אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן כז
לעטירת צבי וצפירת תפארה לשאר עמו, ניכר ברשומו וטוב טעמו, בשמו ובמעשיו ובמקומו, שמואל בקוראי שמו. החה"ש הדו"מ כהה"ר שמואל ן' צור יהיה אלהיו עמו ואלף עולות יעלה שלומו אכי"ר:
ראיתי אחרי רואי מכתב כוננו ידיו מעשה אצבעותיו, וטעמתי מנופת הנוטף מנועם שיח אמרותיו, עמד וימודד אר'ש בכל חלקי הסותר ראה ויתיר מיתריו ויתדותיו, ואני בתומי אתהלכה ברחבה, במלחמת חובה, רצוף אהבה משתעשע בטלי אורות גזירות דברותיו, הכי אחי אתה לפנים האר'ש יסדת חוקה חקקת, וגזרה גזרת, שהמוכר סחורה לחבירו אין כוונתו אלא להתעסק בהם ולהעמיד לו דמי סחורותיו ולא למשתי בהו שיכרא או לפרוע בהם הקפותיו עכ"ל ועל יסוד זה קשרת חבל בחבל נימא בנימא מדין המתעסק ומדין אשה שלותה ונשאת לסתור מה ששפטתי בין איש ובין רעהו בענין העורות שהגבה יהודה אביטבול למשה אסולין בחובו ואמר שקנאם מהרד"ך בהמתנה עד ערב חג הסוכות שדנתי דמה שגבה גבה כשיברר שכך היו הדברים, ועל זה דן ידי"ן שחוזרים העורות להרד"ך דלא קנה אותם משה הנז' כיון שנתנו לפרעון חוב. ואני שמעתי ולא אבין ותמהתי איך תצא כזאת מתחת קן קולמוסו להעלות על לב שהמוכר סחורה לחבירו לזמן שאינו רשאי תוך הזמן להוציאם לצרכו למשתי שיכרא ולפרוע הקפותיו ולא עוד אלא אפי' עבר ופרע לא זכה בעל חובו ומחזיר והרי חוב הוא דאית ליה לבעל הסחורה גביה ומלוה גמורה היא ולהוצאה ניתנה ומעשים בכל יום שמי שמצטרך למעות לוקח סחורה באשראי ביותר מדמיה ומוכרה במזומן בפחות מדמיה לפרוע חובותיו שכבר הגיע זמן פרעונם וסייעתא דשמיא אם יטלם בע"ח בחובו יהיה הפחת מועט ועל זה אין מוכר פוצה פה ומצפצף לומר בתוך הזמן אדעתא דהכי זבנתינהו ניהלך אלא יושב ומצפה עד מישלם זמניה ומן השמים ירוחמו טרם יצאו ימי השלום רפואה תפרח כחבצלת ועשה קציר כמו נטע לפרוע לבעל חובו או להוסיף לקחת מאחרים בהקפה ולפרוע לזה וזהו מחיית רוב בני העיר ודבר פשוט הוא לכל מביני מדע ומרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב ולא הוצרכתי לכתוב גם סיפור דברים שביד משה הנז' אלא משום זמן שנתתי להרד"ך לבקש על העדים שיעידו בדבר ויש לחוש לשכחה במלאת הזמן לכן כתבתי הענין בלי שום ראיה ביד משה הנז' כי אמינא ודאי כל פותח ספר ידין משפט זה לאשורו:
והשתא דחזינא למעלתיה דמר מעות עלינו את המקראות ועושה מן המישור עקוב ומן הפשוט כפוף איצטרי' לברר וללבן הדברים בראיות ברורות ומשנה שלימה שנינו בפ' בתרא דשביעית הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט ופסקה מר"ן בסי' ס"ז סי"ד וכבר אנהירנהו לעיינין מר"ן בב"י סי' הנז' סי"ט ובכ"מ פ"ט מהל' שמיטה הלכה ה' אחר שבירר וריקד וטיהר וזקק העולה מואתה משנה דהקפת החנות שאני שדרך להקיף מעט מעט שנה או שנתים ובסוף נוטל חובו וכו' אבל המוכר חפץ לחבירו מיד שמכר לו הו"ל כאלו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו משנה שאחריה השוחט את הפרה וחלקה וכו' דמיד שלקח חלקו בה נעשה חוב עליו ושביעית משמטתו יע"ש ולשון הב"י הביאו הסמ"ע בסי' הנז' וכך דברי הרמב"ם בפי' המשניות ובפי' הרב למדקדק בהם הרי לך בהדיא דמוכר דבר לחבירו מיד שמכרו נעשו דמיו הלואה גמורה גבי קונה, ובנ"ד מכר לו העורות בבת א' בסך מסויים וקבע לו זמן לפרעון והו"ל תרתי לטיבותא דקביעות זמן וסיום הסך הו"ל זקפן במלוה אף אם היה כדרך הקפת החנות כמ"ש מור"ם ז"ל ומכירה בבת אחת עושה דמיה מלוה אף בלא זמן וכ"ש דאיתנהו בתרתי בודאי דמלוה גמורה היא ולא מצי לאשתעויי בהדיה עד משלם זמניה וכל עוד שלא הגיע זמן הפרעון נעשה בדבר הנמכר לו חפצו ורצונו למשתי שכרא ואפי' להשליכם לאיבוד ותדע לך שכן הוא שהרי אפי' בעיסקא עצמה אמרי נהרדעי (מציעא דק"ד) דפלגא מלוה אי בעי למשתי ביה שיכרא שפיר דמי ולא פליג עלייהו רבא ואמר דלא מצו אלא משום דלהכי קרו לה עיס' דמצי א"ל כי יהיבנא לך לאעסוקי ביה ולא למשתי ביה שיכרא [ופירש"י דקרו לה עיס' שתהא קיימת ומתעסקי בה ויסמכו הבעלים עליה שלא תנתן להוצאה] ומהאי טעמא גופיה הוא דפליג רבא ארב אידי בר אבין דאמר דבפלגא מלוה דאם מת נעשו מטלטלין אצל בניו כיון דמלוה היא ולהוצאה ניתנה ופלוג עליה רבא דלהכי קרו לה עיס' דאם מת שלא יעשה מטלטלין אצל בניו יע"ש ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכתא כרבא דאי איכא סהדי דהני מטלטלי מחמת ההוא עיס' שקיל להו מלוה בלא שבועה ואפי' מיתמי ואי איכא עליה דמיתנא כתובה וב"ח ולית ליה נכסי לית להו מהני מטלטלי דעיס' ולא מידי אלא שקיל להו מרייהו לחודיה דדיליה נינהו דלא קני להו מיתנא אלא לאעסוקי בהו בלחוד וכיון שמת הדרא עיס' למרה עכ"ל, וכן פסק הרמב"ם פ"י מהל' שלוחין הלכה ה' ומוסיף דלא מצי למיהב להו במתנה ע"ש הרי בהדיא דבפלגא מלוה דעיסקא משום דקרו לה עיס' הוא דלא מצי למשתי ביה שיכרא ולא למיהב ליה במתנה ולא לב"ח אחר למשקל מיניה כלום אלא מרייהו בלחודיה הוא דשקיל כיון דלא קני המקבל אלא לאעסוקי בהו בלחוד הא שאר כל החובות דלא מיקרו עיס' בין דרך הלואה בין דמי דבר שמכר לו מצי למשתי בהו שיכרא ולמיהב להו במתנה ומצי ב"ח אחר למשקל מינייהו ואין למרייהו אלא כא' מבעלי חובות אע"ג דאיתנהו בעין, ובזה נתיישבו לי פסקי רבינו ירוחם בסוף נתיב כ"ו בחלק מישרים שכ' תחילת דין העיס' וז"ל ואם יש לי ראיה שאלו המטלטלין הם מן העסק נוטל בלא שבועה וכו' ולקמיה כתב וז"ל ב"ח שנמצאו ביד הלוה אחר מיתתן אותם מטלטלין שנתן ללוה אינו גובה בלא שבועה כ"כ הראב"ד וה"ר יונה וה"ר יוסף מפלט עכ"ל הביאו מר"ן ב"י סי' ק"ח אות כ"ג דבמלוה דעיסקא משום דקרו לה עיס' גובה בלא שבועה ובשאר חובות אינו גובה אלא בשבועה אע"ג דאיתנהו בעין ודו"ק, ואין אנו צריכין לדחוקי נפשין למוקי להא דנוטל בלא שבועה לחלק הפקדון כמ"ש הכנה"ג הגה"ט ק"ח אות כ"ו