אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן לו

סימן לה

עמדו לפני לדין הר' יעקב ן' נצ'אם אפוטרופוס יתומי הר' יצחק אביטבול תובע לבחור דוד ן' שטרית לפרוע להיתומים הנז' השטר שמצא בין שטרות אביהם הנז' נגד הר' יהודה אלכסלאסי והר' אברהם ן' שטרית אביו של דוד הנז' ודוד הנז' שלשתם ע"ק זל"ז חי במת וכו' מסך ש"ם נ"ס ה"ם מחמת שמכר להם ככר משמן זית בפחות משומת החנות וזמן הפירעון בער"ה תקמ"א וקע"ע בכח הקוש"ח כל א' למש"י וחייבו עצמן חיוב ושעבוד גמור דלא כאס' שאם עכבו הסך הנז' אצלם יותר משמונה ימים אחר זמן הפרעון שהם אצלם בעיסקא משם והלאה שיטלו הם שלשה רבעים בכל הרוחים ובה"מ הרביע וכן להפך ולא נמצא בשטר הנז' נאמנות וגם לא נכתב בו שיטלו המתעסקים בשט"ו כלום וזמן השטר באייר תק"מ, והאפוטרופוס הנז' שתובע לדוד הנז' בפרעון השטר הנז' לא בחלקו לבד הוא תובעו אלא גם בחלק אביו הנז' ויהודה הנז' שכבר מתו בחיי המלוה הוא תובע מדוד הנז' שעודנו בחיים מכח הערבות שנתערבו שלשתם זל"ז חי במת וכו' ולא בקרן לבד הוא תובע אלא גם בהריוח שהרויחו מזמן שחל חיוב העיס' על שלשתם בטענה דמוכח מלשון השטר שלשלשתם נתן השמן הנז' שמדמיו נעשית העיס' ומסתמא אמרינן דשלשתם נתעסקו יחד והחי יתן אל לבו כמה הרויחו חביריו שמתו והגם שנתאמת אצלו שלא נתעסקו יחד וכל אחד נתעסק בפני עצמו בהיותם בחיים ולא ידע א' בעסק חבירו ומי יימר שיש ריוח אל המתים שכבר מתו מ"מ הוא תובעו בריוח דידיה ובחלקו וחלק חביריו בקרן:

ודוד הוא הקטן צוח ככרוכיא שלא לקח כלום מהשמן ולא נהנה ממנו אפי' באצבע קטנה ושיניו תקהנה מבוסר שאכלו אביו וחבירו הנז' אתמהה. ושלא מרצונו הכניסו אביו הנז' בחיוב השטר הנז' עפ"י בקשת בעל העיס' שביקש מאביו להכניסו אחר שעשו בורית מהשמן הנז' ולא היה יכול לסרב מלהכנס עמהם בשטר הנז' משום כבוד אביו ומוראו ואיך נלכדה רגלו ברשת זו טמנו והכניסוהו שלא לרצונו, והמציא לפני קע"ע מב' עדים המסייעים לדבריו המה ה"ר משה בן יוסף אזולאי וה"ר ראובן אלכסלאסי אחיו של יהודה הנ"ל שהעידו בתע"ג כ"א בפ"ע שיודעים בידיעה נאמנה שלא נכנס ביד דוד הנז' כלום מהשמן זית שנתן להם בעל העיס' הנז' רק השנים שנלב"ע לקחו הכל ואחר שלקחו השמן הנז' והכניסו' לרשותם ופשטו ידיהם בו ועשו ממנו בורית אז ביקש בעל העיס' מאביו של דוד הנז' שיעמיד לו ערב לבנו הגדול והשיבו האב הנז' שבנו הגדול אינו ברשותו ושאם יתרצה בערבות בנו דוד הקטן שעדיין ברשותו יעמידנו לו וכשנתרצה בעל העיס' בערבות דוד הקטן הכניסו אביו הנז' עמהם בהשטר הנז' וגם המציא לפני ק"ע מכד א' אברהם ן' יצחק אדהאן שהעיד בתע"ג שבזמן שנטלו השנים שמתו השמן הנז' מבעל העיס' הנז' ובאו שניהם לעשות מלאכתם במקום שעושה מלאכתו אברהם הנז' ובא אצלם דוד הנז' להשכירו בנהו'ם כריסי'ה ולא קבלוהו והלך לו לכפר תאמזאזית אצל דודו, וגם המציא ע"א מהדרים בכפר תאמזאזית שהעיד שהיה דוד הנז' בתאמזאזית אצל דודו בזמן הנז', ואחרי שמוע דבריהם נזקקתי להתבונן בענין השטר הנז' מה הוא ומה כחו דחזינא ביה תיוהי דאין בו נאמנות, ועוד שלא נכתב בו שיטלו המתעסקים בשט"ו כלום, ועוד שהמתחייבים בו השנים מתו בחיי המלוה ואח"ך מת המלוה ולא נשבע על שטרו ועוד שהשטר הנז' פוסח על ב' הסעיפים תחילתו חוב וסופו עיסקא ונחזי אנן היכי לדייניה אי יהבינן ליה דין מלוה בעלמא כיון דמעיקרא חוב הוא דהוי או דין עיסקא יהבינן ליה כיון דסוף סוף בהגיע הזמן ולא פרעוהו נעשו המעות אצלם בתורת עיסקא. ולזה נאמר דודאי דין שטר עיסקא יהבינן ליה שהרי מעיקרא כי יהיב להו המלוה זוזי שם לפניהם ב' דרכים שאם החזירו מעותיו בזמן שקצב להם הרי טוב וכשיעכבו אותם אצלם משם והלאה לא תהיה ישיבתם אצלם לבטלה אלא יהיו אצלם בעיס' משם והלאה וא"כ כשעבר הזמן ולא פרעוהו נעשו המעות אצלם למפרע בעיס' ולא דמי לההיא שהביא מר"ן הב"י ביו"ד סי' קע"ז בשם המרדכי והביאו הש"ך סי' הנז' סקט"ו וז"ל שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסים כמו שהיה חייב מתחילה וסיים במרדכי שממנו מקור הדין כי אין המעשה משתנה בחליפות דברים יע"ש בפ' החובל בדף נ"ב סוף ע"ד בסי' ק' דהתם מעיקרא בתורת הלואה לבד הוא דאתו לידיה ולהלואה לחוד הוא דנשתעבד וכי הדר אחר זמן ואמר ליה באמירה בעלמא שהמעות שאתה חייב לי יהיו למחצית שכר אין בדבריו כלום דלא עביד מידי כדי לשוויינהו עיסקא לאח"ך וזהו שסיים המרדכי בטעמא דמילתא כי אין המעשה משתנה בחליפות דברים משא"כ בנ"ד דמעיקרא כי יהיב להו זוזי שעבדו עצמם אדעתא דתרוייהו דהלואה ודעיס' והיה הדבר בקוש"ח ולא לחזק הקנין היתה הש"ח אלא כ"א למ"ש ודבר זה מהני באסמכתא כדאיתא בסי' ר"ז סי"ט, ומה גם דבלשון חיוב חייבו ושעבדו עצמן וכו' דאפשר דלשון חיוב מועיל באסמכתא כמו שמועיל בדבר שלא בא לעולם כדאיתא בסי' ס' ס"ו יע"ש:

ובענין מה שלא נכתב בשטר שט"ו של המת' הנז' כבר ראיתי בזה תשובת שאלה למשי"ח תנא דבי אליהו יזיי"א שהשיב דבזה"ז שאין דרך הנותן והמקבל להתנות בזה אלא שסומכים על הסופר שיכתוב מאי דנהוג עלמא אוקיא בשט"ו לכימ"ה דנין להתירא כאלו כתוב כי שגגה היא ושכח הסופר מלכתבו, ומאחר דיהבינן להאי שטרא דין שטר עיס' הו"ל שטר עיס' היוצא על היתומים דקי"ל במס' בתרא ד' ע' [ופסקה מר"ן ק"ח ד'] כדייני א"י דנשבע וגובה מחצה שיש לו דין מלוה משום דבמלוה אי הוה אבוהון קיים לא מצי טעין החזרתי דא"ל אידך שטרך בידי מאי בעי וטענת מגו ליתא דאפי' אם נאנסו עלי דידיה רמיא אחריות אונס דמלוה אבל באידך פלגא שיש לו דין פקדון אינו גובה מן היורשים אפי' בשבועה שאם היה אביהם קיים היה נאמן לו' החזרתי במגו דנאנסו דקי"ל התם [ופסקה מר"ן רצ"ו ב'] כרב חסדא דאמר המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתי נאמן במגו דאי בעי אמר נאנסו. וסיים שם דלא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי' וכתב רשב"ם הטעם משום דנפקד לא חייש לשטרא משום דהוה פטר נפשיה בטענת אונס, וא"כ אף אם היה המלוה קיים ונשבע על שטרו כדין הבא ליפרע מנכסי יתו' לא הוה מצי גבי מיורשיהם של אלו שנלב"ע זולת חלק המלוה ולא חלק הפקדון דטענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען ומינה דבערב נמי טענינן ליה מאי דמצי הלוה למטען ולא מצי המלוה לגבות מיניה זולת חלק המלוה: והשתא דמתו הלווין הנז' בחיי המלוה ואח"ך מת מלוה איתרע האי שטרא ופטרינן היורשים גם מחלק המלוה דקי"ל בפרק כל הנשבעים דמ"ח [ופסקה מר"ן ק"ח סי"א] כרב ושמואל דאמרי תרווייהו דבמת לוה בחיי מלוה כיון דכי מת לוה נתחייב המלוה שבועה לבני הלוה ואין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה, ובנ"ד לא היה יכול לגבות מהיורשים הנז' אלא בשבועה משום דאין בשטרו נאמנות כנז"ל וא"כ גם יורשיו לא מצו גבו ביה כלום מיורשי השנים שכבר מתו. ומינה נמי דלגבי דוד הנז' שעודנו בחיים שבאנו לחייבו מכח הערבות שנתערבו שלשתם זל"ז מהשתא פטרינן ליה מחלק חביריו כדאמרינן התם בההוא דשביק ערבא ואתו בני מלוה וקא תבעי ליה לערבא סבר רב פפא למימר האי נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא א"ל ר"ה בריה דרב יהושע אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל פי' והו"ל כיתומים מן היתומים והיינו דרב ושמואל ופסקה מר"ן בסי' ק"ח סי"א והטיל בה תנאי אם הניח הלוה נכסים וכן מוכח פשטא דגמ' דקאמר דערבא בתר יתמי אזיל דכל דלא אזיל בתר יתמי לגבות מינייהו לא פטרינן ליה ובדלית נכסי ללוה לא אזיל ערבא בתר יתמי, והנה מצינו שדבר זה שנוי במחלו' הפוסקים שהר' משה ן' יוסף סובר דה"ה נמי אי אית להו נכסי ליתמי אין נפרעין מן הערב דכיון דמצוה עליהם לפרוע חוב אביהם בתרייהו אזיל אבל הרמ"ה כתב ואפי' היכא דלא ידיעי נכסי ללוה לא גבינן מערבא דחיישינן דילמא שביק לוה נכסים במדנה"י ואזיל ערבא וגבי להו מיתמי אבל אי ודאי איתחזק הוא לוה דלא הוו ליה נכסי כלל דליכא למיחש למידי גבינן מערבא עכ"ל, ולפ"ז פסקוה דמר"ן הוי דלא כמאן. והרב באה"ג ציין דכוותיה דהרמ"ה פסק מר"ן, ולפ"ז ע"כ אין להבין דברי מר"ן כפשטן דמשמע מלשונו דלא פטרינן ערבא רק בדבריר לן שהניח הלוה נכסים אבל מסתמא אין פוטרין ומדברי הרמ"ה שממנו מקור הדין לא משמע כן אלא דמסתמא פוטרין שמא הניח במדנה"י ובדאיתחזק דלית ליה הוא דאין פוטרין:

ולכן צריכין אנו למדחק נפשין בדברי מר"ן דמ"ש אם הניח הלוה נכסים היינו דאיכא למיחש שמא הניח אלא שלענ"ד נראה להעמיד דברי מר"ן כפשטן ונימא דפסק כהרמב"ם הנ"ל וע"כ לא פטר הר' משה ן' יוסף לערבא אע"ג דלית להו נכסי ליתמי מאבוהון אלא משום דסובר שאף לא ירשו כלום מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם וא"כ אע"ג שלא הניח להם אביהם משום מצוה מיהא הוא אזיל בתר יתמי ולהכי פטרינן וא"כ לדידן דקי"ל דאפי' מצוה ליכא בשלא ירשו כלום כדכתב מר"ן בסי' ק"ז יע"ש א"כ לא פטרינן ליה רק בהניח נכסים ואפי' מטלטלין דאז איכא מצוה עליהם לפרוע חוב אביהם ואזיל ערבא בתרייהו, וכ"כ הטור על דברי הר"מ ב"י הנז' ודלא כהרב באר הגולה:

ובנ"ד איתבריר דאית להו נכסים גלויים ואין אנו צריכין לחקור בנסתר והוא דידעינן דאית לשניהם חזקת חצר א' הנק' ע"ש לקאדי שיש בה י"ג דיורים וכבר נבנו כל הדיורים שבהאלספלי ועדיין הדיורים שבהאלפוקי לא נבנו ויש לה פתח פתוח להאלמללאח ואם היום שפתח לה פתח הגוי לצד הגוים ודר בה הוא עצמו והפתח שלצד האלמללאח סגור הוא לא יפתח ואין להם היום הנאה ממנה מ"מ אריה הוא דרביע עלה היום ולאחר זמן תחזור לקדמותה ויהנו ממנה וא"כ כשתחזור לדירת היהודים יהנו ממנה דאדעתא דהכי הניח הגוי הפתח שלצד היהודים בדלת ובריח דכשיראה הנאתו בשכירות דאייקור אצל היהודים הוא פותחה מצד היהודים וגם יש חזקת עלייה א' ליהודה הנז' בחצר הנק' ע"ש אריכ'א שאמת המים עוברת בה וגם יש להם בכפרים חזקת ישוב במקומות שהיו עושין מלאכת הבורית וראינו יורשי ה"ר אברהם הנז' פרעו לגוי א' מנכסי אביהם סך ק"ם ואם היו חייבים לישראל הוא קודם, ולפ"ז איתבריר דינא דפטרינן לדוד הנז' מחלק חביריו מכל וכל, ונמצא דאין כאן תביעה להאפוטרופוס הנז' על דוד הנז' זולת על חלקו לבד קרן וריוח אלא דע"ז הוא שצווח דוד הנז' והמציא עדים כנז"ל שלא נכנס בידו מאומה מהשמן הנז' שנתן בעל העיס' אלא שהכניסו אביו עמהם בשטר אחר שנכנס השמן לרשותם ועשו ממנו בורית ואז ביקש בעל העיס' מאביו להכניסו בבריתו של אברהם אביו הנז' כנז"ל, ולפ"ז שלא לקח כלום מהקרן מאין יתן ריוח וזה עדיף ממי שנכנס בידו ממון העסק והוציאו ביציאותיו דכל מה שנותן הוי רבית כדכתב מר"ן בי"ד קע"ז ז' והדבר מבואר יותר בתשו' המיימוני דמשפטים סי' כ"ט הביאו מור"ם בהגה שם ס"ה. וא"כ כ"ש בנ"ד שלא נכנס בידו כלום מממון העסק דלא חל עליה חיובא דרווחא כלל ומהניא ליה האי טענה לפוטרו מהריוח גם אם לא היו לו עדים כלל במגו דהיה יכול לומר לא הרוחתי או הרוחתי ופרעתי הריוח יכול לטעון נמי שלא נכנס בידו כלום מממון העסק ולערבות בעלמא הוא דנכנס ע"פ בקשת בעל העיס' הנז' מאביו כנ"ל וכמ"ש מר"ן בסי' ע"ז ס"י גבי איש ואשתו שלוו מאחד וכו' והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במגו דפרעתיך יע"ש. ומינה דטענה זו מהניא ליה גם בענין חלקו בהקרן לגבי חלק הפקדון דאית ליה מגו דהחזרתי דכי היכי שאם היה טוען נגד בעל העיס' החזרתי לך כל חלקי דמהימן בשבועה לגבי חלק הפקדון ובעל העיס' היה נשבע וגובה חלק המלוה כמ"ש המרדכי בפ' כל הנשבעים דף שכ"ז באמצע עמוד ב' שבאותו דף וז"ל שטר כיס היוצא על האדם וטוען החזרתי הכל ה"ז ישבע ונפטר מחלק הפקדון וזה נשבע וגובה מחצה דפלגא מלוה עכ"ל הכא נמי בנ"ד יכול לטעון דלערבות בעלמא הוא דנכנס ופטור מהא דרב ושמואל ובטענה זו ליהמניה מיהא לגבי חלק הפקדון דאית ליה מגו ולגבי חלק המלוה דלית ליה מגו ישבע האפוט' שלא צוהו בעל העיס' הנז' דלערבות בעלמא נכנס דוד הנז': ובעמדי בענין זה ומדי דברי בו חזינא להרב המאסף בסי' ק"ח בהגה"ט אות ל"ה שכתב וז"ל דוקא באומר החזרתי החצי אבל אם אומר החזרתי הכל כיון דלגבי פלגא מלוה אינו נאמן מטעם דשטרך בידי מאי בעי אף לגבי חצי של פקדון אינו נאמן מטעם מגו דהוי מגו לגרוע עכ"ל, ונראה דאישתמטתיה להרב המאסף סב' המרדכי הנ"ל שדבריו ברור מללו דבטוען החזרתי הכל נפטר מחלק הפקדון ואלו ראה דבריו לא היה כותב לחלוק עליו ובעיקר טעמא דיהיב הרב המאסף משום דהוי מגו לגרוע אמת הוא דכלל זה מצוי בספרי הפוסקים דלא אמרינן מגו לגרוע, ולמדוהו מההיא דחזקת הבתים דף ל"ג ע"ב ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני א"ר נחמן הדרא ארעא והדרי פירי ע"כ, [ופסקה מר"ן קמ"ה ג'] והקשו המפרשים [עיין תוס' שם ורמב"ן ורא"ש ונ"י] כיון דקי"ל התם באומר לחבירו מאי בעית בהאי ארעא ואמ"ל לפירות ירדתי נאמן א"כ אמאי הדרי פירי ליהמניה לגבי פירי במגו דיכול לומר לפירות ירדתי ותירצו דמגו לגרוע לא אמרינן דטפי ניחא ליה למימר מינך זבנתה שרוצה לזכות גם בקרקע מלטעון לפירות ירדתי דמגרע זכותיה שלא יזכה בקרקע יע"ש, וסובר הרב המאסף דבטוען החזרתי הכל הו"ל מגו דנאנסו מגו לגרוע דטפי ניחא ליה למימר החזרתי הכל מלטעון טענת נאנסו דלא מהניא ליה אלא לגבי חלק הפקדון ואי זאת היא כוונת הרב כד דייקינן שפיר לא הוי מגו לגרוע וב' הטענות עולות בקנה אחד שקולים הם ויבואו שניהם. שהרי כשנאמר דכוונתו בטענת החזרתי הכל לפטור עצמו מהכל נתכוון הכי נמי נימא בטענת נאנסו לפטור עצמו מהכל נתכוון אלא דאנן הוא דגרעינן ליה מטענותיו דמטענת החזרתי הכל גרעינן ליה פלגא מלוה משום דמצי הלה למימר שטרך בידי מאי בעי ומטענת נאנסו דלא מצי הלה למימר שטרך בידי וכו' כדלעיל עכ"ז גרעינן ליה פלגא מלוה מטעם דעלי דידיה רמיא אחריות אונס דמלוה וא"כ מאי גריעותא איכא בטענת נאנסו טפי מטענת החזרתי סוף דבר דברי הרב צריכין תלמוד, ומ"מ דברי הרב המרדכי ברור מללו דאין חילוק בין טוען החזרתי הכל להחזרתי מחצה:

וא"כ בנ"ד שטוען על הכל לערבות הוא דנכנס ופטור ליהמניה מיהא בחלק הפקדון דאית ליה מגו, וכ"ז הוא אפי' אם היה בענין שאין לו עדים המסייעים אכן בנ"ד דאית ליה עדים המסייעים שלא נכנס בידו מאומה מממון העסק ולערבות בעלמא הוא דנכנס ע"פ בקשת בעל העיס' איכא למימר דליפטריה מהכל ואפי' מחלק המלוה דידיה משום דיהבינן ליה דין ערב כדברי העדים שמעידים דלערבות בעלמא נכנס דמאי חזית דסמכת אעדי השטר אף אם היו מבררים שלקח דוד הנז' מממון העסק סמוך אעדים שמעידים דלערבות הוא דנכנס ולא לקח מממון העסק ומבררים מי לקח ומי לא לקח, וא"ת סוף סוף הרי חייב עצמו במה שאינו חייב במה שהכניס עצמו עמהם בחיוב השטר ודיינינן ליה כאלו נכנס בידו מממון העסק בפועל וכדאיתא בסי' מ' המחייב עצמו וכו' ה"ז חייב אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא הי"ל אצלו כלום כמו שישתעבד הערב עכ"ל י"ל דהתם מעיקרא כי שעבד נפשיה במה שאינו חייב אדעתא דנפשיה הוא דשעבד לשלם מביתו בחיוב מבורר מעיקרו ואין לו סמך על אחר לשלם בעדו, משא"כ בנ"ד דמעיקרא כי שעבד נפשיה והכניס עצמו עמהם בחיוב השטר לא עלה על לבו מעולם לשלם מביתו וסמך אהימנותיה דאבוה שאף אם יתבענו המלוה לשלם הכל המה ישלמו בעדו כשימצא להם ממה לשלם ומעולם לא אסיק אדעתיה שיאמרו לו חביריו זיל שלם חלקך שהרי חייבת עצמך במה שאין אתה חייב שהרי הם לקחו הכל ולערבות בעלמא נכנס עמהם בחיוב השטר נמצא דמעיקרא לא שעבד נפשיה אלא לערבות כסתם ערב ומהניא ליה עדות העדים שמעידים דלערבות בעלמא הוא דנכנס אף שנכנס עמהם בחיוב השטר והמלוה הוא דאפסיד אנפשיה דלא נשבע על שטרו כיון שבחייו מתו השנים ונפטרו יורשיהם מלשלם ופטרינן לדוד הנז' כסתם ערב:

ואע"ג שאחד מן העדים שהוא ראובן הנז' קרוב לא' משנים שמתו שהוא אחיו של יהודה הנז' ולגבי יורשי אחיו הנז' הוא דפסול מחמת קורבה עכ"ז אחר שנסתלקו יורשי אחיו מהאי דינא ובין הכי ובין הכי פטרינן להו ולא נשאר לאפוטרופוס יתומי המלוה עליהם שום תביעה זולת על דוד שעודנו בחיים וא"כ אף כי קרוב הוא לגבי א' מהלווין שמתו עכ"ז לגבי דוד הנז' רחוק הוא, וכה"ג איתא פ"ק דמכות בעובדא דאילעא וטוביה קריבי דערבא הוו סבר ר"פ למימר גבי מלוה ולוה רחיקי נינהו א"ל ר"ה בריה דרב יהושע ואי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלינן [ופסקה מר"ן ל"ג ט"ז] משמע שאם היה במציאות דלא אזלינן בתר ערבא הוה מכשרינן להו: וא"כ בנ"ד דלא אזיל האפוט' כלל בתר יורשי הלווים אלא בתר ערבא ולגבי ערבא רחיקי נינהו מכשרינן להו להעיד על דוד הנז' עדות שאין בה לא זכות ולא חובה ליורשי קרוביה דהאי סהדא והו"ל עדות שביד דוד הנז' דמערבות הוא דנכנס עדות גמורה מב' עדים כשרים ופטרינן ליה כסתם ערב: ועוד הרי איכא סהדא אחרינא שמעיד שבאותו זמן שלקחו השמן הנז' ובאו לעשות מלאכתן במקום העד הנז' ובא אצלם דוד הנז' שישכרוהו אפי' בנהו'ם כרסי'ה ולא קבלוהו מוכח כדברי העדים הנז' דלערבות הוא דנכנס דאי הו"ל חלק באותן המעות דמי השמן לא היו דוחים אותו באמת הבנין דשותף הוא להם, אלא ודאי אין לו חלק בכך אלא שרצה שישכרוהו מחמת טובת הערבות שנתערב בעדם ולא קבלוהו דבעיניהם אין כאן טובה שהם היו אמודים יותר אלא שבחר בערבות הקטן כיון שהיה הרעב כבד אם לא נמלט זה ימלט זה, ולפ"ז אין אנו צריכין לעדותו של הקרוב הנז' ואיכא עדות מספקת כשנצרף עדותו של זה עם העד שמעיד שלא נכנס בידו מאומה וכו'. וא"כ אף אם היה המלוה קיים ונשבע על שטרו וגבה הכל מדוד הנז' עכ"ז מכח העדות הנז' הוא חוזר על יורשיהם לגבות מהם מה שפרע בעד מורישם והשתא דמתו הלווים בחיי המלוה ופטרינן להו משום דאין אדם מוריש וכו' בדין הוא לפטור גם לדוד הנז' שהרי כ"מ שגובים ממנו הוא חוזר מכח העדות הנז' וגובה מהיתומים והיא דרב ושמואל ביתומים מהיתומים:

והגם דפטור דוד הנז' מכל וכל ראיתי לפשר שיתן להאפוט' איזה סך ליתומים כדי שיקרע לו השטר דקי"ל אין קורעין ואין מגבין בו מט' שמא כשיגדלו היתומים ימצאו מה לתפוס מנכסי המתחייבים כדמשמע מדברי מר"ן בסי' ק"ח סי"א דאחר שכתב וכן אם קדמו וכו' כתב לפיכך וכו' אין קורעין ומשמע אפי' בא ליד ב"ד ולא נתרצו לפשרה. וכתבתי מה שהורוני מן השמים וצויי"מ וימ"ן. נאם החותם בתמוז משנת הרופא לשבו"רי לב ליצירה:

נאם שאול ישועה סי"ט שבתי וראה דדברי ההגה בסי' ק"ח שחילק בין אם הגיע השטר ליד ב"ד לדון עליו דקרעינן ליה הם דברי הרא"ש בפסקיו והטור וגם הרב ב"י נראה דהכי סובר מדנחית לתרץ סברת הרמ"ה עם דברי הרא"ש יע"ש סעי' כ"ז ולראיה חתמתי בשבט משנת ולך אתן פתחו"ן פה לפ"ק:

נאם שאול ישועה סי"ט יפה זיכה החכם הפוסק הנ"ב לבחור דב"ש הנ"ב מלהתחייב בשטר הנ"ב בין לגבי חלקו בין לגבי חלק חביריו מאחר שהוברר הדבר שדוד הנז' לא נכנס בשטר הנז' כ"א בתורת ערב וקושטא דמלתא שלא נכנס בידו כלום מהעסק הנז' ולא אכל ולא נהנה ממנו כלום ולגבי יורשי הלווים לא מצי האפוט' לאישתעויי דינא בהדייהו וליפרע מהם מאחר שמתו הלווים בחיי המלוה ואין נאמנות בשטר א"כ גם לגבי הערב הנז' לא מצי ליפרע ממנו כיון שברור שיש ללווים הנז' נכסים כאמור וכמ"ש מר"ן סי' ק"ח סי"א ועם היות שסיים שם מור"ם בשם מהרי"ק שאם הערב הוא היורש בעצמו גובה ממנו, ובנד"ז הערב הנז' הוא א' מבניו של א' מן הלווים וכיון שכן יכול הוא לגבות ממנו, יש לומר בזה דלא איירי מהרי"ק אלא היכא שאין שם יורש אלא הוא דלא שייך בזה שיחזור הערב ויפרע מן היורשים הוא דאמרינן שיפרע מן הערב משום הבו דלא לוסיף עלה, אבל בנד"ז שיש יורשים אחרים לאבי הערב גם יורשי הלוה השני ודאי יודה מהרי"ק שלא יפרע מהערב דכיון שחוזר הערב ההוא ונפרע משאר היורשים הוו להו כיתומים מיתומים ולכן אין נפרעין מן הערב, וכ"ת נפרעין ממנו מיהא חלק העולה לו לערב בין שאר היורשים שאז אינו חוזר ונפרע הערב באותו חלק משאר היורשים לא פלוג רבנן שאם אתה פוטרו מחלק שאר היורשים יפטר גם מחלקו שכיון שהותר מקצתו הותר כולו וכ"ז אינו אלא לדברי מור"ם אבל לדברי מר"ן אין חילוק בין אם הערב הוא היורש או אם הוא איש נכרי לעולם אין נפרעין ממנו. דמדהביא מור"ם סברת מהרי"ק בשם י"א ש"מ דמר"ן לא ס"ל הכי וכוותיה נקטינן ואפי' את"ל לדחוק דברי מר"ן מדיהיב טעמא למלתיה שאם יפרעו מהערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה דמשמע דוקא היכא שחוזר ונפרע מהיורשים הוא דאין נפרעין מהערב אבל היכא שהערב הוא היורש יודה לדברי מור"ם בשם מהרי"ק, הרי כבר אמרנו דנד"ז לא נכנס בכלל דברי מהרי"ק גם מר"ן אי ס"ל כסברת מהרי"ק יודה בנד"ז אחר שיש שם יורשים אחרים כאמור, ועוד אפי' את"ל דלסברת מהרי"ק נפרעין מן הערב חלקו מיהא אפי' היכא דאיכא יורשין אחרים כנד"ז, הנה יש מקום לפטור יורשי הלווים מטעמא אחרינא שאז דינם שוה לדין הערב שכשנפטרים היורשים נפטר גם הערב ולא מטעם מת לוה בחיי מלוה דנימא הבו דלא לוסיף עלה והוא שבנד"ז נתחייבו הלווים הנז' לחלוק עם המלוה הנז' כל הרווחים שירויחו ממקום אחר זולתי העסק הנז' כמו שמבו' בלשון השטר וכשם שחולקין בריוח כך חולקין בהפכו, וכיון שכן אפי' אם היה המלוה קיים אינו גובה מיורשי הלווים אפי' חלק המלוה דאנן טענינן ליתמי כל מאי דמצי אבוהון למטען וכיון שאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון שהפסיד הפסד מרובה במקום אחר עד כדי שעולה למלוה בחלקו בהפסד כנגד כל הקרן בין חלק המלוה ובין חלק הפקדון אנן נמי טענינן להו הכי ואינו יכול לגבות מהיתומים כלום וכיון שהם פטורים וגם הערב הנז' פטור דדין א' להם וליכא בזה משום הבו דלא לוסיף עלה דמ"ש מר"ן בסי' הנ"ל ס"ד שאם הוציא על היורשים שטר עיסקא החצי י"ל דין מלוה ונשבע ונוטל והחצי אינו נוטל אפי' בשבועה שכיון שאלו היה אביהם קיים היה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וטענינן להו דהחצי מיהא גובה בשבועה התם איירי שלא נשתתפו כ"א באותו עסק דוקא לא בזולתו שאפי' אם היה מפסיד הכל או נאנס הכל אינו מנכה לו כ"א החצי של פקדון ואינו יכול לטעון החזרתי כ"א לגבי חלק הפקדון כאמור. אבל בנד"ז שנשתתפו בכל הרווחים דעלמא זולת העסק הנז' יכול לטעון החזרתי הכל מאחר שאין בו נאמנות במגו שהפסיד הפסד מרובה שעולה למלוה בחלקו כנגד כל הקרן הכתוב בשטר ואנן נמי טענינן להו הכי כאמור. ולראיה ביד הערב הנז' ח"פ פאס יע"א בזמן הנ"ב וקיים:

אליהו הצרפתי הי"ו מתתיה סירירו יס"ט שמואל אבן צור סי"ט:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה