אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן קמא
(השמטה מאו"ח) סוגי' דנכרי שהלו' פסחי' ל"א
לפי משמעות מסקלת הגמ' דבעי' שיאמר מעכשיו וגם הרהינו אצל הנכרי והרמב"ם ס"ד מחמץ ומצה סי' דבעי' עד שיגיע הזמן שקבע לו קודם פסח וכל הפוסקים חולקים עליו וכ' המגיד משנה דטעמו של הרמב"ם הוא למאי דקיי"ל לקמן דאמרי' הואיל ובעי מתשיל עלי' עובר עליו בב"י כ"כ כאן אם הגיע הזמן אחר פסח דבידו לפדותו ולסלקו בזוזי עובר עליו אף שאמר לו מעכשיו והרהינו ע"ש והר"ן תי' בזה דמחוסר ממונא ל"א הואיל ובחק יעקב הסביר הדבר יותר דוודאי הוי מחוסר ממון דמי פתי יסור הנה ליתן מעות בחנם כי החמץ אסור בהנאה וגם יעבור עליו בב"י אם יפדה אותו א"כ וודאי לא יעשה כזאת דלא שדי אינש זוזי בכדי ל"ש לומר הואיל אלא דלכאו' יש להקשות על סברא זו דאם יש מקום לחלק בזה אכ"ק מאי פריך אדרבא דקאמר מכאן ולהבא גובה ממתני' דנכרי שהלו' הלא י"ל ע"נ דהא עיקר טעמי' דרבא מכח הואיל ואילו הו"ל זוזי הוי מסלקו בזוזי לכך ס"ל מכאן ולהבא גובה דהתם וודאי אם יהי' לו מעות לא יניח להחליט נכסיו בפרט אם הם שוים יותר מהחוב משא"כ כאן בחמץ דוודאי לא יסלקנו בזוזי להפסיד מעותיו בחנם שיהי' אסור בהנאה דבכה"ג ל"א הואיל כו' א"כ י"ל דגם רבא מודה כאן דלמפרע גובה ומאי פריך וע"כ דליתא לסברא זו רק בכ"ע אמרי' הסברא דהואיל ומוכח כדברי הרמב"ם וק' אשאר פוסקים.
ונקדים תחלה ליישב דברי הרא"ש שכ' מסקנת הגמ' דבעי' מעכשיו והרהינו דאם לא הרהינו לא גרע מחמץ של נכרי באחריות הישראל אבל לא בעי' הגיע זמן קודם פסח דא"כ איך קאמר בגמ' דלאביי ניחא דמאחרי שהגיע זמן קודם פסח אין חילוק בין אביי לרבא כלל ע"ש ודבריו תמוהין לכאו' דאדרבא מה שהקשה על הרמב"ם י"ל בנקל דמאחר דעיקר טעמו של הרמב"ם מטעם הואיל א"כ וודאי י"ל דלאביי ניחא דעיקר טעם פלוגתי' הוא בזה אי אמרי' הואיל ואילו הו"ל זוזי הוי מסלקו לא חשיב ברשות המלו' וא"כ לאביי דלא ס"ל האי סברא וודאי א"ש משא"כ לרבא שוב מצאתי בפר"ח שעמד בזה גם בלא"ה הרמב"ם פ' שפיר לפי האמת להלכתא דקייל"ן הואיל אבל באמת יש בזה פלוגתא דתנאי ואמוראי א"כ וודאי לא הו"מ מה"ט להקשות אדאביי אבל יותר הו"ל להרא"ש להקשות אדידי' דס"ל דל"מ מעכשיו לחוד מכח קבלת אחריות א"כ לאביי מי ניחא דבזה ליכא מאן דפליג דחמץ של נכרי שהוא באחריות הישראל עובר עליו ובאמת גם לולי דברי הרא"ש יש להקשות כן על הגמ' בלא"ה וכבר הרגישו המפורשים בזה וכתבו די"ל דס"ד דמיירי בפי' להדיא שאינו מקבל אחריות ולקמן נכתוב בס"ד תי' מספיק עכ"פ לפי דברי המפורשים הנ"ל י"ל ע"נ כאשר נבאר.
דהנה בססי' ת"מ קיי"ל ישראל שהפקיד עובר אף המפקיד והט"ז הביא מחלוקת הגאונים והביא ראי' מהמכילתא דבעי' בבתיכם דוקא וע' בט"ז שם שכ' המכילתא פ' כר"ש ואנן קיימל"ן כרבנן דהוי לא ימצא חידוש ובאמת הקשו על הט"ז דהא מסקנת הגמ' לעיל דגם לר"ש הוי חידוש מאחר דחמץ זה לא נאבד ומה"ט הרא"ש לא ניחא לי' בזה וכ' דמאחר דעיקר הממון של המפקיד והנפקד השאיל לו ביתו לשמירת ממונו ע"ש וכוונת דבריו דהא צ"ל לפי"ז למה בישראל הנפקד עובר דהא קיבל אחריות חמצו ש"נ בבית הנכרי אינו עובר רק האמת דוודאי מה"ט דהשאיל לו ביתו יש להמפקיד ג"כ איזה זכות בהבית אבל עיקר הבית וודאי של הנפקד ומה"ט שיש לשניהם חלק בהבית עובר בכל ענין ובזה מתפרש הגמ' דלעיל הפקידו אצלו זקוק לבער דחשיב בית של שניהם אבל יחד לו בית כלומר שהתנה שהבית יהי' להגוי ביחוד ולא יהי' להישראל חלק בו אז אין זקוק לבער דהוי חמצו ש"נ בביתו של נכרי כנ"ל נכון ולכן מפרש הרא"ש המכילתא בנכרי שהלו' דבכה"ג ל"ש הסברא דהשאילו ביתו עכ"פ בזה הסברא שכ' הט"ז דלא ימצא חידוש ועלה קאי בתיכם בזה אין מקום לפקפק כי סברא ישרה הוא.
והנה הפנ"י כתב בסוגי' דהואיל עמ"ש התוס' שם דהואיל איבעי' מתשיל לא אמרי' רק לאיסור ולא להתיר וכ' הסברא דבאמת טעמי' דהואיל קלוש רק לענין איסור חמץ אמרי' כן דהא ילפי' מצא ימצא לאסור קבלת אחריות משום הואיל ואולי נגנב כו' אף שהחמץ בעין ומה"ט גופי' אמרי' הואיל איבעי מתשיל ע"ש נמצינו למידין בהצטרף ב' הסברות הנ"ל דמה שנאסר מכח לא ימצא בזה נאמר המיעוט דבתיכם וא"כ מה דאסור מכח הואיל הוא ג"כ משום בל ימצא ממילא מיושב ע"נ קושיא של הר"ן כנ"ל שהקשה דלפי המסקנא נימא הואיל כו' ולהנ"ל א"ש מאחר דבאמת בעי' הרהינו בבית הנכרי דבכה"ג ל"ש לאסור משום הואיל וזה יש לכוין ג"כ בלשון הרא"ש די"ל גם הוא ס"ל דמיירי בפי' להדיא שאינו מקבל אחריות ומ"מ אסור בלא הרהינו מכח הסברא דהואיל דאסור כאן כמו בקיבל אחריות דאסור משום הואיל וז"ש דלא גרע מקיבל אחריות דאסור מה"ט גופי' אסור כאן בלא הרהינו אבל על הרמב"ם שפיר מקשה דס"ל דבעי' הרהינו ואעפי"כ דוקא בהגיע זמן קודם פסח ואי מטעם הואיל לא הוי בעי' הג"ז ק"פ דבהרהינו לחוד סגי דתו לא הוי ביתו ושפיר פריך ממ"נ מאי נ"מ בין אביי לרבא בכה"ג כנ"ל נכון.
אמנם ליישב דברי הר"ן הנ"ל שכ' דבמח"מ ל"א הואיל נ"ל דאדרבא ממקום זה הוציא הר"ן סברא זו וניישב עוד דברי הרא"ש הנ"ל וניישב ג"כ עיקר הקושי' דמאי ס"ד דלא הרהינו אצלו הא באחריות הישראל הוא כמ"ש הרא"ש ונדקדק בלשון הגמ' דקאמר א"א מכאן ולהבא כו' ברשותי' דישראל כו' דהך סיומא ייתור לשון הוא דוודאי שפיר פריך דאי מכאן ולהבא הוי חמץ של ישראל ולא משום דברשותי' קאי וא"ל דהך ברשותי' פירושו כדלעיל ברשותא דמלו' דהיינו שברשותו קאי לכ"ד דז"א הא אמרי' לעיל דגם לרבא אף שהוא שלו אינו ברשותו ולכך לא מצי לוה מקדיש כפירש"י וע"כ דאין הפי' כן.
ומה שנ"ל בזה דהנה הרמב"ם וראב"ד פלוגי באחריות אלם אם עובר עליו וסברת פלוגתתם נראה דעיקר הטעם דבקיבל אחריות עובר עליו אף דקייל"ן דהגורם לממון לאו כממון דמיא מ"מ כאן גילה קרא ממשמעות דלא ימצא דכממונו דמי וזה שייך דוקא בקיבל אחריות על החמץ דאם נאבד החמץ הוא חייב לשלם מחמת החמץ א"כ החמץ גרם לו הפסד ממון משא"כ בלא קיבל אחריות א"כ מחמת החמץ באמת אינו חייב לשלם רק שהגוי אלם כופהו שלא כדין וגוזל את ממונו וא"כ לא החמץ גורם ההפסד ממון רק בגזילה נוטל ממונו אבל הרמב"ם ס"ל דמ"מ אם לא הי' מקבל החמץ כפקדון לא הי' גוזל ממנו וא"כ עדיין חשיב החמץ גורם להפסד ממונו כי מ"מ עיקר הגרם והפסד ממונו בא מחמת החמץ שקיבל כנ"ל.
ועתה נאמר דלכאו' לפי סברא זו בסוגיא דכאן לא שייך כלל הך קבלת אחריות דבאמת הישראל חייב לו ממון ושיעבד לו החמץ אם לא יפרע לו ממקום אחר הוא לוקח החמץ ולמפרע הוא שלו מה תאמר שאם יאבד החמץ יצטרך לשלם דבכה"ג וודאי מה שהוא חייב לשלם אח"כ אינו מחמת החמץ רק מחמת החוב שהלוי ממנו מעות וא"כ וודאי דגם הרמב"ם יודה דלא חשיב החמץ בכה"ג גורם לממון דהא באמת לא נאבד החמץ רק שנחייבו מחמת אלו נגנבו כו' והיינו דוקא אם הוא חייב לשלם בעד החמץ שייך לומר כן משא"כ בכה"ג כנ"ל נכון (עיי' בסוף ע"ז לענין משכנתא) ועתה נחזי הנה יש לנו ב' סברות לחייבו כאן בבל ימצא ולאסור החמץ א' מכח דבאחריותו קאי ב' דהוי חמץ של ישראל דקייל"ן מכאן ולהבא גובה רק דבזה כבר כתבתי דלפי דברי הר"ן יש לחלק דעיקר טעמא דרבא מכח הואיל כו' וזה לא שייך כאן דוודאי בדעתו שיחלוט החמץ אצל הנכרי ולא יפדנו לעולם בכדי שלא יעבור בב"י ולא יאסור בהנאה דלא שדי מעותיו בכדי א"כ וודאי דעתו שהחמץ יהי' של נכרי מהיום אלא דלפי"ז ממילא מאחר דעיקר טעם ההיתר מכח שבדעתו שהחמץ יהי' של גוי ממש א"כ ממילא אם הי' נאבד מה שהי' משלם הי' נחשב משלם בעבור החמץ כי החמץ של גוי וא"כ ממילא דמי ממש לקבלת אחריות ולפ"ז א"ש דברי הרא"ש ודברי הר"ן בחדא מחתא ומכאן מוכח כסברת הר"ן הנ"ל וה"פ הסוגיא בשלמא לאביי דאמר דמדינא למפרע גובה בכל שיעבוד מה"ט מותר בהנאה דלא דמי לקבלת אחריות כנ"ל אבל לרבא דס"ל מכאן ולהבא יקשה אמאי מותר בהנאה הא עדיין חמצו של ישראל הוא וע"כ דבכה"ג גם רבא מודה דל"ש הואיל דהוי מחוסר ממון ובדעת הישראל מיד להחליט החמץ שיהי' מעכשיו של גוי ממש א"כ ממילא ברשותי' דישראל קאי כלומר דממילא אסור מצד קבלת אחריות דהשתא החמץ הוא גורם לממון דאסור מלא ימצא כנ"ל וע"ז מתרץ הגמ' דלעולם ל"ש כאן מכאן ולהבא כו' דליכא הואיל ומ"מ מותר דהב"ע בהרהינו אצלו דהוא ברשות הנכרי וא"ש דברי הרא"ש ממש כלשון הגמ' וגם דברי הר"ן א"ש דהוכיח מלשון הגמ' גופ' הך סברא דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל כפי מסקנת הגמ' כאן.
ואחרי כל הבא נשאר לבאר עדיין דמאחר דלפי המסקנא כאן בחמץ לכ"ע למפרע גובה א"כ למה בפי' מעכשיו וא"כ עדיין הסוגיא צריך ביאור לפי"ז וגם לא מיושב הברייתא עם המתני' כמו לאביי ובאמת הקשו תוס' לקמן אביי איך יתרץ הברייתא ומה שתירצו דמיירי בשפדאו נ"ב דמי סמי יעשה כן לפדות החמץ וישדי זוזי בכדי וכ"כ הקשו על הברייתא דהגעתיך כו' והוצרכו לעשות אוקימתא חדשה אליבא דאביי וע' במאור ורמב"ן במלחמות מ"ש בזה ולפענ"ד ג"כ וודאי הך איקומתא לכ"ע קאי בשנעמוד תחלה בעיקר פלוגתי' דאביי ורבא דפירש"י דמיירי באמר אם לא אפרע לך עד זמן פלוני גבה מנכסיי וכ' הפנ"י דרש"י בא להוציא בזה דלא נפרש פלוגתיי' בשיעבודא דאורייתא ע"ש ולפענ"ד וודאי אי נימא דתרוויי' ס"ל ש"ד יש לפרש בפשיטות דפלוגי בעיקר השיעבוד ששיעבדה תורה אם הוא לענין שיהי' של המלו' למפרע או לענין שלא יהי' ברשות הלו' למכור אבל לא שיהי' של המלו' לגמרי בזה פלוגי אביי ורבא אבל אי נימא של"ד וכ"ש בנכרי כמ"ש הפנ"י רק עיקר השיעבוד מצד ששיעבד לו בפי' כתנאי א"כ וודאי צריך להבין דאפי' למ"ש המלחמות דהוי כמוכר על תנאי מ"מ לא עדיף מינה ונחזי אנן דבכל מוכר או נותן על תנאי צריך לראות באיזה לשון התנה דאם שתי לשונות משמע אמר מהיום הוי מעכשיו לא אמר מהיום אינו מתחיל המעשה עד לאחר קיום התנאי כדקייל"ן בכל תנאי דעלמא א"כ צ"ב במאי פלוגי אביי ורבא הא וודאי הוי מדינא גם אביי יודה דמכאן ולהבא גובה וגס רבה למה הוצרך לטעמא דאילו הו"ל זוזי כו' הא וודאי גם במוכר ממש הוי מכאן ולהבא אחר קיום התנאי.
אמנם באמת לק"מ דהא קייל"ן בב"ב קל"ז כר' יוסי דזמנו של שטר מוכח עליו דדוקא במתנה בע"פ הוא דבעי' מהיום אבל בשטר שיש בו זמן הוי כאלו כ' מהיום וע' גיטין ע"ב וריש כתובות ומש"ש וא"כ כאן בסוגיין דמיירי לענין שיעבוד נכסים דע"כ הי' שטר באופן די"ל דמה"ט גופ' אמר אביי דלמפרע גובה אבל רבא ס"ל מכאן ולהבא גובה מה"ט דהואיל כו' כלומר ודוקא במכר ומתנה וכה"ג אמרי' מסתמא רוצה שיחול המעשה בזמנו של שטר ולא הוצרך לפרש מהיום אבל כאן במלו' אומדין דעתו דוודאי אינו רוצה להחליט הנכסים רק לפדותם וגם בשעת הזמן אלו הו"ל זוזי כו' וא"כ לא אמרי' שכוונתו הי' להקנות הנכסים כלל מהיום אם לא פי' להדיא כנ"ל נכון ולפ"ז צ"ל כדפריך ממתני' דנכרי שהלו' וקאמר בשלמא לאביי כו' אף דכאן בשיעבוד מטלטלין אינו מוכרח דמיירי בשטר מ"מ עכ"פ נוכל לתרץ באופן זה לאביי ולומר דמתני' מיירי ג"כ בשטר דלאביי למפרע גובה אבל לרבא שפיר פריך דאפי' שטר לא מהני בזה ופריך מכח ממ"נ כדברינו לעיל ומשני בהרהינו אצלו שנתנו במשכון דבכה"ג מוקמינן בפשיטות דמיירי בלא שטר כלל רק מתורת משכון כפירש"י או דמיירי בשטר דא"ש בפשיטות גם לולי דר' יצחק וכנ"ל ואם אמת בפינו דגם להתרצן ס"ל דמתני' מיירי בשטר גם להבא הי' מיושב ע"נ קושי' הפנ"י שהקש' למה לא מייתי הגמ' כאן תיכף הך דר' יצחק ע"ש ולהנ"ל א"ש דהשת' בהך אוקימת' לא צריכנא לד"ר יצחק רק בפשיטות דמאחר דבשטר זמנו ש"ש מוכיח עליו ובכה"ג דל"ש הואיל ואילו הו"ל זוזי כו' כדברינו לעיל לא נשאר רק מחמת אי' אחריות לכך מוקי לה בהרהינו אצלו ומייתי הברייתא פלוגתת ר"מ ורבנן וס"ד דע"כ מיירי ג"כ בשטר ופלוגי בדאביי ורבא ודלא כהך סברא וקאמר ותסברא דמיירי בשטר אימא סיפא כו' וע"כ מסיק דוודאי מיירי בלא שטר רק בהרהינו לבד ופלוגי בדר' יצחק אי קונה משכון מגזיה"כ אף שלא הי' בדעתו להקנותו מעכשיו ודר' יצחק וודאי בע"פ מיירי אליבא דאביי דאל"כ ל"ל קרא דקונה משכון הא וודאי קונה וא"כ וודאי א"ש בין לאביי ובין לרבא בחדא מחתא ואח"כ פריך ממתני' והו"מ לתרץ דמתני' בשטר רק דעדיפא משני אפי' תרויי' במלו' ע"פ וגם דעיקר טעמי' דשטר דהוי כמעכשיו ולכך קאמר בפשיטות דמתני' במעכשיו וקאמר ומנא תימרא כו' דבשלמא לאביי וודאי יש חילוק בזה דזהו עיקר טעמו אבל לרבא ס"ד דאין חילוק בזה ומביא ראי' מברייתא וא"ש הכל ע"נ.
אח"כ אתא לידי ס' שעה"מ ומצאתי בדבריו בפ"ח מה' גירושין ד"ה ודע שהרב גדול כו' שהרגיש על הגמ' דב"מ ס"ג דמחלק בין מעכשיו דלמה לא מוקי בשטר דזמנו ששמ"ע ע"ש מה שתי' עכ"פ מדבריו יש ראי' גמורה כי כנים דברי כאן.
ולפ"ז ממילא א"ש ע"נ דברינו דלעיל דוודאי בעי' מעכשיו דבלא"ה וודאי ל"ש לומר למפרע גובה דבכל תנאי דאם הוא רק להבא עד שיפרש מעכשיו או בשטר דזש"ש מוכיח עליו אלא דהתינח לדידן אבל לפי שיטת הרמב"ם שהביא הה"מ בפ"ח מה' גירושין דס"ל דלא אמרי' זמנו ששמ"ע רק בתנאי דמיתה ולא בשאר תנאים א"כ עדיין קשה וע"כ צ"ל דהוא אינו מפרש טעמו דאביי מכח זששמ"ע רק דבלא"ה א"ש לטעמי' דהא באמת הוא פוסק שיעבודא דאו' א"כ יש מקום לפרש פלוגתי' בפשיטות וא"כ עדיין נשאר קשה דממילא א"ל הטעם דבעי' מעכשיו כנ"ל דלדידי' א"צ למעכשיו מאחר דרבא מודה לאביי בכה"ג דחמץ דבמחוסר ממון ל"א הואיל וע"כ דבאמת ז"א רק גם במחוסר ממון אמרי' הואיל גם לפי המסקנא ולא כפירושינו לעיל ולפי"ז א"ש פ' הרמב"ם לטעמי' דס"ל דבעי' הגיע זמן ק"פ מכח הואיל דלטעמי' ע"כ מוכח כנ"ל דאל"כ לא הי' בעי' מעכשיו במסקנא אבל שאר פוסקים נמי לטעמיי' אזלי' וא"ש הכל ע"נ ודו"ק היטב הוגה והוסדר בשקידה ע"י הצעיר ישראל הלוי ריכטער שלא להגיה הנייר חלק הצגנו כאן ההקדמ' השייך לחו"מ קצת הקדמה השייך לחלק משפט צדק
במתני' סוף ב"ב דף קע"ה ע"ב הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות כו' והרוצה לעסוק כו' ישמש כו' אחז"ל חנוך הי' תופר מנעלים י"ל דתחלה נאמר במרע"ה של נעליך שהי' צריך התפשטות אבל אח"כ הי' פנים אל פנים שגם הגוף נתהפך לרוחניות והיינו עובדא דחנוך שהי' תופר המנעלים ולא הסיר הגוף מהנשמה וכבר פירשתי מ"ש ויטע אשל כו' ויקרא שם כו' שגם עניני הגשמיות אש"ל נטע בקדושה הנקרא באר שבע ויקרא שם באותו ענין של הגשמיות נקרא שם שמים וכבר פירשתי בספרי מעגלי צדק פ' מקץ ע"פ אחרי הודיע כו' אין נבון וחכם כמוך דהנה חכמה היינו מה שהאדם נולד חכם בטבע וקודם שנולד מכריזין עליו חכם או טפש והיינו חכמה מתולדה והנה אם אף שנולד בכח חכם והוא אינו מוציא אל הפועל לא הועיל כלום וזה נקרא בינה מבין דבר מתוך דבר והנה לפי"ז לעולם הוי חכמה קודם לבינה דתחלה הוי חכמה שבטבע ואח"כ מה שעושה האדם להשכיל על דבר החכמה שניתן בו אמנם יש חכמה הגדולה מזה כמ"ש הרמב"ם ושאר ספרים דהרבה ענינים שא"א להשיג בחכמה בטבע ובפרט ענינים שהם למעלה מטבע לזה צריך שהשי"ת ישפיע לאדם חכמה מפיו דעת ותבונה וזהו אח"כ שכבר הבין והשכיל בחכמתו שבטבע ואח"כ יהיב חכמתא לחכימין דהיינו חכמה שלמעלה להחכמים שבטבע והנה ענין חכמה זו וודאי היא אחר בינה ולכן אמר אחרי הודיע כו' וא"כ חכמתך חכמת אלקית ממילא אתה נבון ואח"כ חכם ולא נמצא כמוך דבהם שייך רק חכם ונבון ע"ש וזהו הרוצה להחכים שאם זוכה לכך שגם עניני עוה"ז דיני ממונות יעסוק בהם בתוה"ק ויהפוך הכל לרוחניות אז יחכים בחכמה עליונה והרוצה לעסוק כו' ישמש כו' דא"א לעשות כן מעצמו רק בשימוש ת"ח.
עי"ל דהנה כבר פירשתי מ"ש גדול הנהנה מיגיע כפו כו' דבאמת כל מזונותיו של אדם קצובים כו' רק מ"מ צריך לעשות מעשה והשתדלות בעניני מו"מ לצורך הפרנסה כמ"ש בחורת הלבבות שמצוה הוא שהאדם יעשה עבדות והתפעלות להפרנסה אף שאין הפרנסה דוקא מהשתדלותו ומעשיו מ"מ צריך לעשות את המוטל עליו ויבטח בהשי"ת שיזמין פרנסתו בכל אופן שיהי' ובכה"ג אם עושה פעולה או נוסע לשוק ולא הצליח אינו מצער את עצמו כלל כי מאחר שהוא עשה כמצותו שמח בעשיית המצוה אף אם לא הרויח כלום וזהו מדריגה גדולה והיינו נהנה מיגיע כפו לבד בכל אופן אף שלא הרויח הוא מדריגות דביקות וחשיב יותר ממדריגת יר"ש ואמר ר' ישמעאל ואספת דגניך כו' הנהג בהם מנהג דרך ארץ כו' משמע ג"כ דמצוה הוא לעשות התפעלות לפרנסה אמנם בכל מצוה איכא תקנה כל העוסק בתורת עולה כו' וא"כ גם במצוה זו יוכל לקיים ע"י לימודו בעניני משא ומתן ודיני ממונות והיינו דאמר ר' ישמעאל לשיטתו דואספת דגניך כו' מצוה כפשוטו מה יעשה הרוצה להחכים בתוה"ק יעסוק בדינים הללו ולא יצטרך לעשות בפועל התפעלות לפרנסה ויוכל לעסוק בתוה"ק להחכים כנ"ל וזהו והרוצה לעסוק כו' ישמש כו' כנ"ל:
סוף הספר