יע"ש שהרי בחלק המלוה איירי רבא וכולה סוגיא בהכי איירי ודו"ק, הרי מוכח דאין מהעיסקא ראיה לשאר חובות דבשאר חובות אע"ג דאיתנהו בעין ביד הלוה לית למרייהו בהו אלא כא' מבעלי חובות וכ"ש בנ"ד שאינן ביד הלוה והגבה אותו לב"ח אחר אמרי' בודאי מה שגבה גבה דכבר זכה בהם וקנאם במשיכה בעד חובו, ובענין מאי דאיעתייע כת"ר מהאשה שלותה דאיתא בס"ה צ"א ד' דכי איתנהו בעין דמוציאין מיד הבעל ומשם למדת לשאר חוב דאיתיה בעין דשקיל ליה מריה בלחודיה דאע"ג דליתיה ביד הלוה עצמו כההיא דאשה שלותה שיצא לרשות בעל דלוקח הוי ואפי"ה מוציאין מידו:
דע דמקור דין זה נובע ממאי דאיבעיא לן בפ' יש נוחלין דף קל"ט לותה ואכלה ועמדה וניסת אם בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינה גובה מהלקוחות או יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשים ומסיק אמר רב אסי בעל שויוה רבנן כיורש ושויוה רבנן כלוקח, שויוה כיורש משום פסידא דאלמנה דאי אמרי' לוקח הוי במי שמת והניח אלמנה ובת וניסת הבת מפסדת האלמנה מזונותיה דקי"ל מזונות אשה לא טרפא ממשעבדי וגבי יובל נמי שויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה דאי לוקח הוי מחזיר ביובל, וגבי אשה שמכרה בנ"מ שויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה ואי הוי יורש לא מצי מפיק מהלקוחות שהרי המורשת אותו היא עצמה מכרה, ומקשה והא איכא בהו פסידא דלקוחות נמי ומשני אינהו דאפסידו אנפשייהו ולא אבעי להו למיזבן מאתתא דיתבא תותי גברא ובהא איפליגו רבוותא דלר"ח ורשב"ם איפשיטא בעיין מדרב אסי דכי היכי דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה ה"נ בלותה ואכלה וניסת שויוה כיורש משום פסידא דמלוה ועדיף מלוה שלא לנעול דלת בפני לווין ולסברת הרי"ף והרא"ש לא איפשיטא בעיין דאע"ג דחשו לפסידא דאלמנה לא חששו לפסידא דמלוה דאיהו דאפסיד אנפשיה לאוזופי לאתתא דקיימא לאנסובי וכ"פ הרמב"ם סוף פכ"ו מהל' מלוה ולוה וחידש לן הרמב"ם וז"ל ואם היו אותם מעות הלואה עצמם קיימין יחזירו אותם למלוה עכ"ל:
וכתב ה"ה שכך הם דברי רבינו שרירא ורב האי גאון ואפשר שיצא להם בכאן ממ"ש בגמ' לותה ואכלה ועמדה וניסת מהו דמשמע לא מבעיא להו אלא דוקא באכלה הא איתנהו בעין מחזירין למלוה ולעיל הלכה ט' שהביא ר"ה דברי רבינו שרירא ורבינו האי תמה עליהם דנקטי לותה בהדי קבלה פקדון או גזלה וכו' וז"ל וצל"ע בלותה לפי שי"ל שכיון שמלוה להוצאה ניתנה תכף שלותה זכו בה וז"ל הנ"י בפי' הבעיא הא דנקט ואכלה לאו דוקא דה"ה כשהמעות בעין דדין נכסי מלוג יש להן דמלוה להוצאה ניתנה הריטב"א ז"ל עכ"ל, ודברי רבינו שרירא ורבי' האי הביאם בסה"ת בשער ל"ו ח"א סי' ד' וז"ל תשובתם הרמתה ולענין אשת איש ששאלתם בודאי לענין קנסות וחבלות שאינו ממון שלקחה אותו הדין נותן שהם פטורות ומשלמין לאחר זמן אבל ממון הלואה ופקדון וגזל וגניבה אם הוא מצוי בידה משלמת ואין הבעל מעכב שאם לא תאמר כן נמצאת א"א שגוזלת כיסן של בנ"א והוא מצוי בידה שאין מחייבין אותה להחזירם ואם כבר אבד כגון שאכלתו הרי הוא כדין חבלות ויש לבעל לעכב מלתת משלו תחתיו עכ"ל, יראה מדבריהם דעיקר חילייהו בהאי דינא הוא מטעם שאם אתה אומר כן נמצאת אשת איש שגוזלת כיסן של בנ"א וכו' ושייך האי טעמא גם בהלואה שאם אתה אומר כן נמצאת א"א גוזלת כיסן של בנ"א בתורת הלואה תחילה ולבסוף כשנכנסת לרשות הבעל הוו כגזולים בידה והן הנה דברי הלבוש א"ה צ"א ד' שכתב וז"ל מיהו אם המעות שהלוו לה עדיין הם בעיין חייב הבעל לשלם דהוו כגזולים בידה עכ"ל, ונמצא דחדא גזירה היא דגזרו הגאונים הלואה אטו גזילה ודו"ק:
ומהשתא נבוא למאי דיליף כת"ר לשאר חובות דכל דאיתיה לממונא בעין אף שאינו ביד הלוה עצמו אלא הגבהו לאחר דמוציאין מידו כמו שמוציאין מיד הבעל אע"ג דלוקח הוי דליתא שהרי האי מלתא דבעל לוקח הוי לאו מלתא פסיקתא היא, ול"מ לדעת רבינו חננאל ורשב"ם דסברי דאי פשיטא בעיין דכיורש שויוה רבנן משום פסידא דמלוה, שהלוה לאשה וגובה מהבעל אפי' בהיכא דליתיה לממוניה בעין הוא גובה מנכסים שהכניסה לו, דאין שום צחצוח ראיה לנ"ד אלא אפי' לדעת הרי"ף וסיעתו דלא איפשיטא בעיין וק"ל קולא לנתבע משו"ה לא מצי בע"ח לאפוקי מבעל דאית לן למימר לוקח הוי ואי תפיס הבע"ח אמרינן איפכא דאין הבעל יכול להוציא ממנו דאמרינן איפכא דיורש הוי וכמ"ש מהר"ם אלשיך בתשו' ז' ע"ש דכיון דספיקא אי רשות בעל כרשות יורש ועדיין הדבר ברשות האשה, או כלוקח ונכנס הדבר לרשותו היאך אנו למדין לנ"ד שאף אם עבר הלוה והגבה הדבר שהוא בעין לבע"ח אחר דמוציאין מידו דהוי ודאי נכנס לידו וזכה בו משא"כ רשות הבעל דספיקא הויא ואיכא למי' דלא נכנס הדבר לרשותו, וכ"ש שאין ללמוד שאר חובות מדין אשה שלותה והכניסה לרשות הבעל דהתם הוא דאיכא טעמא שאם אתה אומר כן נמצאת אשת איש גוזלת כיסן של בנ"א והוא מצוי בידה ואין מחייבין אותה להחזירו משא"כ בשאר חובות דלית להאי טעמא, ומה גם בנ"ד שעדיין פרעון הרד"ך רחוק רחוק איך נוציא מזה שעבר זמנו מספק שמא בהגיע זמנו של הרד"ך לא ימצא ממה לפרוע, ובאשה שלותה עצמה מדוקדק לשון הגאונים נמצאת א"א גוזלת כיסן של בנ"א והוא מצוי בידה דוקא דמצוי בידה אבל כל שיצא מרשותה בכל אופן שיהיה אין נפרעים משאר נכסים שהכניסה לבעלה, נמצא שכל ראיותיו של אחי כהרשב"ץ לא נגע ולא פגע בנ"ד כלל אלא שאחי כהרש"ם שכתב ועיין מ"ש באה"ג בחו"מ סימן צ"ו ס"ו ואז חתם בודאי, נגע בנדון שהרב ב"ח השוה דין זה לוה שאין לו לשלם לכל ב"ח אם הסחורה שלקח בהקפה היא בעין או מאי דאתי מחמתה דאין לאחרים חלק בה כדין אשה שלותה ונשאת ומה שלותה בעין, אלא שאפי' לסברת הב"ח שאני נ"ד שכבר הגבה אותם לב"ח אחר ומה שגבה גבה, ולא אמרה הב"ח אלא דאיתה ביד הלוה בעין ולא כשיצא מרשותו וכמו שמבואר לעיל באשה שלותה עצמה דמינה יליף ומה גם שהרב ט"ז בסוף סי' צ"ו דחה דברי הב"ח בשתי ידים והלכה כבתרא וכן ראיתי תשובת שאלה שנשאלו חכמי צפרו מהרב הגדול כמוהר"ר יהודה אבן עטר זלה"ה וז"ל ואם היה נדון זה בישראל כמ"ש הב"ח והיה תובע את שלו שהוא בעין או מאי דאתי מחמתיה, הנה הרב ט"ז דחאו בב' ידים דלא דמי למ"ש הב"י בשם בעה"ת בסוף סי' צ"ו והוא כתוב אצלי בכתיבת ידי הקדש ובחותמו הקדוש ולראיה חתמתי בש' מחצת"י ואני ארפא תשוב"ה לפ"ק וקיים:
שי"ש לדברי החה"ש הדו"מ כהה"ר שאול ישועה הנ"ל שומעין שאמר כהלכה ודינו דין אמת לאמיתו דהואיל ומכר העורות דוד הכהן ליהודה הנז' והרחיב לו זמן לפרעון דמי העורות וקודם שהגיע זמן הפרעון פרע בהם חובותיו א"כ קנין כספו של יהודה הנז' הם נחשבים ולא של דוד הכהן ואין לדוד על יהוד' הנז' כ"א דמיהם כמו שפסק דמיהם עליו לכשיגיע הזמן שתבע עמו, ומה שטען עליי הרד"ך אף שפסק עמו דמי העורות התנה עליו ע"מ שיתרצה הגוי כי הם של הגוי ויהודה הנז' הכחיש טענתו זו, וחייב החכם ליהודה שבועה שהיה מכר לחלוטין בלי שום תנאי הנ"ל, יפה דן ויפה חייב. גם מה שהפך יהודה שבועה על רד"ך דינא הכי הוא, ונדון זה לא דמי למ"ש מר"ן בי"ד קע"ז ל"ב אפי' כאוכלא לדנא דהתם איירי במתעסק שמכר או נתן חבירו לחבירו וה"ה אם פרע בהם הקפותיו דודאי דמוציאין ממי שפרע בחובותיו משום דאין הנכסים של המתעסק אלא של בעל הסחורה, משא"כ הכא שהעורות שמכר רד"ך ליהודה הם של יהודה קנויים בידו, וא"כ יעשה יהודה באותם העורות מה שלבו חפץ ויכול הוא שיפרע בהם הקפותיו או יתנם או ימכרם שהרי לא התנה עליו כשיגיע הזמן ולא פרעו יחזור על סחורתו או אם היו עדיין תחת ידו ולא מצא ממה ליפרע, ואפי' נימא דיש לרד"ך שעבוד עליהם מכח חוב שי"ל על יהודה הנז' מ"מ אין מוציאין מיד למי שמכרם או נתנם מפני תקנת השוק אע"ג שיכתוב אג"ק כמ"ש מר"ן קי"ג ס"ג, ומי שהוא בעל סברא יבין וישכיל זאת מבלי שום ראיה מהגמרא, וכ"ש דאיכא תרתי איבעית אימא סברא ואבעית אימא גמרא כמו שהביא הח' כהה"ר שאול ישועה ישצ"ו ראיות נכוחות למבין מהגמרא ומהפוס' בביאור רחב מובן אפי' לתלמידי דבי רב וכ"ש למורי הוראה ואין לזוז מהלכותיו בזה הנדון כי טעמו ונימוקו עמו והלכה כמותו, אך ורק מה שעשה הח' הנז' זמן לדוד ל' בשביל שטען אפשר שימצאו עדים שהיו בשעת המכר ויעידו שהיה על תנאי ולא אמר זה קודם גמר דין, ואפי' אם אמר זה קודם גמר דין ולא אמר יש לי עדים בודאי אלא דדרך אפשר אין שומעין לו וכ"ש אחר גמר דין, מן הדין היה צריך החכם לפסוק לו שצריך לקבל עליו היפוך שבועה מיד ואם לא קיבל עליו את הדין ובטלו טענותיו שעל יהודה, ומה גם שיהודה הפך טענותיו וחזר ואמר שדוד פיתה אותו וכו' מה שלא היה מוחזק בעיני כ"א בחזקת אדם כשר והסברא עומדת ומנגדת לזה אוי לאזנים שכך שומעות:
קצרן של דברים דברי החכם כהה"ר שאול ישועה הנז' משפט וצדק ולראית האמו"ן ח"פ פאס יע"א בתמוז יה"ל מש' תקמ"ט לפ"ק וקיים:
אליהו הצרפתי י"ץ: