אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן יד

סימן יג

טופס מטופס וז"ן טופס והעתקת שטר שידוכין שרצו הבעלים לכתוב ע"ג שטר פשרה ונחלש כח הנייר שבו מלסבול עוד כתב מחדש וז"ן:

נשבע בפנינו אח"מ שח"כ יקר אברהם ן' יוסף ה"ן אביטבול דמתושבי מטגרה וקאי השתא בצפרו יע"א ובכח הש"ח הודה ונתחייב בעד יוסף בנו ושדך לו את הבתו' שמחה בת מסעוד אביטבול הי"ן על דעת ליכנס עמה לחופה מהיום ועד מלאת לו ג"ש רצופים וקודם יביא לה סבלונות לפי כבודו ונתחייב שלא שדך ולא ישדך ולא קדש ולא יקדש לו שום בת ישראל זולתה כלל, גם נתחייב בכח הש"ח שכאשר יכנוס אותה בנו הנז' לחופה שיקבע הבן הנז' דירתו פה צפרו עם אמה ושלא יוציאנה ממתא זו למתא אחרת מיום כניסתה לחופה אחר הג"ש הנז' ועד מלאת לו שנה תמימה ושאם נתרצו לחופה קודם השלש שנים עכ"פ הארבעה שנים תמימות תהיינה שלא יוציאנה תוך ארבע שנים כלל ואפילו ברצונה רק ברצון אמה ובעלה הר' יהודה אסולין ואחר הד' שנים יהיה הדבר תלוי בה וברצונה ע"פ יסע וע"פ יחנה ואם ח"ו יטה עצמו מן הדרך דרכה של תורה ושם בשר זרועו ב"ב ושאב"ב והוציאה בזרוע שלא ברצון אמה ובעלה הנז' תוך ד' שנים ושלא ברצונה אחר הד' שנים מלבד שעובר אשבועה וכל פסידא דתמטיינהו להצילה מידו עלי דידיה ליהדר עכ"ז חיי"ע בכח הש"ח הנז' מעכשיו דלא כאס' שיפרע ליהודה הנז' סך אלף אוקיות מכט"ק ממסר"א חו"ג בלי שום טענה כלל והודה שטר מוח' בחסובדי"א בתפיסה ובמאסר ובנאמנות ואחריות גמו' עוי"א ועכ"ן קוג"ט שקו"ש כתחז"ל דלא כאס' ודלא כטו"ד ונגמר הכל בשח"ך בעשור אמצעי באלול המרוצה שנת כ"י מאי"ש לקח"ה זאת לפ"ק והכל שריר וקיים: ואחר שראיתי אח"מ כי טוב בעיני אלהים ואדם וכשר הדבר ההוא לישא את קרובה מגואליה הוא וגם הוגד לנו יושר האיש הנז' וברא כרעא דאבוה. לכן ובכן הסכמתי על השידוכין הנז' הסכמה גמורה לבלתי יערער שום א' מקרוביה ולראיה ע"ה ח"פ בזמן הנז' וקיים וחתו' עליו אני החותם כאן ראשון וכה"ר מרדכי ן' עטר ונתקיימו לנו החתי' כדחזי וחתי' הכא תמ"ת וחתו' החה"ש ודו"מ כהה"ר ישועה אביטבול י"א וכה"ר משה ן' מסעוד ה"ן אדהאן נ"ע ונתקיימו לנו חתי' כדחזי. וע"ג נמ"ך וז"ן בהיות אמת שאיחרו פעמי אברהם הנז' מלבוא לכאן עד שעבר הזמן שקבעו כנז"ב ונתחייב כפי הדין לפרוע לה קנס כנהוג אלא שנכנסו רודפי שלום ופישרו ביניהם עזה"ד והוא שהעי' ע"ע בקושח"ך אברהם הנז' ובכח הקוש"ח הודה ונתחייב לשלוח לה מהיום לסוף כסלו הר"ל סבלונות הראויות לפי כבודו ובאלול הבא אחריו יביא את בנו לכאן לעשות החופה ואחר החופה יקבע דירתו כאן ולא יוציאנה ממתא זו למתא אחרת אלא ע"פ ורצונה וקבל אנפשיה בכח הש"ח שאם שלח הסבלונות ולא בא הוא ובנו בזמן הנז' שמעכשיו חיי"ע חיוב ושעבוד גמור דלא כאס' שיהיו הסבלונות הנז' לבתולה הנז' בתורת קנס ותטול אותם כמו שהם ואם לא שלח הסבלונות בזמן הנז' איש על מקומו יבוא בשלום ולא נשאר שום תרעומת דברים כלל על הבתולה הנז' ולא על קרוביה והרי הם רחקו מעליה ותלך ותשדך עצמה למי שתרצה והי"ז בעשי"ת שנת התקכ"ט ליצירה וחתום החכם הנ"ל וכהה"ר יוסף אדהאן ונתקיימו לנו חתי' כדחזי:

וס"ל נמ"ך וז"ן אחר שלא שלח אברהם הנז' סבלונות בזמן הנז' להבתולה הנז' אין עליה שום תרעומת כלל כאמור לעיל ותלך ותשדך עצמה למי שתרצה שכך קע"ע בכח הקוש"ח כנז"ל ועם היות ששלח אברהם הנז' אגרת כמתנצל שלא מצא ציר נאמן כדי לשלוח עמו הסבלונות בזמן הנז' מ"מ לאו כל כמיניה ולא מפיו אנו חיים ואדרבא היה לו להשתדל בכל עוז ותעצומות לקיים שבועתו עד שימצא ציר נאמן ואפי' אם היתה רוצה לשדך עצמה קודם שהגיע כסלו שהוא הזמן שקצבה להבאת סבלונות אין עליה אלא תרעומת דברים בעלמא שהרי כבר עבר זמן השידוכין ונתחייב בקנס כאמור ומה שחידשו לעשות זמן מחדש הוא לבדו נתחייב בקוש"ח והיא אין עליה שום חיוב שלא נתחייבה היא ולא שום א' מקרוביה אלא משום שהוא קרובה לא היו רוצים שיהא עליה אפילו תרעומת דברים שבקל הפרידה את עצמה ממנו לכן חזרו ונתנו לו זמן אחר וכאשר העביר מועד לא נשאר עליה תרעומת ויותר תחפוץ בהנאת עצמה לשדך עצמה לבן עירה ולא למקום שאין מכירין אותה ולראית האמת חתמתי וחתום החה"ש ודו"מ כהה"ר ישועה אביטבול הנז':

וס"ל נמ"ך וז"ן האמת הוא שמאחר שהעביר את המועד פעם א' כנ"ב ועוד לו שנית שהעביר מועד הסבלונות שאיש על מקומו יבא בשלום ויכולה הנערה לשדך עצמה למי שתרצה ולראיה ח"פ בחדש אדר ש' התקכ"ט ליצי' וחתומים החכמים השלמים הדה"מ כמוהר"ר רפאל עובד אבן צור זלה"ה וכמוהר"ר אליהו הצרפתי נר"ו וכמוהר"ר מתתיה סירירו נר"ו ונתקיימו לנו חתימתם כדחזי וחתי' הכא על הכל תמ"ת והשו"ב וקיים:

אהרן אפרייאט ס"ט אברהם בלא"א יעקב אציני סי"ט ובהגיע ענין הפסק הנז' לעיר קצר אשוק יצאו נצבים ושלחו לנו ב' כתבים הבאים כאחד א' מאנשי הקהל ההוא בהגזמות ומלי דכדי, וא' מחכמי אותה העיר כיוצא בו. וז"ן כתב חכמיהם אב"א ק"ק ונבחר קהל צפרו יע"א ובראשם החה"ש הדו"מ כהה"ר ישועה אביטבול שלום לכם מאת אדון השלום, ומאת קהל יתום קהל קצר אשוק יע"א אחדש"ו יודע למעכ"ת שהאיש הזה אברהם ן' יוסף ה"ן אביט' שיש לו יתומה קרובתו במ"ק ורצה לקרב את קרובתו להשיאה לבן גילה בנו כנודע לכת"ר ושני פעמים הכניס עצמו בסכנת דרכים מדלג הרים מקפץ גבעות בהונו ואונו עד שהסכים כת"ר ושידך את הבת לבנו וחזר פעם ב' ונתתם לו זמן עד ר"ה הע"ל כמו שהגיד מפיו ומפי יהודי אחר שהיה מצוי עמו ועכשיו בזה הזמן הגיעה לו אגרת מן הגביר הר' שמואל ן' חמו וז"ל האגרת ששלח מעט תמרים למשודכת הנז' והגיעו התמרים ליד הר"ש הנז' ולא רצה בעל אמה ואמה של המשו' לקבלם והשיב הר"ש הנז' שבעל אמה של המשודכת יהודה אסולין הלך אצל הדיינים יצ"ו וכתבו לו פס"ד שיתן אברהם הנז' הקנס שעשו בראשונה והבת המשודכת לטוב בעיניה תהיה לאשה ונמצא זה אברהם הנז' אכל ולקה ושלם וכשקרא האגרת הביא אותה האגרת לפני הקהל יצ"ו וז' טובי העיר וקראו אותה קינים והגא והי ואמרו לו הקהל יצ"ו וז' טובי העיר שמא קלקלת מעשיך הגיד לנו איך היתה כזאת והתחיל לספר בראשונה כשהלך למ"ק לשדך הבת הנז' לבנו התנה עליו בעל אמה שלא תצא ממ"ק לעולם כ"א ע"פ ורצונה ויען יהודה אסולין הנז' ויאמר לאברהם הנז' שמא תשדך הבת ולא תקיים התנאי הנז' כמו שעשה יצחק אלבטאח שלא קיים שבועתו והוציאה בע"כ ויען אברהם הנז' ויאמר ח"ו לא תהיה כזאת בישראל וכרתו ברית שניהם שכ"א מהם שלא קיים התנאי יתן הקנס לחבירו:

ופעם ב' הלך למ"ק ונתתם לו זמן כשיגיע חדש כסלו צריך להודיע לכם באגרת שקבלו אנשי ביתו ואחיו כל התנאים ולר"ה הבע"ל יולך את בנו למח"ק לעשות לו חופה שם ולפני העדים כתב לכם האגרת הנז' ולענין אם לא הגיעה האגרת בזמנה מה הוא יכול לעשות וכששמעו הקהל את דבריו ודברי מגידי אמת שהיו מצויים עמו נפלו פניהם ארצה וכה אמרו כל עדת ה' בבעו ובמטו מנייכו בעשר לשונות של תפלה שתודיעינו ע"י שליח שמגיע לכם האגרת איך זה יודה בן אסולין השולה דגים מן הים עלתה על לבו לעשות כזאת שזה אברהם עשה כהוגן לקרב קרוביו להשיא יתומתו לבנו והכניס עצמו בסכנה ב' פעמים עד ששידך הבת הנז' לבנו וזה מנהג העולם ופוק חזי מאי עמא דבר ואפילו בזמן מרע"ה ושבעים זקנים כן בני יוסף דוברים אפי' הותרו השבטים לבוא זה בזה וידענו כי הקורא אומר זאת ראיות השוטים ועכ"ז מנהג הנכון שנהגו בני העולם ופשוט הוא זה וכבר שידך בהסכמת בי דינא יצ"ו ויודה בן אסולין לאו כל כמיניה לעקם דרכיו כנחש והעיקר בזה כי זה אברהם טען שאביה קבל קדושיה בחייו בפני עדים כשרים ופי' העדים ואינם מצויים בכאן. המעט לנו עון האשה בתאפילאלת שעדיין מחלוקת גדולה בין החכמים ז"ל כמחלוקת הלל ושמאי ועתה אליכם המצוה הזאת הכהנים חכמי הקהל והגבירים לדבר אל יודא להודיענו למה הכניס ראש במחלוקת גדולה כזו. וכי מפני שהוא בעל אמה או מפני שהוא אפוט' עליה מפי בי דונא יצ"ו או היא נתנה לו רשות לעשות לו קנסות בעדה ואם עשה מפני מה חזר בו, הלואי צעקה הנערה הנז' אי אפשי להנשא לשום אדם שאינו מן העיר הזאת אפי' בן גילה וכגון דא אמרי' נתבטלה התקנה למפרע ואם הגידו עדיו שהוא כדבריו שקיבל אביה קידושיה בחייו נקרב הדבר למשפט לפני דייני פאס יצ"ו שתלמידיהם אנחנו ומימיהם אנו שותים אם מיאון היא צריכה או תנשא לבן גילה כי כבר נתקדשה אבל עדיין לא נתחזק הקול וזה אברהם הוא בעינינו כאיש אמת ובעירינו כאן לווין בנ"א זה מזה ומשתתפים זה עם זה בלא שבועה ובלא קנין באין אומר ואין דברים ח"ו וזה הענין כמעט יצא קום בכל הארץ ובקצה תבל מליהם, ועתה הוסיף אברהם הנז' לספר שפעם הזאת השנית שהיה במ"ק בטלתם הקנסות הראשונות לפני כת"ר וכמה אנשים אחרים וקנו מיד אברהם הנז' אם הגיע הזמן למועדים הנז' ולא זימן בנו למ"ק שתנשא הבת לטוב בעיניה וקנו מידה ע"ז לפני כת"ר ובקשו הקהל לשאול ע"ז הענין לדייני פאס ולדייני מקנאס ישצ"ו ונתייעצו שלא לשלוח עד שתחזרו להם תשובה וחלילה לנו להסכים זולת הסכמתכם והתורה אמרה שמוע בין אחיכם. ואתם כהני ה' דיינים וחכמים וגזברים וגברים תעמדו ע"ז הענין אם חזר בו יודא ה"ן אסולין המ"ט ואם לא חזר תשלחו לנו נוסח הפסק וכיצד נתחייב ושלא תנשא הנערה הנז' עד שיודע לנו שנתחזק קול הקידו' או לא נתחזק זאת ועוד כשקראו האגרת לפני הקהל כתב בה הר"ש הנז' בל"ע משית להלהא ווקפתהום קדאם לחכמים וקאלולי אסרע מעאהום ויענו כל הקהל ויאמרו אם כון הלהא עדא שלום ובעל אמה ואפי' אם מתה לא תורישנה אמה ואם היו לה עבדים זקנים לא תמכור מפני שבח בית אביה. ואלו האנשים אברהם ן' יוסף ואחיו הם הקרובים שלה למשפחותם לבית אבותם ואמת אילולא צעקה הנערה לפני בי דינא יצ"ו ונתבטלו כל הקנסות שעשו למפרע מה כח ב"ד יפה וצריכים לחקור עידי הקידושין הנז', ועכשיו נשתלחה זאת האגרת ליד הקהל יצ"ו מפי כל קהלינו יצ"ו לעמוד ע"ע זה הם והדיינים יצ"ו וקראו לו זקני עירו ונתנו לו עצה ההוגנת לו ותשובתכם מהרה תצמח לחדש ניסן המכובד מש' והתענג ליצי' ולענין הק"ע אם היה אברהם הנז' אנוס בפעם הא' וב' אין כאן מקום בזה השעה לשלחם ושלמכון יסגא. וחתום כה"ר משה בכה"ר אברהם אלעסרי וכה"ר סאלם בן עטייא. וזאת היתה תשובת החכם הנז' אליהם קהל ועדה וישראל ק"ק קצר אשוק ועילא מנהון החכם כהה"ר משה אלעסרי וכה"ר סאלם ן' עטייא י"א שלם שלם דלא פסיק טעמא מבינייהו אינהו ואביזרייהו הנה חרדתם אלינו את כל החרדה הזאת בשני כתבים הבאים כאחד מחכמיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל הם יצאו נצבים כעוברים ומתעברים על ריב לא להם החכם בחכמתו מאיים ומגזים לאמר אביה קיבל קידושיה והגבור בגבורתו לרכוב אניות ולדרוך בציות והעשיר בעשרו יענה עזות ללבון לבנים וימהר לשפוך דם ואנחנו לא נדע איך לא חשו לקמחייהו ובושנו מאד מדבריהם אם מאשרי העם ושוטריו כך מה יעשו אזובי קיר: ועתה אין ועתה אלא תשובה הלא תדעו כי זה אברהם ן' יוסף ה"ן אביטבול איהו דאפסיד אנפשיה העביר המועד בפעם א' שעשו זמן החופה לג' שנים משנת התקכ"ד והוא לא בא עד תשרי משנת התקכ"ט ונתחייב בקנס כפי הדין ועכ"ז עשו לפנים משוה"ד והרויחו לו זמן החופה לאלול ע"מ שישלח לה סבלונות לסוף כסלו הר"ל וקיבל אנפשיה בכח הקוש"ח שאם לא ישלח הסבלונות לסוף כסלו שאיש על מקומו יבא לשלום והרי עבר הזמן ולא שלח ומה מבקש עוד, ועם היות ששלח אגרת כמתנצל שלא מצא ציר נאמן לאו כל כמיניה והי"ל להשתדל בכל עוז לקיים שבועתו חיפוש מחיפוש וירבה שכר השליח עד שיגיעם בזמנם ובודאי דמן השמים עכבוהו. ומה גם שבזאת הפעם רמי חיובא עלי דידיה לבד ולא נתחייב שום א' מקרוביה בעדה שהרי הוא שפנה אליה עורף ולא פנים. ובאדר ב' נתעורר מתנומתו ושלח גוי א' ובא הגוי ואמר להרשב"ח שיתן לו סך ק'ס -י'ם לקנות בהם הסבלונות ורצו לעקל המעות לקנס ומשום ברית האחוה לא הניחם הר"ש הנז' ובאו ועמדו לפנינו ותבעו ממנו שורת הדין וכתבנו להם שאיש על מקומו יבא בשלום והסכימו החכמים השלמים הדה"מ רבני פאס יע"א, ומה מקום לדברים הדברים אלה הדברים אשר דבר משה וגזר אומר שלא תנשא הנערה עד יודע מה יהיה מקול הקידושין. ומי בער ולא ידע אשר מלאו לבו לשאת נגד עיניו דברים שאין בהם ממש, והתימה על עצמו איך עשה ממש משיחת חולין ולא ידע להשיב מה נפשך ממי קיבל אביה קידושין אם מהמשודך הרי בחיי אביה לא הגיע לכלל שנים ואפשר שהיה מוטל בעריסה לפי הנשמע והוו קידושי קטן שאינם כלום כמ"ש מר"ן באה"ע סי' מ"ד ואם אביו הוא שנתן קידושין בעדו לא מצינו שנתנה תורה רשות לאב כ"א לגבי הבת ולא לגבי הבן ואי ארצויי ארצי קמי בריה ושתק הבן והלך האב וקידש שכתב מר"ן בסי' ל"ה ס"ה בשם יש מי שאומר דהוו קידושין הרי כתבו הבאה"ט בשם תשו' ב"י בסי' ט' דדוקא בבן גדול אבל בבן קטן אפילו מינהו שליח בהדיא לאו כלום הוא דקטן לאו בר שליחות הוא ודברים ברורים הן להפיץ ולהדיח אותן הקידושין תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם ותלך ותנשא לכל גבר דיתצביין ואין דובר אליה דבר, ומעתה אין צריכין לדברי העדים שאמר שיש לו שאפי' יבואו ויגידו שקיבל אביה קדושיה לאו כלום הוא וכתותי מכתת שעורייהו ומה שאתם מרחיקין את קרוביה ומקריבין עצמכם ומדברים סרה נגד בעל אמה מאחר שאמה קיימת מי הוא זה קרוב יותר ממנה ושלשה שותפין יש באדם אביה ואמה והקב"ה ומצינו לרז"ל שאמרו יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ולא הזכירו שאר קרובים והבעל כאשתו, וא"ץ להאריך לדחות דברים דחויין מעיקרו, הח"פ צפרו בכ"ד למ"ט מוני'ם משנת אם יתן את כל הון ביתו לפ"ק וחתום החה"ש ודו"מ כהה"ר ישועה אביטבול הנ"ל ונתקי' לנא חתי' כדחזי וחתי' הכא תמ"ת וקיים:

אהרן אפרייאט ס"ט אברהם בלא"א יעקב אציני סי"ט ובאלול התקכ"ט ליצי' שנה הנ"ל בא אברהם הנז' למחז"ק והביא את בנו עמו וחזר לאיתנו לתנאו הראשון וביקש מקרובי הבת להחזיר הדבר לכמות שהיה וע"ז נתעצם הריב ביניהם וקרבו ויאתיון לדין לפני ואחרי שמוע דבריהם נומיתי לו שלא מצינו שתנשא הבת לקרוביה בע"כ ואפי' בתוך זמן השידוכין אם היתה חוזרת בה אין עליה אלא חיוב קנס בעלמא ועכשיו שהוא העביר המועד מה מבקש עוד, חזר עוד ואמר נקרא לנערה ונשאלה את פיה ואם לא תחפוץ לא אוסיף בדבר הזה עוד, ובאה הבת הנז' לפנינו ואחר דברנו על לבה למה היא מרחקת עצמה ממי שהוא קרובה אז צעקה הנערה אי אפשי בו ואין אני והוא יכולים לדור בכפיפה א' ותבך ותתחנן לפנינו להעביר את מחשבתו מעליה, והיה כראותו שהעלה חרס בידו תלה עצמו בנושא חמור לעגן את הבת הנז' בהבל פיו שנתן קידושין לאביה בעד בנו ויש לו עדים ואינם מצויים כעת, ונומיתי לו שכבר פתחנו שער תשוב'ה לחכמי עירו שאין ממש באותן קידושין אפי' יבואו עדיו ויגידו כדבריו דמי הרשה אותו לקדש לבנו והוא עדיין קטן אינו יודע בין ימינו לשמאלו, והשיב דהוא הרשה את עצמו דבנו ברשותו הוא כיון שהוא קטן ובידו לקדש לו. ועם שהשבתיו שהבל יפצה פיהו דבבת הוא דזיכה לה רחמנא ולא בבן עכ"ז הקשה את רוחו ואמץ את לבבו ובקש לתת לו זמן עד ערב חנוכה הר"נ ונשח"ך שאם לא מצא מקום לקיים הקידושין ההם בתוך הזמן הנז' שלא יוסיף להעלות דברים האלו על שפתיו ולא יזקק להם כל עיקר:

והנה אנחנו התמהמהנו עד שעבר הזמן הנז' ועתה חזרנו על כל המקרא שואלין ודורשין לחקור היטב בטיב אותן קידושין הלכה למעשה אם אמרו לעשות עושין ואי איכא למיחש חוששין, ואנכי תולעת עם שאין ידיעתי מכרעת רואה אני שאין כאן בית מיחוש לאותן הקידושין אפילו אם היה במציאות שהיה הבן גדול בשעה שקידש לו אביו. ולא מבעיא לדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דסוברים בקטנה שקדשה עצמה בלא דעת אביה דאינו כלום אפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין והיא סברא קמייתא שהביא מר"ן בסתם בא"ה סי' ל"ז סי"א דכ"ש הוא בהיכא דאמר האב מיקדשא ברתך לברי דלא יועיל ריצוי דבן לאחר הקידושין שקדש לו אביו ואינם כלום, אלא אפי' לדעת הרא"ש ורש"י וסיעתם דסברי דאם נתרצה האב כששמע הוו קידושין למפרע והיא ס' הי"א שהביא מר"ן שם מודים הם בנתרצה הבן דאינו כלום דהכי איתא בגמ' קידושין דמ"ה ע"א בעובדא דהנהו תרי דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהיב ליה לחבריה אמר מיקדשא ברתך לברי אמר רבינא אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב. שמא נתרצה הבן לא אמרינן וסיים הרא"ש דגבי בת אם נתרצה האב הויין קידושין למפרע אבל בבן אפי' נתרצה הבן אח"ך אינו מועיל דצריך לעשות את אביו שליח, וטעמא דמלתא פירש"י ז"ל דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו וכו' אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות אב לקדש לו אשה שלא בשליחותו יע"ש הרי דבמיקדשא ברתך לברי אפי' אם היה הבן גדול לכ"ע אינם קידושין ולא מהני ריצוי דלאחר קידושין וצריך לעשות את אביו שליח דהכי פריך תלמודא התם ודילמא שליח שוייה ומשני לא חציף איניש לשוויי לאביו שליח. נלמד דהיכא דחזינן דחציף ושוי לאבוה שליח מהני, ואי נמי לא שוייה שליח אם גילה לו דעתו שחפץ באשה פ' והלך וקידשה לו נמי מהני דפריך התם ודלמא ארצויי ארצי קמיה ופירשו רש"י והרא"ש ז"ל ודלמא ארצויי ארצי בן קמי אביו וגילה לו דעתו שחפץ באשה פ' והלך וקידשה לו דכיון דחפץ הוא בה וזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכייה הויא מטעם שליחות דנעשה שלוחו מאיליו והוי כאלו עשה את האב שליח לקדשה לו יע"ש, הא קמן דדוקא בהיכא דעשה הבן לאביו שליח או שגילה לו דעתו שחפץ באשה פ' והלך וקדשה לו הוא דהוו קידו' והיא סברת היש מי שאומר שהביא מר"ן בסי' ל"ה ס"ד אבל אי ליכא חדא מהני תנאי אלא שהלך האב מעצמו וקידש לבנו בלתי שליחות וגילוי דעת הבן אפי' נתרצה הבן לאת"ך לא הוו קידושין דכל היכא דלא שוייה שליח ולא גילה לו דעתו שחפץ בה חובא הוא דקא עביד ליה ואין חבין לאדם אלא בפניו, דאי זכות הוא המקדש לבנו מעצמו לא הוה פריך תלמודא ודלמא שליח שוייה וכו' ודלמא ארצויי ארצי וכו' דבלא מינוי שליחותו ובלא גילוי דעתו נעשה שלוחו מאיליו כיון דזכות הוא לו וזכייה מטעם שליחות ואין לומר כיון דגילה דעתו לבסוף שחפץ בה גילה סופו על תחלתו דזכות קעביד ליה וזכין לו שלא מדעתו דכבר הביא הרב הנמוק"י ביבמות בסוף פ' האשה שהלכה תירוץ הריטב"א בשם רבו ע"ז דמלתא דהוי חובא אע"ג דלכי יודע אמר ניחא לי אין זוכין לו למפרע יע"ש, הרי הוכחנו דהמקדש לבנו מעצמו בלתי שליחות וג"ד הבן חובא הוא דקא עביד ליה ואין חבין לו אלא בפניו:

ומעתה נחזי אנן במאי הוי חובא המקדש לבנו דלכאורה נראה דזכות הוא דקעביד ליה וזכי ליה שלא מדעתו דהא ודאי ליתא דאף את"ל דאיכא שום צד זכות במקדש לבנו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה וכו' בקש ותמצא טובא כמה וכמה מצדדי החובה, חדא חובת הוצאות דמתחייב לה בשאר כסות וכמה מילי דמתחייב הבעל לאשתו, ועוד איכא נמי חובא דנאסר בקרובותיה דכה"ג חשיב תלמודא חובא בגיטין די"א גבי שחרור העבד דחשיב ליה ר"מ חובא משום דפוסלו מן התרומה אם עבד כהן הוא ואם עבד ישראל משום דמפסי' משפחה כנענית ואף רבנן לא פליג אר"מ אלא משום דליכא טעמא אחרינא דעבד שאני דבידו לפוסלו בדשקיל ד' זוזי מישראל ומקנהו לו מפני שהוא קנינו הא לאו האי טעמא מודים הם דשחרור דעבד חוב הוא משום דפוסלו מן התרומה אם עבד כהן ואוסרו בשפחה אם עבד ישראל, ה"נ חשבינן חוב למקדש לבנו משום דאוסרו בקרובותיה, ועוד דאעיקרא דמלתא גברא איתיה באם לא יחפוץ לקחת זו יותר מזו כי חילוקים ושנוים רבים בין הנשים בצביונם ובקומתם ובמראיהן ובטבען וביחוסן, דאין כל הנשים נסקרות בסקירא אחת דנימא בקחתו אחת מהנה מן הבא בידו ימלא חפצו ותאותו, ושמשון יוכיח אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ופשוט הוא וכה"ג חשיב תלמודא בקידושין דמ"ב ע"א אהא דרב גידל מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא א' נשיא א' ממטה תקחו לנחול את הארץ, ופריך תלמודא ותסברא זכות היא הא חובה נמי איכא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניח"ל בבקעה ואיכא דניח"ל בבקעה וכו' ה"נ איכא דניחא ליה באשה זו ולא ניח"ל בזו ומינה נמי דכל היכא דאיכא צד חובה אין משגיחין בצדדי הזכות ומכריעין הדבר לכף חובה מדקתני הא חובה נמי איכא:

אסיקנא דבמיקדשא ברתך לברי אפי' אם היה הבן גדול בשעת הקידושין כל שקדשה האב מעצמו בלי שליחות וג"ד הבן תחלה לא עשה ולא כלום דחובה היא דקא עביד ליה ואין חבין לאדם אלא בפניו. אבל בהיכא דעשאו שליח או שגילה לו דעתו שחפץ בה אז אמרינן זכות הוא דקעביד ליה וזכין לאדם שלא בפניו דנעשה שלוחו מאיליו וכאלו עשאו שליח דזכייה הוי מטעם שליחות כדאמרי' לעיל בשם הרא"ש ורש"י ובכמה דוכתי מפרש"י ותוספות דזכייה מטעם שליחות ועיין קידושין דכ"ג ובתרא דקנ"ו וחולין דפ"ג, וכן נמי מוכח מסוגית הגמ' מציעא די"ב דקאמר התם דחצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות גבי גט דחובא הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו: גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו, ופרש"י ולא גרעא משליחות דא"נ לא איתרבאי מונתן בידה הוה נפיק לן חצר משליחות וגבו מתנה דזכות הוא זכין לו לאדם שלא מדעתו ושלא בפניו דאנן סהדי דניחא לה שתהא שלוחה ע"כ ע"ש:

אלא שיש לדקדק ע"ז מסוגיא דקידושין דע"ב דאמ"ר גידל מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא א' נשיא א' ממטה תקחו לנחול את הארץ ופריך תלמודא והא הוו נמי קטנים [בנוחלי הארץ] ולאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דרבה בר רב הונא א"ר גידל מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא א' וכו' ופרש"י אלא ההוא לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין לאדם שלא בפניו הוא דאתא דקטנים כשלא בפניו דמי וכיון דחלוקת הארץ זכות הוא להם היתה חלוקתה חלוקה עכ"ל, ואי זכייה מטעם שליחות כדאמרי' כיון דאדחי' לה ההיא ילפותא קמייתא דשליחות משום דהוו קטנים בנוחלי הארץ ולאו בני שליחות נינהו מה מקום להביא עוד ההיא ילפותא דזכיה דכיון דזכיה מטעם שליחות אכתי איכא למפרך כדפריך לעיל משום דהוו נמי קטנים דלאו בני שליחות נינהו ומינה דלאו בני זכיה כיון דזכייה מטעם שליחות:

וי"ל דאיתא במציעא סוף דע"א דקטן אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכיה מדרבנן ופסקה מר"ן בחומ"ש סי' רמ"ג סי"ח וא"כ אף דאידחיא לה ההיא ילפותא דשליחות משום דהוו נמי קטנים דלאו בני שליחות שפיר מייתי ילפותא דזכיה דעכ"פ אף דהוו קטנים אית להו זכיה מדרבנן וקרא אסמכתא אבל לעולם זכיה מטעם שליחות:

והשתא דאתינא להכי נימא דבנ"ד לא שייך שליחות הבן וג"ד, חדא שכן מוכח מטענת האב שטען לקיים הקידושין שנתן בעד בנו משום דעדיין ברשותו הוא ובידו לקדש לו, מוכח מדבריו דמעצמו הלך וקדש לו בלתי שליחותו וג"ד דלשטותיה אזיל דבן נמי ברשותו הוא ובידו לקדש לו, וכיון דמוכח מדבריו דמעצמו הלך וקדש תו לא מהימן למימר בשליחות הבן הלך וקידש או בג"ד, ולא מבעיא לדעת הראב"ד והר"ן וסיעתם דסוברים דצריך עדים במינוי האיש שליח לקדש לו אשה ומינה דבג"ד נמי בעינן עדים שיגלה דעתו בפניהם וכמ"ש הב"ש סקי"ב בסי' ל"ה, אלא אפילו לס' הרמב"ם וסיעתו דסוברים דא"צ עדים וכמ"ש שהביא דבריהם מר"ן בסי' ל"ה ס"ג בנ"ד דמוכח מדבריו דמעצמו הלך וקדש תו לא מהימן לומר בשליחות הבן הלך וקדש, ועוד כיון דבנ"ד הבן יושב בעיר קצר אשוק והבת פה צפרו יע"א ומעולם לא ראו איש אחיו היאך שייך שיגלה דעתו שחפץ בה וישרה בעיניו והוא לא ראה אותה ולא הכיר בה מעולם:

והנה כל מאי דכתיבנא הוא אפי' אם היה במציאות שהבן גדול אבל בנ"ד שהיה הבן קטן בחיי אבי הנערה שכן מוכח מדברי אביו ומיודעיו ומכיריו ומלתא דעבידא לאגלויי היא דתסגי בגילוי מלתא בעלמא ואנן נוכל להוכיח בראיה ברורה שהיה הבן קטן בחיי אבי הנערה ממה שאנו רואין שזמן כתובת אמה של היתומה הנז' כשנשאת לבעל הב' היה בי"ז באב משנת התק"ך ליצי' ובאלול התקכ"ט שבא אברהם הנז' והביא את בנו עמו עדיין לא נראו בו סימני גדלות הנראין לעין כלל וכפי ראות עינינו נוכל לשער שהיה הבן כעת בן י"ג שנים מ"מ צא וחשוב מזמן הכתובה שהוא אב התק"ך עד אלול התקכ"ט הוי ט' שנים וימי מיגר אלמנותה של האלמנה היו שנה וחצי הרי עשרה שנים ומחצה נמצא לפ"ז אף אם נאמר שהיו הקידושין הנז' סמוך למיתתו ממש כשנוציא משנותיו של הבן הנז' שהם י"ג שנים מ"מ העשרה שנים וחצי הנז' יהיה הבן באותו מצב מוטל בעריסה עדיין בן ב' שנים ומחצה ואף אם נפליג ונאמר שבאותו מצב שבא לפנינו דהיינו באלול תקכ"ט היה הבן הנז' בן כ"ג שנים ומחצה כשנוציא מהם עשרה שנים ומחצה יהיה הבן בחיי הנערה בן י"ג שעדיין קטן מיקרי דבציר ליה יום א' ואחר שכן היה הבן קטן בחיי אבי הנערה אפי' עשה לאביו שליח בפי' לאו כלום הוא דאין שליחות לקטן לא הוא עושה שליח ולא הוא נעשה כדאמרי' לעיל ופשוט הוא בכמה דוכתי ופסקה מר"ן בחו"מ סי' קפ"ח ואי מטעם זכיה ניתי עליה דאמרי' לעיל דאית ליה זכיה מדרבנן אע"ג דלית ליה שליחות ונימא דהוו קידושין מיהא מדרבנן זה אינו דבמידי דהוי זכות הוא דאמרינן אית ליה זכיה ולא במידי דהוי חובה ובקידש לו אביו אסיקנא לעיל דחובא הוא דקעביד ליה ולא זכותא:

אלא שראיתי דבר מבהיל הביאו מוהריק"ו בשורש ל' וז"ל מ"כ שר' נתן המכרי שאל מרבינו יצחק בר יהודה על בן י"א שנה שקידש לו אביו אשה בטבעת ועדים אם ימאן צריכה גט או לא והשיב שצריכה גט שמצינו בכל מקום שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו עד ועוד מאחר שלא מיחה בקידושי אביו עד י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וקיבל ולאחר מכאן חזר בו ואינה חזרה ואינה יוצאה בלא גט שלא יהיו בנות ישראל הפקר ואין לפקפק באיסור א"א עכ"ל ומרן בב"י סי' מ"ג הביא דבריו וכתב עליו ודברים תמוהים הם ע"כ, ולא הוצרך מר"ן לפרש במה הם תמוהים דדבר הלמד מעניינו הוא שהוא היפך דברי כל הפוסקים שהובאו בית יוסף שהרי לדברי הרב הנז' חשיב זכות המקדש לבנו וזה היפך מאי דאסיקנא לעיל בראיות ברורות מהתלמוד ומהפוסקים ועוד דסובר הרב הנז' דריצוי דבן מהני לאחר הקידושין ולא כן דעת כל הפוסקים כנ"ל ובפרט ששלשה עמודי הוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם נתנבאו בסגנון אחד דלא מהני ריצוי דבן אחר הקידושין אפי' היה הבן גדול וכ"ש בקטן וגם מוהריק"ו עצמו שהביא דבריו כתב שנחלקו עליו ר"ש בר שמשון ורבינו קלונימוס איש רומי:

והנה לכאורה נראה דכיון דהוי מילתא דאיסורא ובפרט חומרא דא"א וגברא רבה אמר מילתא המחמיר לחוש לדבריו ולהצריכה גט תבוא עליו ברכת טוב: וכד דייקינן שפיר נראה דאף לדברי הרב הנז' לא הוו קידושין אלא מדרבנן דכיון שהיה הבן קטן בשעת הקידושין וע"כ מאי דחשיב להו הרב קידושין מטעם זכייה דזכי ליה אביו שלא מדעתו ואע"ג דזכייה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן כדכתבינן לעיל הא אמרינן דאע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן וא"כ מהאי טעמא הוא דחשיב להו הרב הנז' קידושין משום דזכין וכו' וזכייה דקטן היא מדרבנן וכיון דהוי מלתא דרבנן אפי' לדבריו למה נחוש לדבריו להחמיר חומרא שהיא נגד הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים והלכה רווחת דבמידי דרבנן הילך אחר המיקל ולמה נצריך אותה גט לפוסלה מן הכהונה משום ריח הגט חנם ולהשיאה שם רע שהיא גרושה ונמצאו הכל בדילים ממנה ואין קופצין עליה כמו שקופצין על הבתולה והמחמיר בזה נראה שאינו אלא מן המחמירין:

שבתי וראה דבנ"ד יודה גם הרב הנז' שכן הביא חוט המשולש בטור השני שאלה י"ב בנדון כזה שהיו הקידושין בכוס של יין וכתב בשם מהרשד"ם דיודה הרב הנז' בנדון זה דע"כ לא קאמר הרב הנז' התם אלא לפי שהיו הקידושין בטבעת וכשהגדיל הבן דאיכא למימר שמא נתרצה הוו הקידושין בעין. אבל בנדון זה שהיה בכוס של יין דבשעת חלות הקידושין דהיינו כשהגדיל הבן אין הקידושי' בעולם פשיטא דמודה הרב הנז' דלא הוו קידושין כלל עכ"ל:

ומינה דבנ"ד נמי שהיה הבן קטן בשעת הקידושין וכשהגדיל הבן דאיכא למימר נתרצה וחיילי הקידושין למפרע הרי באותה שעה אין אביה בעולם וביד מי יחולו הקידושין אפי' אם היו קידושי טבעת וכיוצא כיון שכבר נפטר אביה אשר לו נתנו הקידושין, ועוד זאת אדרש דבנ"ד אדרבא מן הראוי הוא להפך בכל הצדדין וצדי צדדין בזכות היתומה הנז' להקל ולא להחמיר, יען דאיכא ידים מוכיחות שזה אברהם הנז' אין בפיהו נכונה הוות בקרבו והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו וכל מגמתו והשתדלותו בנישואי היתומה הנז' לבנו אינו אלא לחפות על עצמו במה שירש משכנות לאלו מקרקעי ומטלטלי המגיעים בירושה ליתומה הנז' מצד אביה וחושש הוא כי תנשא לאיש זר יעמוד כנגדו ועצם כחו להוציא בולעו מפיו וכאשר ראה שלא עלתה בידו תלה עצמו בהני בוקי סריקי ובא בתחבולות ומהתלות ופרש רשת ליד מעגל לאמר שנתן קידושין לאביה בעד בנו וידע בנפשיה כי ציד בפיו לצוד את הבריות והרבה פתאים למקום יצודם בחרמו וגורם במכמורתו להעיד שקר וברוך מפר מחשבות ערומים אשר הפר את מחשבתו וקלקל את עצתו עד שלא מצא מקום חלות לאותם הקידושין שאפי' יביא עדים שיעידו כדברים האלה אין ממש בעדותן:

זאת תורת העולה ממה שכתבנו שאפי' יבואו עדים ויגידו כדבריו שנתן קידושין לאביה בעד בנו אפי' אם היה במציאות שהיה הבן גדול באותה שעה ונתרצה אח"כ כששמע לא הוו קידושין וכ"ש בנ"ד שהיה הבן קטן שהקידושין הללו בטילין שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין ותלך הבת הנזכרת ותנשא לכל גבר דיתיצביין באין אומר באין דברים וכבר נשתדכה לאשר רצתה נפשה, יוצר האדם יגמור בעדם, ויעלה זיווגם יפה וידגו לרוב בקרב הארץ כי"ר וצור ישראל יצלינו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות אכי"ר: הצעיר ע"ה ישועה בכמוה"ר יצחק אביטבול ס"ט עוד היום בא זדון ויבא רוגז רוגזו של יוסף ואברהם שב למקומו, הנ"ו חוזר וניעור בפ"ה ש"ח לאיסור במ"ה שהוא עורר ונוקף עוד להקים דגלם של הקידושין הנז' לעיל אחרי נפלם ותחל רוח לפעמו שחזר על ענין ראשון שב על קיאו ולא שת לבו על דברת שבועת האלהים הנז"ל ופרק עולה מעל שכמו ויהי בשלח בתשרי התקל"ב שטר קבלת עדות בהוסף שמו שם שם לו חילוף הדברים ומשנה ראשונה ל'ו זזה ממקומה הפוך בה והפוך בה בשנותו את טעמו, אמרתי אספרה כמו אות באות תיבה בתיבה בכתבו וחתמו וז"ן במותב תלתא כחדא הוינא יתבין ואתו קדמנא תרי סהדי כשרים שאין להם שום יחוס של קורבה כלל והעידו בתע"ג אחר האיום והגזום באם לא יגיד וכו' שהיו מצוים עם אברהם ן' יוסף ה"ן אביטבול הנק' ן' ימון בעיר צפרו יע"א והיו העדים הנז' עם אברהם הנז' יושבים יחדו ושלח אברהם הנז' אחרי כלתו שמחה בת מסעוד ה"ן אביטבול שהיתה משודכת לבנו יוסף ן' אברהם הנז' ובאה שמחה הנז' ונטל אברהם הנז' מכיסו שני מטבעות הנק' דרהם כסף מזוקק ונתן אותם לשמחה הנז' ואמר לה הרי את מקודשת ליוסף בני בהם וקבלה אותם שמחה הנז' וביררו העדים הנז' בעדותם שהבינה שמחה הנז' שהמטבעות לשם קידושין קבלה אותם והיתה העדות ביד העדים ולא נמצאו יחד עד שנזדמנו עכשיו יחד וקבלנו עדותם כראוי ולשלא תהיה האמת נעדרת ח"ו דברים העומדים ברומו של עולם ובנ"א מזלזלים בהם כתבנו וחתמנו תמ"ת והי"ז לפנינו בעישור ראשון לחדש אלול המרוצה משנת אשרי"ך ישראל לפ"ק פה אתזר דמארע מלווייא וקיים עכ"ל, וחתו' אברהם ן' יעקב ן' חיון ומסעוד ן' משה ה"ן נחמני וקיים:

אברהם בלא"א יששכר ה"ן אצבאן ס"ט אברהם אדהאן סליט"א שבקיה לטחי תפל דמנפשיה נפיל כי יפול הנופל ויתר ממקומו גילה סופו על תחלתו כי אין בפיהו נכונה, ועולה ל'ו נמצא בשפתו, והרי הוא כמעיד עדות שקר בעצמו וה'ן העדים נעשים זוממין עד שיזומו. אשר לכדם ברשתו וצדם בחרמו, יעטוף שית חמס למו, ודינא יתיב יפלס נתיב' דבר וטעמו, ושקל בפלס הורי'ם, שכל דבריו בסיקרא אחת נסקרים ובהבל אנוש אינמו ונמצא בכדי הפך במיליה, ואפוכי מטרתא למה ליה. בהעמיקו מחשבת זממו וזה וזה לא יעלה בידו ולא יחרוך רמיה צידו. ומי מלא ימסו למו וה' אמת ינחני במעגלי צדק למען שמו:

וראשית הגש לבוא אל הנדון אומרה שאף אם היה במציאות שהיו הבן והבת הנז' גדולים בשעת הקידושין כיון שהאב הוא שנתן הקידושין בעד בנו בלתי שליחות הבן ובלא ג"ד לא הוו קידושין ובהא סלקינן ובהא נחתינן לעיל בסמוך והוכחנו מדברי הפוסקים וכל הנביאים פה אחד דנתרצה הבן לא אמרינן וריצוי דלאחר הקידושין לא מהני ולא מידי ודלא כסברת ר"י בר יהודה שהביא דבריו מוהריק"ו דלית מאן דחש ליה כאמור לעיל. והן עתה בעומדי בענין זה ומדי דברי בו אורו עיני שראיתי תשובת שאלה למר"ן הק' בתשובותיו סי' ז' שהביא דברי ר"י בר יהודה הנז' ודחה אותם באמת הבנין מסוגית התלמוד המובאים לעיל וממקומות אחרים וכתב שאיזה תלמיד טועה כתבה ותלה עצמו באילן גדול ר"י בר יהודה המפורסם. או שאותו תלמיד היה שמו ר"י בר יהודה ואינו ר"י בר יהודה המפורסם וח"ו מלטעות בזה אפי' קטן מקטני קטני תלמידי תלמידיו וכבר מצינו שכתב הרשב"א כיוצא בזה על תשובה שנמצאת דהיתה דלא כהלכתא וכדאמרינן פ"ב דיבמות לאו מר בריה דרבינא חתם עלה ואעפ"י שמוהריק"ו הביא תשו' זו דר"י בר יהודה לאו כיפי תלה לה וכו' אפשר לומר שבעל תשובה זו יהיה מי שיהיה לאו מדינא קאמר אלא לאותו מקום שאירע בו ההוא עובדא שהיו עמי הארץ הורה כן שלא יזלזלו באיסור אשת איש והכי דייק לישניה שכתב שלא יהיו בנות ישראל הפקר ואין לפקפק באיסור א"א וכו' הילכך לית דחש להא דר"י בר יהודה אפי' בבן גדול וכ"ש בבן קטן עכ"ל מר"ן בתשובתו הרמתה יע"ש. גם מהרשד"ם בשאלה ה' דחה דברי ר"י בר יהודה הללו מהלכה וכתב שאין לחוש להם כלל:

ואנן בדידן הוספנו לעיל לקח טוב דלא מצי תו האב למימר דבשליחות הבן וג"ד הוא דעביד כיון שכבר טען טענה דמוכח מינה דמעצמו הלך וקידש אינו חוזר וטוען. וגם לא שייך ג"ד הבן שחפץ בה כיון שלא ראו זא"ז ודייק ל' הרא"ש שהעתיק מר"ן בסי' ל"ה ס"ד שגילה לו דעתו שחפץ באשה פ' יע"ש:

משמע דביודעה ומכירה קאמר ואין צריך לכפול הדברים שכבר אמורים לעיל קחם נא אלי מהתם להכא ועל של עתה באתי אל הנדון ורואה אני שהוא בא להוסיף תת כח בקידושין הנז' בשנותו את טעמו ואדרבא מגרעות נתן לקעקע ביצתן. דהשתא הוו תרתי לריעותא. חדא מצד המקדש שאביו הוא שקידש בעדו ולאו כלום הוא כדאמרן, ועוד מצד המתקדשת דהויא קטנה כמו שיש בידו ק"ע משע"ך שיודעים נאמנה שהבת הנז' נולדה ביו"ט אחרון של חג ואביה נהרג בז' אדר של השנה הבאה אחריה וכמו שנה וחצי ישבה אשתו במיגר אלמנותה ואח"ך נשאת להבעל השני ומדאשכחן שזמן כתובתה כשנשאת לבעל הב' הוא בי"ז בתמוז התק"ך אמור מעתה שהריגת אביה היה בז' באדר התקי"ד ולידתה של הבת הנז' היתה ביו"ט אחרון של חג שהוא כ"ג בתשרי התקי"ח והנה כל ביאותיו שבא אברהם הנז' לצפרו שלשה המה באלול התקכ"ד זו ביאה ראשונה ובתשרי התקכ"ט זו ביאה שניה והג' שהביא בנו עמו באלול התקכ"ט כמו שמסודרים לעיל:

ואחר שמקבלי העדות הנז"ל לא פירשו באיזה זמן נתן לה הקידושין צריכין אנו להכניס כל השלשה זמנים הנז' בגדר הספק והיותר מאוחר הוא אלול התקכ"ט ואף אם נאמר שבו בפרק נתן לה הקידושין אכתי קטנה הות שעדיין לא השלימה י"ב שנים שבכ"ג בתשרי התק"ל אז תמימות תהיינה הי"ב שנים שהרי לידתה היתה בכ"ג בתשרי תקי"ח כאמור וכ"ש דליכא לספוקי שיתן לה הקידושין באלול תקכ"ט שהיה ביניהם ריב ומדון בו בפרק ושעת ביעור שאני דכל עצמה מחזרת עליו לרחק ולא לקרב ואיך תקבל ממנו הקידושין וכ"ש שקודם בואו בזמן הנז' שלחו חכמי עירו ענין הקידושין הנ"ל ואחרי בואו היה מערער על הקידושין שכבר נתנו, נקוט מיהא בידך שבזמן הנז' דהיינו אלול התקכ"ט ליכא לספוקי בו כלל ולא נשאר בספק נתינת הקידושין הנז' אלא הב' זמנים אלול התקכ"ד ותשרי התקכ"ט שבזמן המאוחר מהם לא הגיעה לי"א שנים. ואחר שכן הוי מקדש קטנה יתומה דאפילו אם היה הבן גדול וקדשה הוא עצמו במיאון תסגי לה ואין מיאון גדול מהנעשה לפנינו באלול התקכ"ט כנ"ל שבאה לפנינו בוכה ומבכה וצעקה הנערה לבל תלכד ברשת זו טמנו לה ובפירוש אמרה אי איפשי בו וכו' ככתוב לעיל, ומה גם שהלכה ושדכה עצמה לאחר דשידוכיה הן מאוניה כמו גבי קידושין שכתב מר"ן בסי' קנ"ה ס"ג דמאי שנא:

ובר מן דין אפי' אם לא היה המיאון הנז' ולא היו הקי' ע"י אביו אלא ע"י עצמו והוא גדול לא עשה ולא כלום משום דהוו הקידושין שלא לדעת אמה או קרוביה אלא ע"י עצמה בלבד שהרי לא הוזכר בק"ע הנז' שהיו הקידושין הנז' במעמד אמה או קרוביה ולפי"ז אפי' מיאון אינה צריכה לדעת הגהות אלפסי פ' ב"ש שהביא מור"ם בהגה סי' קנ"ה ס"ב וסיים שם בהגהות הנז' דטעמא משום שאינה אלא כמפותה ופתוי קטנה אונס הוא והרי היא כמו שלא נשאת מעולם, ואפשר לומר דגם מר"ן סובר כן מדנקט והשיאוה לדעתה ולא נקט ונשאת סתם ועוד מדכתב בסי' קע"ה ס"ג גבי קטנה שזינתה לדעתה סברת האומרים שאינה נאסרת על בעלה באחרונה מטעם דפתוי קטנה אונס הוא וקי"ל יש ויש הלכה כבתרא. ומה גם הכא שכתב הב"ש עלה דההיא שהיא דעת רוב הפוסקים יע"ש, ואחר דסובר מר"ן גבי קטנה שזינתה פתוי קטנה אונס הוא, הוא הדין גבי קידושין קטנה וכדעת ההגהות הנ"ל: ומעתה אף שנראה מדברי הרמב"ם היפך ס' ההגהות הנ"ל שהרי כתב בפ"ד מהל' אישות הלכה ז' אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו' יע"ש, משמע דסובר דע"י עצמה בלבד צריכה מיאון מדלא נקט דעת אמה כלל, עכ"ז נוכל לומר כמ"ש הב"ש שם דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דסובר פתוי קטנה לא הוי אונס, וכיון דלא קי"ל כוותיה בהך בהא נמי לא קי"ל כוותיה. אלא שאין אנו צריכין לכ"ז שכבר נעשה מיאון הראוי וכ"ש שנוסף גם הוא שהרי הקידו' דחויין מעיקרן הן מכיון שנעשו ע"י אביו וכאמור לעיל: והשתא אין צורך לחקור אחר העדים הנז' ואחר מקבלי עדותם אשר העלימו שמותם והאריכו למעניתם בהגזמות ומלי דכדי שאין עסק למקבלי עדות בכתיבתם, שאפי' אם היו העדים הנז' עדי אמת עומדים באמונתם, ומקבלי העדות בלתי הדיוטות ונאמנים בשליחותם, הדין דין אמת שהקידושין הנז' בטלים וסערה תפיץ אותם והבת הנז' היא מוצאת לחירות והרי היא לעצמה בלתי לכודה ברשתם, ותלך ותנשא לבן זוגה. ישישו וישמחו ויציצו ויצמחו בחופתם. ופרו ורבו על הארץ ומלאה הארץ אותם כי"ר החותם בשנת זרע קדש מצבת"ה ליצי' ושריר ונהיר וקיים:

נאם ע"ה ישועה בכמוה"ר יצחק אביטבול הדין דין אמת שהקידושין הנ"ב בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין ואין להם על מה שיסמוכו מהנהו טעמי שכתב החכם הפוסק שלא נעשה האב שליח ולא ארצי קמי בריה שהרי בפירוש אמר האב אני הוא שהרשיתי את עצמי, וכל זה אפילו נימא שדברי האב והעדים צדקו יחדיו אבל כד דייקינן שפיר מצאנו ראינו שהאנשים בני בליעל שהם העדים סהדי שקרי נינהו שהרי נתברר לנו עפ"י החכם הפוסק שבפעם השלישית כאשר בא האב הנז' בא עמו א' מהעדים ושמע את האב אומר שהוא קידש את הבת הנז' בחיי אביה ואמר לו החכם שיביא עדים ולא ענה העד אותו דבר לומר שהוא עד וראה וידע שהבת הנז' קבלה קידושין אלא שהעיז איש רשע בפניו ובלשון הזה אמר ללחכם אידא הייא גיר לעדות מא נחיירו סי פיהא ועוד שהרי האב והעדים מכחישין זא"ז שאביה אומר שהאב הוא שקיבל קידושי בתו והעדים מעידים שהבת עצמה היא שקיבלה קידושיה לאחר מיתת אביה והאב עצמו אין בפיהו נכונה שהרי הוא בפעם שנית כשנתפשר עמהם וקצבו לו זמן אחר התנה על עצמו ואמר שאם עבר הזמן ההוא ולא בא שאיש על מקומו יבוא בשלום ותלך הנערה ותשדך עצמה לטוב בעיניה ומעולם לא הזכיר מענין הקידושין כלום ואם איתא שקדשה בחיי אביה מי התיר לה למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין והלא היא עדיין מחוסרת גט אלא ודאי שקר ענה האב הנז' גם העדים הנז' ואי שתקי שתקי ואם עודם מחזיקים ברשעתם יחולו על ראשם כל האלות הכתובות על ספר תורת מרע"ה והנערה רשאה ושלטאה על נפשה למהך להתנסבא דכל גבר די תצביין ולראיה ח"פ פאס יע"א באדר שני תקל"ב לפ"ק וקיים:

אליהו הצרפתי ס"ט מתתיה סירירו ס"ט משה בלא"א אברהם בן זמרה ס"ט שמואל אבן צור סי"ט אמת ויציב דלית כאן חשש קידושין וכמו שהרחיב הענין החכם הפוסק נר"ו והסכימו עמו בעלי תריסין ישצ"ו ומעתה והלכה והיתה לאיש אשר יחפוץ לקחתה, כ"ד גולה ונדח ח"פ פאס בזמן הנ"ל וקיים:

יהודה בלא"א אברהם קורייאט זלה"ה סי"ט:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה