אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן לא
שאלה יעקב ששדך לבנו ראובן את לאה וקודם השידוכין ואחריו עד עת כניסתם לחופה היתה לאה הנז' מתלמדת לעשות מלאכה אצל קרובתו של יעקב הנז' והיתה הקרובה הנז' למודה ללכת היא ונערותיה לבית יעקב הנז' ולפעמים יושבת שם עד חדש ימים ויותר והיו יעקב וראובן בנו הנז' מכירים בלאה הנז' ובמהותה ובשעת השידוכין פסק אבי החתן הנז' עם אבי הכלה לתת לבנו בעת כניסתו לחופה סבלונות לכלתו הנז' מסך קצוב ולהודות לו מסירה משטר משכונה שיש לו ולא הספיק לעשות לו מה שפסק עד שנכנסו לחופה והיה הבן הנז' נושא באביו חלקו בירושת אמו שנלב"ע קודם השידוכין הנז' ובעת כניסתו לחופה קנו מיד הבן שבעד מה שפסק עמו סלק עצמו מירושת אמו ובה שעתא הודה לו כתיבה ומסירה על השטר משכונה הנז' ואחר כניסתם לחופה הלכה הבת הנז' לבית אביה כמנהג בנות ישראל והלך גם בעלה עמה וישבו שם עד חדש ימים ובהיותם שם בבית אביה הוציא חמיה קול שהיא חולנית ואינה ראויה לנישואין וכשמוע אביה ואמה את הדבר הזה חרה להם היטב עד מות ובקשו להפרידה מבעלה וכשנודע הדבר לחתן שלח לאביה ואמה ע"י הזולת ואמ"ל וכי לאבי השיאוה לא השיאוה אלא לי ואני סברתי וקבלתי ונשאר חוזר על לימודו ורגילותו בבית חמיו ללון שם עם כלתו הנז' וכאשר נודע לאביו שהרגישו אבי הכלה ואמה ונקטי בלבייהו עליו הרבה ריעים עד שהוליך כלתו ובנו לביתו, ואחר כל אלה הדברים פגעה מדה"ד באבי הכלה ונלקחה ממנו הבת הנז' בתוך שנתה ולקח אבי החתן כל אשר לו ולא הוציא עליה אפש"ן בחוליה ובקבורתה כ"א הכל משל אב וכשתבעו אבי הכלה לחלוק עמו ההוא אמר שאחר שהיתה חולנית הרי מקחו מק"ט ושבה אל בית אביה כנעוריה וכל א' יעמוד בשלו ואפי' קבורתה משל אב ואינה אפי' שפחה כנענית ונהג בה מנהג הפקר ועוד אמר שאחר שפסק ליתן ועדיין לא נתן ומתה הבת הו"ל כאלו מת הבן ולא זכה להנחיל לאבי הבת ולא שם אל לבו שמשלו נתן לו בעד חלוקת אמו ולאו מידי יהיב ליה, ועוד בא עליו מכח תקנת שו"ם אפילו לא ראינו ולא שמענו ולא אבותינו ספרו לנו מי שנדון בזה במדינותינו באופן שאין להם ע"מ שיסמוכו, ואני לא רציתי לגלות דעתי בנד"ז שלא ליתן פתחון פה לבע"ד לחלוק ולא יש בינינו מוכיח לשית ידו על שנינו, ולכן קרבתי משפטי לפני יושבי כסאות למשפט והם מבינתם ודעתם הרחבה יוציאו דין אמת לאמיתו להשיב ע"כ דברי השאלה ופרטיה ודקדוקיה ע"כ פרט ופרט:
וכגון דא צריך לאודועי שפעם א' אירע שנשאת אלמנה א' ליקר א' ובין לילה היה ובין לילה אבד והיא הכניסה לו סך מה והוא לא הו"ל מגרמיה כלום והיו עליו חובות הרבה וראינו דאיכא עגמת נפש הרבה לעלובה הנז' שלא נהנית ממנו כלום וקרובי הבעל יצאו נקיים ויבוזו זרים יגיע האשה שהם ב"ח לכן הסכמנו להוראת שעה לא לדורות שכ"א יעמוד בשלו ועכ"ז חד דעימן לא הסכים להיות הבעל קרובו כאשר יגיע ליד כת"ר טופס ההסכמה הנז' ותשובת כת"ר מהרה תצמח, נאם הח"פ פאס יע"א בתשרי מש' הוא ההולך קדמ"ת אשור מהאלף הששי ליצי' ושלם על ישראל ועל רבנן. ויובן שמעולם לא ראה ולא ידע ולא השגיח חד דעימן ע"ע ההסכמה ההיא ועל לשונה רק לשמע אוזן שמעה כי לא רצה להשגיח עליה להיות הבעל הנז' קרובו כאמור וכעת רוצה ללמוד ממנה לנדון אחר אע"פ שאינו דוגמתה ממש ואומר שכך עלתה הסכמת ב"ד של ג' מה שלא עלה על דעתינו כלל כאשר עין הקורא תחזינה מישרים וש"ש וחתום ע"ז החה"ש הדו"מ כמוהר"ר מתתיה סירירו נר"ו:
וס"ל נמ"ך אף על זה יפקיחו עין כת"ר מה יהיה משפט החלוקה בענין נכסי אחי הבעל הנז' שמת קודם פטירת האשה הנז' והניח אשתו זקוקה לאחיו הנז' ולא הספיק לייבם עד שמתה אשתו הנז' אם יכנסו נכסי היבם לכלל חלוקה אחר שנטל מהם שיעור כתובת יבמתו אע"פ שבמצב פטירתה עדיין לא יבם שמשעה שנפלה לפניו מקרי מוחזק בנכסי אחיו המת ועיין מהרי"ק סי' צ"א וע"ה תשו' כת"ר מהרה תצמח ויבא שכמ"ה כיש את נפשכם הרמה וש"ש: ראינו השאלה הכתובה בפנים והגינו בכל פעליה מעשה ידיהם ש"ץ ומה שרצה לפטור עצמו מן החלוקה באותן הג' טענות את הכל ישא רוח ואין בשום א' מהם כדאי לבטל תקנת רבותינו ובריש כל מראין תמהנו על המראה מה מקום לשאלה ומה טעם יש בה בענין הטענה הג' ובפרט דמר בריה דרבינא חתום עלה עמיתנו בתורה ובמצות החה"ש הדו"מ השואל נר"ו אשר לפניו נגלו כל תעלומות התקנות אשר תקנו רבותינו הקדושים נ"ע אשר מימיהם אנו שותים וע"פ מתנהגים כל ערי המערב רובן ככולם בין בענין אכילת הבשר בין בענין הנישואין וכל המקדש וכותב כתובה אדעת' דרבנן קשישי מקדש שכך כותבין בכתובות והכל כפי המנהג והתנאי והתק' שנהגו וכו' וגם בשעת הקנין שקונין מיד החתן לחיוב הכתובה ראינו לרבותינו שהיו אומרים בסוף הקנין ולכתובה עזמיי'א והלועזים אומרים קאשטונייאנא וכן אנו נוהגין אחריהם והמכוון הוא על תק' רבני קאשטי' המגורשים שתקנו בענין החלוקה ודבר הלא הוא כתוב על ס' חוקה בדב"ק שאף אם ימות הבעל או האשה בתוך שנתם יחלקו כל העזבון חלק כחלק ולא חשו לתקנת ר"ת וקהלות שו"ם אלא רצו להתנהג ע"פ תק' טוליטולא שהביא מר"ן בסי' קי"ח והם חידשו בה ענינים אחרים וכן ראינו להרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה בתשו' שאלה בענין מבריח נכסיו שמתה האשה בתוך ב' חדשים לנישואין והשיב על הענין שנשאל עליו ובתוך דבריו כתב אלא יחלקו העזבון וכו' ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יכול לבטל דבריהם ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ובפרט בזה"ז דרא בתראה ועקבות משיחא שנתמעטו הדעות ונשתכחה תו' מישראל הלואי נוכל להבין את דבריהם ולחזק אותו במסמרות יתד בל תמוט, ואם יאמר האומר ה"מ במילי דאיסורא אבל בממונא אין לך אלא ב"ד שבימיך וכבר תקנו ב"ד של ג' בעיר פאס יע"א שכ"א יעמוד בשלו והפקיעו וסלקו ב"ח של הבעל מנכסי האשה ואין להם לגבות אלא מנכסי הבעל דוקא והאשה תטול כל נכסיה אף אתה אמור לו שאינו אלא מן המתמיהין איך רצה ללמוד דבר מדבר דלא דמי ליה בשום צד כלל, שהרי ראינו ועלתה לפנינו מ"ש ב"ד של ג' בענין הי' שלם ן' אדהאן נ"ע שנשא אל' ה"ר משה ן' מייארא נ"ע ולא מלאו ב' חדשים לנישואין עד שנלב"ע שלם הנז' והיו עליו חובות הרבה וחששה האשה פן יבוזו זרים יגיעה והונה לפרעון החובות והיא תצא נקיה מנכסיה ומאישה והפילה תחנתה לפני ב"ד של ג' וראו עונייה והסכימו וסלקו יד הב"ח מנכסי האשה מכח ב"ד יפה ושם נמצא בדבריהם שלא עשו אותה אלא בנדון ההוא וכדומה לו דוקא ולא ללמוד ממנה למקום אחר שכ"כ וז"ל ואחר ההתבוננות בענין הסכימו הסכמה די לעלמין לא תתחבל ואמרנו עת לעשות הוראת שעה בכגון נדון זה וכו' ותטול האשה כל נכסיה במושלם וכו' וכל דברי בע"ח נגדה יהון שביתין ושביקין שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"כ, הרי להדיא שלא עשו אלא בנדון ההוא וכדומה לו ממש משום עת לעשות ועוד מדהוצרכו להעלות בכתבם המעשה משמע שלא הסכימו אלא לאותו מעשה דוקא וסיימו דבריהם ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, הרי שתלו הדבר בראיית הדיין והוא למראה עיניו ישפוט. ואם איתא הי"ל לכתוב סתם כמו שהיו כותבים רבותינו בעלי התקנות עלתה הסכמתי' וראינו לתקן שמהיום הזה והלאה וכו' והיו מכריזים אותה בבהכ"ן ולתקן לכתוב בכתובות והכל כפי המנהג והתקנה החדשה שתקנו ב"ד של ג' ולכותבה ולהעלותה בס' התקנות. אלא ודאי האמת יורה דרכו שלא נתכוונו אלא על אותו מעשה בלבד וכתבו ונתנו ביד האשה להיות זכותה בידה שסלקו מעליה כל הב"ח של בעלה הנז' ובלא"ה ההסכמה הנז' לא דמיא לתק' ר"ת וקהלות שו"ם שהרי לא הזכירו בדבריהם שנה כלל. שאם ימות הבעל או האשה תוך שנה לנישואין כ"א יעמוד בשלו ולא יבואו לידי חלוקה כלל האם נאמר שלעולם אפי' אחר כמה שנים אם תמות האשה או הבעל לא יפרעו ב"ח מן האמצע זו אינה תורה ולא אמרה אדם מעולם ואם באנו לדייק דברי ההסכמה ולומר שהמעשה שהיה שמת הבעל תוך ב' חדשים ולא נהנית ממנו כלל התם הוא דאמור ב"ד של ג' דכ"א יעמוד בשלו אבל אם מת אחר ב' חדשים א"נ תוך ב"ח ונהנית מבעלה לא אמור וא"כ שנה זו אינה רמוזה בהסכמה ועוד שלא הוזכר בדבריהם אלא במיתת הבעל ואם עשו תקנה לאשה עצובת רוח משום חינא איך נלמוד ממנה דמתה האשה משום תקנת הבעל, ועל דבר זה וכיוצא בו אמרו הבו דלא לוסיף עלה וחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכמ"ש הרב ב"ש סי' קי"ח סקכ"ב ודוקא אם מת הבעל תוך ב"ח ולא נהנית ממנו הוא דתקון רבנן של ג' כ"א יעמוד בשלו ואם חסר אחת משלשתן לא תקון ויתנהגו עפ"י תקנת רבותינו נ"ע לחלוק כל העזבון דתקנה א' לא זזה ממקומה:
ובר מן דין בנ"ד נלמוד משטר כתובתה שכתוב בה והכל לפי המנהג והתקנה וכו' וא"כ אף אם נאמר שההסכמה הנז' קבועה לדורות באיזה אופן שיהיה בין ימות הבעל בין תמות האשה בהנאה והיה כתוב בה בפי' שנה כתקנת ר"ת ז"ל מה שאינו האמת ולא יעלה על שום שכל כלל מ"מ הרי הקפידו החתן והכלה ולא רצו להתנהג אלא ע"פ תק' המגור' הי"ן וכל תנאי שבממון קיים, ומעתה שנה זו אינה שנת רצון ליראי ה' ולחושבי שמו והאריכות בזה אך למותר ואין לזוז מדברי רבותינו הקדושים נ"ע אלא כל הנכסים שלו ושלה יתחלק עם אבי הבת לחלקים שוין כפי התקנה וההסכמה הנז' שעשו ב"ד של ג' לא היתה אלא הוראת שעה וכמעשה שהיה:
ומעתה הבא נבא אל הטענה הב' שאמר שפסק ליתן לו ולא נתן הו"ל כאלו מת הבן ולא זכה להנחיל לאבי הבת כמדומה שיעקב אבי החתן ראה מ"ש מור"ם ז"ל בסי' נ"ג ס"ג וז"ל הפוסק מעות לחתנו או לבתו וכנסה ואח"ך מתה הבת ועדיין לא נתן י"א שזכה בהם הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק ור"ת פי' דלא זכה בהם הבעל ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב וכו' אבל בלא זה אפי' עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה וכו' ואין חילוק בכ"ז בין פוסק לבתו או לבנו וכו' ולא השגיח על מר"ן כמאן ס"ל אבל האמת יורה דרכו דמר"ן אשר מפיו אנו חיים סתם לן סתומי כס' קמייתא והיא ס' רש"י והרמב"ם ז"ל ודעימייהו דמפרשי ההיא דכתב לה כסות וכלים בארוסה דוקא משו"ה אם מתה לא זכה הבעל ואינו יורשה אבל אם היא נשואה זכה הבעל אע"פ שהכל ביד אביה שכן העתיק דברי הרמב"ם ז"ל בסי' הנז' להלכה שאם מסרה האב לבעל או לשלוחו ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אעפ"י שהנדוניא עדיין בבית אביה בעלה יורשה ומשעה שיצאת מרשות האב זכה הבעל במה שפסק לו וכל היכא דאיתיה ברשות הבעל איתיה ולא חש להעלות על שלחנו ס' ר"ת ז"ל אפי' בשי"א. איברא שמור"ם הגיה עליו וי"ח והיא סברת ר"ת ז"ל שהביא הטור בסי' נ"ה, ובסי' נ"ג ג"כ כתב מר"ן האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ע"כ, הרי להדיא דבכניסה לחופה תליא מלתא והפוסק לבנו וכנס ומת האשה גובה כתובתה דמיד כשכנס הבן מקני ליה אבוה והוא מקנה לאשתו הכתובה ורבותי' תקנו חצי הנכסים במקום הכתובה וכל דין שיש בגביית הכתו' מן הדין יש לה בחצי הנכסים שנוטלת מן התקנה וכמ"ש מר"ן סימן קי"ח וא"כ כיון שמן הדין היכא שמת הבן היא נוטלת כתו' ממה שפסק לו אביו ליתן ולא נתן, מכח התק' תטול מחצה, וה"ה והוא הטעם עצמו ביורשי כתובתה כפי התקנה ומה מקום לנחלה שבא כתוב בשאלה וכי מכח נחלה הוא זוכה בחצי הנכסים והלא מכח חיוב כתובה שהודה לה בעלה וגמר והקנה לה בכניסתה לחופה הוא זוכה:
ובנ"ד בפוסק לבנו ומתה הכלה אחר שנכנסו לחופה נר' פשוט דאפי' ר"ת ז"ל יורה יורה ידין ידין שיתנהגו ע"פ התק' דע"כ לא אמר הרב ז"ל דמדינא דגמ' לא זכה הבעל אלא בפוסק לחתנו או לבתו ומתה הבת משום דאמדינן דעת האב שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו בשבח בית אביה וכיון שמתה לא זכה הבעל במה שפסק האב ליתן ולא נתן, משא"כ בנ"ד שהבן שהוא מקבל המתנה עדיין קיים ודאי שגמר והקנה לו ואין האב יכול לחזור בו וממילא גם הבן גמר והקנה אותו לאשה בכניסתה לחופה והיא או יורשיה גובים ממנו כתובתה כפי התקנה כדין ב"ח דעלמא. וקרוב לזה כתב הב"ש ליישב מאי דקשה על ר"ת מההיא דפסק לזון את בת אשתו ומתה אשתו דקי"ל דעדיין בחיובו עומד לזון את הבת ואף דאיכא אומדנא טובא שלא פסק אלא להנאת אשתו לעשות לה נח"ר מ"מ כיון שהבת עדיין קיימת חייב לזונה כפי מה שפסק וכ"ש בנ"ד דליכא אומדנא כ"כ שהרי בנו הזוכה עדיין קיים ודאי דלאו כל כמיניה דאב לאפקועי הפסק והמתנה וממילא חל עליו שעבוד הכתובה ויחלוק עם יורשי הבת כפי התקנה כאמור וגדולה מזו מצאנו ראינו להח"מ ולהב"ש שתמהו ע"ד מור"ם ז"ל שכתב על ס' ר"ת ז"ל ואין חילוק בכ"ז בין פוסק לבתו או לבנו ומת הבן, וז"ל הרב ח"מ אבל האב הפוסק לבנו מיד כשכנס הבן את אשתו אביו מקנה לו והחתן מקנה לה הכתו' בחיבת לילה הא' ע"כ נראה דמדין הגמ' ודאי זוכה האשה במה שכתב לו אביו כדין כל ב"ח רק מן התקנה שתקנו להחזיר תוך שנה א' תקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת פוסקים ותימה על הרב שכתב ואין חילוק וכו' על דברי ר"ת דמיירי מדינא ולא מן התקנה ע"כ, והב"ש כתב בפשיטות שהעיקר הוא שההגה זו שייכא לסוף הסי' ור"ל לפי תקנת ר"ת וקהלת שו"ם שתקנו להחזיר תוך שנה א' וכדברי הח"מ אבל מעיקר הדין בפוסק לבנו ומת הבן האשה גובה כתובתה ואף שיש שם אומדנא שלא נתכוון אלא להנאת בנו וכ"ש בנ"ד שהבן הזוכה עדיין קיים וליכא אומדנא כ"כ ואלו מגרשה היתה גובה ממנו כתובתה כדין כל ב"ח דעלמא ועכשיו שמתה יחלוק עם יורשיה כפי התק' ואפי' לס' ר"ת לדינא דגמ' ואין מדמין באומדנות:
כ"ז כתבנו לרווחא דמילתא להשיב על דברי יעקב הנז' שאף לפי דבריו בדין הוא שיחלוק בנו עם אבי הבת אף בנכסים שעדיין ביד אביו שכבר זכה בהם משעת כניסת החופה ואביו אינו יכול לחזור בו, אבל קושטא קאי דלפי מ"ש בשאלה שלא פסק ליתן לבנו שום דבר משלו אלא בעד חלקו המגיעו בכתובת אמו ונראה בעליל לפנינו טופס שטר סילוק הבן ושם נאמר שבעד סך אלפים ות"ק אוקיות מהם פאניו'ס וסבלונות ומעות בעין וקצתם משכו' קרקע שנתחייב האב לתת לבנו וכו' גמר וסלק עצמו מחלקו העולה לו בירושת אמו והקנה לאביו חלקו העולה לו קו"ט וכ"מ דמתק' נכסי הקנאה גמורה באוה"מ אין אנו לכ"ז והדבר פשוט שיחלוק עם אביה כפי התק': ומ"ש שאחר שהיתה חולנית הרי מקחו מקח טעות גם בזה אין בדבריו כלום כיון שבא עליה פעמים ג' כדרך כל הארץ קנאה ליורשיו וממילא נתחייב בכתו' עיקר ותוס' ואף אם לא בא עליה מכיון שנכנסה עמו לחופה והיתה ראויה לביאה קנאה לכל דבר וכמ"ש מור"ם ז"ל סי' ס"א וז"ל אשה חולנית חולת מות וכו' אינה חופה כלל מאחר שאינה ראויה לביאה ע"כ, משמע הא אם היתה ראויה לביאה אף אם לא בא עליה קנאה, וכמו שנראה מדבריו סוס"י נ"ו יע"ש ובדברי הב"ש וכן מצינו ראינו בתשו' שאלה להרבנים מוהריב"ע ז"ל ומוהר"ש הצרפתי ז"ל ומוהר"א אבן דנאן ז"ל ומוהר"ר יעב"ץ ז"ל שנשאלו ביתומה א' נכנסה לחופה כדרך הבתולות ואחר הקידושין עלו למטה ב' בחדר מיוחד לחתן וכלה ואכלו ושתו שם ולפי שהחתן חש בראשו ואמרו הרופאים שהתשמיש קשה לו לכן בהיותם במטה בחדר הנז' לא הניחום להתייחד ובעוה"ר הכביד עליו החולי ונלב"ע ונפל הפרש בין היורשים ע"ע החלוק' והשיבו הרבנים הנז' וז"ל ולפי' אם האיש הזה היה אפשר לבוא עליה כדרך כל הארץ אלא שהרופאים יעצוהו עצה טובה למונעו מספק שמא יכבד עליו החולי וכמו שנר' מתוך השאלה שכתב ולפי שהחתן חש בראשו דמשמע מיחוש בעלמא א"כ שפיר קרינן ביה חופה הראויה לביאה ויחלקו בנכסים כמנהג המגורשים ע"כ והביאו ראיה מאותה הגהה דסי' ס"א וכ"ש בנ"ד שבא אליה פעמים ג' ודאי שקנאא וממילה זכתה בכתו' ויורשיה ירשו כתובתה כפי התקנה ובפרט לפי מ"ש בשאלה שאבי החתן אמר עליה שהיא חולנית והבן שלח לאמר לבית אביה שהוא רוצה בה אף אם תהיה חולנית וגם אבי הבן שלח להתנצל והחזירה לביתו וראינו שטר ק"ע שהעידו שני ת"ח בתע"ג שבפניהם הודה הו"ג החתן הנז' איך שבזמן שהיתה הכלה בבית אביה אחר הנישואין ואמר עליה אביו שהיא חולנית ואינה ראויה לנישואין ונודע הדבר לאביה ואמה ובקשו להפריד חבילתם בגט ולמחול לו בכתובה וכשהגיעו הדברים לחתן שלח לאמר לבית אביה שלא יהיו חוששין לדברי אביו וכי לאביו נשאת והלא לו נשאת והוא סבר וקבל עליה כמות שהיא ואף שהיא חולנית הרי שאף שהכיר בה שהיא חולנית אפ"ה סבר וקבל שכן כתוב בק"ע כלי'ה הייא חולנית ולא אמר כלי'ה אידא תכון חולנית, וכפ"ז בודאי הגמור שקנאה וגמר להקנות לה הכתובה וממילא יורשי כתובתה יזכו במחצית הנכסים ואף במה שפסק לו אביו ליתן ועדיין לא נתן:
אמנם בנכסי אחיו המת ונשארה אשתו זקוקה לו ליבום אין לאבי הבת ליטול בהם חלק אפי' אחר היבום ואף שמת אחיו בחיי הבת הנז' כיון שלא ייבם בחיי הבת הנז' ולא דמי לההיא שהביא מר"ן בב"י סי' צ"א בשם הרשב"א והעלה אותה מור"ם ז"ל על השלחן וז"ל אלמנה ששדכה את בתה לאיש ונתחייבה בנדוניא ואח"כ נשאת בעצמה לאיש, המשודך לבתה מוציא כ"מ שנתחייבה מבעלה מנכסים שהכני' לו אעפ"י שבשעה ששדכה את בתה עדיין לא נשבעה על כתובתה מ"מ מאחר שנשבעה לבסוף איגלאי מלתא למפרע דמה שעשתה כדין היה ע"כ. דשאני התם כמו שסיים הרשב"א עצמו הטעם כיון שהנכסים היו בחזקתה והיתה ראויה ליפרע בכתובתה מן הדין אלא שחז"ל רמו עלה שבועה שמא אתפסה צררי וכיון שנשבעה איגלאי מלתא למפרע דלא אתפסה צררי משא"כ בנ"ד, ועוד דירושת קרובי האשה אינה כי אם מצד התקנה משום עגמת נפש דמדינא דגמ' הבעל יורש את אשתו ודבר שאינו מפו' בתק' העמיד' על ד"ת וכמ"ש מר"ן סי' קי"ח:
המורם מן התורה דבמה שפסק ליתן ולא נתן לא מבעיא במ"ש שהקנה לו בכתיבה ומסירה וזכה בגוף הקרקע ודאי שאבי הבת יטול בהם החצי כפי התקנה אלא אפי' בשאר הנכסים והחוב שנתחייב לתת לבנו ועדיין לא נתן יטול בהם אבי הבת החצי מן הטעמים שכתבנו, אבל בנכסי אחיו המת לא יטול בהם אבי הבת כלום ואפי' אחר היבום, זהו הנלע"ד וצויי"מ ולראיה ח"פ טיטואן יע"א בח' כסלו שנת כי באה נחלתנ"ו לפ"ק וחתומים החה"ש הדו"מ כמוהר"ר אפרים מונסונייגו ס"ט וכמהר"ר יהודה קורייאט נר"ו וכמה"ר יהודה הלוי נר"ו וכמהר"ר שלמה אבודרהם נר"ו:
וס"ל נמ"ך הן הן הדברים הנאמרים באמת דאין ממש בטענותיו של אבי החתן הנז' ולא יעלו על לב וכמו שהאריכו למעניתם עליונים למעלה ברוח מבינתם דטענת מקח טעות מחמת מומין ליתא דאף אם היה המום הנז' מום גמור וממומין שבסתר ולא היתה הכלה מתלמדת אצל קרובתו כנז' בשאלה הנז' ולא בא עליה מעולם מ"מ אמרי' כאן נמצא כאן היה וכמ"ש מר"ן בא"ה סי' קי"ז ס"ח דעל הבעל להביא ראיה. והשתא דהיתה מתלמדת אצל קרובתו אפי' אם יביא ראיה שהיה בה מום זה בבית אביה כיון שהיתה מתלמדת אצל קרובתו הו"ל בדוקה ביד קרובותיו ומסתמא ידע ונתפייס וכמ"ש הב"י בשם הרשב"ץ סי' ט"ל יע"ש וכההיא דמרחץ בעיר דסי' קי"ז ס"ה ואפי' אם לא היתה מתלמדת אצל קרובתו כיון שבא עליה פעמים ג' תו לא מצי טעין טענת מומין דחזקתו שבדק וראה ונתפייס אף במומין שבסתר וכמ"ש שם סעיף יו"ד ובנ"ד שהוציא עליה קול שהיא חולנית אף אם נחשוב לאשה חולנית בכלל מומין מ"מ הו"ל מומין שבגלוי דמסתמא כל חולנית נהפכו פניה לירקון וכל רואיה יכירו בה שהיא חולנית ובודאי ראה וסבר וקבל וכ"ש דאין חולנית בכלל מומין שעם חולשתה וכשלון כחה הרי עשתה ככל הנשים וטבלה פעמים ג' לדם בתולים ומאן דעבוד הא עבוד הא נמי לעסוק בצרכי הבית ואם לבסוף נתגברה בה החולשא עד שהוטלה על ערש דוי ומתה מחסרון רופא או קפץ עליה חולי מחדש ונוספה נחלתה על רוב חולשתה וכשלון כחה מאי מק"ט איכא בזה ושדהו הוא דנסתחפה כשהוטלה על ערש דוי ומתה ולא מצינו חולנית בכלל מומין שהזכיר הרמב"ם בפ"ח מהל' ביא"מ יע"ש:
ומה גם שבמקום שחשב לא עמד ולא ישב, שהרי בנו סתר את דבריו ופרץ את גדריו באומרו לפני עדים וכי לאבי השיאוה וכו' וסברתי וקבלתי כמו שיש ביד אבי הבת הנז' ראיה ע"ז וכיון דסבר וקבל תו לא מצי למימר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י דקי"ל כחכמים [כתובות דף ע"ז] דמקבלת היא בע"כ כיון שקבלה עליה מומין שכופין אותו להוציא ומר"ן הב"י בסי' קנ"ד העלה ודחה טענה זו מהלכה כל עיקר ואפי' בלא קבלה בפי' רק שידעה בהן קודם נישואין אמרי' סברה וקבלה ואפי' לס' החולקים לקיים האי טענה לא פליגי אלא בסתם אבל כשקבלה בפי' מודים שמקבלת בע"כ ועיין שי' הריטב"א בסו"פ המדיר ומינה דבנ"ד דקיבל בפי' לא מצי טעין סבור הייתי וכו' אליבא דכ"ע:
ומה שטען לעכב מה שפסק ליתן ועדיין לא נתן לבל יכנס לכלל חלוקה, גם זה אינו כלום כיון שבנו חי על פני האדמה בזה לא דבר ר"ת וכ"ש דלא קי"ל כוותיה ואין לנו אלא פסק מר"ן אחר שיגע ומצא דלא כר"ת וא"כ אפי' אם פסק ליתן משל עצמו זכה בנו אפי' במה שעדיין תחת ידו ויכנס הכל לכלל חלוקה, והשתא דבעד חלוקת אמו הוא דיהיב ליה כמסורין בידו דמיין בכל היכא דאיתנהו וחולקין בכל ומה שתלה עצמו בתקנות שו"ם שכ"א יעמוד בשלו כיון שמתה הבת תוך שנה אין לנו אלא תק' המגורשים זלה"ה וכי תיקן ר"ת תקנה זו שאם מתה האשה תוך שנה תחזור נדוניתה לאביה ולא ירשנה בעלה ויתקיים באביה ותם לריק כחכם וכו' לאותן המקומות הוא דתיקן ולא נתפשטה תקנתו בכל הארצות כמ"ש בהגהמ"י וגם בתוספות דכתובות דמ"ז בד"ה כתב לה כתבו דבסוף ימיו חזר בו מאותה תקנה יע"ש וא"כ אף במקומות שעדיין תקנה זו נוהגת ביניהם אינה אלא מפני שרצו בקבלתה ולא משום חרם שהחרים ר"ת ע"ז כמבואר במרדכי ובהגהות אשירי יע"ש, ובנ"ד לא שייכא כלל אותה תקנה ולא מבעיא להפוס' דס"ל דלא תיקן ר"ת אלא להפקיע הבעל מירושת נדונית אשתו ולא תיקן להפקיע יד האשה מלגבות כתובתה ממה שנתן האב לבנו כשמת הבן אלא אפי' להפוס' דהשוו מדותיהם דבין באיש בין באשה תיקן ר"ת מ"מ לא תקן כשהבן חי ויצטרך לתת ליורשי האשה ממה שנתן לו אביו מכח תקנת החלוקה אפי' בהיכא דלא הכניסה לו הבת כלום ויצטרך לחלוק עם יורשיה במה שנתן לו אביו דליכא ותם לריק כיון שנוטל מיהא פלגא כ"ש בהיכא דהכניסה גם הכלה ופעמים מעדפת עליו ופעמים מעדיף הוא ואיש על מקומו יבא בשלום, ואותה הסכמה שהסכימו ב"ד של ג' אינה ענין לנ"ד כלל ואפי' בענין הדומה לה לא קדשה אלא לשעתה ולא לעת"ל וצויי"מ הח"פ צפרו בסיון משנת את כל הרש"ם בכתב אמת:
נאם שאול ישועה ס"ט: