אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן קלט
ריש פרק האיש מקדש
גמ' השתא בשלוחו מקדש כו' לכאורה ק' בפשיטות הו"ל להקשות ל"ל בו כלל דוודאי הוא יכול לקדש בעצמו וא"צ להקשות מכח דנאמר בשלוחו ונ"ל דהתוס' הקשו ברפ"ק דלמה תני האיש מקדש דמשמע בע"כ ובמקנה תי' דמאחר דבע"כ עשה שלא כהוגן ל"מ עי"ש דאלד"ע שליח ולדבריו צ"ל דגם במה דאינו עברה דאורייתא אמרי' אשלד"ע כמו שחקר הנוב"י ולענ"ד דהנוב"י הקשה איך מותר לקדש עי"ש הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' ותי' דהברירה בידה לקדש למי שתרצה ואאמ"ו הוסיף עפי"מ דקיי"ל בסי' ק"ה דמדעתו מהני דהסברא בזה משום דבלא"ה יוכל לבזבז נכסיו והנה בין להנוב"י מאחר שאין אדם יכול לכופה ובין לדברי אאמו"ר הנ"ל עכ"פ מוכח דמתני' עי"ש א"ח לפרש בע"כ דא"כ הוי שפיר תופס לב"ח כנ"ל ומיושב קושי' תוס' ולפי"ז א"ש שיטת הגמ' כאן בלא"ה הומ"ל הא גופא קמ"ל מתני' דמקדשין בע"כ ולה"ק השתא דתנא בשליח מקדש ע"כ לא מיירי מתני' בע"כ א"כ בו מבעי' דמאחר דוודאי מיירי מדעתו אין שום חידוש מה שמקדש בעצמו וא"ש.
מצוה בו כו' פרש"י דמקבל שכר יותר הענין עפמ"ש כל מה שעשה אמע"ה בעצמו כו' עיי' פ' הפועלי' וא"כ ממילא מה שעושה עי"ש מקבל שכר ג"כ עיי"ש ומשפרס"י בהא איסורא דמצוה שיראנה כו' הכונה דוודאי מה שהוא מצוה הוי אבל אם אינו מקיימה רק לענין מצוה בו כו' דהוי יותר כלומר גם בשלוחו הוי מצוה רק דבו עדיף טפי בזה וודאי ל"ש אי' דבכ"ע הוי מצוה.
גמ' שליחות מנ"ל דתני' ושלח כו' עמד ע"ז אאמ"ו דקאי בקידושין ומייתי קרא דגירושין טפי הו"ל לאתויי בגיטין ונ"ל פי' הסוגי' הכי דלכאו' הומ"ל דמסברא חיצונה ידעי' דאדם עושה כ"ד ע"י שליח וא"צ קרא רק ז"א דא"כ ל"ל קרא בגירושין ע"כ דאינו מסברא חיצונה וא"כ יקשה בקידושין דליכא קרא מנ"ל והכל מדברי המקשן מ"ד א"ק כו' וא"ל דילפי' מגירושין ז"א דא"א למילף מגירושין במה מצינו דש"ה דמצינו בו עוד חידוש א' דמהני לגרשה בע"כ והוא חידוש שאינו בכל התורה דמאחר שהיא צריכה לקבל הגט ובכל התורה קיי"ל אונסא כמאן דלא עביד עיי' ריש כתובות ואפ"ה מהני וא"כ אין ללמוד ממנו ואין הפי' בגמ' דבהכי תליא מלתא מאחר שהוא בע"כ ולפרש מאחר שגם להבעל נוכל לכוף בע"כ בהני שכופין אותו להוציא ז"א דהתם ממילא הוי לרצונו ואפי' בקידושין מהני בכה"ג אם כפה וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מגירושין הטעם ולכך תלוי' וזבין מהני אבל מה שכופין אותה א"צ רצונה כלל רק אונס ממש ובפרט בגירושין דהוי לה אוב ממש וזה חידוש שלא נשמע בשום מקום ואין ללמוד הימנו וזהו כוונת תוס' לקמן וגם אתרומה הומ"ל הך פירכא מכח החידוש שיש בגירושין דיהי' מועיל אונס וזה וודאי ל"מ במקום אחר ומה דתרומה באין מוחה עיי' בפנ"י התם אין חידוש כלל דוודאי יוכל לעשות בהתבוחה כרצונו רק הכא הוי חידוש דבאונס ממש מהני שפיר הוי פרכא ועמ"ש לקמן.
ושלח מלמד פרש"י מדלא כ' וגירשה עיי' חי' ספ"ב דגיטין דלשון שליחות הוא על עשיית השליח שיחזור לשלוחו וכאן הוי ההיפוך דלא תחזור דצ"ל משלחה וא"ח דהא כ' בקרא ושלחה כו' ויצאה כו' והיתה דהשליחות יהי' לענין זה שלא תחזור וא"כ לא שייך לכתוב לשון שליחות רק ל' גירושין וע"כ להורות נתן שיש בענין גט דין שליחות לכן שינה לכתוב בלשון זה וא"ש קו' תוס' אמנם ד' תוס' אינו כן ועיי' רש"י פ' נח וישלח את היונה כו' פי' אין זה לשון שליחות משמע לכאו' לחלק בין נא' אח"כ מ"ם כמו וישלחהו מגן עדן אינו ל' שליחות ולכך בעורב הוי ל' שליחות ולא ביונה דבעורב לא כ' מ' וא"כ כאן דנא' מביתו הוי לשון גירושין ומ"ש וישלחהו מעמק חברון כבר כ' רש"י לדרשא ומ"ש ויהי בשלח כו' דעתו הי' לחזור ולכ"כ פן ינחם כו' מאחר שע"ד כן שלחם דהיינו לשון שליחות ובפרט במקום שאין מ"ם אחריו.
מאי דמביא סיפא דפיחת עשרה דאל"כ ס"ד דסגי במחשבה וזהו עיקר המעשה דתרומה ול"ב שליחות ולקמן נכתוב בס"ד וכעין זה כ' המקנה.
ע"ב בגמרא והא דתנן חבורה שאבדה פסחה כו' כל רואה ישתומם הא קרא כתיב ולקח הוא ושכנו כו' גם בפשיטות איך יש חבורה בעולם כלל גם הקשו איך מקבלין קרבנות מגוים גם בוודאי לא הי' בביהמ"ק כ"א שוחט קרבנו בעצמו ולמה הביא דוקא האי מתני' ועכנ"ל ודאי לענין הקרבת קרבן גופי' מסקי' לעיל דכהני שד"ר נינהו וגם י"ל דשחיטה לאו עבודה ולא תליא הכפרה בזה באופן דאפי' שד"ד נינהו א"צ שליחות הבעלים כלל רק מה שפרש"י מנ"ל ששא"כ לשחיטת קדשי' אין הפי' השחיטה גופי' רק לענין השח טה דבעי' בה ששא"ב כאן והענין כך עפי"מ דאי' בתענית כ"ו במתני' שם וברמב"ם פ"ו מה' כלי המקדש בענין המעמדות דתקנו הנביאים הראשונים משום דאיך אפשר קרבנו ש"א קרב והוא אינו עומד שם וא"כ לענין קרבנות הצבור דא"א שיהי' כל ישראל עע"ג שם בשעת הקרבת הקרבן ע"כ תקנו המעמדות שהם שלוחי ישראל ובמקומם הם עומדים על הכהני' בהקרבתם עי"ש ולפי"ז א"ש לא תקשי כל הקו' הנ"ל די"ל שפיר אף השחיטה ל"ב בבעלים רק שצריך להיות עע"ג וזה ודאי הי' עע"ג ובכה"ג נמי יבואו חבורה פסח רק מהאי מתני' שפיר פריך דאמרו לו צא ובקש כו' ושחט מהחבורה לא הי' עע"ג והא זה ודאי מוטל על הבעלי' להיות עע"ג וע"כ דהוא השליח של כל החבורה ובמקומם הוא עומד ע"ג ולענין זה וודאי בעי' שליחות ושפיר פריך מנ"ל ששא"כ לשחיטת קדשים לענין זה דבעי' שליחות אצל השחיטה שיהי' במקומו עע"ג.
ובא"א י"ל דאף דמבע"ל בנדרים אי כהני שד"ר וע' ברשב"א לעיל דלענין השחיטה קמבע"ל כ"ז הוא למסקנא דכאן אבל לס"ד וודאי הכהן שד"ר והיינו מאחר שהכהן צריך להקריב הקרבן דזהו מצותו לעבוד העבודה של הקרבנות וממילא צריך שיהי' הקרבן נשחט באופן דממילא הוי שד"ר והיינו דוקא הכהן שעליו מוטל להיות לעבוד עבודה רק עיקר הקושי' כאן בשוחט זר שאינו בעלי' ולכך פריך מחבורה כו' ואמרו לא' מבני החבורה דזה מנ"ל ולכך לא תקשי מולקח הוא כו' וגם מגוים כו' וגם משולח חטאת למדה"י דבכ"ז י"ל דהכהן השד"ר הי' שוחט ולכך פשט מושחטו כו' דמשמע שעל הישראל מוטל השחיטה ושלוח' כמותי והא דמבעל' בנדרי' אי כהני שד"ר די"ל דקרא לא אתי רק במקום דבעי' ש ליחות דהיינו בגווני דהכא דישראל זר שוחט משא"כ אם הכהן שוחט י"ל דא"צ שליחות כלל דשד"ר נינהו ודוק.
והנה התוס' הקשו למה לא יליף מפרו ש"א לכאו' ק' בשלמא לתי' הב' שכתבו שפיר הקשו דמדאצטרך קרח בפש"א דכל העבודות אינם כשרות רק בו וא"כ ממילא אין כאן שד"ר לענין קרבן זה רק הכה"ג ושאר כהנים כזרים הם לגבי' כדאי' ביבמות שפיר הקשו ל"ל קרא אבל לתי' ראשון שכתבתי צריך להבין דלמא קמ"ל קרא דשחיטה זו לא יעשה אחר אף אם אהרן יהי' עע"ג דבשאר קרבנות וודאי מותר דלשחיטה ל"ב בעלים דזה מוכרח כדכתי' ולקח הוא כו' וכמ"ש המפורשים ועוד דאין שוחטין הפסח על היחיד ואין ב' שוחטין קרבן א' ולענין עע"ג עדיין ליכא למילף דאדרבא אצטרך קרא כשהוא בעצמו עע"ג ומנ"ל מהתם דששא"כ והנ"ל בזה דבלא"ה קשה למה לא יליף ממעמדות גופי' דע"כ שליחות מהני שהבאתי לשון הרמב"ם שהם שלוחי כל ישראל.
וע"כ נ"ל דהפנ"י כ' לתרץ קושייתו בהא דגוי מקריב קרבן אף דאינו בר שחיטה ושליחות דאדרבא מאחר דאי אפשר בלא"ה ע"כ השוחט הוא שד"ר ודבריו צ"ב דלפי"ז קשה מ"ס מחבורה כו' גם התם א"א בע"א מאחר שהי' שותפין שא"י כולם לשחוט וא"כ בכה"ג וודאי הוי השוחט שד"ר וגם מה שהק' הפנ"י מולקח הוא כו' הלא גם התם א"א בע"א אבל וודאי דבריו אמת כדאי' במנחות ומה"ט לא הו"מ להקשות ממעמדות כמ"ש הרמב"ם שם דא"א שיהי' כל ישראל עומדין שם וגם מולקח הוא כו' אין לדייק דאין דנין מאי אפשר מאחר שהם שותפין רק עיקר הקושי' מחבורה לענין הך דבעי' שיהי' הבעלי' עע"ג דהתם אפשר מאחר שכולם שם ולמה ישחט בפני עצמו ולא יבא אצלם לשחוט או שיביאו קרבן אחר ולא ישחט בלי שיהי' הבעלים עע"ג דבפסח בלא"ה מי שהוא בדרך רחוקה פטור ולפי"ז שפיר הקשו תוס' מדאצטרך בפש"א דהתם אפשר שישחוט בעצמו וא"כ ל"ל קרא דבכה"ג דאפשר גם לענין השחיטה לא הוי שד"ר וע"כ דגם בלא אפשר מהני שליחות:
עוד למה שכתבתי בתירוץ ב' דהכהן המקריב צוהו השי"ת והוא שד"ר שנשלח ונצטוה להקריב הקרבנות משא"כ הישראל אף שמותר לשחוט מ"מ הוא אינו השליח המצוה ומ"מ שפיר הק' מחבורה בב' אופנים או דהתם סתמא אף שישראל שוחט דאמר לאחד כו' לא משמע בכהן ואפי' נימא דלאו דוקא שוחט בעצמו מ"מ הקשה שפיר דבעי' דוקא שיהי' עע"ג כמש"ל וגם הקשה תוס' שפיר דהתם השליח מצוה מהשי"ת להקריב הפש"א הוא הכה"ג ולא אחר אפי' כהנים.
ואשר אני אחזה לולי דברי התוס' ליישב קושייתם בדרך אחר עם מה שהקשו לקמן דמ"פ ודלמא ש"ה כו' דמנ"ל בל"ל שותפות כו' ומה שתירצו ממתני' דא' לעבדו כו' ודאי צ"ב למה לא מביא בגמ' ועיי' במהרש"א תמה יותר דהו"ל להביא הך מתני' הקודמת ובלא שותפות וגם למה לריב"ק ניחא טפי מלר' יונתן ועכנ"ל דמה דא' בגמ' ודלמא ש"ה דא"ל שותפות צריך לבאר מאי עדיפות דשותפות כמ"ש הפנ"י דאדרבא שותף גרע ומ"ש דמ"מ תרוי' ביחד מהני צ"ל טעמו ש"ד ועכנ"ל דבמנחות י"ח דפריך אדר"ש ונימא וסמך ושחט וי"ו מוסיף דבעי' בעלים ואמר ק"ו מזריקה דעיקר כפרה וכתי' אין דנין אפשר משא"א גלי קרא כו' והנה צריך להבין מאחר דלא בעי למילף מזריקה משום דש"ה דאי אפשר ובכה"ג ל"ב בעלים וכבר כתבתי לעיל דהה"ד בשחיטה במקום דאי אפשר כמ"ש הפנ"י לענין קרבנות הגוים וממילא כ"כ בשותפין שהביאו קרבן דא"א שישחטו כולם דאין שנים שוחטים ע"כ צריך א' לשחוט בשליחותם דהוי אי אפשר וכזה יש לפרש היינו דקאמר ש"ה דא"ל שותפות כו' כלומר דווקא בגווני דא"ל שותפות דא"א שישחטו כולם ע"כ ישחוט א' מהשותפין אבל אחר כלל לא דהיכא דאפשר ל"מ ע"י שליח.
ולפ"ז ק' טובא למ"ש הרמב"ם ס"ה מה' עביוה"כ דפרו של כה"ג אף שמשלו בא אסקר' רחמנא ממונו לכל הכהנים וכולם שותפים בו דאל"כ איך נתכפרו וחכ"ק איך יליף במנחות מפש"א ש"פ דאית לכל הכהנים שותפות בו ובכה"ג אשמעי' קרא דלא ישחוט כהן אחר אף דע"כ הוא שותף בו בכ"ע דאפי' אם מת הכה"ג מביאו כהן אחר דבעליו חיים הם דהוי קרבן השותפין וע' יומא נ"א וכ"ש לדברינו כאן דטעמא דשותפות משום דאי אפשר א"כ ממילא השתא דקאי בהך סברא דאין דנין כו' א"א למילף כלל מפש"א מאחר דהתם ג"כ שותפין וא"א שכל הבעלים ישחטו רק א' מהשותפין גלי קרא דאסור באחר דק בכה"ג אבל בשאר קרבן כל מי שהוא שותף מותר לשחטו רק באמת לק"מ דבלא"ה צ"ל לתי' התוס' דכאן דמפש"א ליכא ילפותא כ"כ אכ"ק למה לא מביא במנחות טפי הך קרא דריב"ק דהכי מושחטו אותו כו' דא"צ בעלים וא"ל דס"ד דוקא קדשים קלים דא"כ עדיין לא מוכח מידי דלמא קרא דפש"א אתי לאורוי לנו כקו' מהרש"א דמאחר דאיכא דרשא דושחטו ודאי צריך ילפותא לחלק בין ק"ק לקק"ל וע"כ דז"א וא"כ למה לא מביא מושחטו כו' ומכנ"ל ודאי התם במנחו' ידע מהילפות' דושחטו כו' דמהני שליחות בקדשים רק ס"ר דוקא בקרבן פסח דל"ב סמיכה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' מעשה הקרבנות אבל בעולה וכל הקרבנות דצריך סמיכה ממילא לר"ש דוי"ו מוסיף על ע"ר וכדמצינו לענין כיסוי דם ושפר וכיסה מי ששפך הוא יכסה ועיי' בפנ"י כו' ג"כ כעין זה א"כ מי שהיא סומך הוא צריך לשחוט ולכך מביא מפש"א דגלי קרא שישחוט הכה"ג ול"ל זה הא ידעי' דהסומך צריך לשחוט ומאחר דכה"ג הוא הסומך כמ"ש וכפר כדקיי"ל ממילא ודאי הוא ישחוט ולא אחר ול"ל קרא ע"כ דלא נקיש וסמך ושחט ושפיר יליף.
והשתא א"ש קו' התוס' דכ"ז בידעי' שליחות מושחטו אבל השתא לא ס"ד כלל שליחות מושחטו ממילא א"א למילף מפש"א דש"ה דא"ל שותפות לכל הכהני' ובכה"ג ודאי מהני מאחר דבקרבן השותפים א"א בע"א וא"ש ולכך מייתי הגמ' מהך דחבורה שאבד' פסחה כו' דודאי הך קרא דולקח הוא ושכנו דא"ל שותפות לק"מ דהתם א"א בע"א אבל בהך דחבורה שאבדה פסחה כו' עיקר הקושי' כמש"ל מאחר דהבעלי' צריכין להיות עע"ג קרבנם הנקרב ובשלמא במעמדות א"א בענין אחר אבל מנ"ל בכה"ג דחבורה דאפשר שיהי' כולם עע"ג ולא יהי' ע"י שליחות מנ"ל דמהני שליחות גם בכה"ג וממילא לא נוכל לדייק מפש"א דודאי איצטרך קרא התם להורות אף שכולם שותפין באופן דס"ד מאחר דא"א כל כהן שהוא שותף יוכל לשחטו ע"כ אמרה תורה דמצותו דוקא בכה"ג ישחטנו ולא שאר כהן אף שהוא ג"כ שותף לכן מייתו מדריב"ק דקרא דושחטו אותו כו' יתורא הוא וא"כ אי מיירי במקום דא"ל שותפות באופן דאי אפשר כבר ידעי' מפש"א מדגלי קרא כו' ול"ל קרא דושחטו כו' ע"כ דגם בלא שותפות במקום דאפשר שוחט השליח וכ"ז לריב"ק אבל לר' יונתן קרא לאו יתירא הוא כלל א"כ ממילא שפיר נוכל לומר דמיירי דוקא בא"ל שותפות כו' ומטעמא דא"א שכל ישראל ישחטו רק א' מהם וכנ"ל.
ועתה נבוא ליישב הקושי' מהך מתני' דאמר לעבדו עפי"מ דאי' בר"פ מי שהי' בדרך רחוקה בשעת שחיטת הפסח ויוכל לבוא שם בערבית דאיכא פלוגתא אם יכול לשלוח שליש לשחוט ע"ש וא"כ למ"ד דמהני בכה"ג ע"י שליח ל"ה פריך מידי דמצינו לאוקמא הך מתני' דאמר לעבדו כו' ולא הלך בעצמו וגם דצריך להבין דשכח מה א"ל רבו נשיילי' ולכאו' י"ל עפ"י פשוטו שהוא בדרך רחוקה ושלח עבד זה וא"כ בכה"ג דאי אפשר ודאי מהני ע"י שליח ולא גרע משותפות ג"כ הוי מטעם זה ודוקא ממתני' דחבורה פריך שפיר מאחר דכל החבורה הי' שם בשעת הקרבה באופן דאפשר כולם יהי' עע"ג וכמש"ל ודוק ובאמת גם לולי סברא הנ"ל צ"ל טובא עפ"י התוס' שכ' דהו"ל למילף מפש"א כו' מאחר דבאמת בפש"א כל הכהני' שותפין וא"כ אי הוי מייתו מהתם הומ"ל שאני התם דא"ל שותפות בגווי' לכך מייתי מדריב"ק כמ"ש תוס' לקמן דמיירי בל"ל שותפו' והמהרש"א כ' לקמן דאינו מוכרח רק דלדידי' מצינן לפרש כן דקרא בכל ענין מיירי אבל בהך דפש"א ע"כ שותפין הם בשעת שחיטה דאפקר' רחמנא ממונו ולענ"ד כוונת תוס' דלקמן בפשיטות דהנה קרא קאמר כל קהל ישראל ישחטו אותו וצ"ל והא לא סגי בקרבן א' רק ע"כ פשוטו של מקרא תחלה ישחטו א' לבני חבורה א' ואח"כ שני ושלישי כו' דודאי א"א לפרש קרא רק בענין זה וא"כ מאחר דהך כל קהל ישראל היינו השליח איש א' שהוא השליח של כל ישראל שעומד במקומם ע"כ א"א לפרש רק שאיש א' ישחוט כל הקרבנות פסחים בזה אחר זה מאחר דפשוטו של מקרא הוי כן בקהל עד ישראל ודו"ק ולכאו' י"ל קושי' הנ"ל מאחר דלר"מ ביומא נ"א חשוב סס"א קרבן יחיד ומקיפ' מתכפרין אף דדעת יחיד הוא לכך העמידו תוס' קושייתם על התרצן דנפקא מדריב"ק אף דיחיד הוא רק זה דוחק מאחר דלית הלכתא כר"מ כדאי' שם וע"כ דבריהם צ"ע אח"כ מצאתי קושי' זו במהר"ם א"ש על קידושין.
וליישב ד' התוס' הנ"ל דס"ל דבעלי' לא מקרי כל מי שהוא שותף באותו קרבן רק על מי' מוטל החיוב של הבאת קרבן נקרא בעלים ולכן אף דכהני' מתכפרים והוא שלהם מ"מ הכה"ג לבדו מקרי בעליו שעליו הטילה התורה חוב להביא הפר ולא על כהן אחר ובזה י"ל קו' הפנ"י מנדרי' דגם אם שה לב"א דאורי' מ"מ אין הפי' שהחיוב הטילה תורה על הקטן עצמו להביא עליו ועבורם וא"כ שפיר הוא לבדו נקרא בעליו שיוכל לשחוט עבורם כנ"ל וע' מהרש"א ולדבריו ה"פ מחמת שבפש"א לא מקריבין אותו בע"כ שאם לא ירצה להביאו כלל מי יכוף אותו וא"ל שצריך לסלק עצמו מכה"ג מ"מ עכ"פ לא אפשר לכוף אותו לזה בע"כ באופן דלא חשיב בעליו ממש כפסח דמחויב כ"א להביא וממילא אין זה דומה למ"ש בגירושין בע"כ כמו שכתבתי לעיל דהתם הוי הפי' בע"כ ממש באונס דהוי פירכא מטעם חידוש אבל כאן צ"ל לרצונו אף שכופין למצוה מ"מ צ"ל דבכה"ג גם בקידושין מהני כמ"ש הרמב"ם בה' קידושין ואין זה חידוש כלל כמו בתלו' ויהיב רק טעמא הוא דמהני שליחות כמו שפירשתי עוד אני בא במה שהעמידו קושי' על התרצן כו' דהומ"ל דכהני' אלימי כוחי' מאחר דאינהו שד"ר לקרבנות מה"ט יש לו כח ג"כ שיוכל להיות שד"ד בשחיטה ועיקר הקו' מחבורה כו' דמיירי ג"כ בישראל כמ"ש וא"כ לא הוי מצי להביא מפש"א דהתם קמ"ל דבקרבן א' כהן יביא אבל להתרצן דהוכיח מושחטו כו' דהיינו מייתור' דהומ"ל דהייתור אתי דכהן מותר לשחוט ע"כ לא ס"ל לחלק שפיר הקשו נילף מפש"א כנ"ל:
בגמ' שכן רוב מעשיהם ע"י שליח ולפי"ז ריב"ק דיליף שליחות קאי רק אקדשים לבד מנ"ל דששא"כ אבל הרי"ף הביא רק הא דריב"ק ולכל שליחות שבתורה ואפשר דהא צ"ל מאי פירכא הוא זו הא שאר הקרבה אינו משום שליחות דא"צ הבעלים לעשות כלל דאל"כ מי איכא מידי כו' רק שד"ר ולא מטעם שליחות כלל וא"ל הכוונה מטעם דל"ב בעלי' כדא' במנחות דהא אין דנין דאל"כ א"צ ילפותא אחרת ועיי' ברשב"א לעיל דף כ"ג רק צ"ל הא מבע"ל בנדרים וא"כ י"ל דס"ד דשד"ד נינהו ולא ס"ל הך סברא כמ"ש תוס' ור"נ דבעי למפשט מבריי' דאפשר דאין סברא זו מוכרחת מאחר דרוב מעשיהן עי"ש גם בשחיטה מהני דהתורה חידשה כן כאן דוקא וכ"ז לס"ד אבל באמת קיי"ל מי איכא מידי כו' והוי שד"ר וא"כ אין זה פירכא כלל שפיר כ' הרי"ף כריב"ק רק לפי"ז נשאר ק' לפי האמת ל"ל קרא כלל בגירושין ותרומה וי"ל בפשיטות בגירושין בעי' קרא דשליח ע"ש וא"ל לכתוב רק חד ושלחה דהוי מוקמינן על גוף השליחות להיות ג"כ בכב"א ואין מלמדין ותרומה בעי במסקנא לבן ברית ועי"ל.
גמ' הא ל"ל קרא כו' צ"ע לשיטת הר"י מיגאש א"כ דלמא קרא אתי למעט דאפי' ש"ה ל"ה דתרומה הוי כש"ה ועיי' בשעה"מ ה' גירושין עמד בזה וס"ל דתרומה חשיב כש"ק ע"ש וגם לדברינו לקמן ק' דלמא אתי לנכרי ונתגייר ונ"ל ודאי בסתמא לא ה"א הך סברא דמאחר שאינו בתוגו"ק ל"ש בי' שליחות דקרא גירושין ושלחה לא כיון על גוי דא"י לגמור השליחות ולא ה"א שליחות בהו כלל רק הר"י מיגאש שפיר קאמר השתא דכתי' אתם דהוי ריבוי ומיעוט דמרבה בן ברית ומצינו דנעשה עבד שליח אף ממילא מאחר דשייך בי' שליחות שפיר י"ל דמהני להיות ש"ה משא"כ בנכרי דליכא שום קרא לרבויי כלל בהו שליחות וא"ל דלמא אתי קרא לרבויי עבד ז"א בתרומה א"צ דשייך בי' וגם בקדשי' עבדים שוחטים.
ולכאורה קשה ל"ל קרא לגוי איך ס"ד שיהי' שליח בתרומה אפי' איתא בדנפשי' הא קיי"ל דאדעתא דנפשי' עביד ואינו תורם לשם תרומה ואף דמצות א"צ כונה מ"מ איכא פלוגתא במכוין להיפך י"ל דמ"מ סגי כשהישראל מחשב שכן ישנן במחשבה ותו א"צ רק מעשה בעלמא של השליח ויותר א"ש למ"ש הב"י סי' קכ"ג דמכח אדעתא דנפשי' הוי רק ספק קמ"ל קרא דאינו תרומה כלל ועיי' במקנה לעיל בהא דמביא סיומא דפיחת עשרה כו' כעין סברא זו דבתרומה מחשבת בעה"ב פועל הרבה שא"צ כ"כ ועכ"פ גם לאמת א"צ רק מעשה בעלמא ההפרשה בלי שום כונה לשליח (ולכאו' ק' לפי"ז מ"פ אתם גם אתם ל"ל כו' דחילוק גדול יש בין גירושין וקדשים לתרומה בזה) והנה כפי הנראה יש חילוק גדול בין שליחות דגירושין לשליחות דתרומה דששא"כ הוא בב' ענינים א' שכל מעשה השליח יהי' כמעשה הבע"ה ממש ב' בדבר דלא סגי במעשה לבד רק בדעת ובמחשבה שלימה לזה כגון בגט שצריך ליתנו לשם גירושין עיי' אהע"ז סי' קל"ו דבקידושין בעי' ג"כ אמירה ובגירושין יש דיעות מאחר שהגט מוכיח אבל עכ"פ לכ"ט בעי' הדעת שיתנו לה לשם גירושין אח"כ מצאתי כעין סברא זו בס' שיבת ציון סי' פ"ו דף נ"ו ע"ד לחלק בין ש"ה לש"ק דל"ב מחשבתו ע"ש וא"כ ממילא צ"ל השליח בשעה שמוסרו להאשה יתננו לשם גירושין והבעל אינו שם רק במה שנותנו השליח בדעת גירושין הוי דעתו כדעת הבעל וכ"כ בקדשים שצ"ל לשמה ועיי' ריש זבחים ועיי' בשו"ת שער התפלה ולפי"ז קשה לכאורה מ"פ הא מדרחב"א כו' נפקא כו' הא י"ל דעדיין בעי' קרא להוציא גוי לענין תרומה לדברינו לעיל דס"ד דוקא בגירושין דבעי' דעת הוא דלא מהני בגוי שא"י דעתו לעשות כדעתו דנכרי דעתי' דנפשי' יש לו אבל בתרומה דל"ב רק המעשה לבד של ההפרש' כמו שכתבתי הומ"ל דלענין מעשה גרידא שליחות כזה גם בגוי כשר וא"כ בעי' קרא בתרומה ולק"מ דהא פריך משליחות קבלה דא"צ דעת השליח אפי' דעת האשה לא בעי' ומ"מ פסל מכח דלא שייך בגוויי' מכח הסברא וא"ש:
ובזה משכחנא פתרא לפרש כל הסוגי' דלעיל בעי תרי קראי ושלח ושלחה והא דבעי קרא אש"ק כמ"ש הפנ"י ולקמן נכתוב עוד סברות דל"ה ילפי' ש"ק מש"ה אבל להיפוך ק' והפנ"י כ' באמת בפי' הברייתא דיא דריש רק ושלחה אש"ק לבד וגם אני פירשתי כן בתחלת העיון אמנם להנ"ל א"ש דכבר כתבתי דקו' הגמ' מגירושין אקידושין דאל"כ הומ"ל דמסברא חיצונה מהני שליח ובודאי יותר הסברא נותן שיעשה שליח שיהי' מעשיו כמעשהו אבל לענין שיהי' דעתו כדעתו לא ידעי' כ"כ ולכך צריך קרא ג"כ אש"ה דש"ק א"צ דעתו כדעתה דגם דעתה א"צ ובזה יש ג"כ חילוק בין ש"ק דגירושין לקידושין דבעי' ג"כ שתקבל בדעת לשם קידושין והיינו דאמר מה לגירושין שכן ישנן בע"כ דעיקר בא למילף מש"ק דמש"ה ליכא למילף דעדיין מנ"ל ש"ק בקידושין מכח הסברות כנודע רק מש"ק יליף וזה דמחלק שאני גירושין בש"ק דל"ב דעתה בכה"ג משוי שליח למעשה לבד ולא לדעת וזהו כוונת התוס' בד"ה נפקא כו' לחלק בין חטאת דל"ב דעתו והוי רק שליחות מעשה משא"כ בפסח דצ"ל דעתו ופריך בתרומה מנ"ל והק' הפנ"י למה מביא הסיפא דפיחת כו' ולהנ"ל א"ש דברישא כשתורם כדעת הבעה"ב א"צ דעת השליח כלל אבל בפיחת עשרה דמ"מ הוי תרומה מכח דעת השליח אף שהבעה"ב אומר שלא הי' כן בדעתו משוי דעת השליח כדעתו מנ"ל ע"ז מביא קרא דגם אתם דדמי לאתם לגמרי או דמיתורא דשליחות מעשה לבד ידעי' מסברא חיצונה ופריך מפסח דבעי' ג"כ שיקריב לשם פסח מנ"ל להיות דעתו כדעתו וא"ש קו' המפו' מולקח הוא ושכנו די"ל התם בבעה"ב עע"ג כדאי' בגיטין כ"ג דמהני אף במי שאין לו דעת וא"כ א"צ דעתו כדעתו אבל בצא ושחוט כו' וודאי קשה מנ"ל גם בקדשים דיוכל למשוי שליח להיות דעתו כדעתו ומכ"ש א"ש למ"ש הפנ"י דהבעלים לקחו אחרת ולא הי' בדעתם עתה ומ"מ דעתו אלים מאוד ומביא מקרא דושחטו דהוי כמותן לגמרי ג"כ כנ"ל ועיי' מה שכתבתי בסוגי' דחולין דלכ"ע בעי' מדאו' מחשבת הבעל בנתינה לשם גירושין כמ"ש בספרי רק דפליגו באמירה ע"ש וכמ"ש אדמו"ר הגאון מפ"ב בסוגי' דכנסי.
ואכתוב קצת סברות הראשונים בענין שליחות הרשב"א והר"נ ספ"ב דגיטין הביאו סברת הר"י מיגאש והרמב"ן דלש"ה א"צ שליחות ממש כמותו רק שליחות בעלמא רק בש"ק שאין הגט בא לידה והיא מתגרשת בקבלת השליח צ"ל כמותה ממש גופו כגופה אבל הש"ה הוא רק ממוצע בנתינת הגט הבא מידו לידה ולענין אם ש"ק עושה שליח או חשיב מילי דל"מ לשליח ס"ל להמרדכי סוף התקבל דמילי ל"ה רק אם השליחות אינו על גמר הדבר כמו כתיבה דהתם הוי רק מילי בעלמא אבל אם הדבר נגמר ע"י השליח בשליחות זה לא חשיב מילי בעלמא וא"כ ש"ק יכול לעשות שליח אפי' בקידושין ובגיטין כ"ט דאמר שליח שלא ניתן לגירושין לא משוי שליח היינו ג"כ משום דס"ד דאין בידו גמר המעשה ע"י שליחותו ומסיק מי אמר ולא את שאם הי' רוצה בידו ג"כ לגמור המעשה ומשוי שליח ומיושב ע"נ קו' הפנ"י שם והמרדכי בשמעתין בשם הק' מרדוש ס"ל דמה שתלוי ברצון השליח ובידו לגמור המעשה ואין תלוי בדעת אחרים משוי שליח דאלים כחו ולא חשיב מילי בעלמא ולכן בקידושין הוי כמילי דלא אלים כחו לגמור המעשה בלי דעת האשה וצ"ל אף דהוי הקישא ואין היקש למחצה בלא"ה לא לכל מילי הוי הך הקישא ובפרט במקום שיש חילוק רב ביניהם.
ובזה יתפרש ג"כ הסוגי' דגיטין כ"ט הנ"ל שליח לא ניתן לגירושין דאין בידו לכפות בע"כ לאבא ב' מניומי וא"כ שליחותו תליא בדעת אחר וכן מצאתי בקצוה"ח סי' רמ"ד ע"ש באורך ונ"ל דעבד יוכל להיות שליח בכה"ג דרש"י פי' הא דאינו בתורת גו"ק לכך לא יכול להיות שליח להתגרש וכאן פרש"י דאין זה שליח להתגרש ממילא יכול להיות שליח רק נכרי בלא"ה א"י להיות שליח מכח מה אתם בני ברית ולכך כ' הראשונים לענין נכרי דוקא כשלא נתנה לשליח כלל והיינו משום דלמסור ליד השליח א"צ כלל שליחות וצ"ל הא דבעי כאן עכ"פ שליחות היינו לעשות לאב"מ שליח כי הבעל לא עשאו לא בפיו ולא במכתב ממילא השליח צריך לעשותו במקום הבעל לענין זה בעי' שליחות אבל כאן בגוי מיירי שהבעל מינה כבר להשליח בפיו או בכתבו א"צ הגוי לעשות שליח כלל כי עיקר השליחות בגט הוא הנתינה לידו ועיי' בפנ"י דף כ"ט ובקצה"ח סי' רמ"ד ובמקנה בד"ה חבורה כו' מה שכתבו בענין זה.
והרשב"א ב' הברצלוני כ' ש"ק א"י לעשות שליח רק בקנין דאלים כחו וצ"ל הא הוי קנין דברים דלא מהני י"ל דוקא במידי דבעי קנין ולא סגי בלא"ה ל"מ בדברים משא"כ בשליחות דל"ב קנין פועל הקנין אפי' בדברים ורשב"א לגרמי' ס"ל דבאומר אמרו משוי שליח וכ"כ הכא שהוא מדעת המשלח אף במילי משוי שליח רק כשאינו מדעתו אמרי' בסתמא לא נתן לו כח כמש"ל במילי לא נתן לו כ"כ כח והש"ג כ' בקידושין בשטר משוי שליח דס"ל מילי חשוב כשהוא דברים לבד בלי מעשה ממש ולכן בקידושי כסף שאין הכסף חשוב מעשה שיוכל להחליפו לא משוי שליח דהוי מילי וי"ל הענין כך דוודאי שליח ראשון מהני גם במילי והיינו דשליחות אינו חל רק על דבר שיש בו ממש ובא לעולם כמו קנין ולכן בש"ק הוי ממש דהיינו ידו כידה אבל לעשות שליח אחר עפ"י דיבורו שיהי' כדיבורה זה לא מהני ולכן גם קידושי כסף לא מהני דהעיקר הם הדברים ולכאו' י"ל סברת החולקי' כמ"ש בח"מ בשם המרדכי לענין דבר שלב"ל כשמקנה שניהם יחד מהני וכ"כ כאן משוי שליח על ב' דברים כא' מהני דמשוי ידו ודיבורו כא'.
והנה בהרבה מצות מצינו דמהני שליח ובהרבה מצינו לא מהני וכ' דחילוק יש בין מצוה שבגופו דל"מ ע"י שליח וביאור הדבר י"ל דכל מצוה שהיא חיוב וא"א בלעדה כגון הנחת תפילין לולב וסוכה וכדומה משא"כ מצוה שהוא רשות הפרשת תרומה וכדומה משוי שליח שבידו שלא להפריש דאינו חובת גברא וזהו שכתבו מצוה שבגופו היינו חובת גברא ובפסח אף דחיוב להביא עיקר המצוה שמוטל על כ"א הוא אכילת הפסח ולא השחיטה ולכך משוי שליח עיי' מרדכי קידושין סי' תקל"א דקנין לשליח כנתינת גט ביד השליח הוא משמע כהרשב"א ב' הברצלוני.
דף נון מתני' המקדש בש"פ כו' הקשו כולם לשמואל דס"ל דחיישינן שמא ש"פ במדי ע"כ הך אינה מקודשת היינו דאינו ודאי קידושין כדמשני לעיל וכמ"ש הריטב"א בהך דהמקדש בתמרה וא"כ מ"פ לקמן ממתני' אסבלונות הא וודאי סבלונות ל"ה ודאי קידושין וגם במתני' גופא צריך להבין דקאמר אעפ"י ששלח סבלונו' כו' שמחמת כו' הא בלא"ה סבלונות ל"ה יותר מס' קידושין והנה לפי שיטות דס"ל דגם בא"א מהני ס"ס הי' אפשר ליישב בזה לפי השיטות דהך דשמואל היינו ספק קידושין ממש א"כ הי' ס"ד בשלח סבלונות לאח"כ דהוי ג"כ ס' קידושין ולענין אם נתקדשה לאחר לא יחולו קידושי שני כלל מחמת דקידושי ראשון כוודאי חשובין מכח ס"ס שמא ש"פ ושמא סבלונות ושפיר פריך לקמן דמוכח דסבלונות אפי' ספק לא הוי.
ע"ב בגמ' אימת יודע שאין קידושין תופסין בפחות משו"פ כו' הקשה הרשב"א הא בבעל אמרי' באמת כן דאדם יודע כו' ולמה נתלה לכאן לקולא לומר שאינו יודע ותי' הרשב"א יודע ואינו יודע ואיסור' ודאי לא עביד עד דידע שמקודשת לו משא"כ סבלונות שלח מספק ואינו מובן כ"כ ובפרט למ"ש לקמן דלכך מקדש והדר מסבל בכדי שלא תחזור בה ויהי' לו לבושה א"כ ג"כ יש לו לחקור תחלה ונ"ל להסביר הדבר ולדקדק הלשון בכתובות ע"ד וגמר ובעל לשם קידושין לשון וגמר משמע דגם מתחלה ידע שאין קידושין פחות מש"פ קידושין גמורים רק דסבר שעכ"פ קצת קידושין הם ובפרט לענין פחות מש"פ דגם לדידן יש לספק שמא ש"פ במדי ועכ"פ זה הי' טעמו של המקדש מעיקרא שהי' דעתו דעכ"פ לענין זה אהני הנך קידושין שלא תוכל לחזור בה בלא גט ממנו וא"כ ממילא מה"ט שפיר שלח לה סבלונות ולא חשש לבזיון מאחר שלפי דעתו לא תוכל לחזור בה גם מחמת הני קידושין הראשונים ובכתובות שפיר קאמר גמר ובעל לשם קידושין היינו הגמר קידושין יהי' בבעילה אח"כ מצאתי קצת מזה בחי' מהר"י טראני ע"ש:
אתמר ר"ה א' חוששין לסבלונות הנה כפי"מ שכ' בפרש"י שלפנינו בד"ה חוששין כו' שמא קידושין הן אבל תוס' הי' להם גי' אחרת בפרש"י דחוששין שמא לשם קידושין שלח ולכך כ' משמע כו' דהיינו משום דהי' באפשר לפרש כוונת רש"י כמו דמפרשינן לשי' התוס' לשון הגמ' אדעתא דקידושין קמשדר כו' דהיינו אדעתא דקידושין שקידשה קודם לכן כמ"ש המפורשים כ"כ הו"מ לפרש לשון רש"י וע"כ כ' תוס' משמע כו' ולפי"ז יפה כ' הפנ"י שכ' דבהך דר' הכא גם לשי' רש"י ס"ל דהחשש היא על קידושין שקדמו דהתם פרש"י בד"ה דחיישי' דשדר הני לשם קידושין ולא פי' שמא קידושין הן שפיר מצינן לפרש על קידושין שקדמו ובאמת הבעה"מ כתב להדיא כן בשיטת הרי"ף דמה"ט חיישינן למיעוטא לר' פפא דחייש לקידושין שקדמו מאחר דרבה ור"ה ס"ל דחיישינן לסבלונות עצמן לקידושין אף דר"פ לא ס"ל הכי מ"מ חזי לאצטרופי והוא ממש כדברי הפנ"י הנ"ל ועיי' מה שהשיגו במלחמות:
והנה במ"ש תוס' ולכך נקט בלשונו שידך כו' דמנא ידע' כו' י"ל כוונת התוס' דהא רש"י פי' לעיל בהך דמנא ידעה כו' היינו דאם לא ידעה חיישי' שמא לא נתרצה לו כלל לקדש אליו מתחלה ולכן בדשדיך ונתרצית ל"ש הך סברא דהא לפנינו שנתרצית בשעת ק' שידוכין אין לנו לחוש שמא חזרה בו וי"ל עוד סברא דוודאי ל"ח שמא חזרה בו וקיבלה הנך לשם סבלונות דאם חזרה בו למה תקבל ממנו סבלונות הי' לה לומר איני חפץ בו ובסבלונות שלו וע"כ דגם עתה לא חזרה בו וחפיצה בו עדיין והנה תוס' הקשו ע"ז מדבעינן מענין לענין בא"ע כו' וכוונתם דמהתם מוכח דע"כ חיישינן שמא חזרה בו דאל"כ למה לי באותו ענין דהא כבר עסקינן בענין ואמרה שרצונה להתקדש לו ואעפ"כ חיישי' שחזרה בדיבורה או דאף דל"ח לחזרה הטעם משום דבעי' דוקא דיבורו בשעת קידושין היינו דברים המוכיחים על קידושין ולכך בעינן מעל"ע בא"ע ודעת רש"י חוץ ממה שכתבתי בסמוך י"ל דס"ל דדוקא בדיבור חיישינן לחזרה אבל בדשדיך ועשה מעשה ל"ח לחזרה כלל כל זמן שלא פירשה להדיא וכ"מ בירושלמי ר"פ האומר התקבל דדוקא בדיבור בעלמא חיישי' שמא חזרה בה משא"כ בעשתה שליח שהי' מעשה.
אמנם דעת תוס' נראה דס"ל דבעי' דוקא דבור המוכיח על קידושין בשעת קידושין ומה שנלע"ד ליישב דעת רש"י ז"ל בזה וגם מה שהקשו כולם בהא דקאמר ס"ד ניחוש למיעוטא דלשיטת רש"י מאי סברא דניחוש למיעוטא להקל מחמת המיעוט והבעה"מ תי' מחמת צירוף הח' וע' במלחמות בזה והנ"ל דהנה לעיל דף ה' לענין נתן הוא ואמרה היא מסיק ספיק' היא וחיישי' מדרבנן ודקדק הר"נ דאי ספיקא היא א"כ מדאו' אסורה ככל ספיקא דאו' אם לא שנאמר דמדאו' מוקמינן אח' סנוי' ומשמעות הרי"ף אינו כן ובחי' מהרי"ט כ' כל שאתרע הח' קודם שנולדה הס' לא מוקמינן אח' דלא דמי לשאר ח' הגוף דלא אתרע כלל משא"כ הכא מאחר שפשטה ידה לקבל קידושין אתרע הח' ובפרט אם נצרף לזה ג"כ סברת הרמב"ן דח' פנוי' ל"ח חזקה מעליא דעשוי' להשתנות וכבר הארכתי בזה בסוגי' דקדשה אבי' בדרך וכ' המהרי"ט דאף שכ' תוס' בחולין דגם ח' דאתרע חשיב ח' כדילפי' מנגעים ז"א דחילוק רב בינותם התם וודאי אתרע השתא דהא חסר לפנינו רק שאנו באין לדון מהשתא אדמעיקרא הא לא אמרי' דהא בשעת לידת הספק לא אתרע כלל משא"כ הכא דאנו דנין על שעת המעשה כי אז אתרע הח' קצת א"כ לא נוכל למילף מנגעים דגזיה"כ הוא לילך בתר ח' דמעיקרא דהיינו לומר שלא נשתנה עד עתה ממה שהי' מקודם אבל הא דאתרע ונשתנה לית לן למיזל בתר חזקה ובחנם השיג עליו האבני מילואים כי לפענ"ד דברי המהרי"ט ברורים.
ומה שנלע"ד ליישב לשון הגמ' ספיקא הוא וחיישי' מדרבנן פפמ"ש הרשב"א בחי' שם לפי לישנא קמא דנתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת כלל הקשה בשם התוס' למה יגרע מעסוקין בא"ע לקמן דמקודשת משום דמראין הדברים שלשם קידושין נתן לה כ"כ הכא מאחר שעפ"י דבור' נתן לה ותי' ותי' בזה דוודאי קידושין בלא עדים ל"מ אף שהודו שניהם דגזיה"כ הוא ולכן בשלמא התם דבאמת דיבר בשעת קדושין ואנו דנין על הדיבור שפיר אמרי' דיש העדאת עדי' לקידושין מאחר שמיראין הדברים שלשם קידושין נתן לה משא"כ כאן דלא אמר כלום אף שמראין הדברים לשם קידושין אנו צריכי' לדון על כוונת הלב ודברים שבלב אינם דברים מאחר דמ"מ איכא לספק דלמא לשם מתנה הי' ואין כאן העדאת עדים ע"ש באורך והנה להבין דבריו למה הוצרך להך דדלמא לשם מתנה ולא כ' בפשיטות דדברים שבלב אינם דברים וצריך לפרש בשעת קידושין שלשם קידושין נתן היינו משום דנחית בזה לסברת המהרי"ט המובא בפו' והסברתי דבריו בסוגי' דשה לב"א רפ"ג דגיטין דבכמה מקומות מצינו דדברים שבלב מהני דהיינו כל הדבר הגלוי לכל הוי כדבור ממש אבל בדבר שאינו גלוי לכל דאפשר למתלי במילי אחרינא אף שמראין הדברים כן בהאי עובדא לא מהני הדברים שבלב ובעינן דוקא דבור בפה ובכה"ג מחשבה ל"ה כדבור ולכן הוצרך הרשב"א להאי סברא דכאן נמי אינו גלוי לכל דדלמא לשם מתנה יהיב דלפעמים אדם נותן מתנה לשנוי' ודברים שבלב בכה"ג ל"ה כפירש ולא מהני כלל.
והנה המתבאר מדברי הרשב"א הנ"ל דמה"ט נתן הוא ואמרה היא ל"ה קידושין היינו משום דאין כאן העדאת עדים מאחר שהם צריכין לדון על דברים שבלב וזה לא מהני בכה"ג שיש להם מקום ספק דלמא לשם מתנה אפשר לומר דהיינו דקאמר נתן הוא כו' ספיקא הוא כלומר מאחר שהדבר ספק ואינו ברור דהא נוכל לספק במתנה ומדאו' ל"ה קידושין כלל בכה"ג רק דחיישי' מדרבנן אי מטעם גזירה אטו אמר הוא ג"כ או דמדרבנן גם בשתיקה חיישינן וכסברת הגהמ"יי המובא ברמ"א דס"ל דגם בנתן בשתיקה יש חשש קידושין ועתה נחזי בשלח סבלונות לפרש"י דהוי דברים ידועים שהארוס שלח לארוסתו לשם סבלונות ליכא בזה ספיקא דמתנה רק ספיקא דסבלונות וא"כ באתרא דכולן מקדשי והדר מסבלי ע"כ דקידושין הן ואף בלא פי' מהני דשפיר נוכל לדון על דברים שבלב בדבר הגלוי לכל אבל ברובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי תחלה שפיר קאמר דס"ד ניחוש למיעוטא דמה"ט ל"ה קידושין כלל דהוי כקידושין בלא עדים דממילא מאחר דאינו גלוי לכל דהא יוכלו לתלות בסבלונות אף שמראין הדברים לקידושין הוי דברים שבלב וא"ד וא"ל דהו"ל למיזל בתר רובא דזה שייך לענין דינא אבל לגבי העדים ל"ש כלל לענין דברים שבלב דבעינן דוקא שיהי' גלוי לכל בלי שום ספק ובפרט לשיטת רש"י הידוע דס"ל דבאמת רוב נמי ס' הוא רק דרחמנא שרי' ספק זה דודאי ל"ש זה לגבי העדאת העדים כנ"ל ברור דיש לנו נפקותא לדינא לפום הך סברא גם למסקנא דמ"מ חיישי' מ"מ לשי' רש"י ברובן מסבלי תחלה אין כאן בית מיחוש דבכה"ג וודאי ל"ה קידושין דמה להם להעדים לתלות בקידושין ובוודאי דברים שבלב אינם דברים ופיי' בלשון הפו' בזה.
ועיין בבעה"מ מ"ש דאפי' לר"מ כו' סמכי' לי' מיעוט דמפילות כו' אבל לרבנן כו' ל"צ למסמך כו' ולכאו' אינו מובן דנהפוך הוא דלרבנן בעי' סמוך דהא הרוב אלים משא"כ לר"מ דלא אלים הרוב כ"כ א"צ סמוך וי"ל דס"ל להבמה"מ כמו שעמדתי בסוגי' דיבמות אי לר"מ אזלינן בתר ח' דלכאו' י"ל מאחר דר"מ לא אזיל בתר רובא כ"ש בתר ח' ולפי"ז יש חילוק בין ר"מ לרבנן דלרבנן דכין רוב ובין ח' תרוויי' ילפי' מהלמ"מ כדמסקינן בחולין וא"כ י"ל דתרוויי' שקולים הם אבל לר"מ דע"כ לא ס"ל לא רוב ולא ח' מהלמ"מ וא"כ מצד הסברא וודאי יש עדיפות לרוב דחזקה אינו סברא כלל רק גזיה"כ מהלמ"מ ולר"מ דלא ס"ל הלמ"מ רק מסברא וודאי רוב עדיף מח' ולכך לענין למהוי פלגא ופלגא צריך דוקא סמוך כו'.
ובמ"ש הבעה"מ טעמא דרב מאיר בממסחין משום דאפושי טומאה לא מפשינן צ"ל א"כ למה לי הטעם משום דאתרע לי' רובא הא טעמא אחרינא איכא וי"ל דהיינו הך דהא דלא מפשינן טומאה היינו משום שהי' מוחזק תחלה לטהרה והך ח' אלים משאר חזקות דלא מחתינן לטומאה כ"כ בנקל ולכן אמרי' שפיר דאתרע רובא מה"ט דהך ח' אלים טובא ולולי דברי הראשונים הי' אפשר לפרש בהא דאמרי' דחיישינן למיעוטא לשי' הרי"ף שמא קידשה כבר ול"א בת"ר והנ"ל דלכאו' בלא"ה צריך לחקור הא קבוע הוא רק באמת ל"ה קבוע ממש מאחר שאין ניכר כאו"א מי המקדש והדר מסבל ולא דמי לשאר קבוע וכמ"ש תוס' בכמה מקומו' ודוקא לענין האומר לשליחו וקדש קנסו גם בכה"ג משמע דמדינא לא מקרי קבוע בכה"ג שוב ראיתי שהק' כן בבני אהובה ע"ש והנה כבר כתבתי בסוגי' לפרש דברי התוס' דע"ז דף ל"ד דרובא דאיתא קמן ואינו ניכר גרוע משאר רוב אף דליתא קמן וחוששין למיעוט בכה"ג ע"ש וא"ש.
מה שהק' תוס' אפירש"י מחוששין לכתובה דלקמן י"ל לכך דקדק רש"י ופי' בקידשה אחר וכל לשון חיישי' היינו חשש קידושין קודם קידושי השני.
אמר רבה ומותבינן אשמעתין תמה הפנ"י הא בסיפא מבואר הטעם להדיא גם למה דוקא אשמעתין הא גם ר"ה אמר כן ונ"ל דרך חידוד דהא לכאו' שפיר פריך דאם הי' חשש קידושין איך אפשר לסמוך ולתלות בקידושין ראשונים ולהתיר מס' בא"א וצ"ל לסברת אביי דהחשש רק מדרבנן ובדרבנן תלינן וטעמו של דבר צ"ל כמו שהבאתי בשם הר"נ דס' קידושין הוי רק מדרבנן דמדאו' מוקמינן לה בח' שלא נתקדשה והנה באבן פינה כ' אפרש"י דמיירי בנתקדשה לאחר דלכאו' לפי"ז ליכא ח' פנוי' כמ"ש תוס' דף ע"ט רק ז"א דהא נולד הס' קודם שנתקדשה ואז הי' ח' אין נ"מ מה שעתה ליכא ח' ואפשר לומר דזה תליא בסברת הרמ"א בי"ד סי' נו"ן דלא מוקמינן אח' כשרות כשנולד הס' קודם הח' וע"ש בש"ך דבהא פליגו רבה ואביי וי"ל ג"כ הפלוגתא להיפוך לרבה דאזיל בתר השתא ממילא אף שהי' ח' מקודם מ"מ השתא ליכא ח' אבל לאביי דאזיל בתר מעיקרא ומתחלה הי' ח' קודם לידת הס' ולכך לאביי לטעמי' שפיר נוכל ליישב המתני' דלדידי' הוי רק חשש דרבנן אבל לרבה לטעמי' שפיר קאמר ומותבינן אשמעתין דלדידי' אם הי' ס' קידושין הי' אי' דאו' כנ"ל ד"ח.
ועיין בפנ"י דתליא בסברא דתליא במעשה ובאמת לא נזכר שם רבה רק רבא ובתוס' יבמות ר"פ האשה שהלך גרס ג"כ רבה ע"ש רק בלא"ה הומ"ל אביי לטעמי' דס"ל דספק מעשה אינו ס' כמ"ש הרשב"א כריש חולין והאריך בזה בש"ש וממילא י"ל דרבה ס"ל כרבא דפליג אדאביי בזה ולדברינו י"ל הכל בפשיטות בדרך מרווח דאביי שפיר מתרץ לטעמי' דלדידי' הוי חשש סבלונות רק מדרבנן דהא ס' מעשה אינו ס' אבל רבה י"ל דס"ל כרבא דהוי מדאו' ושפיר פריך ממתני'.
מ"ד ניחוש למיעוטא והרי"ף ותוס' ס"ד לא ניחוש למיעוטא וכ' הרמב"ן הטעם משום דאין זו ח' בחיוב בטבע רק מצד המנהג ואינו דומה לשאר רוב ולכך החמירו באי' א"א ובאבני מילואים הביא דברי הריטב"א שכ' בסתם דלא מהני רוב מנהג והק' ע"ז מרובא דלרדי' ועיי' בית מאיר אמנם משמעות לשון הר"נ הוא מטעם אחר דהיינו מאחר דהמנהג עשוי להשתנות ויוכל להיות אח"כ בהיפוך וכל רוב שעתיד להשתנות לאו רוב הוא וי"ל גם כוונת הריטב"א כן ולא דמי כ"כ לרובא דלרדי'.