אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן לב
כאשר שמעתי בת קול יוצאת מילדי הרפה, המצפצפים והמהגים בלעגי להגי שפה רפה להוציא לעז וקול דפוסל במומו בזהרא אשתו של אהרן ן' אברהם ה"ן סיסו עד שהגיעו לומר שדהו נסתחפה, עמדתי מרעיד חוקר ודורש מה ראו על ככה על מה דתא מהחצפה עד שמצאתי שהדבר יצא מאיש שוגה ומפתי ימין ן' דוד ה"ן נצ'אם והוא עד הטריפ'ה ואחר האיום והגזום לפני היכל הקדש בהגזמה דחילא ואימתני תקיפא הגיד לפנינו גופא דעובדא היכי הוה מרישא לסיפא איך זה היום שהוא מחרת יוה"ך הלך לבקר חמותו והוא עודנו עומד בבית חמותו ושמע קול חבטה והמייה חביט חביט כקול הרמ'ס הרומ'ס על הארץ בהעליה שע"ג בית חמותו שדרה בה אשת יעקב ן' שטרית ויהי קול כשנים המתעצמים בריבם ומפילים זה לזה וזל"ז, ועלה האיש ההוא תו"מ לראות מה קול המפלה ההיא והתעצם הריב, ומצא בעלת העליה יושבת פתח העליה וזהרא הנז' עם גוי א' עומדים בתוך העליה שכבר עמדו מהתעצם בריבם באמור להם בעלת העליה שימין עלה לראות וראה שהאשה עדיין מלובשת בבגדיה ואזור אזור על הסינר כדרך כל הנשים זולת הצניף והאלסוואל'ף נפלו מעל ראשה מכח התעצמות הריב ושאל לה העד הנז' לדעת מה זה ועל מה זה ובמרירות תאנח ותשיב אמריה לו שהיא באה אצל בעלת העליה לתפור לה קרע בבגד א' והראית לו הבגד שהתחילה בעלת העליה לתפור בו הקרע והושיבתה בעלת העליה לברור לה חטים בכברה בתוך העליה והגוי היה יושב בהעליה הנז' כדרכו יום יום מחמת שנושא בבעלה של בעלת העליה הנז' ותבע אותה ולא נתרצית ואחז אותה בציצת ראשה והפיל אותה לארץ לבא עליה בחזקה והיא היתה מתעצמת ומתגברת ונשמטת אנה ואנה להציל עצמה שלא להניחו לבוא עליה והארורה בעלת העליה אשר פרשה רשת לרגלה רואה בצרתה ולא אמרה לו דבר ולא צעקה להושיעה ולולא שתכף עלה העד המושיע הנז' והושיעה אפשר שיטמאנה בעל כרחה וכראות ימין הנז' גודל רעת הארורה בעלת העליה שהיא אשר טמנה פח ופחת להעלובה הנז' והראיה שהניחתה בידו טרופה ונתונה באלפס ובכן עמד וחרף וגדף וקלל להארורה הנז' על ככה וגוי אחר היה בחצר אשר נגד העליה הנז' והבין מדעתו בראותו הגוי הנתפס מתנפל ומתחנן לימין הנז' ולחמותו ידע פשר דבר והלך והוציא הקול ברחובות ובשווקים ע"כ סתם דבריו ותכף לזה שלחתי אחר הארורה בעלת העליה לראות מה בפיה והגידה אחר כמה הגזמות ואימות לפני היכל הקדש ככל האמור שהיתה היא יושבת פתח העליה לתפור הבגד במקום האור והעלובה בתוך העליה מבררת החטים והגוי יושב כדרכו ונתן עיניו בה ובדברו אליה לתובעה השיבתו בזה"ל וואחד למסמאר עלא קלבו וחרה אפו והפילה לארץ והיא מתגברת ומתעצמת להשמט ולמלט נפשה מלהניחו לבא עליה ונשבעה בהיכל הקדש מאיליה שלא בא הגוי על העלובה הנז' כלל ועל שתיקתה השיבה כי יראה ממנו מחמת שבעלה משועבד לו. ואחרי שמוע דברי העד והאשה הנז' הלכנו אצל זהרא העלובה הנז' וספרה לנו ככל אשר ספרה להעד הנז' באופן שראינו דברי שלשתם מכוונים ויחידי הקהל נתנו עיניהם לקנוס שתיהן יחד ונומיתי להם שזו העלובה אין עליה אשמה שאין כאן דבר האוסרה ואין מלקין ואין קונסין שלא להוציא לעז על בניה ועל הארורה שפרשה לה מכמורת בביתה דאי אפשר לגוי לעשות כדבר הרע הזה בלתי ידיעתה והסכמתה של הארורה הרשיתי אותם לקונסה כדין עוקבת דליכא לעז על בניה ומה שנתנה העלובה קנס גדול מסך קק"ם לא לעניים ולא לצורך הקהל גבו ממנה אלא פשרו עם השר הגדול שבפאס יע"א בהסך הנז' מחמת המלשינות שהלשינו לשר עליה ועל יחידי הקהל שגבו ממנה סך גדול ונתעצמו עם השר לפוטרה ולא עלתה בידם מחמת שהלשינו גם עליהם עד שנתנו הסך הנז' ואם היא ובעלה חושדין באיזה יחיד שהלשין עליהם יתבעו אותו לדין ויעשו מה שהד"ן:
ובענין שריותא דהאי אתתא פשוט הוא שאין אשה נאסרת על בעלה בעדות דבר מכוער אלא בעדות דטומאה ובתרי סהדי שיעידו שנבעלה ברצון. אכן בעד א' בטומאה ובתרי סהדי בכיעור אף שיעידו שהכיעור היה לרצונה לא אסרי': ובנ"ד שאין כאן אלא עדות דכיעור ועד א' אף אם היה מעיד שהכיעור נעשה לרצונה אינו כלום כדפ' מור"ם בהגה בא"ה סי' י"א ס"א וז"ל ע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא ע"כ, וכתב הב"ש משם הד"מ מרה דהאי שמעתא שאפי' אי מהימן ליה לבעל כבי תרי מותרת ע"כ, והיינו דהשמיענו מור"ם דע"א בדבר מכוער לאו כלום דמאי אריא בכיעור אפי' בטומאה נמי אין ע"א כלום אלא ודאי להשמיענו אפי' מהימן ליה:
והגם שהרב ח"מ השוה דינם אחר שהרמ"א עצמו בד"מ פירש דבריו והבין כך בתשו' מהר"ם אליו שומעין:
ואיכא למימר דבנ"ד אפי' כיעור ליכא כיון דנכרים הדברים דאנוסה הואי שאם היה הדבר לרצונה היו עושים הדבר בחשאי בלתי חבטות וקטטות וברגלים תרמסנה כאמור לעיל בדברי העד ודכוותה גבי טומאה אפי' בהיכא דאיכא תרי סהדי שראוה שנבעלה והיא מתעצמת ומתגברת להמלט ממנו וגבר עליה ובעלה שהיא מותרת שאין לך אונס גדול מזה:
ואם על דבר אשר לא צעקה בעיר הרי כתב הרמב"ן בפי' לתורה שלא דבר הכתוב אלא בהוה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה אבל אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל עכ"ל, הרי בהדיא בהיכא שראוה ב' עדים שנבעלה ולא צעקה אלא שהיא נלחמת להמלט דיינינן לה כאנוסה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הלכה ב' וז"ל וכל הנבעלת בעיר ה"ז בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה כגון ששלף חרב ואמ"ל אם תזעקי אהרוג אותך ומדקאמר כגון ששלף חרב משמע דלאו דוקא שולף חרב אלא כל דבר שיראה לעדים שאונס הוא דיינינן ליה כאנוסה, עיין שו"ת חכם צבי סי' קמ"ו וכ"ש אונס דנ"ד שהוא אונס בפועל שהיתה נלחמת בו ונשמטת אנה ואנה לדחותו מעליה:
ומהשתא בנ"ד דכל הני איתנהו בה לטיבותא, חדא דכיעור הוא דאיתעביד בה:
ועוד שהכיעור עצמו שלא לרצונה הוה במה שהחזיק בה והיא נלחמת עמו ועוד שאין כאן אלא עדות ע"א ועוד שנלמד מדברי העד שלא היה שום שהות לטומאה דתכף ששמע עלה לראות:
אתבריר דינא דאשה זו מותרת בלי שום ספק ופקפוק לכ"ע ואין כאן דבר מכוער בשביל האשה הלזו לדון בה דין הבא לידון בעדי כיעור דאין משיאין לו עצה להחזיקה דהכא משיאין ומשיאין ואם ירצה לגרשה בשביל דבר זה אע"פ שיתן כתובה הרי זה שוטה וחוטא:
ומה שטוען הבעל להשביעה שלא נטמאת ליתובי דעתיה, אין בטענתו זו ממש שאם ח"ו נטמאה לא תעצירנה שבועה דעביד הא עבוד הא ולא מצינו משביע אשתו בזה"ז על ככה דדוקא בזמן הבית שהיה משביעה הכהן בשבועת האלה ע"י קינוי וסתירה ומי סוטה בודקין אם טמאה אם טהורה אבל בזה"ז כל שנסתרה אחר קינוי וסתירה נאסרה על בעלה ולא מהניא שבועה להתירה, ומה שפסק מר"ן בסי' קט"ו ס"ז להשביעה שלא זינתה, לא מיירי בבא לקיימה ולסמוך על שבועה זו אלא משום כפירת ממון שהוא טוען שבעצמו ראה שזינתה והו"ל כטוען פרעתיך הכתובה והמוציא שטר על חבירו והלה טוען פרעתיך בעל השטר צריך לישבע ואח"ך גובה, נמצא דעיקר השבועה על כפירת ממון הכתובה שכבר נאסרה עליו אבל כשהותרה הותרה בלא שבו' כמבו' בתשו' הרי"ף כ"י סי' ל"א יע"ש, והבא להשביעה הו"ל כמוציא ש"ר עליה שמראה עצמו כמחזיק הקול שיצא תחילה וצר יתיה בזיפא ואנן בדידן מבטלינן קלא להסיר שפה וצפצופא, והאיש אשר יעשה בזדון להוציא לעז על זאת העלובה בזרוע חשופה. ענוש יענש ומחינן ליה בקולפא. ושלטניה עם ד'ר וד'ר עם נח'ש בכפיפה. ומן שמיא מיהב יהבי ליה עונשא סגי להשמדא ולהובדא עד סופא, ושומע לנו ישכן בטח ושאנן מפחד רעה ושב ורפא. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לתרופה, הח"פ צפרו בחדש מרחשון שנת נרפא הנת"ק טהור הוא ליצי' ושריר ובריר וקיים: שאול ישועה סי"ט: