אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן קכז
ב"ה שיל"ת אוהעל יום ו' עש"ק משפטים ואביטה נפלאות מ'תורתי"ך לפ"ק.
אל ההרים אשא עיני להורי ומורי אבותי היקרים ה"ה א"א מורי ורבי נזר לראשי הרב הגאון המפורסים המאיר למחנה העברים לו מלתעות כפירים לטחון ולפרק הרים שר השרים מורה המורים נותן לעינים קלורים חסיד ועניו נ"י פה"י פ"ה כקש"ת מו"ה יחזקאל ני'.
גי"ק השלוחה לי לדעברעצין עם הפלפול רב ועצום בכחא דהיתירא דהאי עלובתא מ' רחל ממאדיאראש הגיעני לנכון ושמחתי בשלותכם ושלום תורתך פד למאוד אחר שהי' לי געגועים הרבה אליכם והנה אמרתי להשתעשע בדבריך הטובים והטהורים מעולפת ספורים לא כסותר ומפרק רק כשואל ומתחנן שלא תשליך דברי אחר גיוך ואם כי יארכו מאוד אשר ע"כ רשמתי האותיות למשפחותם לבית אבי מורי ואת אשר תבחר תקרב והגם כי הזמן בוגד מאוד כי לא רציתי לבטל השיעורין שלי עם המקשיבים לקולי תמידי' כסדרן רק בעת נפול תרדימה על האדם אז הפניתי לעיין בסוגיות השייכין לענין זה וזאת אשר העלתי מצודתי בזה.
ב ראש דבר אשר הביא אמ"ו ני' דברי הצ"צ סי' פ"ח דבע"א ביבמה אין היתר אפי' אם ידענו דדייקא מטעם דלכמה פו' א"נ ע"א כלל מדאוריית' רק שיש כח ביד חז"ל ואפקעי' לקי' וא"כ בע"א ביבמה שלא הפקי' הקי' א"א להתיר לנו אף במקום דל"ש סניא לי' דממילא דייקא ומכח זה נסתר ג"כ ההיתר שלי כמו שנסתר ההיתר של מהר"י מינץ עכ"ד אומר אני אחרי נשיקת עפרות זהב להגאון הנ"ל אין דבריו מוכרחין כלל ולפענ"ד ברור דגם בכה"ג איתא להך סברא דאפקעי' לקי' במקום דשייך דייקא אפי' לשי' הרא"ש והגע בעצמך אילו הי' לאח זה אשה כאן והשמועה באה שמת בעלה אין ספק שהיינו מתירין אותה להנשא כדין ע"א שאומר מ"ב ומאחר שהיא מותרת ממילא בלי פקפוק שהיינו מתירין גם אשת יבמה לשוק וטעמא דמלתא משום דתו איכא דייקא של האשה שמת בעלה ואפקעי' לקידושי' לא נימא שהיבמה אסורה רק וודאי גם בדידה נצריך להתיר מצד הפקע' הקידושי' והראי' לזה מהא דאי' במתני פ"ב דיבמות ב' יבמות זו אומרת מ"ב וזו אומרת מ"ב זו אסורה מפני בעלה של זו והק' הב"ש סס"י קנ"ח ל"ל ב' יבמות דטעמא משום דאין מעידות זו על זו הא אפי' ע"א נמי א"נ ביבמה לשוק ותי' דאשמעי' רבותא דס"ד הואיל ונאמנת על עצמה נאמנת על חברת' קמ"ל כיון דצר' היא א"נ עכ"ד וא"כ מוכח עכ"פ דאי אתי ע"א להתיר את זאת בעדותו מותרת חברתו ממילא משום דשייך כאן דייקא דאל"כ לאשמעי' רבותא טפי והדרא קושי' הב"ש לדוכתא וע"כ דגם בזקוקה אפקעי' לקי' במקום דשייך דייקא והענין הוא משום דבכל התורה כולה דיינינן ק"ו ואם יש פירכא להק"ו שרצה רבא לומר בסתם זקוקה משום דליכא דייקא לא התירו חכמים מ"מ במקום דאין פירכא הדרא התקנה לדוכתא ובכל ענין התירו משום תקנת עיגון ואם נתעקש ונאמר דמ"מ מאחר שחכמים לא התירו יבמה לשוק אנו נתיר מ"מ עפ"י הסברא שכתבתי בתשובתי הראשונה י"ל שלא אסרו חכמים בזה כלל וכדוגמא הנ"ל דמבואר שמותרת בלי פקפוק ב בתשובה של אאמ"ו ני' הביא דרבינו הטור בחד כללא כייל מת יבמך עם מת בעלך ואח"כ בנה משמע שלשניהם דין א' דלא כהרא"ש הנה הב"י גרס כן ובספרי טור שעם הב"ח כתב גי' הישינה ולפי דבריך ממקום שהוציא הב"י גי' זו מוכח גי' הישינה שלח נכלל ב' דינים בחד כללא ולענין קושי' הב"י דמאי נ"מ לפ"ד הו"ל להקשות לעיל כן בדין דהלכה היא ובעלה כו' שנאמר ג"כ כפל זה ב' פעמים וראיתי שב"ח הק' באמת קושי' זו לעיל ותי' דאיידי דברישא תנא דאיכא לחלק בסי' קנ"ו תנא בסיפא דאין חילוק עכ"ד ולדברי' י"ל קצת ד' הב"י דעכצ"ל דהטור נקט ג"כ לישנא דמתניתין דלא שייך לומר כן כאן ע"כ צריך לשנות הגי' אמנם אלולי דבריהם הק' הי' נ"ל דחילוק גדול יש בין במקום דלפי דברי העד ג"כ בח' אי' עומדות עד עתה וכדוגמא דאמרינן תרוויי' בא"א קמסהדי כו' משמע דיש גריעות בזה שמעיד לאמת ולחזק הח' אי' ולפי"ז באומר מת יבמך ואח"כ מ"ב יש סברא יותר שיהי' מהימן בכ"מ משום דלפי דברי' לא חל ח' אי' עלה כלל בעת שמת בעלה משא"כ במ"ב ואח"כ מיי ולכן קמ"ל במתניתין דהכל חד ולפי"ז הו"מ לגרוס גם בהטור כן רק דלפי"ז יהי' קצת ק' למה השמיט רבינו דין זה בהטור והיא חידוש מאחר שהאשה נאמנת ופ' בשלטי גכסרי' יבמות דף ל"ד פ"ב.
ג מה שרצה אאמ"ו ני' ליישב דברי הדרישה שהביא הב"ש סי' קנ"ו סקי"ד דכוונת הראב"ד דניתן לי בן לא עביד לגלוי כ"כ כמו מת יבמך דהתם אתא גברא וקאי אבל ניתן לו בן אין לו מכיר אם לא יברר שהוא בנו עכ"ד והם דברי' משוללי הבנה לכאו' דהא עיקר החשש שמא משקר שלא ניתן לבעל' בן כלל וא"כ ל"ש חשש הנ"ל כלל ובפשיטות הי' לך לומר דלא עביד לגלוי דדלמא לא ניתן לו בן כלל ולעולם לא יבוא לכאן ואפשר להמתיק דבריך עפימ"ש בתשובתי הראשונה להיפך מדברי הנוב"י רק דלהצד דטעמא דע"א משום מלתא דעל"ג היינו משום דייקא שהעד ירא שהאשה תידוק ועבל"ג לכך לא משקר וכאן וודאי האשה לא תידוק אם נולד לו בן דא"א להתוודע לה משום דאפי' אמת שנולד לו בן אין לו מכיר כו' ומאחר דלא דייקא לא פבל"ג כלל כנ"ל.
ד ואשר כתבת עוד דמ"מ קשה דהטור סותר ד"ע מאחר דס"ל בסי' קנ"ח דמת יבמ' נמי א"נ למה הביא בסי' קנ"ו בסתם ד' הרמב"ם דניתן לו בן נאמן וצ"ל דס"ל להטור דניתן לו פבל"ג יותר מהכל משום דוודאי היורשים יחקרו אח"ז כיון שהב"ד מונעי' אותם מלירד לנחלה עכ"ד ולכאו' סברא ישרה הוא אך במה שנראה מדבריך דהדרישה מפרש דהטור חולק על סברת הראב"ד הנ"ל בסברות הפוכות איזה עדיף יותר לא ידעתי למה הוצרכת לכך דלפענ"ד לא מבעי' לפי סברתיך הנ"ל בוודאי יש חילוק בין אם העד מעיד שניתן לו בן והוא בחיים עדיין או אם מעיד שניתן לו בן ומת י"ל בלא"ה דבמעיד שמת ונשכח זכרו יש לחוש שמשקר שמא לא הי לו בן כלל אבל כשאומר שהוא עדיין בחיים עביד לגלוי והוי כעין שלח ואחוי בקידושין ס"ו מאחר שאמר שהבן עדיין בחיותו ומתני' דיבמות נמי מוכח כן דלא קאמר דאינה נאמנת בניתן לו בן במדה"י רק באומרת שמת בנה אבל כשאומרת שהיא בחיים י"ל דגם אשה גופ' נאמנת ועכ"פ ס"ל להטור דע"א וודאי נאמן בכה"ג לכ"ע וא"כ אפשר לומר דגם הראב"ד לא השיג על הרמב"ם לומר דלא פבל"ג רק משום דהרמב"ם סתם וכתב דנאמן באומר שניתן לו בן דמשמע בכל ענין וכדוגמא, שכ' הרמב"ם אח"כ בניתן לה בן ומת וגם במתניתין נאמר כן וכ"ז מצינן לפרש בד' הרמב"ם דס"ל דע"א נאמן יותר מהאשה עצמה לגבי יבם אבל בדברי הטור שכ' להדיא דא"נ לומר מת יבמך ומת בפלך ואח"כ מת בנך כ"ש שאינו נאמן לומר ניתן לבעלה בן ומת שהוא דבר חדש א"כ נדע דהטור לא מיירי רק באומר שנולד לבעלה בן וחי עדיין ולכך סתם הטור ולא הביא שום חולק ע"ז דממילא נדע דאין הכוונה רק כשאומר שעדין חי דפבל"ג טובא ולכ"ע מהני ולכך לא הביא הטור בזה שום חולק ע"ד הרמב"ם דממ"נ לענין כשמעיד שמת כבר הביא לקמן מחלוקת וגם י"ל דלכ"ע א"נ בזה וגם לענין כשמעיד שחי עדיין ס"ל דלית מאן דפליג:
ה והנה המ"מ כ' לפרש דברי הראב"ד שכ' דאפי' הבעל א"נ יש לו בנים דהיינו בדמוחזק בלי בניה ופקפוק גם בזה ולכאו' נוכל לומר כוונת הראב"ד בפשוט דהא דהבעל נאמן לומר ול"ב היינו משום מגו דבידו לגרשה אבל מטעם נאמנות עצמה לא וא"כ ממילא בהעד דאין לו מגו לא סמכי' על נאמנות עצמו דלא עדיף מבעל אמנם למ"ש הרמב"ן שאביא לקמן אי"ה דדוקא בעל א"נ דלא שייך בי' מלתא דעבל"ג לא משקר משא"כ ע"א ולפי"ז לכאו' גם דברי הראב"ד לא מוכרחין וע"כ נצטרך לדברי המ"מ הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל א"ש דמאחר דאיירי באומר ניתן לו בן ומת ובכה"ג השיג הראב"ד דזה וודאי לא עבל"ג וכנ"ל וא"כ ממילא דמי ממש לבעל דאינו נאמן בלא מגו דלא עביד לגלוי וא"ש דברי הראב"ד ז"ל על נכון ובזה יתישב גם מה שהק' הלח"מ ע"ד הרשב"א שכ' דדוקא בעל א"נ דסומכת עליו ולא דייקא משא"כ ע"א והק' הנ"ל דהא אנן קיימל"ן דע"א נאמן ביבמה וע"כ דנאמנות ע"א משום מלתא דעבל"ג ולא משום דייקא ולפע"ד דוודאי במקו' דעבל"ג ממש נאמן מה"ט אבל במקום דידענו דלא עבל"ג וודאי א"נ ע"א רק מכח סברא דדייקא וכמ"ש באות ג' א"ש דברי הרשב"א בלא"ה.
ו ומעתה נבוא ליישב דברי הב"ח אשר הרעיש עליו הב"ש בסי' קנ"ח וקו' הא' עמ"ש הב"ח דהטור לא הביא ד' הרמב"ם כסי' קנ"ו ובאמת הב"ח גופי' מפרש דברי הטור ב' הרמב"ם בסי' קנ"ו ובלא"ה להבנת הב"ש דאשתמיט מהב"ח אז דברי הטור הנ"ל אין הבנה בדברי הב"ח במ"ש מדלא הביא בסי' קנ"ו דטפי הול"ל דבסי' קנ"ח כאן הו"ל להביאו שהוא מקום דין זה וגם הרמב"ם כללם בדין כאן ותו מה גם דקאמר הב"ח ומ"ש אאמ"ו ני' דהו"ל להביא דינו של הרמב"ם גם בהלך הבעל לבדו למדה"י זה דוחק מכמה טעמים ולמה שכ' שפתי הב"ח ברור מללו דמשום דמתחלה כ' הטור ב' הרמב"ם נאמן ע"א כו' שנולד בן כו' ואח"כ באותו הסי' נאמרו דינים בהלכה היא ובעלה ואמרה ניתן לי בן כו' שאינה נאמנת והנה ברישא וודאי מיירי דוקא במעיד שהבן עודנו חי וכמ"ש ובסיפא בדינים דניתן לו בן איירי להדיא כשאומרת שמת דהאשה אינה נאמנת וע"ז שפיר קאמר הבית חדש דלמה לא הביא ד' הרמב"ם דמקיל גם בכה"ג דסיפא שנאמרו שם הדינים דניתן לו בן ומת וע"כ משום דבכה"ג לא נסמוך להקל כלל אף בשעת דחק ועיגון גדול כמ"ש הב"ח שם באריכות דלענין מת יבמך הוא דסמכינן בשעת עיגון אהמקילין ולא בכה"ג ועי' בנמ"י ביבמות שכ' דנאמן ע"א אפי' לומר שמת לו בן ע"ש כוונתו ג"כ דזה רבותא גדולה דאין עביד לגלוי אבל באומר שהבן חי לא מצינו מאן דפליג וע' במאור שם שכ' להדיא דנאמן ע"א לומר ניתן לו בן ומת וכ"ד הרמב"ם.
ז קו' השני' שהק' הב"ש ע"ד הב"ח דא"כ אתה מצריכה כרוז לכהונ' ותי' אאמ"ו דשאני התם דמיירי שהלכה היא ובעלה דאיכא רובא דמסייע מהני עכ"פ לזה שנחוש שיבאו עדים ויאמרו כדאמרי' משא"כ כאן דמיירי שהלכה בעצמה למדה"י עכ"ד ולפי דבריך צריך לומר הגם דהב"ח כ' כתב לעיל וכ"כ הב"ש סי' קנ"ח ס"ק י"ז דגם בכה"ג ליכא רוב יולדות משום דרובא ולד של קיימה יולדות מ"מ לענין היתר שלה חשיב רוב ולכך חיישי' לעדים והנה הב"ח שם מסיק להלכה כרוב הפוסקים ולמעשה יש לחוש לד' הרמב"ם והטור ועכנ"ל בפשיטות טעמו של הב"ח שלא חש כאן למעשה כלל שמא יבואו עדים ויאמרו כדקאמר עד משום דמלתא דלא שכיחא הוא כלל שניתן לבעלה בן במדה"י מאחר שבזה"ז יתר לא תמוט שלא לישא אשה על אשתו מי שהוא בח' כשרות ודבר רחוק הוא לחוש שנשא אשה במדה"י על אשתו הראשונה והוליד ממנה בן ובכה"ג מצריך הב"ח חליצה למעשה להורות כן.
ח ומ"ש אאמ"ו דלכאו' נשמע שכשיש עוד צד וסברא להקל ליכא מאן דפליג לפענ"ד אי מהא לא אריא דדוקא בניתן לו בן מקיל הטור כמ"ש הדרישה הנ"ל משום דעביד לגלוי טובא ובכה"ג י"ל דמדינא נאמן כמו כל מקום דפבל"ג דנאמן בכל התורה אבל כאן בנ"ד שאינו מה"ת רק מצד תקנ"ח מנלן להקל אפי' ביש איזה צד להקל וכבר הארכתי בתשובה הראשונה בענין זה ובפרט משאאמ"ו כו' דכאן יש עוד צד להקל מחמת שהאש' מלכה העידה שהבעל עצמו אמר שאחי' מת דעדיף ספי עכ"ד נשתוממתי הרבה ולא יכולתי לעמוד על עומק כוונת אאמ"ו בזה וכבר כתבתי לעיל זה דברי מאז דאין נ"מ אכן במה שהי' הבעל העד הראשון אשר העמידה מ' מלכה מפיו ששמעה ממנו אין לנו נפקותא לא לקולא ולא לחומרא ואפי' שיש צירוף וצד קולא ליכא בזה לדעתי הנמוכה דהא מ"מ אנו לא שמענו מפי הבעל שאמר כן רק האשה מלכה זאת הלא מפי' אין אנו חיין שאומרת ששמעה מהבעל כדברי' האלו דלעולם לא עדיף לנו בזה מאם בפי' אמרה שראתה בעיני' שמת היבם שלמה הנ"ל דלהרא"ש וטור ודעימיי' א"נ ע"א שמעיד על המעשה ממש וא"כ ממילא אם אין אנו מאמיני' לע"א ביבמה ממילא נאמר ששקר בפי' ולא פנה הבעל כן כלל והכל שקר מס צירוף היתר יש כאן במה שהיא לבדה אומרת ששמעה מהבעל רק אם הי' ידוע לנו שאמר הבעל כן יש צירוף היתר משא"כ בנ"ד.
ט בענין הסוגי' דאין לו אחין שהקשו הראשונים דב' הסוגיות סותרות אהדדי נראה מדברי אאמ"ו דכוונת הרמב"ן והר"ן הוא דבב"ב איירי שיצא הקול דהעדים אומרים שעדיין אחי' בחיים זה דוחק לאוקמי כן דא"כ הוי העובדא זמן רב אחר מות הבעל בכדי שיוכלו העדים להראות עם האחין אחר מותו ועל ידם יצא קול כאן וחזרו למדה"י והסוגי' משמע שבעת מיתה מדבר שאח"כ מיד נשמע קול הנ"ל רק פשטות הלשון הרמב"ם והר"ן הוא שיצא הקול שהי' לו אחין והבעל הי' אומר שלא היו לו אחין מעולם ולפי"ז צריך ביאור מאחר דבלשון א' נאמר כאן ובב"ב דהבעל אמר דלית לי' אחין למה נפרש התם דכוונתו שלא הי' לו אחין ולא שהי' לו מת והי' נ"ל לפרש דבשלמא התם מה"ת נפרש בדבריו לתרץ דיבורו ולומר בכוונתו שהי' לו אחין ומתו לסתור הק"ו ואמרינן שמה שאמר דלית לי' אחי' הוא כפשטו אין הכוונה שהי' לו ומתו רק שלא הי' לו מעולם ומה"ת חיישינן התם להקל שאינו יכול להוציאו מחזקה לגמרי משא"כ כאן שהי' מוחזק לכל העולם במקומינו עד עתה דאית לי' אחי' ובוודאי הוא ידע מזה וא"כ ממילא כשאמר לית לי' אחי' לא הוצרך לפרש לנו שהי' לו רק שמתו דהא ידע דוודאי נפרש כן בדיבורו מאחר דכל העולם יודעין שהי' לו אחין פ"כ מתרצינן דיבורו דוודאי כיון כן ואינו סותר החזקה ועפ"י הקדמה זו אמרתי לפרש ולקיים גירסת הרי"ף בב"ב שם הגם שיש שם נ"א מ"מ נוכל לקיים גם גי' הפנימיות דגריס דהוי מוחזק לן דאית לי' אחי' ואמר ר' יוסף דמאי ליחוש חדא דמוחזק דאית לי' אחי' ועוד האמר בשעת מיתה כו' ע"ש ואינו אומר אלא דרשוני וחי' ולפענ"ד לפרש קצת דוודאי גם ידע מזה שיצא קול שיש לו אחין וגם דא"כ לא הוצרכו לשאלה כלל דדבר פשוט דאין כאן חשש כלל רק הגמ' קיצר בתחילה ולפי הגירסא הנ"ל ר"י הכי קאמר דאף שיצא קול אח"כ שיש לו אחין ממילא נימא דיהי' נאמן הבעל שנתרץ דיבורו ונאמר שכוונתו הי' דהשתא לית לי' שמתו ובכה"ג דאינו סותר הקול והחזקה וודאי מהימן רק משום דלא ניחא לי' לר' יוסף עדיין דלמה נתרץ דיבורו וע' תוס' שבועות מ"א ע"ב ד"ה כל ע"ש ועז"ק ר' יוסף טעמא דמלתא דיש להאמינו ולא ניחוש הגם שיצא קול השתא ואמר ב' טעמים חדא דמוחזק לן דל"ל אחי' וידוע לכ"ע וא"כ וודאי כשבא הבעל לומר לית לי' אחי' לא קאמר כלל שמעולם לא הי' לו שידוע לכ"ע כאן מצד חזקה שהי' לו רק שמתו ומה"ת וודאי נאמן ועוד האמר בשעת מיתה כו' יש בזה עוד טענה דשטת מיתה עדיף לענין זה דוודאי בידו לגרשה ואין ריעותא להמגו וא"כ מהני אף נגד חזקה דבשעת קידושי' כ"ז שחי אין המגו טובה כ"כ דהא רוצה בקיומה ואין רצונו לגרשה אבל כאן שעת מיתה מה איכפת לי' וע"ז א"ל הא איכא עדים במדה"י דאמרי דידעי דאית לי' אחי' וכלל בזה כמה טענות או כמש"ל שידעי שגם השתא בחיים או דידעי דאית לי' אחי' בידיעה ממש ולא מצד חזקה ולא אתי מגו ומרע עדים וכמש"ל א"נ משום דאיכא לברורי ומלתא דיכולין לברורי הוא כמ"ש הראשונים ובענין זה תי' הח"ר דלא קימל"ן כתי' דאביי בקידושין ונכתב מצה לפנינו.
ומ"ש אאמ"ו לתרץ קושי' הנ"ל עפימ"ש תוס' בקידושין דבשעת מיתה ל"ל מיגו דשמא אין בו כח לגרש וממילא י"ל דבב"ב א"נ נגד קול משום דמיירי בשעת מיתה עכ"ד והנה ערבך ערבא צריך דלפי"ז יקשה מסוגי' דלעיל בההוא דאמר חזיא לכהנא רבא דמפרשינן דגרשת קאמר ומהימן מטעם דבידו לגרשה ולדברי התוס' הנ"ל ניחוש דלמא אין בו כח לגרש ובלא"ה תמהו כולם ע"ד התוס' דבאומר כן בשעת מיתה בלא"ה נאמן משום אין אדם חוטא ונדחקו מאוד אמנם לפענ"ד כוונת התוס' כמו שפירש"י בחולין דף ל"ט בבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה שלא תפצר בו לתת לה גט לפוטרה מיבום אם ימות ע"ש וא"כ י"ל דמאחר שהבד"צ שחוששי' לתקנת עגונה תמיד ובכדי שלא תשאר זקוקה אחר מות בעלה ע"כ הב"ד באים אצלו ומפצירי' בו שבהיותו נוטה למות לא יניח אשתו זקוקה וע' בפירש"י גיטין ע"א ע"ב שאמרו לו נכתוב גט שלא תזקק ליבם משום דקשי' לי' איך יבואו הב"ד לאדם שיגרש אשתו שהוא חטא גדול ע"ז אמרו דמיירי במקום שיש חשש יבום כגון בבריא והולך לדרכו ובשכ"מ חכם כנ"ל וא"כ מאחר שאין בו כח לגרש אז ומ"מ הב"ד מפצירים בו מאוד שלא יחזק לרשיעי ובכדי שלא יהי' לו לצער אומר דברים אשר לא כן שיש לו בנים בכדי שינוחו ממנו וממילא ל"ש כאן הסברא דאין אדם חוטא מה"ט גופ' מאחר שאין לו כח והב"ד מפצירים בו לא יוכל להשיב פניהם ריקם ואין להקשות בלא"ה ע"ד התוס' דמה כח שצריך בזה הלא די מי שיאמר כתבו ותנו גט צ"ל משום דעכ"פ לכתחילה מחמירין בעשיית שלוחי' וסובר שיהי' קשה עליו הסבל כ"כ כנ"ל ברור כוונת התוס' והשתא דאתי' להכי א"ש ג"כ קושי' הנ"ל דמאחר שהעיקר הטעם הוא שחושש שלא יבקשו ממנו גט עתה בשביל אשתו כי הב"ד באים אליו בזה וא"כ איך פוטר עצמו בטענת גרשתי ולא יחוש דלמא האשה לא תרצה לחטוא ותאמר להב"ד כי שקר בפי' שלא גירשה ושיגרשנה עתה וזה בוודאי הוא חשש גדול וא"כ אי אין בו כח אין פוטר עצמו בזה ולפי הדברים האלה מיושב ג"כ קושי' הנמ"י שהק' שם למאי מסקינן דאינו נאמן ולא נפרש חזיא לכהונה היינו שיש לו בנים ולהנ"ל א"ש דזה בלא"ה א"נ מאחר דלית לן מגו וממ"ש הרשב"ם שם משמע דלא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל ולפי"ז ממילא מקום יש בראש לפקפק ע"ד אאמ"ו הנ"ל מאחר דהתם איירי שהי' מוחזק לן בלא"ה דלית לי' אחי' או בחזקה ע"י קול או כמ"ש הנמ"י ע"י אמרי פיו וא"כ בכה"ג למה יבאו אצלו הב"ד שלא תשאר זקוקה דאפי' לא יאמר כלל ניזל בתר חזקה ולא תזקק ליבום כלל וא"כ למה ענין אמר בשעת מיתה דל"ל אחי' לא שייך כלל לומר שלא נאמין אותו מטעם שאין לו כח לגרש ומה"ט וודאי נאמן משום דא"א חוטא ולא לו ושפיר הקשו הראשונים בזה. ולכך לא תירצו כסברת התוס'.
ובעיקר קושי' הראשונים הנ"ל לולא דבריהם עפימ"ש הרשב"ם שם דהאי עובדא הי' ידוע לנו בוודאי שאין לו בנים ולפי"ז י"ל דוודאי לא יוכל להוציא מחזקה הראשונה שהאשה מוחזקת ליבום לא יוכל להתיר אמנם מאי נולד לנו החזקה זו היינו מאחר שמוחזק כאחין ובלא בנים ממילא אשתו מוחזקת ליבום וא"כ י"ל דהיינו דווקא בכה"ג דהתם ידוע שאין לו בנים והקול הוי כחזקה שיש לו אחין וממילא האשה בח' אי' א"נ כלל אבל בכה"ג דהכא בקידושי' אף דמוחזק דלית לי' אחי' מ"מ אינו מוחזק שאין לו בנים לא הוי חזקה מעליותא כ"כ לגבי האשה שתהי' זקוקה ליבום ומאחר דאינו בח' אי' הוי רק כספק מאחר שיוכל להתוודע שיש לו בנים ולכך נאמן הבעל להוצי' מאי' ולקמן באות י' אכתוב בסברה כיוצא בזה אי"ה והנה בריש העיון אמרתי בק' הנ"ל דהא באמת קיימל"ן מלתא דעבידי לגלוי' לא משקרי אינשי והיינו מטעם דכשיתוודע הדבר יתפוס בשקרן ולפי"ז ממילא אם אומר בשעת מיתתו אינו חושש כ"כ שיתפוס בשקרן ואף דעבל"ג משקר ואנו לא סמכינן על המגו דמה לי לשקר רק במקום דאיכא נמי חזקה דמילתא דעבל"ג לא משקרי אינשי מהימן גם נגד חזקה דאית לי' אחי' אבל בההוא דב"ב דליכא חזקה דמלתא דעבל"ג לא מהני לן המגו דמה לי לשקר נגד חזקה שוב מצאתי שהביאו סברא כזו ב' הרמב"ם ז"ל שהק' דל"ל המגו בב"ב דבלא"ה מהימן כשאר ע"א ותי' דס"ד דהבעל גרע דאינו חושש לפבל"ג רק דהוא ס"ל דגם קודם מיתה אינו חושש דלא איכפת לי' מאחר דלא עשה כלום בעדותו שיוכל לומר שהי' חוזר בו בעת מיתתו ולפי"ז א"ל כמו שכתבתי גם מ"ש אאמ"ו כו' דהר"ן ס"ל ג"כ כהתוס' בתירוצם דלא כהב"ש ע"ש ולכאורה דברי הב"ש נפלאו בזה דאי נאמר דהר"ן לא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל א"כ ל"ל טעמא דנאמן משום שאינו סותר החזקה רק שבא להתירה מצד אחר הא אפי' סותר החזקה נאמן אפי' לר' נתן דע"כ לא פליג אדרבי רק כשחזר בו בשעת מיתה וע"כ דס"ל כהתוס' דליכא כאן מגו דמה לי לשקר ולכך א"נ רק משום דאינו סותר החזקה כלל אלא דלפי זה ג"כ דברי הר"ן תמוה' יותר דמחי ראיה הביא מב"ב דהתם איכא מיגו דמה לי לשקר כדאמרינן התם בהדי' דמה"ט נאמן מוכח דבמקום דליכא מגו א"נ אף שאינו סותר החזקה וא"כ הביא ראיה לסתור וע"כ מוכח דס"ל להר"ן דלא כהתוס' הנ"ל וגם הכא איכא מגו ולענין הבנת דברי הר"ן הנ"ל לפענ"ד דכעין קושי' זו יש לי עמ"ש הנמ"י בב"ב שם דע"כ לא נחלקו ר' ור"נ אלא בדמוחזק באחי' ואמר אל"א דהמגו סותר החזקה משא"כ באומר יש לו בנים כו' פ"ש ודברי' צ"ב באיזה מקומן משמע כן דר"ן ס"ל דאל"א א"נ ובהדי' קאמר אף נאמן לאסור מבואר דלהתיר נמי נאמן ולא פליג רק דלא עקרו החזקה לגמרי שמתעורר אח"כ כשחוזר בשעת מיתה וגם ש"ה דבשעת נשואין הוי נוגע בדבר ולכאו' י"ל בכוונתו דלא ס"ל כהרשב"ם רק דאפי' נגד העדים מהימן לומר יש לו בנים וכמו שאכתוב אי"ה דזה תליא בהא דר' ור"נ דאי אמרינן דהמגו כעדים יש בכחו להוציא מידי עדים אבל לר"נ דהמגו לאו כעדים א"א להוציא מידי עדים כלל וע"ז כתב הנמ"י דס"ל לפרש הסוגי' דחזקה דהתם היינו ג"כ ע"י עדים ומ"מ בזה לא נחלקו ר' ור"נ בכה"ג כשאין המגו סותר החזקה לגמרי יוכל להוציא גם מחזקה ע"י עדים כן הי' נ"ל לכאורה והי' מיושב בזה דהוא ניהו החולק אהרשב"ם בש"ע א"ע סי' קנ"ו אמנם האמת הוא בדעת הנמ"י דס"ל דאליבא דר"נ דמה לי לשקר כחזקה דמיא אין בכחו לעקור חזקה אחרת ממש וא"כ במוחזק שאין לו בנים א"נ לומר יש לי בנים והיינו משום דהוי קשי' לי בהסוגי' דקידושי' דקאמר דמוחזק לן באחי' ולא מוחזק בבני' ולכאו' קשה ל"ל למימר שלא מוחזק הא אפי' מוחזק שאין לו בנים נמי וע"כ דלא כפירש"י רק דאליבא דר"נ א"נ לעקור חזקה לגמרי וכ"כ הוא במוחזק שיש לו אחין אנ"ל אין לי אחין והא דקאמר אף נאמן לאסור היינו כמו דנאמן לומר יש לו בנים להתירה כ"כ נאמן לומר אח"כ אל"ב אבל לא כלל לענין אחים במוחזק באחי' דבלא"ה א"ר להתיר וממילא עפי"ז סלקן כהוגן דברי הר"ן הנ"ל ג"כ דאליבא דר"נ ס"ל כשסותר החזקה א"נ וכנ"ל אח"כ ראיתי בלח"מ שכ' לפרש הגמ' כן לפ"ד המ"מ והר"ן לקמן הגם דבענין הקושי' הנ"ל על לשון הגמרא דלא קאמר בדמוחזק דל"ל אחי' ול"ל בני' למ"ש הפנ"י בקו"א דלא הוחזק בבני' הוי כמו הוחזק דל"ל בנים דא"א דהוי לי' בני' הוי ידעינן אבל באחין הוי להיפוך דבלא הוחזק באחי', הוי כמוחזק דל"ל אחי' וא"ל דא"כ ליכא ס"ס בלא הוחזק כלל דז"א דמשום דבאחי' הסברא נוטה יותר שאין לו אחין ובבנים נוטה ג"כ יותר שאין לו בנים ולכך הוי ס"ס שפיר בתצטרף בכה"ג ב' הספיקות שוים הם וע' כעין סברא זו בב"ש סי' קנ"ח סק"ב ולקמן נדבר עוד מדברי הנמ"י הנ"ל.
יב אחר הדברים האלה האריך אאמ"ו בדין המובא בטוש"ע סי' קנ"ו דאנ"ל יל"ב בדאיכא עדים שיש לו אחין והב"י כ' דמשמע כן מהרשב"ם בב"ב וצ"ל מ"ש מדאיכא חזקה דנאמן גם הקשית דלקמן כ' הרשב"ם להדיא בריש דף קל"ה דאפי' באחין ידועי' נאמן לומר יל"ב וכ' אאמ"ו דהחילוק בין חזקה לעדים היינו דאף שמוחזק שהי' לו אחין בידועין מ"מ איננו ידוע אם הם חיין עדיין אבל העדים מעידין שעדיין חיים עכ"ד ולענ"ד עדיין לא העלית ארוכה וחילוק זה אינו מובן לכאו' דהא אפי' אם עדים מעידים שהוא עדיין חי אינם יכולים להעיד שהיום עדיין חי דהא באו ממדה"י וע"כ מעידין שבעת ראותם שהי' במדה"י הי' בחיים וא"כ עדיין נאמר דלמא מתו בזמן קצר הזה ומאי חילוק יש בין זמן קצר לזמן מרובה הלא כצל ימינו עלי ארץ ואשה אחרת מתקיני' לכה"ג ביוה"כ וע"כ שמעמידי' על החזקה כאשר הי' מתחלה א"כ כ"כ נימא אפי' מעידין לזמן מרובה והוחזק ביש לו אחין למה נימא דלמא מתו ולא נעמידנה על החזקה שלא מתו רק בזה הי' אפשר ליישב למה שכתבתי באות ב' שיש חילוק בין הוחזקה ליבום אחר מיתת הבעל או לא וא"כ י"ל דאף שעדים מעידי' שקודם מות הבעל הי' לו אחין מ"מ מה"ט לא הוחזקה באי' לזקוקה ליבם דדלמא מתו ומאחר דלא הוחזקו באי' בלא"ה מה"ט נאמן לומר יל"ב אבל אם אמרו עדים שאחר מות הבעל ג"כ הי' בחיים אף שנחוש דלמא מתו לע"ע מ"מ עכ"פ האשה מוחזקת ליבם בוודאי אחר מותו וא"נ להוציאה מחזקתה כנ"ל להבין ד' אאמ"ו כו' ולפי"ז כאן בנ"ד ודאי עדיף טפי דגם בשעת נשואין לא הוחזקה באי' שלא נודע אם הוא חי עודנה אין עלי' חזקת אי' כלל וביותר י"ל דאפי' מ"ד למיתה דתרי ל"ח למיתה דחד חיישינן כדאמרינן ביומא ובסברא זו הי' מקום ליישב קצת קושי' הנמ"י הנ"ל משום די"ל אפי' לר"נ דלא אתי מ"ל לשקר ומוציא מחזקתה מ"מ חיישי' דלמא מתו ואין עליו ח' אי' כלל וא"כ י"ל דס"ל לר"ן דלמיתה דתרי ל"ח ומה"ט בב"ב דמיירי דמוחזק לן באח א' לא הוחזקה לאי' כלל ולכך נאמן משא"כ בקידושין דמוחזק לן באחין כן י"ל דרך צחות אמנם בעיקר הדין הנ"ל מה שהוציאו כן מהרשב"ם נלענ"ד להיפוך דאדרבא הרשב"ם לא ס"ל כן למוחלט ולשאר הראשונים מוכרח דין זה ומשם הוציא הטור דין זה לפשוט דהנה הב"ש הביא ב' הב"ח דדין זה תליא אי נאמן לומר אין לו אחין והב"ש השיג ע"ז ולכאו' בריש העיון חשבתי למשפט דוודאי דברי הב"ח נכונים וגם הרשב"ם לא הוכרח לזה רק משום דבעי לאוקמי מתני' אפי' כר' נתן וכדמסיק בקידושין דפליגא אי מה"ט כעדים או כחזקה דמיא וא"כ בשלמא לרבי דס"ל דמה כו' כעדים דמיא י"ל דאלים דיבורו גם נגד עדי' להוציאה מאיסו' אבל לר' נתן דמה כו' כחזקה אנ"ל יל"ב רק בח' בעלמא נאמן לאורעי החזקה ממילא נשארת בלא חזקה וא"כ מאחר שאין לה חזק' יש לה ח' היתר לשוק משא"כ ביש עדים דא"נ נגד עדים ולא מוציא מה לי לשקר מחזקה שבא מעדים ממילא יש לה ח' אי' ולפי"ז נוכל לומר להאמת אי קיימל"ן כרבי נאמן גם ביש עדים דיל"א נאמן לומר יל"ב ובזה הי' מיושב קושי' אאמ"ו מדלקמן די"ל התם קאי לפי ההלכתא דס"ל לרשב"ם דהל' כרבי ולדינא קאמר הרשב"ם כן ולא אליבא דרבא דוקא אולם הגם שדברי הש"ע י"ל כן לפי"ז דכ' בשם יש מי שאומר אבל לד' הטור וודאי שפיר הקשה הנ"ש דמסתם קסתים דין זה אליבא דכ"ע והנלענ"ד ליישב דעת הטור בזה דהנה הראשונים נחלקו לעיל בסוגי' דיכיר קכ"ז שהי' מוחזקין בזה שהוא בכור יוכל לומר על אחר שהוא בכור וכ' הרשב"ם שם לאו בעדים שמעידי' כו' אלא בקול בעלמא ובטוח"מ סי' רע"ו הביא שכל הראשונים חולקים עליו בזה דככה"ג וודאי נאמן אמנם מלשון הרי"ף נראה כד' הרשב"ם שכ' דאליבא דר' יודא צריך קרא דיכיר אעפ"י דמוחזק לן שהוא בכור ופי' כגון שיצא עליו הקול עי"ש ולכאו' יש לתמוה מזה ע"ד הנמ"י שכ' סתם לפרש דלר' יודא נאמן אפי' נגד עדים רחמנא הימנוהו לאב כדכתיב יכיר וממילא האחר הוא ממזר ע"ש והוא בא לפרש דברי הרי"ף וש' לפרש ההיפוך מדעתו וצ"ע לכאו' ובאמת לק"מ דגם להנמ"י הנ"ל שיש עדים שהוא בכור היינו שמעידי' שזה נולד ראשון וזה אח"כ לענין זה יש עדים וע"ז בא הבעל לומר שזה הוא הבכור ומתרצינן דיבור' שאינו סותר העדים דאף שהעידו שזה נולד ראשון הוא ממזר ומי מכחישו בזה אלא דאף שאין עדים שיכולין להכחישו בזה מ"מ חזקה יש שיצא על הבן הזה שהוחזק חזקת כשרות שלא הי' ממזר ועי"ז מוחזק לנו שהוא בכור כי העדים העידו שנולד ראשון מחזקי' לי' בחזקת כשרות שאינו ממזר וא"כ אין סתירה מדברי הרי"ף כלל דהכל חד דמיירי שאמת שהי' ערים כנ"ל ומ"מ יל"א הוי רק חזקה ולכך פי' הנמ"י דברי הרי"ף באופן שנוכל להשוותו עם רוב הפוסקים דלא כהרשב"ם כנ"ל נכון ועפי"ז נ"ל ליישב מה דקשי' לי עמ"ש בעל המאור בקידושין דהרי"ף פוסק כרבי דנאמן להתיר ואין נאמן לאסור דמ"ל לשקר כעדים דמי וקשה הא לפי' הרי"ף הנ"ל דר' יודא מיירי בחזקה ומ"מ איצטריך קרא דיכיר כאן לפלין בכור דלא נימא דהוי מגו במקום עדים וא"כ ממילא מוכח דבעלמא א"נ כלל כשסותר החזקה ולא מהני הסברא דמה לי לשקר ואין לתרץ שאני התם דנאמן לומר אין לי אחין נגד החזקה דאינו סותר החזקה כלל דמתרצין דיבור' שהי' לו אחין ומתו ובכה"ג מל"ל כעדים דמיא אליבא דרבי אבל במקום דסותר החזקה דאינו וא"א לתרץ דיבורו לא מ"מ לא מיושב כאן דהא גם הכא נוכל לתרץ דיבורו ולומר שהאחר הוא ממזר ואינו סותר החזק' ולמה לא נאמני' אף בלא קרא דיכיר וע"כ דגם בכה"ג א"נ ולדברינו הנ"ל א"ש משום דכאן מוחזק בח' כשרות שאינו ממזר ולענין בכור שנולד ראשון יש ג"כ עדים והוא בא להוציא מחזקה זו ולומר שאינו בכור רק הוא ממזר ס"ד דאין בכחו לומר נגד החזקה שהוחזק בכשרות דממילא בכור מעלמא הוא ובכה"ג באמת א"נ במקום אי לאו דגלי קרא ודווקא בכה"ג שאינו סותר החזקה כלל שנוכל לתרץ דיבור' שהאמת הוא שהוחזק באחין רק שאח"כ מתו באשר הוא סוף האדם בזה פסקינן כרבי והנה סברא זו דאילולי קרא דיכיר בבכור ס"ד דלא אתי מה לי לשקר לאפוקי מחזקה אנו צריכין לה בלא"ה דכבר הקשו כל הראשונים דהסוגיות סותרות אהדדי ולכאו' מסוגי' דהכא קשה ביותר דאפי' לר' יודא ס"ל דאילולי קרא דיכיר בבכור ס"ד דלא אתי מה לי לשקר לאפוקי מחזקה ואילו התם ס"ל לא זו דלרבי מהימן לומר א"ל אחין להוציא מח' אחין רק אפילו לר"נ נאמן כמו שכתבתי לעיל וא"ל שאני התם דאיכא נמי חזקה דאא"ח ולא לו מכמה טעמים אע"כ צ"ל דהתם אינו אומר נגד חזקה כלל דחזקה במקומה עומדת שהי' לו אחין ועתה מתו אבל כאן הוא בא לאורעי חזקת כשרות של בן זה המוחזק שהוא בכור והוא בא לומר שהוא ממזר דאי לאו דגלי קרא לא הי' נאמן וכנ"ל ולפי שיטת הני פוסקים דס"ל דגם לסתור החזקה לגמרי נאמן ג"כ א"ש דכאן איירי בדאיכא עדים שא"נ נגד עדים אבל התם מיירי בחזק' בעלמא בלא עדים.
נחזור על הראשונות דאפשר לומר גם בדעת הטור הנ"ל היינו מכח סברא זו ומכאן הוציא דינו והענין הוא כך דאפי' לרבי דס"ל דמל"ל כעדים דמיא אין הסי' דנימא דהוי כאלו באו עדים והעידו כן השתא שבכה"ג נעקר החזקה גמורה רק לענין דבמקום דנאמן מהני נאמנות כעדים בזה פליג עם ר"נ וס"ל דמאחר שנאמן הוא כעדים שאינו יכול לחזור יותר אבל אין הכוונה שנאמן כעדים ממש להוציא מחזקה גמורה ולפי"ז נאמר דוודאי כל שהוחזק האשה מתחלה בח' ייבום אין בכחו להוציא מחזקתה בסברא דמה לי לשקר והיינו אם באו עדים שיש לו אחין ממילא הרי הוא מוחזקת לנו מתחלה בח' ייבום אין בכח הבעל להוציאה מחזקת זקוקה באמירתו יש לו בנים דהחזקה אלים טובא א"א לו לאורעי בדיבורו אבל בדליכא עדים רק חזקה בעלמא כך שמענו עליו שיש לו אחין וא"כ ממילא לענין להחזיקה בחי זקוקה ליבום לא הוי חזקה אלימתא כ"כ מאחר שגם הא שיש לו אחין אינו בבירור כ"כ רק מכח חזקה ממילא לענין האשה שתהא זקוקה הוי נחות דרגא דאפי' ח' מעליותא ליכא בכה"ג יוכל הבעל להוציא מחזקה זו באמירתו שיש לו בנים או שאומר אין לו אחין דג"כ אינו חזקה מעליותא דזה שהי' לו אחין הוי רק ח' בעלמא ולענין אם הם בחיים עדיין אפי' חזקה גמורה ליכא עכ"פ לא הוחזקה בח' זקוקה לייבום ממש בכה"ג נאמן הבעל בסברא דמה לו לשקר לענין זה נאמן דאינו סותר החזקה גמורה שהוחזק בפי כל וזה דפת הטור דמסתם קסתם דלכ"ע אנ"ל יש לו בנים בדאיכא עדים שיש לו אחין דממילא הוחזקה לזקוקה בחזקה אלימא שא"נ לאורעי חזקה בכה"ג לכ"ע ודמי ממש להא דיכיר דאיצטריך קרא לר' יודא שנאמן נגד הקול בעלמא והיינו מאחר שהי' עדים שזה הבכור שנולד ראשון אף שנוכל לתרץ דיבורו של הבעל שאינו סותר להעדים כי זה הבכור והאחר שנולד ראשון הוא ממזר מ"מ מאחר שע"י העדים הללו הוחזק לו ממילא בחזקה מעליא שזה הבכור כי מחזקיני' לי' בכשרות ממילא לא הי' הבעל יכול להוציא מחזקה כה"ג בכח המגו דמ"ל לשקר רק מקרא דיכיר אבל בלא דגלי קרא התם לא הי' נאמן ומה"ט גופי' ס"ל דכאן א"נ לכ"ע כנ"ל נכון בד' הטור.
יג ומה שכתבת לדחות קושי' הבית מאיר לכאו' דבריך נכונים בטעמן ועפ"י דבריך האלו יש מקום ג"כ ליישב קושייתך מהרשב"ם דלקמן משום די"ל להיפוך מסברת התוס' הנ"ל בקידושי' רק בשעת מיתה חשיב יותר מגו דמה לי לשקר דבידו לגרשה וכמו שכתבו המפורשים דלאחר מיתתו מאי נ"מ לדידי' אם תנשא לכהן או לאחר ולגבי דידי' הוי מגו שפיר אמנם לפי"מ שכתבתי לעיל די"ל בד' הרשב"ם דלא אמר סברתו דא"נ נגד העדים רק אליבא דר"נ ולא אליבא דרבי ממילא נוכל לומר דמ"ש הרשב"ם לקמן בטעם דא"נ לומר גרשתי משם דקלא א"ל היינו דאליבא דרבי הי' נאמן גם בכה"ג ועוד יש מקום אתי ליישב בדרך אחר ב' קושי' הנ"ל על הרשב"ם רק שאין כאן מקומו ועכ"פ הטור דמסתם סתם היינו משום שכן הוא שיטת הפוסקים הנ"ל וגם דברי הרשב"ם אין הכרע דפליג וכנ"ל.
יד ומ"ש במוסגר עמ"ש התוס' דאף דאיכא חשש גט ישן אמרי' מל"ל וכתבת דהכא ל"ש לאסור מה"ט דגט ישן דממ"נ הוא נכון רק מה שהקשית ע"ד הר"ן שכתב דיוכל ליתן להגט מהיום מעש"ב והקשית הא אסורה להתיחד עמו לא ירדתי לסוף דעתך דהתם הטעם דלא ידעינן במהיום אם כו' היינו מעש"ב או מהיום ממש אבל באומר להדיא משב"ע וודאי ה"ה כא"א לכ"ד לכ"ע כמבואר בר"ן שם להדיא רק דעיקר הטעם התם דמ"מ איכא חשש גט ישן וכמבואר בתוס' והר"ן שם וא"כ ממילא למ"ש דכאן ליכא חשש זה מכ"ש דל"ח אם יתיחד עמה ומ"מ עכ"פ משמע מהתם דגם בכה"ג איכא חששא דג"י דהא התם נמי מגרשה שלא תזקק לייבום ואיכא נמי ממ"נ ומ"מ חיישינן לג"י והטעם משום דהגט חל ממילא כשמת ודלמא תשאר מעוברת ממנו ומ"מ מגורשת היא ממילא ועכצ"ל דכאן יוכל לגרשה ג"כ ע"ת זה אם לא יהי' להם בנים וליכא חשש כלל גם י"ל דהא אמרינן אותבי' ואנחי' בכיסתי' רק דלא מקדים כו' וזה ל"ש בכה"ג דאינו פורעניות לנפשי' וי"ל שכותב גט בלא זמן ובכה"ג ל"ש גיטה קודם לבנה.
טו ומ"ש דאפשר לומר דהכא גרע דלא שייך מגו דיכול לגרשה דהא לא פסקינן בדברי' שביניהם לענין אם הוא זקוקה ליבם עכ"ד והנה לפי סברא זו יש מקום ליישב קושי' המקנה שהק' בקידושי' בפירש"י ד"ה בשעת כו' שכ' דאמר כן בכדי שתתרצה לו והק' הנ"ל דמשמע דהא דבעי' מגו היינו משום דחיישינן שנוגע בדבר ולא בלא"ה ובב"ב מבואר דאנ"ל זה בני אפי' שלא בשעת הקיד' רק מטעם מגו ע"ש ולהנ"ל א"ש דרש"י הכי קאמר דהא דאמרינן דנאמן בשעת קידושין ואליבא דרבי א"נ לחזור אח"כ היינו אם בשעת אמירתו אומר כן בפי' להתירה שלא תזקק ליבום אמרינן דלא משקר דאית לי' מגו אבל אם בשעת קידושין לא כיון לזה כלל רק דרך שיחה בעלמא כה"ג א"נ מטעם מגו כלל ועכ"פ וודאי יוכל לחזור אח"כ דל"ש שנוכל לפוטרה בגט דאינו אומר כלל לענין זה אלא דבאמת מלשון הגמ' גופי' משמע דדוקא בכה"ג שאמר לרצותה בעי' מגו דבידו לגרשה ולא בלא"ה וכמ"ש המהרש"א לקמן והארכתי בזה הרבה ליישב הקושי' הנ"ל עם שאר קושיות רבות וגם בדברי הנמ"י שהבאת לעיל וכאן אקצר בזה מאחר שאין נ"מ לנ"ד ועיי' ברמב"ן שפי' הסוגי' דקידושי' בהדי' שלא אמר כלל בכדי שתתרצה ומשמע מדבריו דגם בכה"ג דנ"ד מהימן ע"ש והרמ"א בסי' קנ"ו כ' או אח"כ כו' ע"ש בסעי' זיין.
ולפענ"ד דמטעם אחר יש כאן צר קולא מכח האי סברא שלא אמר כן לענין אם הוא זקוקה לייבום דבלא"ה כבר הרעישו קולם ע"ד רש"י והרשב"ם במ"ח הנ"י באמירת הבעל לענין אי אתי אח לאחר מכאן דהא בעל גופי' א"נ לומר יש לו אחין ואחר הי' נאמן לומר אינו אחי' וא"כ ל"ל נאמנותו של הבעל ומה שכ' דהא צ"ל דכמה פוסקים פסקו כאוקימתא דרבא וצריך להבין סברתו של רבא בזה בפרט במה שאמר כיון בשעת מיתה קהדר בי' והיינו שלא יהי' עון תלוי בו שלא הודיעו ועכצ"ל דכשאומר בשעת קידושי' כדי שתתרצה אין לו אחין ואינה זקוקה לייבום ממילא עכ"פ לענין זה שאין לו בנים וודאי מהימן וע"כ איירי בכה"ג או שאומר כן להדיא ואפי' אינו אומר להדיא מכללא אתמר כאלו אמר כן בהדיא דמוכרח שכוונתו כן מאחר שבא להתירה בסברא זו בלבד וא"כ האשה נשארת בחזקת שאין לו בנים וברישא שיש לו אחין וזהו תירוצא דרבא דבמתני' נשארת בחזקתה שאינה מוחזקת ליבם לאו כל כמינה דמפיק לה מחזקתה דיש ספק ספיקא כמ"ש המרש"ל מה"ט א"נ הבעל אבל בבריי' דמדאמר מתחלה אין לו אחי' וודאי היינו ג"כ שאין לו בנים ממילא ליכא ס"ס ואם אמר אח"כ בשעת מיתה לחזור גם מזה ואומר יש לו אחין אימר קושטא קאמר דלעולם לענין החומרא שאמר בשעת קידושין שנשמע מכלל דבריו מהמנינן לי' ולענין הקולא שחזר בו עתה ג"כ נאמן ואחר שאומר בשעת מיתה שלא יהי' עון תלוי בו ונאמן במקום דליכא ח' היתר כ"כ דאין ס"ס דוודאי אין לו בנים ובזה מיושב ג"כ דברי רש"י ורשב"ם הנ"ל דכ"כ לענין אם הבעל אומר בשעת מיתה יש לו בנים שלא תיזקק לייבום דומיא דסיפא וא"כ כשאמר יש לו בנים היינו ג"כ יש לו אחין כאילו אמר כן להדיא ומדיוק לשונו הוי כן וא"כ ממילא אי אתי אח אח"כ ואמר ואנא אחוי דמיתנא תרוויי' מסהדי שיש לו אחי' ולענין שיש לו בנים הוי רק א' כדמיון תרוויי' בא"א קמסהדי וא"כ סיד דאין דבריו של א' מועיל לאפוקי מחזקה שע"י שנים קמל"ן דמ"מ נאמן הבעל באמירתו יל"ב וע' בב"ש סי' קנ"ז סק"ז לא נחית לדברי' שכתבתי כאן ולכך כ' מי' מרש"י והר"ן כו' גם מה שהק' שם למה בלא נתחזק א"נ ע"א לאסור לא ידעתי דמ"מ מודה הנמ"י למ"ש הרשב"ם דאף דלא הוחזק בבנים עכ"פ מאחר שלא הוחזק באחין ג"כ איכא ס"ס ונגד ס"ס וודאי א"נ ע"א דהוי כרוב ולהנ"ל מיושב ג"כ קושי' הב"ש בסי' ק"ט על הב"ח שכ' דבלא מוחזק ואמר אל"א ובשעת מיתה הדר בי' חולצת שלא דק בסוגיא ע"ש ולענ"ד דק היטב דבאומר אין לו אחים לענין ייבום והיינו אל"ב ולענין זה וודאי מהימן וא"כ כשאומר אח"כ בעת מיתתו יל"א עכ"פ היא מוחזקת מכבר שאל"ב ולא הוי ס"ס וחולצת לדעת הרמ"ה ובפרט דהב"ח מיירי שם כדאתא אח אח"כ וכמו שכתבתי הדרן לקמן דמה"ט עדיף טפי כשאומר שמת אחיו שלא לענין ייבום דלא משמע מדבריו שאין לו בנים וא"כ נוכל לומר דבנ"ד ג"כ עכ"פ ספיקא מיהא הוי דדווקא באדם שנולד ונתגדל במקום זה אין לחוש כלל שמא אית לו איזה בן אבל בהלך למרחקים ומשוט בארץ י"ל דלמא הי' לו אשה באיזה מקום או הי' לו בן הפוטר מייבום וא"כ לא הוחזק שאין לו בנים הגם שיש לדחות זה משום דידוע גזירת המלכות שאין איש מלחמה רשאי להנשא מ"מ עכ"פ איכא קצת צד מחמת זה.
טו ומה שכתבת עוד דהכא עדיף יותר מאחר שהי' מסל"ת ואמנ"ל שהשיב ע"י שאלה י"ל דהיינו דווקא בנכרי שאינו בר עדות כלל משא"כ בכה"ג א"צ רק שלא ידע שאי' והיתר תלוי בעדותו לענ"ד זה תליא במ"ש הרא"ש והטור ביו"ד רס"י צ"ח ובחי' לחולין פג"ה כתבתי דגם בדברי רש"י ע"כ צריך לפרש כמ"ש הט"ז ברסי' הנ"ל סק"ב דמה"ט התם מהני מסל"ת רק שאי' והיתר תלוי בזה היינו משום דהתם לענין איסור דא"צ עדות כלל ממילא מהימן הגוי גם במסל"ת כה"ג והרבה הארכתי בזה וכאן עת לקצר.
טו"ב סיומא דכולא מצד הפלפול דאין לו אחי' אין לנו לגבב שום צד היתר כאן יותר משאר ע"א רק דמ"מ ג"כ אין ריעותא מחמת זה שהוא אחיו ושאר נשים פסולים דהא הוי במסל"ת ממש כמ"ש אאמ"ו ולענ"ד ל"ש כאן ב' הסברות שהבעל גרע טפי חדא ממ"ש הרמב"ן שהבאתי לעיל דאינו חושש שיתפסנו בשקרו ול"מ מה דפבל"ג דבכה"ג שהוא מסל"ת אין אנו צריכין לזה דאפי' גוי נאמן במסל"ת וגם אין כאן גריעותא מכח סברת הרשב"א דסומכת על הבעל ולא דייקא די"ל דלא קאמר הרשב"א דסומכת עליו רק מטעמא משום דאינה חוששת כלל שמא לקלקלה אמר כן דידוע לה גודל אהבתו שלא יקלקלנה לעולם וע' בתוס' ריש גיטין ולכן סומכת עליו דאינו משקר וכ"ז אם הי' אומר כן לענין שלא תיפול קמי יבם אבל אם אמר כן לענין אחר כלל ובפרט בכה"ג אף אם יתוודע לה שהבעל אמר לה כן מ"מ תחוש גם לבעלה שמא אמר לה כן רק לדחותה כמו דאנן חיישי' ודייקת כמו בשאר עד וא"כ הדרן לקמן דאין שום צד קולא או חומרא מחמת שהבעל אמר כן אבל יש ב' צדדי היתר בנ"ד מטעם אחר או משום דהכא עדיף כמו שכתבתי בתשובתי הראשונה דבכה"ג וודאי דייקא או משום דאין האשה בחזקת זקוקה מאחר שלא הוחזק שאין לו בנים ואפי' למה שהארכתי באות י"ב דבמקום שיש עדים שיש לו אחין גרע טפי ואפשר דלכ"ע אינו נאמן לומר שיל"ב מ"מ עכ"פ לא גרע הבעל משאר ע"א דעלמא דלדעת הרוב פוסקים נאמן ובפרט למ"ש הב"ח דהא דאנ"ל אין לו אחין במוחזק באחין ונאמן לומר יל"ב היינו משום דאחין לאו בדידי' תליא וא"כ ממילא כאן שאין החשש רק על אח א' והוא אמר בפי' על זה שמת נאמן לכ"ע: