אור ברסלב
אבני צדק (פנט) סימן קלג

אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט

סימן קלג

סימן קלב

שאלה בדבר המעשה שהי' באיש ואשתו שדרים בכפר שכולם גוים ובאה נכרית אשת הכומר דשם ואמרה שישגיח על אשתו כי חשדה מבעלה הכומר ושאל האיש את אשתו מה עסק של הכומר עמה והשיבו כי אינו בא רק לשתות שם באשר יש לו ווערצהויז והקול יצא בין הגוים שהכומר מחזק את עצמו עם האשה הנ"ל ובשבוע העברה כאשר בא הכומר כדרכו עם עוד גוים לשתות שם ושתו שם כל הלילה עד שעה ה' אחר חצות לילה והכומר לגודל שכרותו הוליכוהו הגוי' משם וכשהלכו להם שכב האיש על מטתו והשפחה היתה נטורה ולא עבר זמן רב מעת שנרדם האיש הבעל הבית ובאה השפחה והקיצה אותו ואמרה לו שילך לחוץ לראות מעשה אשתו שיצאה לחוץ והנה הבעל הלך הנה והנה עד אשר קרב אל הרפת בקר שלו והרפת חלק לשנים וכאשר קרב לשם נדמה לו איזה רעש שם ובבואו אל הרפת מצא אשתו שם וכאשר ראתה את בעלה אמרה לו רבקשה ממך הוליכני לביתי כי מאוד נתעלפתי והבעל אשר מאז הי' מתירא ממנה הלך לבקש עוד ברפת הפנימי ומצא שם את הכומר שוכב ושאלו מה מעשיך פה ונתקצף הכומר לאמור מביתך גרשתני וכאן ג"כ אין אתה מניח אותי לישן ובתוך הדו"ד שביניהם האשה הלכה מעצמה לביתה ולא חסר לה מאומה ושאלה הבעל מה עשית בהרפת ואמרה איזו תירץ ע"ז ואמר לה הבעל כי נאסרה עליו כעת להפחידה והיא צווחת טהורה אני ויש לה בנים וגם עתה היא מעוברת ומורא עלה על לב הבעל כי עצת זימה הי' בינה ובין הכומר ויש לו איזה אומדנות המורים ע"ז ולבו נוקפו והוא יר"ש ובא לשאול הלכה למעשה עפ"י דת תורתינו הקדושה.

הנה השאלה הזאת מתחלק לב' א' אי מדינא נאסרה האשה על בעלה ב' אם עכ"פ מצוה על הבעל לגרשה מדעתה או בע"כ ולהיות הענין חמור ע"כ אמרתי להתיעץ עם גדולי הדור הי"ו ובכדי שלא לבא ריקם עיינתי בלשונות הפוסקים ואת אשר ישים השי"ת בפי אשמור לדבר.

והנה ריש מילין נודע מחלוקת הפוסקים בסוגיא דיבמות כ"ג כ"ד בעידי כיעור וקלא דלא פסיק אם אשה נאסרה על בעלה ודעת רוב הפוסקים דבשום אופן אין אשה נאסרת על בעלה בכיעור וקול דעדות מעלי' בעינן על הזנות והסוגיא דיבמות הכל על הבועל ונטען סובב והולך ולא על הבעל והסברא לחלק והטעם למה אסורה לבעל ביותר משמע דהוא מחמת חשש לעז העולם דע"י שנשאה הנטען אחזק' לקלא שיאמרו העולם אמת הי' הקול הראשון וכמו ברישא בנטען עה"ש רק התם אין הלעז כ"כ דאפי' האמת כן אין עושה איסור עתה רק לעז אלשעבר ולכן כנס לא יוציא אבל בסיפא ילעיזו העולם עתה שעושה עתה איסור דאורייתא ובתוס' מבואר עוד דלבועל הוי קלא דקודם נשואין דחיישינן ובגיטין דף פ"ט פירש"י שם בד"ה נתקדשה כו' כדי שלא יאמרו כו' מבואר דגם הא דחיישינן לקלא דקודם נשואין הוא רק מחמת לעז העולם ולא שנחוש מדינא וע' בנב"י ססי' ע"ב רצה להוכיח נגד דברי הפוסקים הנ"ל דאי נאמר לחלק בין בעל לבועל א"כ מ"פ בסנהדרין מ"א ודלמא לאוסרו על בועל ב' באו דלמא ס"ל כרבי ובעדי כיעור לבד נאסר' לבועל דוקא ואם איתא דבאו לאוסר' אבועל הו"ל להעיד רק על כיעור ולפי הנ"ל י"ל דעדיין יוכלו לומר אנו באנו לאוסרה מדינא על הבועל דמחמת כיעור הוי רק חשש לעז בעלמא מדרבנן.

אמנם ראיתי בספרי פ' נשא סי' ז' דאין אשה נאסרת רק בעדים והתרו בה ולכאורה לפ"ז בלא"ה צ"ע הסוגיא דסנהדרין הנ"ל דאמרי' בהתרו בה ל"ש לאוסרה ע"כ הא גם בזה צריך התראה רק בלא"ה דברי הספרי צריכין הבנה התראה זו למה אי להבחין בין שוגג למזיד הא כ' מהרי"ק שורש קס"ז דזינתה בשוגג אסורה לבעלה וע"כ הי' נ"ל עפימ"ש הנמ"י ביבמות שם דהקשה אבריי' דבאו עדי טומאה מאי קמ"ל אתי' דעדים לא ידעו אי באונס או ברצון ואשמעי' דרובא רצון ונאסרת כדאי' בסוגיא דפתח פתוח והנה בסוגיא דפ"פ כ' תוס' דהך רוב דרצון רוב גרוע הוא והוי רק רוב מדרבנן ולא מדאורייתא מבואר מזה דמדין תורה אין אשה נאסרת על בעלה אפי' בעדי טומאה רק כשידעו שלא הי' באונס וא"ש הדין דספרי דמה"ט דוקא התרו במה שידעו שלא הי' באונס וממילא א"ש הסוגיא דסנהדרין דאף דמן התורה בעי' התראה דאל"ה לא נאסרה מחמת ספק אונס מ"מ מדרבנן נאסר' דחשוב רוב רצון מדרבנן עכ"פ מתבאר מזה דא"י לומר באנו לאוסרה מה"ת דאל"כ עדיין אפי' בהתרו בה יוכלו להתנצל כן ודוחק לומר דהך התרו בה דסנהדרין היינו לענין קבלת התראה וכמ"ש בהג"א זרע אברהם בספרו שם דעכ"פ א"צ קבלת התראה לאוסרה ע"כ דזה דוחק.

והנה לפי"ז הדק"ל כקו' הנוב"י על הפוסקים הנ"ל דאיך יאמרו לאסר' על בועל בא דא"כ הו"ל להעיד רק בכיעור אף דאסור' רק מדרבנן וע"כ דאין חילוק בין בעל לבועל אך באמת אינה הוכחה כ"כ דחילוק גדול יש בין איסור דרבנן כה"ג דרבנן דנו רצון לרוב והוי איסור ממש כדאורייתא ודין אי' לעז בעלמא כדברים מכומרים וקלא.

ובלא"ה לדברי הנמ"י הנ"ל לא הבנתי דא"כ איך נפרש המתני' לרב דמבואר במתני' דעיקר בא להשמיענו הדין דנאסרה לנטען אבל לבעל פשיטא לי' דהוציאו תנן וע"כ מה"ט דל"ח לאונס ונהפוך הוא בכל הסוגיא דבועל גרוע מבעל ובפרט הנמ"י הכריע בשיטת הרי"ף והרמב"ם דבועל גרע מבעל ומאי קמ"ל מתני' ולכאורה לדברינו א"ש דדוקא לענין כיעור וקול דהוי רק מחמת לעז הוא דמחמרינן יותר לבועל דאיכא לעז טפי דמחזיק לקלא וכיעור אבל בעידי טומאה ממש דאסור' מדאורייתא ס"ד דחמור בעל מבועל ומחמרינן יותר בבעל בספק רצון ולכן קמ"ל מתני' דגם לבועל אסורה בכה"ג.

אלא דלכאורה איפכא מסתבר' דגם משל חמיר טפי מבעל דהנה הבית שמואל סי' ד' הביא קו' הב"ח אהאי דינא אחר אשה אף דלא נאסר' ע"ב מ"מ אסור לכהן אחר מיתתו והא בגיטין דף פ"ט אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ומה שתי' הב"ש שם הוא נגד דברי תוס' שם דפירשו להדיא דמיירי בקלא דקודם נשואין וע"כ נלענ"ד ליישב קו' הב"ח דוודאי יש חילוק בין יצא קול על א"א לפנוי' וניישב ג"כ מה שיש לתמו' בגמ' דהכא מקלינן מספיקא משום שיש לתלות הקול בפריצות ולעיל דף פ"א אמרי' דלמא נתן קאמרי ותצא הרי דמחמרינן בספק קול ומאי שנא.

ונלענ"ד עפימ"ש השב שמעתתא שער א' ליישב לשון רש"י חולין ט' בהא דהל' גמירי מסוטה דפירש"י מב' ונטמאה כו' דכוונתו ליישב קו' תוס' שם שהקשו ממ"נ אי סוטה אית לה ח' כשרות מנ"ל ספק טומאה ברה"ר בדליכ' ח' ואי סוטה ל"ל ח' משום דקינה לה כו' א"כ מנ"ל ספק טומאה ברה"י בדאיכא ח' טהרה וע"כ ס"ל לרש"י דחילוק יש בין בועל לבעל דהיינו כשאנו דנין לגבי התיר' לבעל וודאי יש לה ח' היתר משא"כ לבועל עפ"י דברי הרמ"א בי"ד סי' נ' דבשעת שעומדת בח' אי' כשנולד ספק לא שייך ח' היתר וא"כ לגבי בועל מאחר דבשעת לידת הספק הי' הבעל בחיים ואסורה מחמת אשת איש שפיר ילפינן ספק טומאה ברה"ר מבועל דליכא ח' היתר וספק טומאה ברה"י מבעל דאיכא ח' היתר ודפח"ח ומעתה נאמר הא דאזלינן לקולא בקול ואמרינן פריצותא כו' דהיינו דוקא בפנוי' דבשעת לידת הספק היתה בח' היתר משא"כ בא"א לגבי כהן אחר דנולד הספק בהיותה לו בח' איסור לכן מחמרינן גם בס' קול ומיושב קו' הב"ח הנ"ל וא"ש ג"כ הך דדלמא נתן קאמרי דמיירי לענין שלא תנשא לכהן אחר מיתת בעלה כדמפרש התם מחמרינן בספיקא ודו"ק:

הדרן לדידן דממילא הדק"ל קושי' הנמ"י על המתני' מאי קמ"ל דתצא מבטל הא הוי ק"ו מבעל דהוציאו' אף שהיתה לו בח' היתר ומ"מ מחמרינן בס' רצון ודיינינן כרוב כ"ש לבועל דבשעת לידת הס' היתה בח' איסור וכנ"ל ועכנלע"ד להיפוך מסברת הש"ש הנ"ל עסי"מ שיישבתי קו' הפר"ח ריש ה' גיטין אהא דאמרי' בסוף גיטין אי כתב ערוה ולא כתב דבר ה"א משום ערוה לא תנשא לאחרים וק' הא מוכח דמותרת מדאצטריך קרא דונטמאה כו' דאסורה לבועל והנ"ל דלכאורה קשה ע"ד הש"ש הנ"ל למ"ש הראשונים בסוגיא דתרי ותרי דבאומרת ברי לי ל"ש לאוקמ' אח' דברי דבע"ד עדיף מחזקה א"כ עדיין מנ"ל מבועל לטהר ברה"ר בדליכא ח' לעולם בלא ח' אסורה רק התם נהפוך הוא מאחר דהבועל והאשה אומרים ברי שלא נטמאה עדיף מח' ולכך טהור' ברה"ר וספק טומאה ברה"י בדליכא ח' מנ"ל ומ"מ דברי רש"י נכונים ולהיפוך מדברי הש"ש דהיינו שנחזק בסברת התוס' דכיון דקינא כו' ל"ל חזקה וא"כ שפיר מוכח ספק טומאה ברה"ר דליכא ח' וספק טומאה ברה"י מבועל דחזינן דברי לא מהני כ"ש חזקה וע"כ דעשה הכתוב הספק כוודאי וא"ש קו' הפר"ח הנ"ל דס"ד לעולם דלעלמא וודאי אסורה היוצאת מחמת ערוה ומ"מ אצטריך קרא דונטמאה לספק סוטה דאל"כ הא לעלמא אסורה מספק ולבועל מותרת מחמת ברי דלא זינתה כלל קמ"ל ולפ"ז שפיר אשמעינן מתני' דאסור' גם לנטען דס"ד דוקא לבעל אסור בס' אונס מחמת רוב רצון אבל לבועל דאיכא ברי לא מהני רוב כמו דלא מהני חזקה לגבי מי שטען ברי קמ"ל כנ"ל.

אמנם באמת נ"ל דל"ש ברי בכה"ג דעיקר הסברא דברי מהני כו' כמ"ש הרמב"ם דחזקה שוודאי לא תקלקל את עצמה והיינו כעין סברת הרמב"ן ותוס' רי"ד שהביא הפנ"י ריש גיטין דח' שאינה מקלקלת א"ע ומעשה כי האי וודאי לא עבדה דכל ישראל בח' כשרות ע"ש מבואר מזה דמה"ט לא מהני ח' איסור לגבי עצמו דח' כשרות אלים טובא וכ"ז כשלא אתרע הח' כשרות דהאי גברא משא"כ אי בכל ענין אתרע ח' כשרות דידי' וכעין שכ' הפנ"י בסוגיא דשמא יחפה דמאחר דעכ"פ זינתה יצאה מחזקת כשרות דהוי מחמת רוב:

מיושב קו' מהרש"א דדברי תוס' סתרי אהדדי דביבמות צ"ג כתבו דמטעמא דברי לא אזלינן בתר ח' א"א ובכתובות כ"ב וביבמות מ"ח הוצרכו לסברת דדייקא ולהנ"ל א"ש דהתם בנשאת ואח"כ באו עדים מעולם לא אתרע ח' כשרות דידהו משא"כ בבאו עדיו תחלה דמדינא לא תנשא כלל ועברה ונשאת אתרע ח' כסברת השו' הנ"ל ולכן הוצרכו לסברא דדייקא וכן להיפוך בנשאת תחלה ל"ש כ"כ סברא דדייקא דקודם דנשאת לא הי' מקום לספק דאעדים סמכה ור' מנחם בר' יוסי מה"ט גופא מחלק בין נשאת תחלה דס"ל הסברא דברי משא"כ בבאו עדים תחלה דליכא ברי מדינא אסורה מחמת דמוקמינן אחזקת אשת איש:

ולפי"ז כ"ש כאן במתני' דליכא רק ספק אונס דוודאי עבד איסורא לא שייך כלל ברי דידי' וא"כ מצד הסברא מדינא א"ל דחמור בעל מבועל ומ"מ י"ל דמתני' קמ"ל דלא נטע' בסברא הנ"ל דמהני ברי קמ"ל דלא מהני ברי ואסורה לבועל כמו לבעל:

ושיטת השאלתות לפי"מ שפי' הר"ת (וע' ס' הישר משמע דר"ת לעצמו לא ס"ל הכי ולא נודע איזה קדים) דגם בעדי כיעור נאסרה בקלא דל"פ ואם הבעל בעצמו אומר שראה דברי מכוער מותרת והא מלתא טעמא בעי דמ"ש בעל לעצמו שראה שלא תהי' אסורה כ"כ כמו בעדים שראו וכי תהי' שמיעה גדולה מראי' ודוחק לומר דמיירי כשחוזר בו הבעל אח"כ דלא נימא שווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא משום שלא אמר מעולם בבירור שזינתה דלישנא לא משמע הכי רק האמת דס"ל להר"ת דמדינא וודאי לא נאסרה האשה לבעלה רק בעידי זנות ממש או בקינוי וסתירה בע"א רק מחמת לעז העולם אסרינן לה בעדי כיעור וס"ל דל"ש למיחש ללעז רק אם הי' ע"י עדים שמפרסמין הדבר ומוציאין קול ביותר מכוער הדבר דאיכא לעז גדול משא"כ כשהוא עצמו ראה דברי' מכוערים דאין דרכו לחזק הקול ולפרסם הדבר נשאר על הדין דלא נאסרה בכיעור גרידא כנ"ל.

ושיטת הרבינו מאיר דעדי כיעור הוי ממש כעדי טומאה כהא דאמרי' פ"פ כב' עדים דמי והיינו דהוי אומדנא דמוכח וכאלו אנן סהדי על הזנות ונאסרה על בעלה ומבואר משיטה זו דס"ל דעדי כיעור מדינא תצא כעדי טומאה ממש וכס"פ ולפ"ז לא הבנתי למה ס"ל בראיית בעל דבר כיעור לא תצא מבעלה וכי שמיעה גדולה מראי' וגם הדמיון שהביא מפ"ם והתם הוי רק בעל לבד והוי כעדים ובאיזו סברא מחלקינן הכא ואפשר לומר דהנה במלחמה בעולם אין האשה נאמנת שמת בעלה רק כשאומרת קברתיו והיינו משום דבמקום שיש לחוש כן חיישינן וכ"כ מבעלי' בע"א אבל בשני עדים כתבו הראשונים שם דאף שי"ל ג"כ דאמרו בדדמי גזיה"כ הוא לשמוע מה שהם אומרים ולא לחוש שהם אומרים בדדמי ע"ש ולכן וודאי כשאומר הבעל שראה שזינתה הוי כאמירת קברתיו דאין בזה שום מקום לתלות בדדמי משא"כ ענין כיעור דאינו מעשה מיוחד רק תלוי באומדן דעת מה בכלל כיעור שמורה על זנות ולכן דוקא בב' עדים אף שי"ל שענין הכיעור שאומרין הוא רק שנדמה להם כן ולא הי' המעשה הכיעור ממש כמו שאומרים באופן שלפי האמת י"ל שלא הי' הכיעור כ"כ שיורה שזינתה מ"מ בב' עדים אין לנו לחקור ע"ז רק מה שאומרים צריכים הב"ד לשמוע דבריהם ולפסוק הדין על מי עדותן משא"כ בכה"ג אף שהבעל עצמו אומר שראה י"ל מחמת שלבו נוקפו ויר"ש שבלבו אפשר שנדמה לו שהי' ענין כיעור ובאמת לא הי' הנידון כדאי לכיעור ממש שיורה על זנות ואינה נאסרת מדינא ולכך אף דפתח פתוח אסורה דהתם וודאי קים לי' ול"ש בדדמי וע' תוס' שם.

וכאמת כשיטה זו של המהר"ם מצאתי שהוא שיטת הירושלמי מובא בתוס' סוטה דף ג' דבעדי כיעור תצא ובבעל עצמו דוקא בזנות ממש אבל בכיעור לא תצא רק דהתם מבואר דגם בבעל שראה דברי מכוערים אסור לקיימה רק משום דקשי' התם לב"ש א"א לגרשה מחמת שראה כיעור בעצמו רק בראה זנות ולכאורה אפשר לפרש גם דברי הר"ב כן אף דקאי לדידן.

והנה אחרי שמצאתי כן בתוס' בשם הירושלמי אף דקאי לב"ש מ"מ ממילא נשמע מזה לדידן דבהא לא פלוני דבעדי כיעור חצא ובבעל עצמו שראה ד"כ אסור לקיימה מבראה שזינתה היינו מצא בה ער"ד דהיינו שהבעל מצח תצא ובדברי הירושלמי הללו א"ש דלא תקשי לב"ש למה תקנו כתובה כלל שלא תהי' קלה בעיניו כו' ממ"נ ולהנ"ל א"ש דחיישינן שיאמר שראה בעצמו שזינתה ולכאורה הו"מ ליישב בזה קו' הירושלמי מלא יוכל לשלחה שהביא התוס' סוף גיטין ולאוקמי כשאומר שראה שזינתה ואחר שגירשה ונשאת לאחר חזר בו ונותן אמתלא רק כבר כתבו הפוסקים דבעשה מעשה לא מהני אמתלא רק נכון בזה ליישב קושי' הפנ"י מקרא דגרושה לכהן דמיירי בכה"ג שהבעל אמר שראה שזינתה ומ"מ אינה אסורה מה"ט לכהן אחר דלגבי אחרינא הוי כע"א דא"נ כשהיא מכחשת וזה י"ל קרא כדכתיב אשה גרושה מאישה וביבמות דרשו בזה מרגניתא ולהנ"ל י"ל גרושה מחמת אישה שאמר שראה שזינתה ואין עדים כנ"ל ומה מאוד נפלאתי ע"ד הרשב"א רשו"ת סו' תקנ"ד דבע"כ מצו' לגרשה ויליף לה מדב"ש דאמרו לא יגרש רק בע"ד דע"כ לאו בזנות ממש דא"כ בלא"ה אסורה וע"כ בדברי כיעור דמצוה לגרשה ואינו חיוב ע"ש ולא הביא דברי הרוכלמי דסוף גיטין ולא דברי הירו' דריש סוטה הנ"ל וצ"ע:

עכ"פ ממוצא דבר נשמע דבדאיכא קלא דלא פסיק והבעל ראה דברים מכוערים מחויב לגרשה ואף בדליכא קלא וראה בעצמו ד"כ אסור לקיימה ועכ"פ לכ"ע מצוה וודאי איכא ומדת אדם רע הוא כשמקיימה כדאמר בסוף גיטין ואולי מדינא אסורה עליו כנ"ל ומעתה נחזי בנ"ד דוודאי מחמת הקול אין כאן חשש רק בין הגוים אשר פיהם דיבר שוא ואפי' בעדותן אין ממש כ"ש בקול היוצא ביניהם ורק מחמת הכיעור שאמר הבעל יש לחוש.

ע"כ אנו צריכין לדון בזה לפי ענין השאלה אי חשוב זה כדבר מכוער בגמ' דהא וודאי סתירה ויחוד בלא קינוי כלל תחלה כתבו הפוסקים דלא חשוב כיעור רק כשהי' קינוי ומחל לה כתבו דהוי ככיעור מלתא באנפי נפשי' כדמשמע מלשון הרמב"ם דלסתירה בעינן עוד כיעור דהיינו שהדבר מוכיח שזינתה רק זה קשה דהרמב"ם הוסיף על הגמ' והוא מהירושלמי דראה אותן יוצאין ממקום אפל חשוב כיעור ומאי חילוק בין זה ליחוד וסתירה דלא חשוב כיעור וצ"ל כעין שכ' בשו"ת הרמ"א דמקום אפל היינו מקום שאין דרך אדם לבא לשם והיינו כגון חורבא ופרש"י בכתובות דף י"ג ע"ב חורבא סתמא לבעילה שהוא מקום לזנות אבל כה"ג דהכא בעובדא זו מקום הילוך אנשים ושפחה היתה נעורה והבעל בבית משמע דיחוד כזה אינו דבר כיעור רק בזה יש לחוש לדבר כיעור מאחר שאמר הבעל שכאשר קרב אל הרפת שמע איזה קול ונראים הדברים שמתחלה הי' הערל עמה ברפת החיצון ואח"כ כאשר הרגיש שבא איש לשם הטמין א"ע ברפת הפנימי ודמיא להא דארכוסי הוי מרכס דנדרים דמשמע מתוס' יבמות דחשוב דבר מכוער אך כבר כ הפוסקים דראיית דבר מכוער בעינן ולא שמיעה ובפרט דכל הענין נראה דאמר רק בדדמי וע' תשו' צמח צדק וע' תשו' מהר"ם א"ש סי' ק"ל דכל די"ל בדדמי על הכיעור אין להחמיר.

ויותר מזה מצאתי דרך להתיר בנ"ד דהנה הנמ"י הביא דברי הירושלמי דאמר התם על הא דרוכל וכולן אם נתנה אמתלא לדבריו נאמנת ר' שדא ב"א בשם רבי מעשה בא לפנינו ומה בכך אפי' רואין אותו כו' והכונה מבוארת דס"ל הא דרבי אוסר בכיעור היינו בשותקת או במכחשת כל המעשה אבל אם אומרת אמת כן הי' ונותנת אמתלא שלא הי' לזנות נאמנת וע"ז קאמר דמעשה כא לפני רבי כו' ולא הוי מעשה לסתור רק אדסמיך לי' קאי דהיינו בכה"ג שהי' דבר מכוער והאשה נתנה אמתל' וע"ז אמר רבי ומה בכך דבכה"ג אין חשש איסור וכנ"ל ואח"כ בהאיכעי' הי' בגווני דלא שייך אמתל' תצא ועכ"ס מבואר דכל שיכולה האשה ליתן אמתלא לדבריה א"צ הבעל להחמיר כלל דכן מורה לשון מה בכך דאמר רבי וכן נ"ל להורו' בנ"ד שאם תתן האש' אמתלא בעיניני כיעור שראה בדברים הנראים אמתלא לבעלה א"צ לחוש כלל.

וע' בעיטור אות מרד דף צ' ע"א דהק' דרבי אדרבי ותי' כאן בקלא דלא פסיק כו' ומלשון הנמ"י מבואר דקאי אהך דרבי ובלא"ה תמה הא"מ בסי' י"א ע"ז ע"ש ולכאור' פשט דברי הירושלמי כמו שכתבתי דהך מעשה אדסמיך לי' קאי דהיינו בנתנה אמתלא לדבריה ולכך הורה רבי דא"צ לחוש כלל.

ולכאורה הי' עוד מקום להחמיר בנ"ד עפמ"ש תוס' כתובות י"ג אהך עובדא דסוף נדרים דנואף שאני וא"כ י"ל דבגוי אסורה גם ביחוד ונ"ל דזהו ג"כ דעת הבה"ג שהביא הסמ"ג לאוי' קכ"א להחמיר ביחוד עם גוי ונראה שהוציא כן מכח קו' תוס' מעובדא דסוף נדרים וס"ל לחלק כתי' תוס' כתובות י"ג וגוי סתמא נואף הוא.

וע' מהרי"ק שורש ק"ס כ' דבכה"ג לא החמיר רק לכתחלה לכהן והיינו רק משום מעלה דיוחסין אמנם לדברינו כתוס' הנ"ל ומדמי להאי דסוף נדרים משמע דגם בדיעבד אסורה אך גם שם היינו דוקא באשת כהן ולא באשת ישראל דאדרבא נהפוך הוא דבכה"ג מקיל מכולן כמ"ש הרא"ש דלהוציא אשה מבעלה בעי' שראו כמכחול בשפופרת וע"כ דמחלק בזה והטעם נ"ל דכבר תמה הרא"ש דהא הורגין על ראיית דרך מנאפי' כו' והיינו מטעם ח' כמ"ש הרמב"ם וס"ל לבה"ג דלענין לאסור אשה לבעלה ילפי' מערות דבר ודבר דבר מממון ובממון לא מהני רוב ולא חזקה אבל בדיני נפשות סוקלין על הח' לכך לא מוציאין אשה מבעלה בראיית דרך מנאפי' לבד ושיטת הרא"ש כמ"ש שב שמעתתא דגם בדיני נפשות ל"מ רוב וח' רק כשהוחזק תחלה וע"כ ס"ל דח' מנאפי' חשובה כוודאי מסברא בכעורת כו' כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דמהני גם בממון מה"ט כמ"ש מהרי"ט אבל הבה"ג ס"ל לעולם רוב וח' מועיל בדיני נפשות ומה שהק' אחיו של הש"ש דהאיך מוציאין נפשו מח' י"ל כעין שכ' הפנ"י דלכך ל"מ ברי מאחר שהתיר א"ע למיתה כ"כ י"ל מה"ט לא חיישינן לח' נפשו מעצמו וא"צ לדון רק על עיקר הדין ולא מה שנוגע לו ודוק:

וכ"ז באשת ישראל דאסורה מקרא דערות דבר ילפי' מממון משא"כ אשת כהן דלא ילפי' מערות דבר אדרבא חמירי איסור כהונה ולכן אפי' בסתירה לחוד ס"ל לאוסרה בכה"ג וא"ל דא"כ מ"פ כלל בכתובות מהא דרב דאין אוסרין על היחוד דלמא רב מיירי באשת ישראל י"ל דמשמע לי' סתם אין אוסרין כלל אפי' באשת כהן ודרך פלפול י"ל התם לרב קאי ולדידי' ליכא לחלק בהא לומר דילפי' דבר דבר דל"מ רוב וח' כמו בממון דהא רב ס"ל הולכין גם בממון אחר הרוב ואולי מה"ט לא פריך מהא דאין אשה נאסרת כו' דהומ"ל שפיר לחלק בין אשת ישראל לאשת כהן משא"כ לרב וזה ד"ח עכ"פ בהא סליקנא אם יסכימו גדולי הדור הי"ו להתיר הך אשה לבעלה ובפרט שיש לה בנים אין להבעל להחמיר כלל אם תחן אמתלא על הסתירה והכיעור בדברים הנכנסים לאוזן שומע שיוכל להיות האמת כן דאין לחוש יותר.

ולכאורה קשה לפי שיטת הר"מ מ"פ אדרב כי בא אחר ואפסקי' לקלא מה הוי מאחר דמפרשינן עדים דאמר רב היינו עדי כיעור מנ"ל באמת לפי הס"ד דמשום עדי כיעור אסורה מדינא דלמא גם בעדי כיעור לא נאסרה ממש ונ"ל דהנה צריך להבין לקמן דקאמר ואיב"א הני מתני' רבי כו' ופירש"י כמו דאוסר בכיעור כ"כ הכא בקלא וצריך להבין הדמיון להדדי דלמא דוקא כיעור בב' עדים אבל קלא לאו כלום הוא ולכאורה י"ל עפ"י הגמ' גיטין פ"ט יצא שם מזנה בעיר אין חוששין דאמרינן פריצותא בעלמא והכונה דלא חשבינן הקול לשקר רק לטעות דאמרי בדומה כפירש"י לקמן דומי מתא דאמרי בדדמי אבל אי לא הי' פריצותא וכיעור לא הי' יוצא קול זנות ממש עכ"פ וא"כ הא דמתירין בקול זנות הייני משום דחשבינן לכיעור וממילא לרבי דאוסר בכיעור כ"כ בקול זנות אך מצאתי בחי' רמב"ן כ' דבר נחמד דהא גופי' חשוב כיעור אם יצא קול תחלה ואח"כ נושא אותה הנטען כו' דענין זה מורה לאמת הקול ואין לך כיעור גדול מזה דענין כיעור הוא אומדנא על זנות ע"ש וכ"כ ראיתי בשו"ת רשב"א סי' תקצ"ו דכשנושא אותה מקרי כיעור ולפ"ז א"ש דה"ק אי דאיכא עדים כי אתי אחר ואפסקי' לקלא מה הוי כלומר אף דהועיל מה דאפסקי' כו' לענין הכיעור שהי' מחמת שנושא אותה ומחזיק הקול שיצא תחלה קודם שבאו העדים (בעת שרצה הבעל לגרש ועמד על הבירור ע"י עדי כיעור) ואין כאן כיעור מחמת האי קלא כשנשא אותה בדאפסקי' אחר מ"מ מהני מאחר דבאמת איכא עדי כיעור ממש ועדיין אסורה דלא גרע מכיעור ע"י נשואי הנטען דהוי כיעור השתא ומחזיק לקלא הא עדים ממש וודאי אלימא מזה.

לענין דברי הבה"ג שכ' לאסור אשה לבעלה דוקא כשראו העדים כמכחול בשפופרת והרא"ש ושאר פוסקים תמהו ע"ד דמ"ש מלענין חנק וסקילה דמחויב אף בראו כדרך המנאפין מחמת חזק' לפענ"ד אין לדמות אי' סוטה לשאר דברים כמו שפירשתי דברי הרמב"ם בקונטרס זה בסוגיא דריש נדה דאפי' לענין ב' מילי דסתרי אהדדי מקלינן ומטהרינן לגמרי בס' טומאה ברה"ר ע"כ גזיה"כ דאף אם שבוודאי זינתה לא נאסרה וקיל משאר ספיקי אף דמותרין מדאוריית' היינו משום דל"ח לבד האי' אבל בס' טומאה אף אם נחזיק האי' רחמנא שריא א"כ ראינו דקיל זה בדבר א' משאר איסורין ולכן בעינן דוקא שראו כמכחול בשפופרת אבל חזקה לא מהני דח' מור' לנו רק שנחזיק שזינתה אבל עכ"פ כל שאינו בירור ממש י"ל דמותרת וא"א לדמותו לשאר דברים ודוקא באשת ישראל משא"כ באשת כהן כמו שכתבתי לעיל.

תוכן העניינים

אבני צדק (פנט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה