אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן קלה
בענין אשה שאמר' לבעלה טמאה אני לך
הנה לכאורה יש לחוש בנ"ד דכפי המשמעות ליכא למתלי כלל שעיני' נתנה באחר וגם באמתל' שאמרה אח"כ יש לדון לפי דברי הב"ש והחזיק אחריו בנוב"י מ"ק סי' ח' י"א דבאשת ישראל לא מהני אמתל' מאחר שבכל ענין מפסדת הכתובה ונתקבלו דברי' לענין זה יע"ש.
והנה בתוס' כתובות ס"ג ע"ב במה שכתבו הך עובדא דארכיסי הוי מרכס לא אמרה טא"ל דא"כ שאחד"א הק' במהרש"א דא"כ איך נפרש המתני' דג' נשים כו' דנדרים וכ' ודוחק לחלק בין אשת כהן לישראל ולכאו' פשטות כוונתו דהו"מ לחלק כמ"ש תוס' סוף נדרים בשם הרא"מ דבאשת כהן שאחד"א דהיא אינה מוזהרת וכן ראיתי שפי' הנב"י סי' ע' כוונת תוס' הנ"ל אמנם עוד יש דברים בגו דהנה תוס' הקשו שם לשיטת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא דא"כ נאמינה טא"ל במגו דמאיס עלי ולכאורה ק' מאי מגו איכא (לק"מ דתוס' מיירי שם באשת ישראל אבל מתני' באשת כהן דכופין לגרשה מקרא דוקדשתו כו' אם לא רצה דפני כו') למ"ש תוס' ריש זבחים דאפי' זינתה תחתיו אין מצו' לגרשה רק שלא ידור עמה וא"ה ליכא מגו מאחר דבמאיס עלי כופין להוציא וא"כ אי אית' דבשקר דיברה הרי היא כא"א כו' דהוי גט מעושה שלא כדין כמ"ש בהפלאה שם ויעוי' בלח"מ ספ"ב מגירושין והארכתי בזה בגיטין פ"ח ולכך אומרת טא"ל דלא נכוף לגרשה רק דבטוח היא שיגרשנה משום דכ"ז דאגידה גבי' וכ"כ בשעה"מ פ"ט מה"א סוף הט"ו דבכה"ג לא הוי מגו ובסי' שאח"ז ביארתי דברי תוס' דריש זבחים הנ"ל וכאשר אבאר לקמן אי"ה.
וליישב דברי תוס' הנ"ל נ"ל דהא צריך להבין מחלוקת הרמב"ם ור"ת אם כופין לגרש במאיס עלי ועיקר טעמו של הרמב"ם הוא לענ"ד למ"ש הר"ן בקידושין ע"ה דמהוצרך לומר הטעם דאין כופין משום דאמר לא ניחא דמתסר כו' דאל"ה הי' כופין איתו לגרש דכופין על מדת סדום וזהו סברת הרמב"ם דמאחר שאינה כשבוי' שתבעל לשנוי לה וא"כ לא חסר כלום בגירושין וכופין על מדת סדום וצ"ל תוס' ס"ל מש"ה דהאשה לא גרמה משא"כ במאיס עלי שהעכבה ממנה אין כופין אותו והנה כ"כ לענין זינתה תחתיו ג"כ תליא בהאי סברא דאי אמרי' דגם בהיא גרמה כיפין גם כאן כופין משא"כ לשיטת התוס' ולפי"ז א"ש דברי תוס' דזבחים לפי שיטתם באמת דחולקין על הרמב"ם לכן ס"ל דאין כופין בזינתה דהעכבה ממנה אבל כאן שפיר הקשו תוס' על הרמב"ם לטעמי' דס"ל דבמאיס עלי כופין אף שהעכבה ממנה וודאי גם בטא"ל כופין ושפיר איכא מגו.
והנה תוס' הקשו לעיל על הרמב"ם דבמאיס עלי כופין ניחוש שמא ענ"ב כמו בג' נשים וצריך להבין לפירש"י מי ניחא וע"כ דלא שייך חשש ענ"ב רק אם כופין חת הבעל לגרש וכמו שפי' בנדרים דיצאת היינו שכופין את הבעל ואכ"ק למה הוצרכו במ"א לתקן שלא נאמינה ולהתיר האי' לדעת התוס' הו"ל לתקן שלא נכוף את הבעל וממילא יסתלק החשש דענ"ב כעין קו' הרשב"א על התוס' שם (אח"כ מצאתי שהעיר בזה הנוב"י מ"ת סי' י"ב) ועכצ"ל משום דהתם בכהן מיירי שנתחלל ע"י אשה פסולה ואסור לעבוד עבודה ואף דנודר ועובד כו' עכ"פ מגרשה אח"כ משא"כ כה"ג שלח יגרשנה לעולם איכא עשה דוקדשתו כו' שעל הב"ד לכוף את הכהן לגרש נשים פסולות וא"כ א"א לתקן שנחמנה באמירת טא"ל ומ"מ לא יכפוהו לגרשה דהוי ב' מילי דסתרי אהדדי אלא דלפיז"ק התינח באשת כהן אבל בח"י לפ"ד תוס' בזבחים הנ"ל דאין מצ' לגרשה אם זינתה א"כ ליכא חשש ענ"ב ולמה גם באשת ישראל א"נ כשאומרת שזנתה (אח"כ ראיתי שגם בזה עמד בנוב"י מ"ת סי' י"ב דלדברי תוס' הנ"ל יש חילוק בין כהן לישראל) וגם בלא ד' תוס' הנ"ל ק' בא"י עכ"פ למה לנו לתקן שלא נאמינה הא הי' די בתקנה שלא נכוף אותו לגרש רק ע"ז י"ל דלא פלוג רבנן בתקנתן ומאחר דבאשת כהן תקנו שלא נאמינה כלל כ"כ באשת ישראל וגם לשיטת תוס' בזבחים הנ"ל י"ל דהא וודאי איכא קצת חשש גם בא"י לעכב' אף אם לא נכוף אותו לגרש וכמש"ל דהיא תסמוך שבוודאי יגרשנה דכ"ז דאגידה בי' כו' ואף דבמאיס עלי אם אין כופין לא חששו לכך מ"מ לענין טא"ל דהוי האי' רק משום שאחד"א ובאמתלא כ"ד נסתלק האי' ולכן מאחר עכ"פ קצת שש ענ"ב תקנו שלא להאמינה כלל ומ"מ קשה על הפוסקים דאף שיש סברא לומר כן מ"מ מנין הוכיחו דין זה מהגמ' מאחר דמתני' דג' נשים כו' בנדרים מוקי להדיא באשת כהן ויש מקום לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל מנל"י להפוסקים דדינם שו' ואפי' לשיטת הרמב"ם דס"ל כופין כבר כתבתי דהיינו משום מדת סדום י"ל ג"כ דכל שיש חשש ענ"ב לא נכוף את הבעל כלל וממילא יסתלק החשש ומנ"ל שלא להאמינה לפי האמת וצ"ל דהוכיחו כן מסוגיא דנדרים דאמר במאי עסקינן אי באשת ישראל ברצון מי א"ל כתובה ואי נאמר דבא"י ל"ש ענ"ב מה"ט דאין כופין אותו מאי ס"ד לאוקמי בא"י וע"כ דבכל ענין תקנו וכנ"ל רק הא קשה ביותר וכן הקשו בבית מאיר ובנוב"י שם הא וודאי יש לחלק טובא לפי סברת תוס' בכתובות שם לשיטת המ"מ דל"ש ענ"ב רק כשנוטלת הכתובה וא"כ ל"ש כלל בא"י ענ"ב דהא אמרת שברצון הי' ואין לה כתובה (ובב"מ סי' קט"ו תמה ע"ד תוס' הנ"ל דהא גם מבעל שני יהי' לה כתובה ולא תפסיד וז"א דבעל ב' לא יקחנה ערטילאי וכמ"ש תוס' בפי' משום חינא) והשתא אין להוכיח מסוגית הגמ' דנדרים הנ"ל דהא לפי הס"ד דגם בא"י יש לה כתובה עכ"פ הוצרך לאסוקי להכי דא"י ברצון מי אית לה כתובה וז"פ ואכ"ק מנ"ל כלל דבאשת ישראל נמי א"נ באומרת טא"ל גם לאחר התקנה הח חילוק גדול ביניהם לומר דבהא לא תקנו וכמו במאיס עלי.
והנלע"ד דהנה כבר הבאתי דברי הב"ש בסי' ו' דלהראב"ד ג"כ ל"ש אמתלא רק באשת כהן משא"כ בא"י דמפסדת הכתובה ונתקבלו דברי' עכ"פ ומ"מ נלענ"ד פשוט דכ"ז דוקא אם האשה כה לפני הב"ד טא"ל דבכה"ג הפסיד' כתובה משא"כ כשאמרה לבעלה לבד ולפני ב"ד כיחשה מעולם לא הפסיד' כתובה במה שהודית בלב"ע ובכה"ג וודאי מועיל אמתלא לכ"ע וז"פ אלא דלפיז"ק מ"פ בנדרים שם אי באשת ישראל ברצון מי א"ל כתובה דלמא מיירי מתני' באמרה לבעלה לבד טא"ל ואח"כ בבואה לפני הב"ד לא אמרה אמתלא רק סתם מכחשת ומ"מ אסורה עליו מאחר שהוא אומר שאמרה לו כן ושאחד"א בעת שאמרה בפניו דלענין שאחר"א א"צ שתאמר רק לבעלה לבד כמו בנדה והכתובה לא הפסידה וצ"ל דלישנא דמתני' דנאמר האומרת טא"ל משמע שאומרת כן גם אח"כ מחזקת בדבורה שלא חזרה בה.
והנה הרשב"א והרא"ש הקשו עמ"ש תוס' לחלק בין נוטלת הכתובה דא"כ למה תקנו למשנה אחרונה דא"נ כלל הו"ל לתקן דלא תטול הכתובה לסלק חשש ענ"ב ועוד הקשו דמי לא משכחת שנתנה עינה בעשיר ולא תשגיח על הממון וכה"ג וליישב דברי תוס' צ"ל דוודאי משום מלתא דלא שכיחא לא עשו חז"ל תקנה תחלה אבל כל שצריכין לתקן עכ"מ מחמת הרוב מתקנים לגמרי אף המיעוט ולכן שפיר כתבו תוס' דמאחר דבמאיס עלי מדינא לא תטול הכתובה וודאי מלתא דל"ש שיהי' כך שתמצא עשיר כו' ולא תחוש על הכתובה ולא עשו חז"ל תקנה תחלה משום מלתא דל"ש אבל התם בטמאה א"ל דמדינא יש לה כתובה וע"כ הצריכו חז"ל לעשות תקנה בזה שלא חתן עיני' באחר ולכן אף שהי' אפשר להם לתקן בזה לבד שלא תטול הכתובה מ"מ הי' קצת חשש עדיין דלמא תתן עיני' בעשיר ומאחר שעכ"פ הוצרכו חז"ל לתקן תקנו הכל שלא תהי' נאמנת כלל כנ"ל בשי' תוס' ולפי"ז א"ש דגם באשת ישראל איכא חשש גדול שיעשה בערמה לומר לבעלה לבד טא"ל ולפני הב"ד תכחיש ותטול הכתובה ומ"מ תהי' אסורה עליו מחמת שאחד"א וא"כ ע"כ הצריכו חז"ל לתקן גם בא"י תקנה כמי ממש באשת כהן ולכן תקנו הכי שאפי' אמרה כן לפני הב"ד שמפסדת הכתובה באמת וליכא רק קצת חשש ענ"ב למיעוט שמא תמצא עשיר דעכ"פ מאחר שהוצרכו לתקן תקנו הכל:
ומעתה נבא לנ"ד והנה לפי"ז ממילא לא מצינו שהתירו חז"ל רק במקום דאיכא עכ"פ קצת טעמא דענ"ב דנכלל בכלל תקנ"ח אבל בכה"ג דאין מקום כלל לחוש באשה זו בעובדא לא לענ"ב לכאו' לא הוי בכלל תקנת מ"א כלל:
אמנם הנוב"י מ"ק סי' ע' כ' דהא דא"נ ע"כ סברת הר"ן דמדינא וודאי א"נ להפקיע השיעבוד רק משנה ראשונה תקנ' הי' להאמינ' ומאחר שנתבטל' התקנו עכ"פ נשאר על הד"ת ובאמת שאר פו' חולקין על סברת הר"ן הנ"ל רק דתקנ"ח הי' במשנ' אחרונה ואלימא תקנתם למגדר גדר גם נגד הד"ת ועדיין הי' מקום לומר גם לשיטתם דמשמעות לשון תקנת משנה אחרונה שלא תהי' נותנת ע"ב כו' ולא אמר שמא נתנ' ע"ב וע"כ הכונ' דאף שאנו רואין האי עובדא דוודאי לא נתנה ע"ב מ"מ הי' תקנ"ח שלא להאמינה משום שאר נשים כאשר יראו שהאמינו' להפקיע מידי בעלה בטענה זו יתנו עיניהם באחר כו' שגם הם יפקיעו א"ע מבעליהן אך ראיתי בס' בני אהובה דף ע"ט ע"ג שהביא מלשון הירושלמי דאם בהאי אמיר' חושבת שלא תאסר טל בעלה נאמנת דל"ש ענ"ב ולכאו' נ"ד דמי ממש להך דירושלמי הנ"ל ומ"מ י"ל דלא תקשי מזה על הנוב"י הנ"ל דבעובדא דירושלמי לא כוונה לחוב לבעלה כלל וכעין מסל"ת אמרה זה אבל כל שכיוונה בדברי' לחוב לבעלה אף דל"ש ענ"ב אין לה נאמנת כסברת הר"ן דמשועבדת לו ובכה"ג ל"ש הודאת בע"ד כו' וא"כ עדיין יש לספק הרבה בנ"ד אם יש מקום להקל מחמת תקנת משנה אחרונה.
אלא דמטעם אחר י"ל בנ"ד דאין להאמינה כלל דאפי' בעדים שהעידו הדבר פשוט דמה שהעד אומר מחמת פחד אין בו ממש ודוקא כשאמר אחר שהעיד בב"ד שמשום פחד הי' א"נ כדאי' בסי' כ"ט אבל אם אנו יודעין תחלה שאמר כן משום פחד וודאי ל"מ מידי וכאן הדברים מראין לכל שמתחלה שהודית לפני בעלה הי' רק מחמת פחד שהפחיד' שאם לא תאמר שזינתה בשום אופן לא ידור עמה מחמת הס' והקול וכשתאמר שזינתה ותודה יקרבנה בתשובה וודאי אין בהודאה זו ממש ולא שאחד"א ע"י הודאה זו כלל ובוודאי אף למשנה ראשונה גם בלי שום אמתל' תוכל לחזור מהודאתה שנודע תחלה שהי' רק מחמת פחד כנ"ל ועוד דבאמת האשה אמרה אמתל' זו אח"כ כששאל אותה השליח ב"ד ובוודאי אמתל' טובה היא זו דאף דבעדים שהעידו לא מהני כה"ג היינו מחמת שהעידו לפני ב"ד בתורת עדות משא"כ כאן דהוי רק משום שאחד"א דמועיל באמת אמתל' וע' חות דעת סי' קפ"ה וש"ש ש"ו פ"ח ונתכוונתי לדבריהם בפי' הסוגיא דכתובות כ"ב והוא מבואר כנ"ל.
וכבר כ' הח"מ והב"ש סי' קט"ו דלענין איסור לא חיישי' שמא למדו' לטעון כן כמו דחיישי' לענין ממון וכוונתו פשוט מאחר דאין כאן אי' בעצם דהא אין האשה נאסרת כו' משום דע"י הודאתה שאחד"א וזה לא דמי לשאר אי' כמש"ל ולכן מהני בכל עת כשחזרה ע"י אמתל' וגם אין לחוש בנ"ד לסברת הב"ש ונוב"י הנ"ל דבאשת ישראל שנתקבלו דברי' לענין הכתוב' ל"מ אמתל' ובלא"ה חולק ע"ז בבית מאיר סי' קט"ו ודבריו נכוני' ואמיתים) דכבר כתבתי לעיל דהיינו דוקא כשאמרה לפני הב"ד משא"כ כאן שאמרה לפני בעלה ביחוד דעי"ז לא הפסידה כתובתה לא חשוב נתקבלו דבריו כלל ובוודאי מועיל אמתל' ובפרט אמתל' חשיב' כזאת שנראה לב"ד שאמת הוא וגם אין להחמיר בנ"ד מחמת הקול שיצא תחלה ולומר דהוי כרגלים לדבר דז"א דהקול יצא רק מפי הערלית שהרעישה בהיותה חושדה מבעלה ואין בדברי' ולא בקול שהוציאה ממש והגם שהאשה בעת שהודית לפני בעלה אמר' ששכב אצלה כמה פעמים ונתן לה רשע חטים הדבר ידוע דמחמת הפחד אמרה כ"ז להחזיק השקר שלה ולייפותו והי ניהו מילי דכדיבי ליפות השקר במאי דאפשר בכדי להשקיט אותו שיאמינה.
וגם אין לחוש דלמא האמין לה בשעת הודאתה דלפענ"ד אין לחוש בזה רק אם שמענו מפיו בפי' שאמר שהאמינה דהא כתבו הפו' דכונת אם מאמין לה היינו בשאר דברים הוא בח' נאמנת אצלו ועי"ז מאמין גם ע"ז אבל בסתם שאנן נחוש דלמא מאמינה אין לחוש ועוד דגם במאמינה אין זה מוכרח דל"מ אמתלא דידה וכמ"ש הפו' ובפרט באמתלא דנ"ד דעדיף טובא דהא קודם שאמרה האמתלא חשבנו למשפט שניכרים הדברים כי רק לפחדו אמרה כן והגם דאפי' בכה"ג מ"מ צריכה להוציא האמתלא מפי' וכמ"ש הש"ך בסי' קפ"ה גבי באה ושכבה אצלו כו' וכ"מ מהא דאמרי' בכתובות כ"כ בהאי מעשה דאשה גדולה אם נתנה אמתל' כו' אף דהתם משמע שידוע הי' האמתלא לב"ד וזה י"ל שהורונו חז"ל בדברים האלו אם נתנה כו' לידע דגם בכה"ג שידוע האמתלא לב"ד מ"מ דוקא אם היא הוציאה ג"כ האמתלא מפי' ואז מהני בכ"ע כי בזה תלוי הכל.