אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן כד
טופס ש' סילוק וז"ן הע"ע בקש"מ בדל"ב ובש"ח בשי"ת בפע"ץ הנבון כה"ר שלמה בירדוגו בר החה"ש כהה"ר יהודה והה"ג שבעד הסבלונות והחפצים שהעניק אביו לכלתו ובעד המלבושים והוצאות החופה שעשה לו גמר וסילק עצמו וזכותו ועצם וזכות ב"כ מעל אביו מפאת עזבון אמו שנלב"ע והי"ל לחלוק עם יורשיה הר"ש הנז' מכללם כל העזבון שנשאר אחריה קו"ט וכל מאי דמתקרי נכסי ס"ג באוה"מ ולא נשאר לו על אביו הנז' שום חלק ונחלה בעזבון הנז' בשום אופן כלל אלא גמר בהקוש"ח וסילק וריקן עצמו וזכותו ועצם וזכות ב"ך מעל כל העזבון הנז' וגמר וזיכה לאביו הנז' כל חלק ונחלה שי"ל בעזבון הנז' קרקע ואג"ט זכיה גמו' באוה"מ מעו"מ ואף שהר"ש הנז' עדיין לא בא לכלל כ' שנה עכ"ז אחר שידע את זה קע"ע בכהש"ח לאשר ולקיים זכיה זו ביד אביו הנז' באין אומר באין דברים כלל כי ידע שהשלל לא השאיר לאביו כלום ממטלטלי העזבון הנז' והקרקעות שהיו בעזבון הנז' כבר היה עליו גדול של הח' ן' דודו שבא"י תוב"ב ואלו היה מוכרם לפרעון החוב הנז' לא היה נשאר מהם אחר הפרעון רק מעט מזער אלא שפרע בהקפה מאחרים ושחרר הקרקעות הנז' ובלא"ה ידע הבן הנז' שמה שהוציא עליו בסבלונות והחפצים והמלבושים הנז' והוצאות צרכי החופה שלו הוא ביתר שאת על חלקו הנז' אף אם היה שפוי ומשוחרר מכל חוב ומכל הוצאה של בניינו ותקונו דמאז ועד עתה ולכן גמר ברצון נפשו והש"ד בלי זכר שום צד אונס וכפיה כלל וזיכה לאביו הנז' בעד האמור כל חלקו וזכותו בעזבון הנז' קואג"ט בכח הש"ח הנז' לבלתי נטות מזכיה זו ימין ושמאל בשום טענה בין טענת שאינו מבן כ' שנה בין טענה אחרת שכך קע"ע בכח הש"ח הנז' והעה"ך שטר מוח' בכל חיזוקי סבדי"א בתפיסה וכו' ובאחריות וכו' דלא וכו' ונ"ה בקש"מ בדל"ב וגם בש"ח בפע"ץ בערב ר"ח תמוז שנת כי המצוה הזאת לא נפלא"ת היא לפ"ק והשו"ב וקיים:
וחתו' החה"ש הדו"מ כמוה"ר שמואל בן וואעיש נר"ו וכהה"ר אברהם בן הרוש נר"ו:
וזה טופס המו' שעשה הבן הנז' על הסילוק הנז' באו לפנינו כה"ר שלמה בירדוגו נר"ו בר החה"ש כהה"ר יהודה נר"ו וא"ל לידיע ליהוי ליכו שבעת שהלכה אמי לב"ע השאירה אחריה ברכה יורשי כתובתה אני וב' אחיותי וזה כמה ואבי אוכל מה שעולה לחלקי בירושת אמי קרן ופירות ומפני הבושה איני יכול לדבר עמו מטוב ועד רע וכעת רוצה לסלקני מחלק העולה לי בירושת אמי קואג"ט חנם אין כסף או לצד המרבה יסלקני מחלקי בדבר מועט ואני ערל שפתים ומסוה הבושה על פני ולא אוכל לומר לו דבר ע"ז כעת שיודע אני בבירור שאפי' אעיז פני להתריס כנגדו ולא אעשה רצונו להסתלק מחלקי הנז' נשאר עמי במחלוקת כל הימים, לכן הריני מגלה דעתי בפניכם על כל מין סילוק והודאה שאסלק ושאודה בשו"א שבעולם לסלק כחי מהקרקע ואג"ט שעולה לי בירושת אמי ואזכה אותו לאבי שהכל הוא מן השפה ולחוץ ומפני הבושה והמחלוקת ואין פי ולבי שוין בכל מה שאעשה עם אבי בענין זה ולעת שאמצא שעת הכושר אשיב ידי על הכל ולתוספת יפוי נקש"מ בדל"ב ובש"ח בשית"ך וגמר והודה הו"ג וג"ד על כל מין סילוק והודאה ומכירה שיודה לאביו ע"מ זה שהכל הוא מן השפה ולחוץ ואין פיו ולבו שוין בהודאה ההיא ככל מה שיעשה עמו אינו אלא מפני הבושה ונשבח"ג שת"ך שלא יבטל ג"ד זו ורשות גמורה נתן הר"ש הנז' לכתוב שטר ג"ד זה מא' ועד אלף עד יצא שטר ג"ד זה חזק כראי מוצק ואפילו כל הרוחות שבעולם וכו' ונ"ה בקש"מ בדל"ב בכ"ד לסיון שנת תקס"א לפ"ק ושו"ב וקיים וח"ע הר' משה טולידאנו והר' אליהו ן' מלכא:
וזה טופס מה שנמ"ך אח"ז וז"ן, ביען שהבן הנז' תקפו אביו וכתב עליו שטר סילוק מעזבון אמו כמשו"ח ביד האב הנז' ומחמת שהבן הנז' הוא תם ומסוה הבושה על פניו לא יכול לעמוד נגד אביו ולעכב על הסילוק לכן הפיק רצונו בכל מה שאמר אביו והנה הבן הנז' הוא פחות מבן כ' שנה וממכרו וזכייתו בקרקע אינו כלום לכן מיחה לפנינו ולפני ב"ד שהזכיה הנז' אינה כלום ואנוס הוא במעשיו ומחמת אונסו עשה רצון אביו וידענו ג"כ אנחנו החו' באונסו והגם שנקוש"ח על הזכיה הנז' שבועתו באונס ולתוס' יפוי כח התרנו לו שבו' בפני ב"ד ובהסכמתו כי ראינו שהכל נעשה באונס ולראיה שכך מיחה בפנינו הבן הנז"ב ח"פ בכ"ט לסיון שנה הנ"ל וקיים וגם מה שאכל אביו הנז' מפירות חלקו בקרקע ומה שעתיד לאכול מהיום הזה והלאה עה"ך יהפוך ידו לעת הכושר וכל מעשיו אינם אלא באונס וח"ע כה"ר מס' ארוואח והר' משה טולידאנו הנ"ל:
וס"ל נמ"ך וז"ן הן עוד היום גדול בא לפנינו הר"ש בירדוגו הנ"ל ומיחה לפנינו על הזכיה שזיכה לאביו חלקו בירושת אמו שיהא הכל הבל ורעות רוח שאינו רוצה כלל בזכיה ההיא שלא היתה אלא מפני הבושה והאונס ומפני ד"ש ולכן אין לאביו חזקה לעולם בחלקו והרי הוא בידו גזל גמור ולעת הכושר יוציא ממנו גוף ופירות ופירי פירות בין מה שעבר בין מה שעתיד לאכול ועל המזונות והכסות שזנו ופרנסו מיום פטירת אמו עד יום כניסתו לחופה לא היו אלא בתורת מתנה ועוד שינכה אותם מהפירות שאכל מחלקו ולראיה שכך מיחה בפנינו בהיותינו בג' כחדא חת"פ תמ"ת באייר ש' תקדמ"ך ושו"ב וקיים וח"ע כהה"ר מרדכי אלבאז והר' יוסף ן' דוד אסולין. וסמוך למודעא המועתקת ביד האב נמ"ך וז"ן הגידו לנו החתו' לעיל בהיותינו בג' כא' שיודעים נאמנה שלא ראו ולא ידעו ולא שמעו שהחכם האב הנ"ל עשה שום אונס לבנו הנ"ל בגלל הדבר הנ"ל לא בעת וזמן הנ"ל שג"ד לפניהם ולא קודם לו ולא אחריו ואדרבא אמר א' מהעדים הנ"ל שהוא יודע כמה וכמה פעמים קודם לזמן הי"ל שהיה מזמינו הבן הנ"ל הוא ואחרים בני גילו לבית אביו הנז' והיה שמח בהם ובמשתיהם בפנים יפות ולא ראו כלל שום אונס שבגללו עשה הבן הנז' הג"ד הנז' ולראיה שכך הגידו והעידו ח"פ תמ"ת ושו"ב והי"ז בסיון שנת תקס"ח לפ"ק וחתום כמוה"ר שמואל ן' וואעיש נר"ו:
וזה טופס ק"ע וז"ן בג' כחדא הוינא ואסהיד קדמנא כה"ר משה טולידאנו בכהה"ר אברהם בתע"ג שהוא היה עד מיוחד בג"ד ובמחאה שעשה הר"ש בירדוגו נגד אביו כהה"ר יהודה נר"ו ע"ע ירושת אמו של הר"ש הנז' שנלב"ע והיה דבר ג"ד ומחאה הנז' בתורת "סוד" גמור שאין לעדים רשות לגלותו לשום אדם כלל וכן עשה העד הנז' שמיום היות הג"ד והמחאה הנז' לפניו לא גילה סודם לשו"נ בעולם עד היום שנשמעו דבריהם לפני בדי"ץ וסתם עדותו וכו' ח"פ תמ"ת ט' בתמוז ש' בישורו"ן לפ"ק וח"ע כה"ר יוסף חלואה וכה"ר יוסף מאמאן:
וס"ל כתוב גם החה"ש כהה"ר משה ן' שלוש נר"ו הגיד בתוע"ג בג' כא' שהוא היה מצוי בעת המחאה שמיחה הרש"ב הנז' על הסילוק שהודה לאביו על עזבון אמו ונכתבה המחאה הנז' בכתב ידו וחתמו בה ב' עדים אחרים כי לא רצה לחתום בה הוא ומפני שעשו המחאה הנז' בסוד גדול ובצו לצו שלא ישמעו דברי המחאה בין החיים וקרוב הדבר אצלי שהיה בהטלת חרם ונידוי שלא יצאו הדברים החוצה לכך לא גילה להח' הנז' דברי המחאה הנז' אעפ"י שהיה אוהבו עד היום שכבר יצאו הדברים בפי הכל אזי מלאו לבו להעיד כן ולראיה ח"פ תמ"ת בזמן הנ"ל וקיים וח"ע החה"ש הדו"מ כמוה"ר שמואל ן' וואעיש נר"ו והחה"ש כהה"ר דוד ן' עטייא:
עמדתי על דברי הסילוק הנ"ל וראיתי מה שכתבו החה"ש המזכין להבן הנז' המוכר ומבטלין הסילוק מטעם שמכר פחות מכ' ושהיתה שבועתו באונס ושהתיר שבועתו ויש שכתבו שאין שבועת הסילוק חלה על השבועה שנשבע במודעא כמבואר בדב"ק, ואחר התבוננות היטב ראיתי שהסי' הנז' חזק כראי מוצק בל יסע יתדתיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו ומכר גמור הוא בעד הסבלונות והמלבושים והוצאות החופה וסילק וריקן עצמו וזכותו ועצם וזכות ב"ך וכו' וגמר וזכה לאביו וכו' זכיה גמורה וכו' כמבואר בלשון הסילוק ומן הדין אפי' בסתם סילוק שאינו מפורש דינו כמכר כדאיתא בריש פ' הכותב האומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום ומסקינן דאם קנו מידו מגופא דארעא קנו מידו ופירש"י שזה קונה את הסודר ומקנה לו חפץ המוכר יע"ש, וכ"ש בסילוק זה דתני והדר מפרש בכמה לישני דמכר וכיון דמכר גמור הוא אין אותה מודעא כלום דבמכר בעינן הכרת אונס וליכא דאונס דנפשיה מפני הבושה ומפני המחלוקת. לא חשיב אונס, ומה גם דנ"ד שמא יסלקנו חנם אין כסף או בדבר מועט והרי סילקו בדבר מרובה סבלונות וחפצים ומלבושים והוצאות החופה והוא עצמו מודה בשטר סילוק ויעט אל השל'ל ואל המלקוח החוב הגדול של בן דודו ושחרור קרקעות בהקפה מאחרים ושהוא יודע שהסבלונות וכו' הם ביתר שאת על חלקו אף אם היה שפוי ומשוחרר, ולפ"ז אין כאן לתא דמודעא כלל שג"ד היה שמא יסלקנו חנם או בדבר מועט והרי העדיף מטובו עליו בריבוי אחר ריבוי ועל זה לא ג"ד וגמר ומקני, ואם נבוא עליו מחמת שבשעת הסילוק היה פחות מך' שנה דקי"ל בסי' רל"ח ס"ט דאין ממכרו ממכר עד שיהיה בן ך' שנה שלימות הרי יש תיקון מקדמונינו לעשות ממכרו ממכר שיהיה המכר בשח"ך באנפי נפשה [ומפרש התם כי היכי דלא תיהוי השבועה לזרז ולחזק הקנין לבד אלא שבו' באנפי נפשה למ"ש] ויודיעוהו שכפי הדין כל עוד שלא השלים ך' שנה שלימים אין ממכרו ממכר כמועתק אצלנו באורך מס' התק' של הרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה ושוב מצאתי תי' זה בתשובות הרב המאסף בס' בעי חיי סי' קנ"ו ובנ"ד כולהו איתנהו אם הש"ח באנפי נפשה שכתב תחילה ובשח"ך בשי"ת בפני עצמה וחזר ופי' ואף שהר"ש הנז' עדיין לא בא לכלל כ' שנה עכ"ז אחר שידע והכיר את זה קע"ע בכח הש"ח לאשר ולקיים זכיה זו ביד אביו. וחזר עוד וכתב ולכן גמר ברצון נפשו וכו' וזיכה לאביו בכח הש"ח הנז' לבלתי נטות מזכיה זו ימין ושמאל בין טענת שאינו מבן כ' שנה בין טענה אחרת שכך קע"ע בכח הש"ח וסיים עוד ונ"ה וכו' גם בש"ח בפ"ע, הרי דבש"ח מכר ובש"ח לקיים זכיה זו ביד אביו ובש"ח בטל טענת שאינו מבן כ', ואם נבוא עליו מחמת שג"ד על השבועה הרי כתב מהריק"ו שורש קס"ו לא מצינו שתועיל המודעא לבטל השבועה בלא טענת אונס והביא ראיה מתשו' הרשב"א ועוד הביא ראיה שאין לך מו' גדולה מההיא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו שעומד בר"ה ואומר כל נדר שאני עתיד לידור יהיה בטל וכתבו התו' שם (נדרים פ"ד דכ"ג) דביטול זה אינו מועיל אלא לנדרי עצמו אבל לנדרים שמדירו חבירו אינם בטלים:
ואם איתא הרי יש כאן מודעא ואפי"ה אינה מבטלת מדירו חבירו אלמא דאין כח במודעא לבטל השבועה אם אינה טענת אונס עכ"ל. ושם מבואר דלא מיקרי אונס בשבועה אא"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל מניעת הטובה לא חשיב אונס ופסקה מור"ם בהגה ביו"ד סי' רל"ב סי"ב יע"ש ועי' ש"ך סקכ"ד שכ' זה פשוט ומהריק"ו אשמעינן דאפי' מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרי' הואיל וג"ד שאין חפצו בשבועה דיהא בטלה יע"ש, וע"ש בלבוש, ועוד אפי' בנדרי עצמו הרי סיים בה ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר דאי זכור עקריה לתנאיה וקיים לנדריה ובנ"ד פשיטא דזכור הוא בשעת השבועה וא"כ בטליה לתנאיה וקיים לנדריה ועיין יו"ד סי' רי"א ס"ב. ואם נבוא עליו מכח ההתרה שהתירו לו שבועתו אע"ג דפ' מר"ן ביו"ד סי' רכ"ח ס"ב דמאן דעביד כר"ת והתיר בדיעבד בלא דעת חבירו הויא התרה מטעם שהביא דבריו הרא"ש אע"ג דדעת רוב הפוסקים דלא הוי התרה עכ"ז כבר אנהרינהו לעיינין הרב הגדול מוהרדב"ז בח"א סי' שכ"ז שכתב דלא פליג ר"ת אלא בנשבע ע"ד חבירו דתהני ליה התרה בדיעבד אבל בנשבע לתועלת חבירו כנ"ד מודה ר"ת דלא תהני ליה התרה אפי' בדיעבד וז"ל הרדב"ז לא עלה בדעת אדם לומר שיוכל להתיר שבועה שלא ישא וכו' שלא מדעתה וטעמא דמילתא כיון שהשבועה היא לתועלתה אין מתירין אותה אלא לדעתה ורצונה ועדיף הנשבע לתועלת חבירו מהנשבע לדעת חבירו דאלו הנשבע לדעת חבירו איכא פלוגתא דאיכא מאן דס"ל אם התירוהו מותר אבל הנשבע לתועלת חבירו אם התירוהו אינו מותר לכ"ע דאלת"ה לא שבקת חיי לכל בריה שמי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן פ' ילך אצל ג' הדיוטות ויתירו לו ונמצא זה מפסיד את שלו וכזה לא שמענו והביא תנא דמסייע ליה תשו' הרשב"א שכתב אם נדר או שבועה היא לתועלת מי שנשבע אין מתירין לו אלא מרצונו ואפי' התירו שלא מדעתו ורצונו אינו מותר וגם ר"ת מודה בכך יע"ש [הביאה מר"ן ב"י בי"ד סי' רכ"ח] והביא תשו' הריב"ש סי' קפ"ו דלא חילק חילוק זה וחלק עליו. ואנן לדברי הרדב"ז שומעין דבתראה הוא, ומה גם שהרב דרכי נועם בחלק י"ד סי' ה' כמה דעות דמחלקין בין הנשבע לתועלת וכו' ודעת הרדב"ז בתוכם והעלה הלכה למעשה דכל שהוא לתועלת חבירו אינו מותר אפילו בדיעבד וחתמו עמו המאורות הגדולים מוהר"ר דוד די מדינה והרב מוהר"ר יעקב בי רב והרב מוהר"ר שמואל ויטאל:
גם מוהרשד"ם בחלק אה"ע סי' כ"ו הפליא להחמיר בדבר זה שהוא איסור תורה וכ"ש בענין שבועה אשר נזדעזע כל העולם וכו' ומה גם שהראב"ד מן המחמירים שכ' עליו הרשב"א שאפי' היה דעתו באיזה איסור תורה להחמיר והראב"ד היה מיקל היה סומך עליו עאכו"כ כשדעת הראב"ד להחמיר שכל ירא ה' וחרד על דברו לא הי"ל לזוז מדבריו. וכתב עוד דכל דאיכא חומרא אחרינא שנשבע לטובת חבירו יש לנו לומר שאעפ"י שיש מי שמיקל כדעת ר"ת היינו דוקא בנשבע לדעת חבירו ולתועלתו ולא קיבל הנשבע טובת הנאה מהמשביע יע"ש, ובנ"ד איתנהו במותב ג' לדעת חבירו ולתועלת חבירו וקבל הנשבע טובת הנאה מהמשביעו. ואע"ג דמר"ן פתח בסימן רכ"ח ס"ח בנודר ע"ד חבירו וסיים ולתועלת חבירו משמע דאינו מחלק בכך כבר נתעורר הרב ש"ך בזה בסקמ"ח וז"ל הלשון אינו מדוקדק דהריב"ש שם מיירי בשנדר לתועלת חבירו אבל המחבר לא איירי בהכי יע"ש, ואית לן למימר כיון שדבר זה למדו מדין הריב"ש העתיק המעתיק בלשונו ולעולם דיש חילוק כמו שחילק הרדב"ז ואפי' נימא שמר"ן קבל ד' הריב"ש היינו מחמת שלא ראה דברי הרדב"ז שדרכו לשתות בצמא את דבריו וכותב עליו כבר הורה זקן ומה גם שרבו של מר"ן מוהר"ר יעקב בי רב (הגהה - שלא בדקדוק כתב כן כי אינו רבו של מר"ן אלא אחר הוא שהרי חתום עם מהר"ש ויטאל שהיה אחר מר"ן ודו"ק):
קאי בשיטה זו כנ"ל בודאי לא ידון היפך דעתם, וכבר כתבתי בזה הפסק הבא אלי מסאלי באייר תקס"ז, ומה גם בנ"ד דאיכא ג' ע"ד ולתוע' וקבל טובת הנאה, ואם נבוא עליו מכח שאין שבועה חלה על שבועה כמ"ש חכמי פאס יע"א. אחר המחילה לא נשבע בפי' שלא יסלק דנימא דלא תחול שבועה שנשבע לסלק שהרי ז"ל ולתוספת יפוי כח נקש"מ ונשח"ך וגמר והודה הו"ג וג"ד על מין סילוק והודאה וכו' שהכל מן השפה וכו' ואין במשמעות לשון זה שלא לסלק רק לחזק הג"ד כאלו ג"ד צריכה קנין ושבועה ומה גם דאין כאן שבועה בפ"ע רק עם הקנין דאמרי' לזרז הקנין הוא דאתיא וכיון שאין כאן קנין אין כאן שבועה דלהכי כותבין בקושח"ך כל א' למ"ש, או וש"ח בפ"ע לומר שלא באה לחזק ולזרז הקנין וכמו שכתוב אצלי פסקי דינים מהרבנים המובהקים מוהריב"ע ומוהר"ר יעב"ץ בחותמם מם הקדו' משם כמה פוס' ובר מן דין בנ"ד אפי' היתה השבו' מן הדין או שבועת אונס או קדמתה שבועה אחרת ולא חלה מ"מ המכר קיים בקנין מחמת דאין כאן מחאה שהרי יש ביד האב ק"ע מה"ר משה טולידאנו שהוא העד המיוחד בג"ד ובמחאה הנז' שהיה דבר הגלוי דעת והמחאה הנז' בתורת סוד גמור שאין לעדים רשות לגלותו לשום אדם בעולם וכן העיד כהה"ר משה ן' שלוש שהיה מצוי בעת המחאה הנז' ועשו המחאה בסוד גמור ובצו לצו שלא ישמעו דברי המחאה הנז' בין החיים ולכן לא רצה לחתום וחתמו אחרים וקרוב הדבר אצלו שהיה בהטלת חרם ונידוי שלא יצאו הדברים, וא"כ סמי מכאן שבו' הו"ל בן ך' שגדל ולא מיחה שממכרו קיים שמחאה זו אינה כלום כדאיתא בח"מ סי' קמ"ו ס"ג דכל שאמר לא יצא דב"ז מפיכם לא הוי מחאה וכתב הש"ך בסק"ג דאפילו אמרו לו שמיחה כיון שאמרו לו שאמר להם שלא יצא הדבר מפיכם כן נ"ל עכ"ל וא"כ בנ"ד דהוה הדבר בסוד בצו לצו שלא יגלו ודאי לא גילו וכמו שפירשו בדבריהם ואפי' אם גילו אינו כלום וכ"ש דאיכא חומר הנידוי למ"ד או למ"ד סוד גם הוא גי' נידוי וכאשר נתבטלה מחאה ראשונה לא תועיל מחאה שנית מאחר שטוען האב שבשנת תקדמ"ך כבר היה הבן בן כ"ב ש' ומאי דהוה הוה:
הצעי' רמ"א סט:
ובענין המזונות והכסות שזנו ופרנסו מיום פטירת אמו שאומר הבן דאינם אלא בתו' מתנה כנ"ל במחאה א' עם היות שכמה חילוקים נאמרו להשוות תשובת הרי"ף עם תשו' רבי' אפרים שהביא תה"ד אין לנו אלא מ"ש מר"ן בב"י בסי' קכ"ח שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו. אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרי' בכה"ג דלג"ח פרנסו ועל חילוק זה סמך מר"ן ופסק בשלחנו הטהור ח"מ סי' ר"ץ סכ"ה כהרשב"א דקאי בשיטת רבינו אפרים ביתומים שסמכו אצל ב"ה וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי ע"כ, ובי"ד סי' רנ"ג ס"ה סתם כהרי"ף מי שפרנס יתום והיה מכוין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור ע"כ להורות דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהרי"ף מדבר בשלא היה בידו משל היתום והרשב"א מיירי בשיש בידו מנכסי היתום וכ"כ הרב המאסף בסי' קכ"ח בהגהב"י אות כ"א ועיין תשו' מהר"ם אלשיך סי' ע' ותה"ד סי' שי"ז שכתבו דאפי' בבן לגבי האב לא אמרינן דבחנם היה מפרנסו משום דאומדן דעת כן הוא דזילותא היא לקחת מידו מאומה ודחו טעם זה בב' ידים דלא אמרינן כלל דמשום זילותא כי האי שיטול דמים מפרנסת בתו וכיוצא מוחל אדם על חסרון כיס שלו יע"ש והתם בתשו' מהר"ם אלשיך וכן בתשו' מהרי"ט בח' א"ה סי' כ"א ג"כ מחלק בין ב' התשו' דהרי"ף מיירי ביתום עני שאין לו משלו כלום שאם לא היה מפרנסו זה היו אחרים מפרנסין אותו דכל ישראל חייבים לפרנס ענייהם, אבל תה"ד מיירי ביש לו דבהכי אין נזקקין לו קרוב למה שמחלק מר"ן וחילוק זה שחילק מר"ן שמשו בו הפוסקים לעניינים אחרים בפורע חובו של חבירו הביאו מור"ם בהגה סי' קכ"ח שאם היה בידו משל חבירו מה שעשה עשוי ובזן אשת חבירו בא"ה סי' ע' ס"ח בהגה אם של חבירו בידו מנכה ממה שבידו ומה שנסתייע הבן ממה שלא נזכר בסילוק אלא בעד הסבלונות וכו' ולא הזכיר המזונות שקודם לכן מוכח דמחולים הם והאב משיב ע"ז דהסבלונות וכו' יצאו בסילוק ועדיין בידו לתבוע המזונות ופרנסה וכו' וקושטא קאי דלא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שהבן סילק עצמו מהכל בעד כל החיובים שהיה לאב עליו חדשים גם ישנים אלא שאם יתבע הבן לבטל הסילוק יתבענו האב בכל מה שזנו ופרנסו ובכל החפצים והסבלונות וכו' זהו דעתי ורב השלום ישפות שלום למו והשיב לב אבות על בנים, החותם בחדש אב מש' ומבשר"ך אל תתעלם לפ"ק וקיים:
שאול ישועה ס"ט: