אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן טו
נדרשתי אחו"מ לחוות דעתי בענין שבויה שנשבית יתירה מבת ג"ש ויום א' ששבאה גוי א' בעד חוב שנושא באחיה ותפס בה והמירה והושיבה אצל א' מנשותיו ועמד כהן א' ופדאה מהגוי הנז' ולקחה לו לאשה ואחר עבור ט' שנים מיום שנשאה נתעוררו משינתם חכמי דבדו וקראו עליו ערער שנשא שבויה ונחלקו לב' כתות זה אוסר וזה מתיר מאן דמתיר אינו מתיר אפי' בדיעבד אלא משום דחשיב לה כדין נחבשה ע"י ממון דמותרת לכהונה אפי' לכתחילה דאיתא בסי' ז' סי"א. ומאן דאסר אסר אפילו בדיעבד משום דיד גוים תקיפה על עצמן דאפי' ע"י ממון אסורה לכהונה ומסיים מדעתו דאפילו אם נשאת תצא ונמשך לו טעות זה מריש הסי' הנז' שכתב מר"ן שבויה שנשבית והיא בת ג"ש ויום א' או יותר אסורה לכהן וכתב הב"ש וז"ל ואסורה לכהן ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו, והבין בדעתו שהרב ב"ש מוסיף על דברי מר"ן ומשלים דבריו דמלבד שאסורה לכהן דלא תנשא לכתחילה אלא אפי' אם נשאת תצא וגם מאן דמתיר נמשך אחר טעות זה אלא דמוקי לה בנחבשה ע"י נפשות וכולם שגו ברואה פקו פליליה דהב"ש בא להשמיענו דין אחר באשה שהיא נשואה לכהן ונשבית והיא תחת בעלה דקי"ל תצא כמבואר בסי' זה אלא שהרב ב"ש בא ליישב מאי שנא מההיא דזינתה ואומרת לכשר נבעלתי דמותרת יע"ש:
ועעמא רבא איכא לחלק בין נשואה שהעידו בה עידי שבייה דתצא מבעלה ובין שבויה שנשאת דלא תצא דבשלמא נשואה אין מאמינים לה דהא נוגעת בדבר אבל אשה שבויה שנשאת לא שבקא התירא ואכלה איסורא שהרי בידה להנשא לישראל למי שתרצה בהיתר ולא כהן באיסור וכמ"ש הרב ח"מ ס"ק ח' והב"ש ס"ק י"א יע"ש ומהאי טעמא הוא דאמרי' דאם נשאת לא תצא דאי לאו דקים לה בגוה דטהורה היא לא שבקת היתירא וכו':
ומשנה שלימה שנינו בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ב אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אינה נאמנת ואם משניסת באו עדים הרי זו לא תצא ואע"ג דמוקי לה אבוה דשמואל בגמ' ד' כ"ג בלא שנשאת ממש אלא כיון שהתירה לינשא אע"פ שלא ניסת ומאי לא תצא דקתני לא תצא מהתירה הראשון ע"כ רבותא היא דאתא לאשמעינן אבוה דשמואל דלא תימא מתניתין בדוקא שנישאת ממש אלא אפי' לא ניסת ממש אלא שהתירוה ב"ד לא תצא מהתירה וכ"ש בניסת ממש אפי' בלא היתר ב"ד כפשטא דמתניתין דלא תצא דהכי דייקינן נמי מסיפא דברייתא המסייעת לאבוה דשמואל דקתני ואם באו עדי טומאה אפי' יש לה כמה שנים תצא משמע דלא אמרינן תצא רק בעידי טומאה ממש וכל היכא דליתנהו לעדי טומאה לא תצא אע"ג דאיתנהו לעדי שבויה או לעידי קלא כיון שכבר ניסת אפי' בלא היתר ב"ד ופסקה מר"ן בסי' הנז' ס"ו דבעידי טומאה הוא דאמרינן תצא יע"ש וכן יראה למעיין בתשו' הריב"ש סי' ר"ל שכתב דאפשר לדחויי דמאי דקתני ברישא דברייתא התירוה לינשא ואח"ך באו עדים לא תצא היינו לא תצא אם ניסת ממש ולא מהתירה הראשון והא דקתני אם התירוה לינשא למימר דדוקא בניסת בהיתר ב"ד הוא שלא תצא הא בלא היתר ב"ד אף אם ניסת תצא וסיים דליתיה להאי פירושא לאבוה דשמואל דאמר מאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון ולא הניחה כפשטה לא תצא אם ניסת ולהשמיענו דוקא בהיתר ב"ד אלא ודאי כל שניסת אפי' בלא היתר ב"ד לא תצא, וביה הרוחנו פי' דבור קטן של תוס' וז"ל באו עדים לא תצא פי' לא תצא מהתירה הראשון עכ"ל והוא תמוה למה הוצרכו התוס' לפרש כן בברייתא אכן לבל נפרש כאידך פירושא דאפשר לדחויי דכתב הריב"ש ונוקמה לברייתא לא תצא בהיכא דניסת ממש ולהשמיענו דוקא בהיתר ב"ד לכך הוצרכו לפרש לא תצא מהתירה הראשון, ומינה דאם נשאת ממש אפי' בלא היתר ב"ד לא תצא ודו"ק:
ומ"ש מר"ן בסעיף ו' מי שאמרה נשבית וטהורה אני והתירוה ב"ד לינשא והגיה מיר"ם או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה ואח"כ באו עדים לא תצא לא תידוק מינה אבל ניסת בצינעא בלא ידיעת ב"ד ובאו עדים תצא דא"כ תיקשי לן ההיא דסוף סי' י"א וז"ל כל היכא שהתרו בו וכנס לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה. ע"כ. משמע דלא מפקינן רק בהיכא דהתרו בו ב"ד והמרה את פיהם ומשום דקנסינן ליה שהמרה בב"ד כמו שמבואר בב"י בסוף סי' י' משם הרישב"א יע"ש. אבל בהיכא דלא המרה בב"ד ונשא בלא ידיעתם בצינעא לא מפקינן מניה אלא ודאי הכי דייקינן בשלא מיחו בה ב"ד הוא דלא תצא הא אם מיחו בה ב"ד והמרית בב"ד קנסינן לה ומפקינן וכההיא דסוף סי' י"א אבל בהיכא דלא מיחו בה וניסת בצינעא מעצמה דליכא המראה בב"ד לא תצא ודו"ק:
ומעתה דברי מור"ם ודברי הרד"ך עולות בקנה אחד דכל שנישאת בצינעא בלא ידיעת ב"ד לא תצא ואין כאן חששא שחשש הרב ב"ש ממה שהביא מור"ם סברת הרד"ך בד"מ וכאן בש"ע השמיט דבריו דמשמע דלא סבירא ליה וכו' יע"ש, ולמאי דפרישנא כאן בש"ע עצמו שם רמז לדברי הרד"ך:
ודע דאפי' ההיא דהתרו בו ב"ד והמרה את פיהם שנויה היא במחלוקת כמ"ש מר"ן הב"י בסוף סי' י"א וסי' י"ב ובסי' י' יע"ש, ותלויה מחלוקתם בחילופי נוסחאות הירושלמי וכתב הריב"ש בסי' רמ"ב דכיון שיש התחלפות בנוסחאות הירושלמי ספיקא הוא ומספיקא אין כופין להוציא ואף דמרן פסק כהרא"ש שהביא הטור בס"ס קמא וכדעת הרשב"א מ"מ כיון דהריב"ש דהוא בתראה פסק דאין כופין להוציא אפי' בהנהו דסי' י"א דאיכא לתא דא"א הבו דלא לוסיף עליהם בדין שבויה דבשבויה הקילו כדאיתא התם בגמ' הנז', ובקידושין ד' י"ב משום דמנוולא נפשה באפי שבאי יע"ש, והרמב"ם פרק י"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ז כתב הואיל ואיסור כל הספיקות כלן מד"ס לפיכך הקילו בשבויה יע"ש ועוד דבהדיא כתב הריב"ש דאף לפי הנוסחא האומרת שכופין להוציא כיון דמשום קנסא הוא י"ל היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא איתמר דחידוש הוא ולא גמרינן מניה יע"ש: אסיקנא דאפי' בהיכא דנישאת מעצמה בלא היתר ב"ד ובלא ידיעתם לא תצא בעדי שבויה רק בעדי טומאה מעתה אין מקום חלות למחלוקת חכמי דוברו דזה חשיב לה כנחבשה מחמת ממון ושרייא וזה חשיב לה כנחבשה מחמת נפשות מחמת דיד גוים תקיפא דאף בנחבשה מחמת נפשות עצמה לכתחילה הוא דלא תנשא אבל אם נשאת לא תצא:
ומה גם דבנ"ד איכא כמה צדדין וצדי צדדין להיתרא חדא כיון שפדאה ולקחה לו לאשה אמינא אי לאו דקי"ל בגוה שהיא טהורה לא שדי זוזי בכדי כדאיתא בס"ג וז"ל ואם פדאה והעיד בה הרי זה ישאנה שאלו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו ע"כ ולאו דוקא מעיד מה שראה וידע הוא עצמו שהיא טהורה דזה אי אפשר רק בשלא זזה ידו מתוך ידה אלא אפי' שמע מאחרים ולמד מדבריהם שהיא טהורה סגי בכך דהלכה רווחת דעד מפי עד מהני בשבויה ואע"ג דמר"ן הב"י בסי' הנז' כתבה בדרך אפשר הרי הרב חכם צבי בתשובותיו סי' קמ"א תלי לה כיפי בראיות תלמודיות דעד מפי עד מהני וא"כ בשיאמר הבעל שנתברר לו מאחרים הכשרים לעדות שבויה דטהורה היא סגי דאלו לא נתברר לו לא שדי זוזי בכדי וכ"ש שהחכם המתיר כתב שהעידה לו אשה שהיתה שכינה עם אשתו של הגוי הנז' שהניח אצלה בעלה השבויה הנז' כשתפסה והמירה והיתה נכנסת ויוצאת אצלה וכתב מור"ם בסי' הנז' סי"א בהגהה כל שהיהודים נכנסין ויוצאין אצלה שרייא יע"ש, ומה שחזרה לפני האוסר אינה כלום דאינה חוזרת ומגדת:
ועוד דבנ"ד שהיתה בתולה כשנשבית ואחת דתם להמית את המאנס את הבתולה אמרינן דלא נגעי בה וכמ"ש הרב תה"ד משם א' מהגדולים ואע"ג שגמגם בדין זה כמ"ש הרב ח"מ בס"ק כ"א מבואר הוא בדברי הרב תה"ד סי' רמ"א דלא גמגם אלא בעומדת בניסיון נגד דתם ולא המירה דאפשר דניחא להו ולא פגעי בה במידי גם כי אנסה אבל בהיכא דתפסו בה להמיר לא נגעי בה דאחת דתם להמית המאנס את הבתולה ובנ"ד הרי תפסי בה להמיר והמירוה קם דינא דלא נגעי בה משום דאחת דתם להמית המאנס אותה, ועוד דאיתא התם בתה"ד דהא דנחבשת מתרצית דוקא נחבשה בדין אבל שלא כדין מותרת ע"ש וכן משמע מלשון הלבוש יע"ש, ובר מן דין בנ"ד שמצא לה הבעל הנז' בתולים מוכח דשמרה בטהרה וחק לא הפירה ואע"ג שהביא הב"ש ס"ק א' דהט"ז אוסר משום חשש דשמא הערה בה השבאי הרי מצינו להרב פנים חדשות דף ט"ל הביא משם מהריד"ך בנדון נערה שנגנבה לגוים ובע"כ המירוה ושוב ראתה כהן דהוציאה ולקחה לו לאשה כתב בפשיטות דיש לסמוך על כי מצאה בתולה ומותרת יע"ש, ושוב מצאתי להרב הגדול הרשב"ץ בתשובותיו חלק ג' שאלה קמ"ח וז"ל ולאחר שנפדית בעלה ישראל והסיר בתוליה וזאת ראיה ששמרה בתוליה ביד השבאי ולשלא כדרכה לא חיישינן שאין דרך שבאי להניח בעילת בתולה כדרכה ולבעול שלא כדרכה וכ"ש שבשבויה הקילו וא"כ אם הוא כהן מטעם שבויה אינה אסורה עליו עכ"ל וכ"ש דליכא למיחש להערה בה כי לא ינוח רוגז תוקף יצרו בהעראה לבד:
העולה ממאי דכתיבנא דשבויה זו כשרה לכהונה ואפי' אם לא נשאת תנשא לכתחילה וכ"ש עכשיו שכבר נשאת דלא תצא ואין כאן חשש איסורא ועל חנם הבאישו ריחא חכמי דוברו והרעישו העולם בקולי קולות פוק תני לברא, ומי יתן החרישון יחרישון שתיקא יפה מדיבורא, ואם היה לבם נוקפם שיש חשש אפרושי מאיסורא, היה להם לעשות הדבר בלשכת חשאין ולשאול באורי'ם זו מותרת או אסורה. וכל המסתפק ושואל קרינן ביה יודע מעביר אפילה ומביא אורה, והמה מרו ועצבו בדרך קנטור והתנגדות ליכא כתיב'א דלא רמו בה תיגרא, ולאחד קראתי חובלים הר' יצחק הכהן שכל דבריו קוצים וברקנים בעיני שכנגדו ולא כך היא דרכה של תורה, אי סייפא לא ספרא. ועל העבר בעי כפרה ועל העתיד לך לך אמרינן נזירא. איש על מקומו יבא בשלם נוחים זה לזה להשקיט ריב ומצ'ה עציר'ה, גם ה' יתן הטוב למען צדקו הגדיל תורה,. החותם פה צפרו במרחשון שנת בני א"ם תק"ח אמרי לפ"ק:
שאול ישועה אביטבול ס"ט: