ המוציא מחבירו לא יוציא כ"א בדבר ברור שאין בו שום ספק וכל שיש ספק כלל גדול הוא המע"ה ואפילו בב' ספיקות לחובתו שכל שאין חיובו ברור פטור והנה בנד"ז אדרבא נר' שיש לפוטרו מב' צדדים. הא' דאפי' אם היה שותף ונו"נ עמהם נראה דפטור דהנה בהגה סי' קע"ו סי"ב כתב ב' מיני עלילות בא' פטור ובא' חייב וז"ל וכן אם קנה גניבה וחלק עם חבירו ובא אח"ך עלילה ההפסד ג"כ לאמצע מאחר שנתרצה למעשיו וכו' אבל אם חלקו שאר ריוחים ובא עלילה על א' מהשותפין שלא כדין אין חבירו חייב לסייעו בהפסד עכ"ל, מדקדוק לשונו נראה שאף אם באה עלילה מחמת עסק השות' כיון שאינו גניבה שהוא דבר דשכיח בו עלילה אין חבירו חייב שכן נראה מאו' אבל אם חלקו שאר ריוחים ר"ל שאינו ריוח גניבה ובא לחלק בין ריוח לריוח דבאופן שחייב בריוח הגניבה פטור בשאר ריוחים וגם מוכרח לומר כן דהעלילה באה בסיבת עסק השות' דאל"ה אלא שהעלילו עליו בשוק כגון שגנב והוא לא גנב או שקלל גוי פשיטא ופשיטא שאין שייכות לחייבו כלל, וכן מבואר להדיא במקור ההגה בתשו' הרא"ש כלל ע"ט סי' ז' שנשאל רבינו ז"ל על שמעון שקבל עי' מראובן להלוות ברבית לגוים ונתן לראובן חלקו בריוח ונפרדו ואח"ך חזרו הגוים וערערו על הרבית שהיו נותנים ולזה רוצה שמעון לחזור על ראובן וז"ל דודאי אם היה דינא דמלכותא מה שהגוים תובעין ממנו מצי למימר החזיר לי מה שנתתי לך, אבל אם ידוע שגזל הוא מה שהגוים תובעין אלא עול הוא הלכך אין ראובן חייב עכ"ל והן הן דברי ההגה ומבו' מדבריו ז"ל שאפי' שהעלילה באה מסיבת עסק השות' כיון שהיא שלא כדין פטור חבירו ובדברי הרב לא נתבאר היטב אם באה העלילה בזמן השות', אבל בדברי מהריק"ש ז"ל מבואר וז"ל בסס"י ע"ח העלילו על א' מהשות' עלילת ממון אם היה בסי' עסק השות' ההפסד לאמצע אע"פ שלא התנו אמנם אם חלקו השות' ולאח"ז העלילו על א' על עסקי השות' מיום שחלקו נסתלק השות' מהם והרי הם ככל אדם עכ"ל, מבואר מדברי הרב ז"ל דכ"ז שלא חלקו ובאה עלילה בסיבת עסק השות' אע"פ שהיא עלילה חייב ומוכרח לפי דבריו ז"ל שלא פטרו הרא"ש אלא מחמת שכבר נפרדו כמבואר בדבריו ז"ל מכלל הדברים נשמע שג' מיני עלילות הן, א' שעשו דבר דשכיח בו עלילה כגון שחלקו גניבה אפי' חלקו השות' ובאה עלילה על א' בסיבת הגניבה חייב חבירו, ב' היכא שחלקו ריוחים כמנהג העולם ובא אח"ך עלילה על א' מהם בסיבת עסק השו' אם חלקו אין חבירו חייב ואם עדיין לא חלקו והם בתוך זמן השות' חייב וכ"ז כשהעלילה באה בסיבת עסק השות' אבל אם העלילה אינה מעסק השות' אפי' אם עדיין לא חלקו פטור שכן מדוקדק מלשון מהריק"ש ז"ל והוא פשוט:

והשתא ניחזי אנן בנ"ד למי דומה לנדון הא' דגניבה פשיטא דל"ד דכאן לא העליל עליהם מחמת זיוף או גניבה כי היו מתעסקים כדרך העולם במא' המלך וברשותו אך יש פנים לכאורה לומר דהוי בסיבת עסק השות' שחייב השותף אם עדיין לא חלקו אפי' בעלילה, אכן כד דייקינן שפיר נראה דלא מקרי זה בסיבת עסק השות' הוא כגון אם עשו איזה מלאכה או איזה כלי והעלילו עליהם לומר שכלי זה אינו טוב ויש בו סיגים והוא לפי האמת טוב באופן שיהיה ברור שהעלילה בסי' עסק השות' אבל בנד"ז שהטיל עליהם סתם בלא טעם ובלא שום סרך עם עסק השות' רק כנראה שנתן עיניו בעשרם כי הרויחו הרבה זה לא מקרי מחמת עסק השות' דעכ"פ הם ג"כ הרויחו ושמא מחמת חלקם בריוח הטיל עליהם ומזלם גרם ועסק השות' הוא שיהיה דבר א' שתלויים בו כלם וזה פשוט, והגע עצמך אם באו עליהם גנבים בלילה לשמע אוזן כי הם עשירים הרבה מחמת הריוח שמרויחים האם יעלה על הדעת שיקרא זה מחמת עסק השו' וכ"ש וק"ו בנד"ז שכאשר הטיל המלך יר"ה על האנשים הסך שהטיל הטיל גם על ראובן יותר ויותר מהם ואיכא למימר שהמלך הפרידם בעלילה זו וכ"א יתן בפ"ע ולהיות שהר"ש ג"כ יש לו עסקים אחרים עם השר הטיל עליו יותר דודאי גלוי היה למלך שהוא היה עמהם בעסק חצר המטבע כיון שכל עסקי השר היו ע"י פשיטא שכל דבר שיש בו ריוח ע"י השר ראובן נוטל חלק בראש ולזה המלך יר"ה הגדיל מדתו של ראובן יותר ויותר מכולם לכלול בזה כל הריוחים שהיו באים לראובן ע"י השר:

וכבר כתבנו דכל שיש נדנוד ספק אין לחייב ראובן להוציא מידו אלא בראיה ברורה דכלל גדול בדין המע"ה ובר מן דין נראה לפי מ"ש למעלה דאפי' העלילה שבסי' עסק השות' אם באה אחר שנפרדו אין השות' חייב בה נר' דהיינו אם היה להם זמן קבוע לשות' אבל בנד"ז שהדבר תלוי לרצונם וכ"ז שירצו ליפרד יפרדו א"כ כיון שכן הו"ל בשעה שחלקו הרווחים הא' כאלו כבר חלקו וכל עלילה שתבוא אח"ך אין לא' על חבירו כלום ומזלו גרם כמ"ש מהריק"ש ז"ל דאפילו בעלילה שמחמת השות' אחר שחלקו אין לא' על חבירו כלום, וכבר כתבנו דלפי האמת אין זה מקרי מעסק השות' וגם את"ל שהוא ס' המע"ה וכ"ש שיש בנד"ז ס"ס לזכותו ס' זה מקרי מעסק השות' ס' שאינו ואת"ל שזה מקרי מעסק השו' שמא המלך הפרידם והוא כלל עליו חלקו בהסך שהטיל עליו ואת"ל לא כלל עליו הרי חלקו הריוח כאלו כבר חלקו השות' כיון שאין להם זמן קבוע לשות':

גם מה שטוענים עליו לאמר כי מסרם למלך טענתם מהבל תמעט דכגון זה שגילה מה שחייבים לשר לא מקרי כלל מסירות כיון שלפי האמת חייבים לשר ודעדיפא מזה כ' מור"ם בהגה סי' שפ"ח סי"ב מי שרוצה לברוח ולא לשלם לכותים מה שחייב וא' גילה הדבר אין לו דין מסור שהרי לא הפסיד רק שהוצרך לשלם מה שחייב עכ"ל, וכ"ש וק"ו בזה שלא היו רוצים לברוח ומוכרחים הם לשלם לשר ואף את"ל שמא יתפסם השר מלבד שיכולין לינצל מן השר ביד רמה כי המלך נטלם אפי' היה באפשרות אולי יתפסם השר מ"מ הוא לא עשה כלום רק גילה מה שחייבים לשר ואין זה נקרא כלל מסירות באופן שטענתם זאת יגיעת בשר להשיב עליה כי אין לראובן שום חיוב בזה כלל, ועל דברי השאלה השנית לא נתברר בדברי ראובן אם לפי האמת חייב לו הגוי או הטעה אותו שדבריו נוטים לכאן ולכאן כמו שסיים בדבריו ומה לכם אם הטעיתי אותו משמע שרוצה לזכות במעות אף אם הטעה לגוי ולכן צריך להשיב לב' הצדדים הא' דאם באמת היה חייב לו הגוי פשיטא שאין להם דו"ד על ראובן שהרי אין כאן טעות כ"א פרעון מה שהיה חייב לו ואף שהם היו רוצים לזכות מההפקר כיון שהגוי חייב לו הוא קודם ליפרע וכמ"ש בהגה סי' רע"ה היה הגר חייב ליש' בשטר או בעדים אין שום א' יכול להחזיק בשיעור החוב והמחזיק בנכסיו יש לו דין יורש ע"כ, הרי דאף בנכסי הפקר בע"ח קודם ואף דהכא אין עדים על תפיסתו נאמן הוא לתפוס בחובו במגו דהחזרתי אלא שצריך לישבע היסת אך בזה שהוא טוען שדקדק חשבונו עם הגוי ויצאו בפ' חובו שאין כאן כלל שכחה או טעות והם רוצים לזכות ובזה הם ודאי מסופקים יטילו עליו חרם ותו לא' אך אם ראובן מודה שבאמת הטעה לגוי ולפי האמת לא היה חייב לו אלא שהוא בא לזכות בהם מכח שהוא הטעה אותו בזה הדבר צ"ע דיש לדמות זה להא דכתב בהגה קפ"ג ס"ט וכן אם נתן לו מאתים לשלם לגוי והשליח הטעה לגוי ולא נתן לו רק מאה והגוי סבור שנתן לו ק"ק דהכל למשלח עכ"ל וביאר הסמ"ע משום דמעות הם של משלח עכ"ל וא"כ גם בנד"ז כיון שראובן שליח כל השותפין והוא הטעה לגוי הכל של המשלח וזוכין בו כל השות' ואע"ג דהכא הטעות הוא מחמתו ולא מחמת השליחו' מ"מ אין נראה לחלק דס"ס כיון שנסתלק הגוי באיזה אופן שיהיה המעות ברשות בעליהן:

אלא די"ל ע"ז מ"ש מההיא דס"ז בהגה מי שהיה עושה סחו' עם הגוי ובא א' וסייעו והטעה הגוי במדה וכו' חולקין בריוח עכ"ל, ומי לא עסקינן התם שהיתה הסחורה של ישראל ומכרה לגוי ובמקום שיתן ליטרא נתן חצי ליטרא ונשארה הסחורה ביד ישראל ואפי"ה אמרי' שחולקין הריוח ולכן נראה דבההיא דס"ט הגוי שכח מאיליו והטעה דנקט ר"ל ששתק ולא גילה לגוי המשל על מאתים ליתן לגוי והגוי א"ל תן לי מנה שאני נושה בפ' וכיוצא בזה אבל אם הישראל הטעה לגוי כגון שנתן לו ק' וא"ל שק"ק הוא שנתתי לך וכיוצא והאמינו הגוי או שהגיה פנקס הגוי וכיוצא אז ודאי חולקין ששניהם היו גרמת הריוח זה בממונו וזה בחכמתו ויוצא לנו מזה בנד"ז שראובן הטעה לגוי יטול מ"מ חצי הריוח והחצי יתחלק בין כונס, כ"ז להלכה לברר הדין אך למעשה לא נוכל לפסוק הדין עד שיעמדו ב' הכתות לפני העדה למשפט ויסדרו טענותיהם ואם יצטרך שום דבר על משמרתנו עומדים לכתוב מה שיורונו מן השמים ולבל תהיה האמת נעדרת כתבנו בקצרה כנו"נ בד"ת כי כן ראינו לקצת מרז"ל הקילו בזה בפרט בזה"ז שרבו הדעות, וצויי"מ כי"ר ולראיה ח"פ ושו"ב וקיים וחתו' החה"ש הדו"מ כמוהר"ר רפאל בירדוגו סלי"ט ע"כ:

וס"ל נמ"ך אם הדבר כמו שנסדר בשאלה אמת שהדין דין אמת לאמיתו, אך לפי שראיתי שהשאלה לא חתם עליה א' מב"ד ואפשר דאתי זלזולא לבי דינא ח"ו לכן לא יפסק הדין עד שיעמדו ב' הכתות למשפט לקיים מה שנא' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק ונכתוב מה שיורונו מה"ש ושו"ק וחתו' החה"ש הדו"מ כמוהר"ר ברוך טולידאנו ס"ט ע"כ:

במותב תלתא הוינא אנן דתרי מינן חתימי לתתא ואתא קדמנא החכם כה"ר שמואל אנהורי נר"ו והודה בפנינו בהו"ג באיין מנאיין כאן יתסארע מעא מוואלין צ'אר אסכא עלא דמית להטלה די הטיל עליהום יר"ה וסקסאווה ב"ד אמאהו טעם עלאס הטיל עליהום יר"ה השיב להם מא פיה כלאם גיר עלא דמית כדמית צ'אר אסכא, עוד חזרו ב"ד ושאלו את פיו לאייכון עלא דמית למטבע לקביח, השיב להם לא יר"ה כא יערף אילא למטבע מליח, מא פיהא כלאם גיר עלא דמית לכדמא די צ'אר אסכא עוד הודה הר"ש הנז' שכשתבעוהו האנשים הנז' ג"כ בהפסד שהפסידם בממון השר השיב להם אנא מא מסרתהומסי יר"ה סקסאני אידא ענדהום סי מתאע בארגז קולתלו ענדהום אלף מתקאל, עוד הודה הר"ש הנז' כשתבעוהו ג"כ בי"ד מאות מתקאלים של גוי א' שנתנה להם כדי שיתנו בעדה מטבעות של זהב ומת הגוי וזכה בה מדין הפקר ותפסה אח"ך הר"ש לעצמו, השיב להם אלגוי מא עטאהא גיר פידייא ומא כא יערף גיר אנא, עוד הודה הר"ש הנז' כשתבעוהו ג"כ לתת להם שבעים מתקאלים יען שהלכו בשליחות השר להביא מנוצרי א' הסך הנז' ונתנו להם הנוצרי ומת השר וזכה בה מדין הפקר, השיב להם הר"ש הנז' האדאך סך מן זיהת לעשור ולעשור כלו מחסוב עלייא עוד הודה הר"ש הנז' שכשעמד בפני ב"ד עם האנשים הנז' נשבע בש"ח באיין מא יבדלסי טענות דייאלו וויקבל סרע די יקולו סווא לפטור סווא לחיוב עכ"ס הודאת הר"ש הנז' ושאלנו את פי ב"ד שדנו אותם ה"ה החכמים השלמים הדו"מ כהה"ר משה די אבילא וכהה"ר שמואל אחיו נר"ו ע"ע זה ואמרו לנו כן היה הדבר כך השיב על א' א' ועל אחרון אחרון ועפ"ז פסקו להם שחייב הר"ש הנז' לשלם חלקו המגיע לו בהטלה שהטיל עליהם יר"ה כיון שהוא עדיין שותפם וג"כ פסקו להם שחייב לשלם להם אלף מתקאל של השר אם לא יפטרו מהשר בפרעון זה שפרעו ליר"ה, וג"כ פסקו להם שחייב הר"ש הנז' לתת להאנשים הנז' חלקם המגיע להם בע' מתקאלים הנז' והוא יחזור ויתבע להנוצרי הנז' במכס הנז' וג"כ פסקו להם שחייב הר"ש הנז' לישבע שבועת היסת על אודות י"ד מאות מתקאלים שכדבריו כן הוא. ובאגב אמרו לנו הב"ד יש"ץ שתבעוהו ג"כ בת"ר מתקאלים ולא זכרו עתה מה פסק יצא מפיהם עליה עכ"ס דברי הב"ד יש"ץ וח"פ תמ"ת בג' בשבת י"ד יום לח' אדר א' שנת ול"א עולת"ה ב"ו לפ"ק פה ארבאט יע"א והשו"ב וחתום כראוי וקיים:

וס"ל נמ"ך וז"ן במותב תלתא הוינא דתרי מינן חתימי לתתא ואתא קדמנא הח' כהר"ש נר"ו הנז"ל וא"ל האדא הווא ביאור הודאתי א' מה שהשבתי מא פיה כלאם גיר עלא דמת צ'אר אסכא האדסי מאהוסי ענדי בידיעה המוחלטת לאיין בבת אחת נקבאדנא כולנא, ויר"ה ג"כ מא ביינשי כלל טעם די עלאס נקבאדנא והאדסי די קולת חסאבלי מא ענדי צ'ראר פיה ואפשר חתא אנא ג"כ עלא דמת צ'אר אסכא, ואפשר כולנא נקבאדנא עלא ענין אכור ומא קולית דאך אסי גיר מאומד, וג"כ על תביעה די אלף מתקאל אוו נקול מנאיין שלח אחרי יר"ה קבלא יסקסיני קאלי לא תכבי מני חתא סי ואידא תכבי מני נשקיך מן צ'הריך ואח"כ סקסאני שאלות אוכרין ומכללם סקסאני עליהום ואדרבא נתכוונתי להנאתם לאיין כאנו מושבעים בעיני יר"ה באיין ענדהום לממון דלקאייד בזאף וכליה מא קולתסי האד אסי קדאם ב"ד יש"ץ מנאיין כא נרא חייבוני כא נחדאז נקול אופן הדברים כיף כאנו, ועוד בלא"ה האדסי ידוע לכל שרי המלך לאיין לקאייד כאן יתבעהום פיהא קדאמהום ולא אפשר נכון מסתיר כלל מיר"ה, וג"כ תביעה דסך י"ד מאות מתקאלים די קולת מא עטאהא גיר פידייא, אמת הוא מא עטאהא גיר פידייא וכיף מאת לגוי חווזתהא מן סאעא בפרעון חובי לאיין מא יערף פיהא גיר אנא וג"כ אח"כ תבעני פיהא בן הגוי עלא קד די קבדתהא מן יידו ווריתלו לחסאב די כא נסאל לבוה ודווזהאלי מן לחוב דייאלי והודה ג"כ בפנינו וקאל שכבר התיר שבועתו הנז"ל שנשבע וכו' בפני ששה מקרוביו לחשש שמא יש קצת שינוי בדבריו בין הביאור הזה להודאתו הנז"ל וצ"ל שכ"ז היה ג"כ בפני בדי"ץ הנז' ולראיה ח"פ תמ"ת וקיים וחתום כראוי וקיים ע"כ:

וס"ל נמ"ך וז"ן נדרשתי אני ח"מ לחוות דעתי בענין הריב שבין כההר"ש אנהורי הנז"ל וחביריו:

וטרם כל אסורה נא ואראה אחרי רואי אילני דמלבלבי ירעשו באשלי רברבי, ופרצו גדר המוסר לנוכח הראש ראשינו כתם פז פאר הדור והדרו נזר החכמים. ועטרת השלימים:

תנא דבי אליהו רבא, היושב על כסא ההוראה מימי עדנתו ואף כי בזקנתו ולגלגו על אשר אחז במנהג הא' להשיב לכל שואל די מחסורו אשר יחסר לו לפי טענותיו ואם צדיק בריבו ובא רעהו וחקרו ונמצא שינוי וחידוש טענות חוזר לדין. ולא כסיפא ליה מלתא למיהדר להוציא הדין לאמיתו ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו:

כאשר כבר יצא מוניטון שלו וטבעו בעולם לקבל מקטני קטני תלמידיו ומודה על האמת וכותב בפה מלא הדרי בי וזהו הודו והדרו, ומה ראו על ככה בספרים ומה הגיע אליהם מפי סופרים לענות על רב מתשו' הריב"ש סי' קע"ט שהביא מור"ם בסי' י"ז ס"ה שלא יכתוב שום חכם פסק לא' מבעלי דינין בדרך א"כ או שיכתוב לו דעתו בלא פסק כ"ז שלא שמע דברי שניהם שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך ואיכא זילותא לחכם עכ"ל:

ואחזה אנכי אשית לבי כי ממקום שבאו שם תברא לדבריהם שהרי הריב"ש עצמו בסי' ה' השיב לא' מבעלי הריב על שאלתו וכתב לו בהתנצלותו אף כי אין מדרך בעלי הוראה להורות בריב אם אינו נשאל מב' הכתות וכו' אמנם להיות הדרך רחוק בינינו לא אשיבך ריקם יע"ש וכן בסי' ע"א השיב לבע"ד עצמו בלי התנצלות להיות השואל חתנו וחכם ומבין מדעתו וקים ליה בגוויה שלא ישנה דבר. נלמד מדבריו דאין כאן לתא דאיסורא ופעמים שאתה מתעלם להשיב בהיכא דאיכא מניעת הטובה כגון אם השואל מדרך רחוקה אחור ולא ישוב ריקם, א"נ מפני הכבוד כגון שהשואל ת"ח וירא שמים שהוא ודאי יחוש לזילותא דבי דינא ולא יעלים דבר, גם מדברי מור"ם עצמו תברא לדבריהם באותה הגה עצמה דאפי' בלשמוע הדיין דברי בע"ד שלא בפני חבירו דמבורר איסורו מקראי מתיר בהיכא שאינו יודע שיהיה דיין בדבר ושאם אח"ך נתרצו לדון לפניו מותר להיות דיין בדבר וכל שהוא ממקום אחר מסתמא אינו יודע שיהיה דיין בדבר ומותר לו לשמוע דברי הצד האחד וכ"ש להשיב על שאלתו דאין כאן לתא דאיסורא כמ"ש, ועי' מהר"ם מפדואה בסי' ס' שכתב דנהגו קמאי וקמאי דקמאי להשיב לשואליהם כל שהשאלה מלובשת בראובן ושמעון וממדת חסידות לחוש לתחבולות בעלי הריב אשר מסתירים לשאול בלשון רו"ש וכשיש קצת מצוה אפי' מדת חסידות אין כאן יע"ש, ובנ"ד איכא מצוה להפך בזכותא דצורבא מרבנן והרב המאסף בסי' י"ז בהגה"ט אות י"ט כתב בשם מהר"מ מטראני שכתב בח"ג סי' כ"א דעכ"ז נהגו המורים להשיב כשהמקום רחוק יע"ש וכתב עוד שם ובאות ט"ו משם מהרשד"ם בחי"ד סי' קנ"ג וז"ל הא דאסור לדיין לשמוע דברי בע"ד שלא בפני חבירו דוקא מי שמקובל לדיין לב' הכתות אבל חכם הנשאל דרך שאלה לית ביה איסור ומ"מ בענין ממון יש בו מדת חסידות אבל לענין לאפרושי מאיסורא או בעי חד לידע מעצמו אי חייב או לא ליתא אפי' מדת חסידות ע"כ וסיים הרב המאסף בדבריו באות י"ט וכתב ובזמנינו זה המנהג פשוט שחכם שנשאל על דבר אחד אפי' שנשאל מן הצד הא' להשיב דרך שאלה ותשובה יע"ש, גם הרב ברכ"י ח"מ סי' י"ז אחר שכתב באות ח' מחומר אוזן ששמעה דברי בע"ד שלא בפני חבירו דהוי איסור תורה לבכרת יש מהפוסקים והביא לשון הזוה"ק ריש פ' וישב דף קע"ט ע"ב וז"ל כל דיינא דקבל מבר נש מלה עד לא ייתי חבריה כאילו מקבל עליה טעווא אחרא למהימנותא יע"ש עכ"ז כתב באות ט' דלכתוב החכם על שאלה שנשאל אין בה איסור כמ"ש האחרונים והביאו הכנה"ג וכ"כ הר"ש בן הרשב"ץ סי' ר"ל עכ"ל גם הרב דרכי נועם בחח"מ סי' ח' מחזיק בסברא זו שכתב לשואלו מן הראוי שלא להשיב וכו' אמנם להפצרת השואל אחוה דעי ע"פ הנחת הטענות כאשר באו בשאלה ואם תתחדש שום טענה עד האלהים יבא דבר שניהם יע"ש, וסיים שכ"כ מהרשד"ם ח"מ קע"ח ע"כ:

וכל אלו החילוקים שנאמרו בזה הוא למאן דחש לס' ריב"ש אבל מהרי"ט בחח"מ סי' ע"ט כתב בפשיטות דאין חשש זילותא דבי דינא וז"ל והדבר ידוע דהתם אין מקום לומר דכסיפא ליה מלתא למיהדר ביה כי המשיב לא ישיב אלא על הנחת השואל וגם צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו בטענות שיתחדשו אח"ך ויסתר כל דין אין בזה בושה עכ"ל, ודבר גדול דבר הנביא בסברא הלזו ותלה לה כיפי הברכ"י מסוגיית הגמ' פ' חזקת הבתים דף ל"א זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה א"ר נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא הדר אייתי סהדי דאבהתיה היא אר"ן אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן, מתיבי ואם משנשאת באו עדים לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא ומסיק דנפק ר"ן ועבד עובדא ולא חש לזילותא וטעמא טעים משום דתליא באשלי רברבי דלא חיישי לזילותא, ופסקה מר"ן להלכה בסי' קמ"ו סכ"ד יע"ש ובבאה"ג וסיים הברכ"י דקמ"ל ר"ן דאפי' בהיכא דנגמר הדין קמייהו לא מיקרי הא זילותא להחזיר הדין מאחר שהיה ע"פ טענה אחרת שהביא עדים שהיא של אבותיו וכ"ש בחכם שכתב פסקא דדינא ע"פ הנחת השואל ולא נגמר הדין לא בפניו ולא שלא בפניו כל שחוזר מחמת טענות שנתחדשו אין כאן זילותא כלל יע"ש, והשתא דאתינא להכי אמינא ודאי דבכוונה השמיט מר"ן לסברת הריב"ש ולא הביאה בב"י ולא בשלחנו הטהור, ובר מן דין נ"ד אתי אפי' לס' הריב"ש דחייש לזילותא והכא בנ"ד שכבר דנו את הדין לא שייך חידוש טענות ולא שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר כי יודע שעכ"פ יצטרך להגיע הכל ליד הדיינים שדנוהו וידקדקו עליו בשינוי כל דהו להעמיד דבריהם, כי כל עיקר שאלתו לדעת את הדין שדנוהו שנראה בעיניו שהפכו בחובתו כי ת"ח הוא ומבין מדעתו ושלח טענותיו לפני כל יודעי דת ודין את האורים ואת התומים שמאירים דבריהם ומשלימים דבריהם להפך בזכותא דצורבא מרבנן להוציא משפטו לאור ואדרבא על הב"ד שדנוהו היה מוטל כדי לאפוקי נפשייהו מהחשד לכתוב ולתת בידו ט' מהיכן דנוהו להראותו לפני כל יודעי דת ודין לראות היעמדו דבריהם או ימצאו טעם לחזור בהם כמ"ש מר"ן בסי' י"ד ס"ד:

העולה ממאי דכתיבנא דמנהג קמאי ובתראי ומיוסד ע"פ דינא דגמ' דרשאי החכם להשיב על שאלה שנשאלה מלפניו ע"פ הנחת השאלה ואם צדק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו בדבר חדש חוזר הדין ואין כאן שום זילותא דבי דינא ובחנם צהבו פניהם להשיב את הזקן אשר בידו כלי חמדה ותושיה כאלו נסתרה דרכו של הריב"ש מעיני רום מע' כבודו והנה מע' כבודו נקי וכסאו נקי ושרי להו מרייהו על אשר לא עשו חומות ללשונותם ומי לא ירא ממעשה נורא דיהודה בר נחמיה שהובא במנחות דס"ח ומה עלתה בידו שצהבו פניו על שהשיב את הזקן אף שתשובתו היתה נצחת בצד"י וכ"ש הכא שהתשובה נסחת בסמ"ך ואין עליו תפיסה של כלום וכל דבריו אמת וצדק והדין דין אמת, ומעתה נחזי אנן אם יש שום שינוי בין הנחת השאלה ובין סידור הטענות שטענו לפניהם. ומאן דשפיר חזי בלבבו יבין דאין כאן שום שינוי דבהנחת השאלה סדר אופן המעשה שהיה כיצד נתפסו ומה שאל ממנו המלך ומה השיבו והשמיט טעם התפיסה שלא פורש מאת המלך אלא מאומד דעתו נתן טעם לתפיסתם כששאלוהו ב"ד ואמר בזה"ל מא פיה כלאם גיר עלא דמית אלכדמא די צ'אר אסכא עכ"ל, מי האיש החכם שלא יבין את זאת שמאומד דעתו נתן טעם לתפיסתם שאלו פורש להם מאת המלך על מה נתפסו היה משיב שהוגד לו מאת המלך שעל זה נתפסו ולא היה משיב בלשון זה שמורה שאין דבר אחר לתלות בו טעם התפיסה כ"א על עבודת צ'אר אסכא שהיא המלאכה שעסוקים בה ועוד אם היה טעם התפיסה גלוי מאת המלך היו גם חביריו יודעים בדבר ולא יהיה נעלם מב"ד שישאלוהו על ככה ואפשר לנו לומר דלהנאת עצמו נתכוון בנתינת טעם זה כדי שיסייעוהו חבריו בהפסדו הגדול שהרי בב"א נתפסו ומאן שם לן מאן פלג לן לומר שהם נתפסו על עבודת צ'אר אסכא והוא נתפס על דבר אחר כדי שנאמר שהוא יסייע בהפסדם והם לא יסייעוהו ומה ראו ב"ד לדרוש טענה זו לחובתו ואפשר לפרשה לזכותו, ואם חקרנים הם כמשפט כל מורה צדק לא היו מניחים דבריו סתומים והי"ל לשאול ממנו מהיכן ידע שמה"ט היתה התפיסה ואז היה מגיד להם אם מאומד דעתו אמרה או שכך הוגד לו מאת המלך, ואפי' אם היה אומר להם שהוגד לו כן מאת המלך היו צריכין לחוקרו ולדורשו על תפיסת עצמו אם מטע"ז נתפס גם הוא או יש טעם אחר לתפיסתו ובין כך ובין כך עדיין פרשה זו סתומה שהי"ל לחקור עוד איזה עילה ושחיתה מצא בידם המלך בעבודת צ'אר אסכא שבשבילה הטיל עליהם אותם ההטלות דאי אפשר לפרש על עיקר העבודה שלא היתה ברשות המלך דודאי לא הוקבעה בפומבי אלא בהורמנא דמלכא, ואם נאמר על שהוסיפו סיגים בכסף ובזהב יתר על מה שקצב להם המלך א"כ היינו שאלה שנית ששאלוהו שמא על זיוף המטבע והשיבם שהמלך יודע שהמטבע טוב בלתי זיוף וא"כ מה היא פשיעתם בעבודת צ'אר אסכא שעליה הטיל המלך אותן ההטלות כדי שנאמר שהוא יסייע לחבריו או הם יסייעוהו אלא ודאי עדיין פרשה זו סתומה ונאמר שגזרת מלך היא וחוקה חקק גזירה גזר מבלתי טעם ומוקמינן כל חד בהטלתו שהוטלה עליו בפירוש מאת המלך ולא הוא יסייע לחבריו ולא הם יסייעוהו, והשתא אין אנו צריכין לפירושו שפירש דבריו שמאומד הדעת אמר דבר זה ולא שפורש לו מאת המלך דפשוט הוא שאין לדבריו שום פי' אחר זולת פירושו:

ועל מה שהגיד למלך שיש בידם מממון השר אלף מתקאלים וטוענים עליו שיתחייב להם מעכשיו לפרוע לבדו כל ההפסד שימשך להם מהשר ע"י הגדה זו והוא השיב שע"י שאלת המלך הוזקק להגיד ולא מעצמו הגיד דבר פשוט הוא שלא יתחייב להם בכלום שאפי' אם אח"כ יעליל עליהם השר ויחזור ויגבה מהם אלף מתקאלים אחרים הם ישאו חטאם דמה פשע הר"ש בזה האם יעלה על הדעת שיעלים מהמלך מלתא כדנא ולא יחייב ראשו למלך משום שאף אם יעלים הוא מהמלך עבידא מלתא לאגלויי ע"י השר עצמו או ע"י סופר השר או משרתיו היודעים בדבר או ע"י א' מהשות' חבריו שאפשר אם לא היה אומר הוא האמת למלך וישלח המלך לחבריו זה שלא בפני זה אפשר שאחד מהם יאמר האמת מאימת המלך ומי הגיד להר"ש שיכפרו כולם ויכפור השר ומיודעיו בדבר זה כדי שיכפור גם הוא ויאמר אין בידם ממון השר כלום וא"כ אנוס הוא בהגדה זו ופטור ומותר כדאיתא בסי' שפ"ח וכמו שבא בדברי משי"ח נר"ו ולפ"ז אין אנו צריכין לפירושו שחזר לבאר שבפי' אמ"ל המלך שאם יעלים ממנו גסטרא יעשנו, דאפילו לא איים עליו המלך בפי' סתמו כפירושו כשיתגלה שהעלים מן המלך יחייב ראשו למלך ואין אנוס גדול מזה ופטור ומותר כדכתיבנא ושלא כדין חייבוהו הב"ד על טענתו הראשונה: ומה שתבעוהו בי"ד מאות מתקאלים שהיו בידם משל גוי א' ומת הגוי וזכו בה מדין הפקר ואח"ך תפסה הר"ש הנז' ועכבה לעצמו והוא השיבם בזה"ל אלגוי מא עטאהא גיר פיידי ומא כא יערף גיר אנא. ע"כ בתשובתו זאת יש במשמע שמעות אלו אליו ניתנו בהלואה מהגוי והוא נתנם להם להלבישם במטבעות של זהב לתועלת כולם וא"כ משעה שמת הגוי פקע שעבוד הגוי מעליו וזכה בהלואה זו שהלוה לו הגוי לעצמו מההפקר וכפי הדין תפסם אח"כ הר"ש הנז' לעצמו כיון שהוא הלוה שהלוה מן הגוי הוא הזוכה בהפקעת הלואתו משעה שמת ואפי' אם באותה שעה שמת הגוי עדיין המעות תחת ידם מן הדין מוציאין אותם מידם כההיא דכתב מר"ן בסי' ע"ב סל"ו גבי משכונו של ישראל ביד הגוי וכו' ומה גם למה שפירש דבריו ואמר שקדמה ידיעה לבנו של הגוי ותבעו לתתם לו והראה לו חשבונותיו ושתק לפ"ז אפי' אם ההלואה היתה לכולם מהגוי אינם זוכים כלום כיון שיש לגוי יורשים שיודעים בהלואה זו אין כאן הפקעת הלואתו, דהפקעת הלואתו אינה אלא בטוען ליורש נתתיה לאביך ומת דאין היורש יודע שמשקר כדאמרי' בפ' הגוזל דקי"ג דבמוכס גוי שרי להבריח עצמו מן המכס ומקשינן אההיא דגזל הגוי אסור ומשנינן כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו ופרש"י בהפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול ה' כגון היכא דטעין ליה ליורש נתתם לאביך ומת דלא ידע נכרי בהדיא דמשקר ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלואתו עכ"ל, משמע דכל שידע היורש דמשקר לא מצי טעין ליה נתתם לאביך דהוי כגזל הגוי דאסור ובנ"ד שהיורש עצמו הוא שנתן המעות מידו ליד ראובן ועוד אביו חי ובתוך ג' שעות או ד' מת הגוי איך יאמר הר"ש נתתם לאביך ולא ידע הגוי דמשקר ולפ"ז מה שטוענים עליו חבריו אלו אמרת לבנו כשתבעך אינם בידך ואנו היינו כופרים או היינו אומרים אביך היה חייב לנו הם דברים של הבל דאי כופרים בו היינו גזל הגוי ואי לומר אביך היה חייב לנו לא יועילו ולא יצילו שבדיניהם אין להם הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא מכיון שאומרים יש בידינו ממון אביך נתחייבו ע"פ דיבורם וכשיאמרו שחייב להם ממקום אחר צריכין ראיה בערכאות שאביו חייב להם והר"ש שהועיל בזה מחמת שהיורש יודע שחשבונותיו אמת וכיון שכן בפרעון חובו לקחם ואפי' אם נאמר שאין אותם החשבונות אמת אלא שהטעהו משעה שהטעהו באותן חשבונות זכה במעות לעצמו כי ההיא דסי' קפ"ג ס"ז דכל שמכיר השליח בטעות קודם שבאו ליד המשלח הכל לשליח וכתב הלבוש הטעם שמיד שידע בטעות זכה בהם אבל אי לא ידע בטעות ההוא ונתנו ליד המשלח הכל של המשלח שזוכה בהם מיד כשנודע לו הדבר שהרי הם בידו ועד עכשיו היו כהפקר שאין השליח זוכה בהם שלא מדעת ה"נ בנ"ד אפי' אם היתה ההלואה לכולן כיון שהניח היורש שידע מזה לא זכו משעת מיתת הגוי דאין כאן הפקעת הלואתו כיון שיש יורש יודע ובשעת הראות הר"ש חשבונותיו ליורש היו כבר המעות בידו ואי אין חשבונותיו אמת אלא שהטעהו וידע בטעות זכה בהם מההפקר:

ומה שטענו עליו לתת להם הע' מתקאלים שהביאו מבית הנוצרי בשליחות השר ומת השר וזכו בהם מדין הפקר והוא השיב בזה"ל האדאך אסך מן זיהת לעסור ולעסור כלו מחסוב עלייא והב"ד פסקו שחייב ליתן להם חלקם בהסך הנז' והוא יחזור ויתבע לנוצרי בהאלעסור, דבר זה צריך ביאור אחר ביאור אי כוונת התובעים שהשר היה נושה בנוצרי הסך הנז' והם הלכו בשליחות השר והביאו הסך הנז' מאת הנוצרי אם לא הגיעו ליד השר או להיות אצלם בהלואה וביני ביני מת השר ודאי שהם לבדם הלכו בשליחות זה יזכו בהסך הנז' דאין לך הפקעת הלואתו יותר מזה דמי יודע שלא הגיעו הסך ליד השר וא"כ מהו כוונת הר"ש בתשובתו. אם נאמר שהוא מכחישם ואומר שמה שנושה השר בהנוצרי הוא מפאת לעסור והשר צירף הסך הנז' עליו מכלל גביית לעסור ואין כאן הפקעת הלואתו שכבר צירפו בחשבון על הר"ש הנז' אם ככה הם דברי התובעים והנתבע מה השיבו ב"ד שיתן חלקם ויתבע הנוצרי בהאלעסור הי"ל למרמי שבועה על מי שהוא תפוס בידו הסך הנז' ומדהשיבו כך נראה שיכול הר"ש לחזור ולהציל הסך הנז' מהנוצרי שיתבענו בהאלעסור וצ"ל שלא היה הר"ש עמהם כשגבו הסך מהנוצרי וכשיחזור הנוצרי ויתבע להאנשים הנז' יאמרו שהגיעו השליחות למשלח אם אפשר להר"ש לעשות הדבר הזה ואינו עושה הוי מונע טוב מבעליו כשאין בדבר חילול ה', ואפשר לומר שהר"ש קבל האמת בדבר הזה וה"ט שלא סידר פרט זה בשאלתו וצויי"מ וימ"ן הח"פ צפרו יע"א מש' ולישר"י לב שמחה וקיים:

נאם שאול ישועה אביטבול ס"ט מה שכתבתי על הפשרה ששלחו ב"ד לפשר ביניהם ליד הר"ש הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם זו ביצוע כי גדול השלום ושנואה המחלוקת ומצוה עליך לשמוע דברי חכמים שפיר גזרתם להנאתך ולטובתך שהרי כל הבניינים אשר נוסדו להפך בזכותך שלא לסייעם בהטלתם היה בהנחה שכל פרש'ת העיבו'ר היתה סתומה ולא פורש מאת המלך יר"ה על מה היתה תפיסת כולכם דאיכא למימר גזירת המלך היא וחוקה חקק גזירה גזר מבלי טעם ובהכי הוא דמוקמינן כל חד בהטלתו ולא אתה תסייע לחבריך ולא הם יסייעוך כמו שמפורש במאי דכתיבנא באורך. והשתא אומרים חבריך שברור להם ולך שהדברים באו מפורשים מאת המלך יר"ה סיבת הטלתם וסיבת הטלתך שהוגד לכולכם מפי השר אשר מינה המלך לגבות מכם ההטלות שאמר להם בפניך אתם הטיל המלך עליכם לתת כו"כ על אשר נכנסתים בבית מטבע בלי רשיון המלך ולך אמר בפניהם שהטיל עליך המלך לתת כו"ך על מה שאכלת מממון המלך ממכס הסחורות ושכך היתה טענתם עליך לפני ב"ד שעמדתם לפניהם לדין ואם אמת היה הדבר הזה שהדבר מפורש מאת המלך סיבת הטלת כל אחד ואתה מודה לדבריהם לית דין ולית דיין שאתה מחוייב לסייע בהטלתם כפי מה שאתה נהנה עמהם בבית המטבע והם לא יסייעוך שאינם נהנים עמך בגביית המסים ואף אם אין אתה מודה לדבריהם מידי שבועה לא פלטת שהרי טוענים עליך טע' ודאי שפורש לכם סיבת ההטלות כאמור וכשיקבלו חרם על טענתם תשבע אתה שלא פורש לכם מאת המלך ושריו סיבת ההטלות, וגם ע"ע הי"ד מאות מתקאלים טוענים שלהם הלוה השר המעות ובידם נתנם ע"י עצמו ולא ע"י בנו שאין לבנו שום ידיעה מזה, ואם כדבריהם כן הוא אין לך הפקעת הלואתו גדולה מזה כיון דליכא יורשים שיודעים מההלואות והם הזוכים בה כיון דלהם הלוה הגוי, ואם אין אתה מודה לדבריהם משבועה מיהא לא פלטת שבידך נתן הגוי ע"י בנו ואז תזכה מכח מה שהטעית את בנו בחשבונות ובאמת כך היו החשבונות וכ"ז נשמע ממאי דכתיבנא דמכלל הן אתה שומע לאו אלא שאמרתי אגלה אזנך שהפשרה ישרה וכשרה בעיני אלהים ואדם והניח לכם וישבתם בטח ומלך שהשלום שלו ישפות לכם שלום כנהר שלום:

נאם שאול ישועה ס"ט:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה