אור ברסלב
אבני צדק (פנט) סימן קכו

אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט

סימן קכו

סימן קכה

לכבוד אדוני אבי מ"ו הגאון ני'

ע"ד השאלה אשר ענותנותו הרבני לשלוח לי גוף השאלה ומעשה דהוי וזה לשון אאמ"ו ני' בתורף השאלה.

שאלה על דבר האשה רחל אלמנת כי ליזר ממאדיאראש שבעלה הנ"ל נפטר בלא זרע קיימא והי' לו אח אחד שמו שלמה שנסע למרחקים זה כ"ו שנים ולא שב ולא נודע מקומו אי' והנה האשה מ' מלכה אשת ר' אברהם משם העידה איך ששמע מפי אמו ואחותו של הנפטר שכבר מת בנה שלמה וגם ישבו שעה אחת ישיבת קרקע כדין שמועה רחוקה עוד העידה שכאשר נפטר כה' גומפריך בלי ז"ק אחיו של כה' ליזר וכה' שלמה הנ"ל נתן כה' ליזר חליצה לאשתו של גומפריך הנ"ל שאלתי אותו מפני מה אתה נכנס לתגר זה ליתן חליצה למה לא יתן אחיך שלמה חליצה הגם שאינו כאן הלא אתה היית בעל מלחמה ומשוט בארץ ובוודאי יש לך ידיעה היכן הוא והשיב כה' ליזר הנ"ל האיך יתן חליצה מתחת לארץ כשיעמוד תחיית המתים הלא ידוע לנו שכבר מת כ"ז העידה האשה מ' מלכה הנ"ל עכ"ל וזה אשר השבתי.

א תשובה בשלהי האשה שלום תנינא וחולצת ולא מתיבמת אלמא מספקא לן זימנין דרחמא לי וזימנין דסניא לי' ומינה נסתפק בגמ' בדף צ"ג ע"ב בע"א ביבמה לענין להתירה ליבמה או לעלמא ולדעת הרי"ף ורמב"ם והגאונים ז"ל וכמו שסתם המחבר בסי' קנ"ח ב' האיבעיות נפשטו דבין לענין להתירה ליבמה או להתירה לעלמא ע"א נאמן אבל הרא"ש והטור חולקין וע' בב"י הביא בשם רבינו ירוחם שכ' שכן הסכימו רוב הפוסקים ושהוא ג"כ דעת הרמ"ה ותמה עליו הב"י דמשמע מדבריו שם דהרי"ף הוא יחיד בדין זה ונהפוך הוא דהרמב"ם וראב"ד ובעה"מ ורמב"ן ורשב"א ס"ל כוותי' וגם הרא"ש לא אסר בהדיא רק שכ' דקשה להקל ע"ש ואפשר לומר בכוונת הרי"ו למאי דקיי"ל דצריך ב' עדים לענין להעיד על היבם שהביא ב' שערות שכ"כ רוב הפוסקים רק הרמב"ם לא כתב כן להדיא לענין חליצה וכמבואר במרדכי פ' מצות חליצה וס"ל להרי"ו דהא בהא תליא דלהני פוסקים ע"כ ס"ל גם כאן כהרא"ש וכמ"ש הנוב"י במ"ק סי' צ"ג ד"ה אמנם הרמב"ם מפרש כו' ולא נחית לחלק ביניהם אבל הב"י ע"כ ס"ל לחלק ביניהם וכמ"ש הנודע ביהודא שם דמה"ט פ' הוא גופי' בסי' קס"ט דבעי' ב' עדים אף דהסכים כאן לסתום כהרי"ף ורמב"ם ודעימיי' מעתה נחפשה דרכינו ונחקורה בנידון דידן אם כל זה בעד אחד ממש שראה המעשה מה נאמר בעד מפי עד דבלא"ה יש להחמיר דלא שייך כלל סברא דעבידא לגלויי וכמו שאכתוב לקמן באריכות אי"ה וכ"ש כאן בנ"ד שכבר מת העד הראשון וגם היו מאותן עדים שאין להם נאמנות ובפרט אמו ואחותו שהם מחמשה נשים השונאות זה את זה אך כאן יש היתר בזה הצד אחר כי בעת שהעידו הי' במסיח לפי תומם ולא העידו לענין אי' והיתר כלל.

ב אשר על כן תרתי בלבי למצוא דרך סלולה להתיר היבמה הלזו בנ"ד דלענ"ד לית מאן דפליג ולכל הפוסקים מותרת להתנסבא לכל גבר דיתיצביין והוא לפי"מ שראיתי ברשב"א ונמוקי יוסף שכתבו מאי דמספקא להו לענין יבמה אי רחמא אי סניא לי' וז"ל הנמ"י מי הוי נאמן לגבי יבם כמו לגבי אינש אחרינא דהא זימנין שהיבמה אוהבת ליבם דגייס בי' ומתוך אהבה לא דייקא כדי שתנשא לו וזימנין דסניא לי' יש מן היבמות ששונאין היבמין וכ"כ בחי' רשב"א לפי שיש קצת יבמות אוהבת את היבמי' דגייסו בהן ויש קצתן שונאות אותן ולה"ק זימנין דסניא לי' עכ"ל משמע מתוך דבריהם דוודאי באינש דעלמא דלא גייסא בי' לא הוי חשדינן לה כלל לא באהבה ולא בשנאה ובפרט מה עסקה עם אנשים אחרים ולכך ס"ל דעיקר האיבעי' דמ"מ ביבם יש לנו לחוש מאחר דגייסא בי' שכיחא אהבה או שנאה וכפי הנראה בנ"ד מעת החתונה לא ראתה האשה רחל את יבמה שלמה הנ"ל כי בעלה כ' ליזר הי' ג"כ בטל מלחמה מקודם ומאז לא נשמע ממנו וא"כ לא שייך א ת תשובה גייסו אהדדי והוי כאינש דעלמא שהוא במדינת הים שבוודאי אין כאן לא חשש אהבה ושנאה כלל ואף אם נאמר דכאן יש חשש דלמא משום ספק רוצית לשקר שמא לא תתרצה בו מ"מ לא גרע עכ"פ מהחשש דרחמא לי' בגייסי אהדדי דלא חיישי' לפי המסקנא שמה"ט לא תידוק והעד ישקר וכדפ' הרא"ש לענין מת בנך ואח"כ מת בעלך דנאמן ולא חיישינן לטעמא דרחמא לי'.

ג והנה באמת נודע דברי הב"ש בסי' הנ"ל שהביא דברי מהר"י מינץ שכ' דאפשר בזמן הזה האשה נאמנת לומר מת יבמי מאחר שאין מיבמין וכ"ש ע"א וכ' הב"ש שאינו מוכרח וגם מהר"י מינץ גופי' כ' רק דרך אפשר והראה מקום למ"ש בסי' י"ז סקי"ד וט"ו בשם המגיד משנה דבמה שאמרו חז"ל לא תעיד אמרי' לא פלוג רבנן אפי' במקום דליכא חשדא כלל ע"ש נראה מזה דהב"ש ומהר"י מינץ לא נסתפקו להחמיר רק לענין האשה עצמה שאומרת מת יבמי אבל אם העד מעיד כן אף דלא איפשטא האיבעי' בגמ' מ"מ לא אמרו בו חכמים לא איסור ולא היתר י"ל דלכל הדיעות לא שייך לומר לא פליג רבנן בתקנתן דלא עשו תקנה בזה כלל זה הי' נ"ל פשוט אלא דמטעם אחר יש לחוש דמאחר שעכ"פ הרוב סניא לי' ואחר שהם במחלוקת חוששת האשה שמא לא ירצה היבם לחלוץ רק לייבם אף שאין לו ריוח מזה כלל מ"מ יעשה כך מחמת שנאה כמו שמצינו שהאשה עושית מחמת שנאה ובכה"ג אף בזמן הזה תצטרך להישאר עגונה כדאי' בסי' קס"ה בשם מהר"ם פדוואה וכמ"ש תוס' בד"ה כי תיבעי לך כו' דתצטרך להנשא לשנוי לה או תתעגן והיינו דהא גם ביבמ' אם לא תרצה להתיבם אין כופין כלל לשי' התוס' רק שתשאר עגונה וכ"כ אם הי' לה שנאה עמו חיישת לכך כדמשמע להדיא מתוס' הנ"ל אולם כל החששות האלו לא שייך בנ"ד דאין כאן חשש שנאה כלל כמו שכתבתי בסמוך וא"כ אין כאן חשש הנ"ל כלל דלמה לא יתרצה לחלוץ אם בזמן הזה לא מייבמין כנ"ל.

ד אמנם הגאון בעל נודע ביהודא מ"ת סצ' קמ"ו רצה לומר להיפוך מסברת מהר"י מינץ הנ"ל די"ל אדרבא בזמן הזה גם המתירים מודים להחמיר והסביר זה עפ"י סברת הבעל המאור בפירוש לקלקולא דזרעא לא חיישא כו' ומאחר דלהני פוסקים לא חיישי' דסניא לי' הוי כארוס שלה דחיישת לקלקולא דידי' אבל לקלקולא דבעל שני לא חיישת וא"כ בזמן הזה אין להקל כלל דלא דייקא כלל עכ"ד ולדעתי הנמוכה כי מלבד שהנוב"י גופי' כ' במהדורא קמא בסי' מ"ב נגד זה ע"ש בד"ה והנה מדהקשו כו' מ"ש על דברי הירושלמי דוודאי בפשיטות אי לא חיישי' דסניא לי' אמרי' דגם קלקול אצל בעל שני חשוב קלקול אבל הכי דסניא לי' הוא רוצית להשמט ממנו ולאסור עצמה עליו אינה חוששת על קנס אצל השני דתמות נפשי עם פלשתים קאמרה עכ"ד וע' מפורשי' ר"פ האשה שלום דבידוע שקטט' בל"ב רוצית לאסור עצמה עליו אף שחוששת שמא יבא ומלבד זה יש תמי' רבתי ע"ד הנוב"י בסברא הנ"ל דלפענ"ד ע"כ גם הרא"ש המחמיר בדין זה ע"כ אין מקום לומר סברא זו דאלת"ה אמאי פסקו במת בנך ואח"כ מת בעלך דע"א נאמן והיינו מטעם דלא חיישינן לדרחמא לי' וכמ"ש הרא"ש ולפי דברי הנוב"י הנ"ל לא הו"ל להאמינו בכה"ג דליכא קלקולא אצל בעל ראשון שוודאי מת ולא עדיף הך יבם מבעל שני שתינשא לו ועל מי תתקלקל עוד ובדוחק י"ל דש"ה דמאחר דע"כ צריכה לחקור אם מת בעלה כלל ממילא דייקא על הכל משא"כ כאן] רק שאפשר לחלק קצת דבשלמא התם דאם תנשא לאחר לא תתקלקל כלל יש לה היזק אם תינשא ליבמה באיסור משא"כ כאן אין לה היזק כלל מאחר שהיא זקוקה ליבם וכ"ז דוחק מכמה טעמים:

ה ואמרתי אני עם לבי להסביר סברת הנוב"י הנ"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם בטעמו של דבר שאין האשה נאמנת לומר מת יבמה ונאמנת לומר מת בעלה שהוא אי' חמור והסביר הרמב"ם ז"ל דאדרבא מאחר שהוא חיסור קל חשדינן לה יותר מבאיסור חמור שיראה לשקר וממילא סברא גדולה לחלק ביניהם וי"ל שפיר לחוש לסברת הנוב"י הנ"ל אלא דלפענ"ד ע"כ הרא"ש לא ס"ל כן וגם על דברי מהר"י מינץ הנ"ל אין כאן התנגדות מסברת הרמב"ם הנ"ל לומר דבכל ענין נאמר שא"נ מאחר שהוא איסור קל אמנם לענ"ד פשוט דכוונת הרמב"ם בזה שכ' טעם חדש הוא משום שהוקשה לו קושי' תוס' והרא"ש מאחר דלרחמא לי' פשיטא להגמ' דלא חיישינן ולמה ס"ד דניחוש לשנאה ע"ש מה שתירצו בזה בסברות שונות ולפי סברת הרמב"ם הנ"ל א"ש דלכך חיישינן טפי ביבמה לעלמא שהוא איסור לאו חיישינן דמשום שנאה תעשה כן לומר שקר ולא תחוש על אי' לאו שקל בעיניה וכ"כ בהעדאת ע"א לא דייקא ומינסבא משא"כ באי' חמור ל"ח מה"ט דרחמא לי' ולכך מותרת לומר מת בעלה להתיבם כמו להנשא כן הי' סברת הס"ד דגמ' להרמב"ם הנ"ל ולפי"מ דמסיק דבע"א לא חיישינן לכך וטעמא דמלתא דאף דנחוש דמה"ט האשה לא תידוק מ"מ לענין נאמנות הע"א מצד עצמו אין חילוק ועמ"ש לקמן בכוונת רבא דמסקנא וע' בנוב"י מ"ק סי' מ"ב בד"ה אלא לדעת הרי"ף כו' שתמה על דברי הכסף משנה במה שכ' ע"ד הרמב"ם הללו דמפורש בהאשה רבה הדין והטעם ע"ש והנה כפי"מ שהעתיק בנוב"י שם וודאי י"ל כמו שכתבתי דמאחר דמשום הך קושי' הוציא הרמב"ם הך טעמא לחלק דמבואר דלאיסור לאו יש להחמיר יותר לכך שפיר קאמר דמכאן הוציא הרמב"ם הטעם אך באמת בלא"ה מ"ש הכ"מ דמפורש הטעם קאי אדין אין האיש כו' אבל דין הראשון הראה מקום לס' האשה שלום וא"כ בלא"ה לק"מ קושי' הנוב"י ע"ד הכ"מ ע"ש עכ"פ היוצא מכ"ז דסברת הנוב"י הנ"ל לא שרירא ולא קיימא לשיטת הרא"ש הנ"ל וממילא יש לנו מפתח גדול לפתוח פתח היתר גם בנ"ד הן מצד סברת מהר"י מינץ וכ"ש לפי סברתינו לעיל דכאן בנ"ד דאיכא עוד סברא למעליותא והנלפענ"ד כתבתי.

ו עתה בא נבוא לדבר בענין עיקר מחלוקת הראשונים הנ"ל דהרי"ף והרמב"ם והגאונים כתבו דאיפשטא האיבעי' והרא"ש חולק עליהם לכאורה עלה בדעתי לומר דהרמב"ם והרי"ף רבי' לשיטתי' אזלי והרא"ש ס"ל כבנו בעל הטור ולכך במה שדחה בגמ' פשיטות דרב ששת דמיירי בעדי הזמה יש פלוגתא דס"ל להגאונים דלאו דסמכא הוא משום דקשיא להו על תי' זה דא"א לאוקמי מתני' בכה"ג לפי האמת והיינו למה שנודע דברי הרמב"ם בה' עדות פי"ח דלא מקרי הזמה רק כשאין עמה הכחשה אבל אם יש עמה הכחשה ג"כ לא מקרי הזמה רק הכחשה ולפי סברא זו ממילא אין מקום להך דיחוי דמאחר דנאמר במתני' שהאחרונים אמרו לה חילוף הדברים והכחישו ג"כ גוף העדות בכה"ג ישאר עדיין קשה מאי חזית ומה מועיל מה שהוזמו ג"כ אם נאמר דנפרש אמרו לה חילוף הדברים לא שאמרו כן בהדיא רק שהוזמו סתמא וממילא א"נ זהו דוחק גדול ועכ"פ שפיר ס"ל להרי"ף והרמב"ם דתי' זה לאו דסמכא הוא רק דיחוייא בעלמא אבל לפי שיטת הטור דס"ל בח"מ סי' ל"ח לפי"מ שפי' דבריו בתוי"ט פ"ק דמכות ובלח"מ פי"ח מה"ע שם דאף בהכחשה והזמה כאחד הוי הזמה וא"כ שפיר מצינן לאוקמי מתני' בעדי הזמה ותי' נכון הוא ומה"ט ס"ל להרא"ש והטור דדחיית הגמ' דסמכא הוא והנה הלח"מ הביא שם בשם מהריב"ל להקשות על שיטת הרמב"ם הנ"ל מגמ' דב"ק דף מ"ד דקאמר במיפך והזמה וכ' הנ"ל סברא לחלק דהוי מלתא באפי נפשי' וביום אחד וגם באו"ת בסי' ל"ח כ' סברא אחרת דהתם לא הוצרכו להוסיף בחנם ע"כ נתכוונו להכחשה משא"כ כאן וכל אלו סברות מלב וכבר תי' האו"ת שם עוד משום דמיירי התם בעמד בדין ע"ש ולפי"ז ממילא שפיר י"ל כאן בסוגיין האי טעמא ומה שחוכך האו"ת שם ע"ז י"ל דלמסקנא דאתא להכי דאיירי בעמד בדין אמר טפי בפשיטות משא"כ בס"ד לא אסיק לזה עדיין.

ז והנה הלח"מ כ' שם ע"ד הטור דאמר טעם דאחרונים המוזמים נאמנים יותר מהזוממים דהוי כאלו אמרו עליהם שפסולין מחמת גזלנותא ע"ש וכ' הלח"מ פ"ז דאע"ג דאמרינן בגמ' חידוש הוא כו' היינו לרבא משא"כ לאביי דקיי"ל כוותי' ולפי"ז דברי הרמב"ם צריכין יישוב דס"ל דגם לדידן עדים זוממים חדוש והא דקיי"ל הלכה כאביי התם ורצה לומר דבזה לא פלוגי והוא דוחק ונלענ"ד לכוין דברי הטור לדברי הרמב"ם והכל על נכון בס"ד דבלא"ה מ"ש הרמב"ם דעדים זוממין חידוש הוא לאו מה"ט גופי' דאמר שם מאי חזית כו' רק מהא דאמר בריש מכות לר"ע וכדמפרשי רבה ור"נ תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגים ע"ש והנה לפי האמור נמצינו למידן דבענין עדים זוממים יש לנו חידוש משני צדדים וכל אחד מורה לנו חידוש אחר אי משום דתרי ותרי נינהו ומאי חזית כו' אי מה"ט דקאמר במכות שם שלא עשו מעשה ונהרגים כו' והנ"מ שבין שני החידושים הנ"ל בעדים זוממי' דלענין שיהיו הזוממין פסולין לעדות אין החידוש השני תימא כלל דהא אף בלי מעשה עדים נפסלין רק החידוש הוא מה שמאמינים האחרונים יותר מן הראשונים דמאי חזית כו' ולהיפוך אפי' אם נאמר דאין זה חידוש מה שאילו האחרונים פוסלין הראשונים דהוי כפסלו בגזלנותא כמ"ש הטור מ"מ שייך הך חידוש שלא עשו מעשה כו' כנ"ל והנה מאחר דחידוש הוא וודאי אין לך בו אלא חידושו היינו דוקא בהזמה בלא הכחשה כלל כמ"ש הרמב"ם הנ"ל ולפי"ז דברי הטור ודברי הרמב"ם מכוונים בחדא מחתא ואין ביניהם מחלוקת כלל וגם הרמב"ם ס"ל כאביי וכטעמו של הטור וכהלכתא דלא אמרינן עדים זוממין חידוש הוא משום דמאי חזית כו' מטעם דהוי כפסלו בגזלנותא אולם טעם זה אינו מספיק רק למה האחרונים נאמנים יותר מן הראשונים דלא הוי חידוש בזה אבל מ"מ עדיין ליכא טעמא בזה למה יצטרכו לשלם דזה וודאי הוי חידוש מה שצריכין הראשונים לשלם כאשר זממו דזה לא מצינו רק לענין הזמה לחוד ומה"ט שפיר כ' הטור הנ"ל דעיקר כוונתו בכתבו טעם זה לא בא רק ליתן טעם למה האחרונים נאמנים יותר והנ"מ בזה לענין דמה"ט הראשונים פסולין לעדות לעולם ובפרט לפימ"ש הרמ"א דזהו עיקר הטעם שפרט הטור כל דיני הזמה דאשמעי' דין זה שפסולי' לעדות כשהוזמו ועכ"פ שפיר קאמר הטור טעם זה לענין שיהיו נאמנים יותר דהשתא אי יקשה א"כ גם בהזמה והכחשה כא' יפסלו נאמר כי האמת כן הוא דבכה"ג נמי פסולין לעדות אבל לענין שצריכין לשלם כאשר זממו זה וודאי הוי חידוש (רק דהטור לא איירי כלל מזה דאין נ"מ כלל לדידן בזה שצריכין לשלם) אמנם הרמב"ם דעיקר דינו קאי לענין שצריכין לשלם לקיים דין עדים זוממין הנאמר בתורה ולכך קאמר נמי שפיר דבכה"ג א"צ לשלם כשהוא הזמה והכחשה כאחד וא"ש דפסק הרמב"ם כאביי ומ"מ איכא חידוש בזה שהאחרונים מחייבים ממון להראשונים שלא עשו מעשה כדאמר בגמ' מכות שהבאתי כנ"ל (ומ"ש הרמב"ם בדין ה' דמה שהאמינה תורה האחרונים על הראשונים גזירת הכתוב הוא גם שם מבואר אח"כ דהיינו לענין שהם נענשין על פיהם ולא לענין שנפסלו לעדות וגם י"ל דלא אלמעלה קאי וכ"כ בהדיא בגידולי תרומה שער ק"ט ח' ע"ש היטב) רק על מה שאמר אח"כ למטה לענין תרי כמאה וה"ק דבזה שהאמינה תורה האחרונים על הראשונים גזירת הכתוב הוא דאפי' היו העדים הראשונים מאה והאחרונים ב' האמינה תורה להאמין ב' יותר ממאה הגם דלענין הכחשה אין חידוש כ"כ שלא להאמין שום עדים מהם אבל בהזמה הוי גזירת הכתוב בזה ששנים נאמנים יותר ממאה כנ"ל.

ואין להקשות על זה שכתבתי ממ"ש הרמב"ם שם וכן בב' כיתי עדים המכחישות זה את זה כו' דוחין את שתיהן ולהנ"ל למה כ' סתמא דמשמע בכל ענין דוחין שתיהן ולדברינו באופן הראשון של הכחשה אין דוחין שתיהן וגם שאר לשון הרמב"ם מוקשה שם לכאו' לפי"ז ונלענ"ד שלכך במתק לשון של הרמב"ם דקדק מאוד וכ' פעם הכחשה ופעם עדות מוכחשת הלא דבר הוא ונ"ל דהענין הוא כך דלשון עדות מוכחשת שייך לומר במקום ששני הכיתות נקראו מוכחשות ואין כאן עדות כלל ולשון ה"ז הכחשה נראה פירושו דהכוונה שהכחשה יש כאן שאילו האחרונים להראשונים ומ"מ האחרונים נאמנים יותר בכה"ג מטעם שכ' הטור הנ"ל ולא נקרא בכה"ג מכחישות זו את זו דהיינו כמו שהם יכולין להכחיש לאילו כמו כן להיפוך הראשונים יכולין להכחיש האחרונים דבאמת אינו כן מאחר שיש הזמה ג"כ וא"כ נתבטל עדות הראשונים ועדות האחרונים ממילא קיימת כנ"ל וא"ש לשון הרמב"ם בכל המקומות באותו פרק בזה ולפי"ז ממילא גם כאן שפיר מתרץ הגמ' דמתני' איירי בעדי הזמה היינו לענין זה דעכ"פ לא ניחא מאי חזית כו' דהא כאן לא הוצרך רק ליישב קושי' זו וק"ל.

ח והנה לכאו' י"ל ליישב על הרמב"ם משני מקומות הנ"ל דהיינו מסוגיא דב"ק הנ"ל דקאמר במיפך והזמה מסוגיין דהכא דמתרץ בעידי הזמה הי' אפשר לומר וליישב ג"כ הקושי' הידוע שהקשה הג' מוה' חיים יונה תאומים ז"ל דלהרמב"ם הנ"ל איך אמרי' בפ' דבפני הוא ואחר מצטרפין להרגו הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בהם דין הזמה דע"כ אם יוזמו בעמנו הייתם יהי' ג"כ הכחשה באופן דלא הוי הזמה להרמב"ם הנ"ל ובאורים ותומים האריך הרבה ביישוב קושי' זו ואפשר לומר דיש לדקדק בלשון הרמב"ם הנ"ל שכ' הכחשה בשני אופנים לכאורה נקט להו שלא כסדר בדרך זו ואצ"ל זו דמתחלה קאמר דין הכחשה עם הזמה ועיקר דין הכחשה לבד פי' אח"כ דבזה אינו רבותא כ"כ דלא הוי הזמה והוא באמת פלא לכאו' וע"כ אמרתי דגם הרמב"ם לא החזיק בכה"ג למכחיש רק מאחר שהכחישו בפירוש גוף המעשה לומר שלא הי' דברים מעולם וכמו שפי' הרמב"ם שם להדיא בדין זה שאומרים להד"מ אבל אם גם לפי דברי המזימים יוכל להיות המעשה אמת אף שהי' ביום אחר לא נקרא הכחשה על גוף המעשה דמה לי שהי' המעשה ביום זה שאומרים העדים או ביום אחר דעכ"פ יוכל להיות גוף המעשה אמת שנעשה כן וא"כ לפי"ז ממילא דבכה"ג שהי' הכחשה והזמה כאחד הי' גם הרמב"ם מודה דמקרי הזמה ממש עד שיאמרו בפירוש לא הי' דברים מעולם שכל המעשה שקר בוודאי שזה מת על מטתו שהם מעידין עליו שנהרג או שהוא חי עדיין וכה"ג וכל זה בעינן בהכחשה כה"ג שהי' עמה הזמה בעינן שיאמרו ג"כ להד"מ אבל בהכחשה ממש כשהיא בלא הזמה כלל בלא"ה לא מהני כלל דע"ז אמרינן מאי חזית כו' ולפי"ז דברי הרמב"ם שפיר מסודרין דברישא דאשמעינן רבותא לענין הזמה והכחשה ביחד מ"מ יש מעליותא דצ"ל להד"מ דוקא וע"ז אמר בסיפא דבהכחשה ממש א"צ שיאמרו להד"מ דהוא הכחשה לבד ואפי' בסתם א"נ האחרונים ולא הוי הזמה כנ"ל ולפי"ז באומר פלוני רבעני הנ"ל שפיר משכחת הזמה שיכולין להזימו כשיאמרו עדים האחרונים ביום זה עמנו הייתם ולא יאמרו להד"מ דבכה"ג שיוכל להיות גוף המעשה אמת מודה הרמב"ם דמקרי הזמה וא"כ שפיר הויא עדות שאתה יכול להזימה ומיושב קו' הגאון הנ"ל ע"נ לפענ"ד ולפי"ז א"ש ג"כ כאן דעל גוף המעשה שנעשה אין מכחישין רק שהי' ביום אחר וחילוף היו הדברים וכן במיפך והזמה י"ל דלכ"ע מקרי שפיר הזמה ולא הכחשה אמנם מ"מ אפשר לדחות בזה די"ל הא עיקר העדות שבאו להעיד כאן הוא על זה לבד שמת בנה תחלה ואח"כ מת בעלה וכ"כ התם הפיל שינו ואח"כ סימא את עינו לענין זה הוי עיקר העדות שבאין להעיד שהי' מעשה זו קודמת לזו והמזימין אומרים שהי' בהיפוך י"ל דלפי שיטת הרמב"ם הנ"ל בכה"ג הכחשה מקרי כמו אם אמרו להדיא להד"מ מאחר שגוף המעשה והעדות שבאין להעיד עלה מוכחש הוא ולפי"ז יש לקיים שפיר הדברים שכתבתי בסמוך על נכון.

ט ובענין פשיטות דרבא שכ' ג"כ הגאונים דקיי"ל כדפשט רבא ודחי' לאו דסתמא הוא וגם ע"ז הקשה הרא"ש דע"כ דחי' דדחי לרבא טובה וחזקה הוא ע"ש בלשון הרא"ש לכאו' הי' נ"ל דהם סוברין בכוונת דברי רבא דקאמר ק"ו היינו בכה"ג דוודאי גם רבא ידע דכאן לא דייקא ומינסבא לפימ"ש הנמ"י בשם הרא"ה הטעם דע"א נאמן שחכמים האמינוהו היינו משום דעבידא לגלויי כ"כ וא"כ מדאו' וודאי מהימן בכה"ג מאחר דידעי' דגם ע"א לא משקר ומה שהוצרכנו לטעמא דעגונא אקילו בה רבנן משום דיוקא דילה היינו לענין שאל"כ היו חכמים מחמירים בדבר שבערוה כמו בכל מקום שהחמירו חכמים ובס' קונטרס החזקות האריך רזה בחזקה דמלתא דעל"ג ע"ש וע' בדף ק"כ בפירש"י סוף ע"א דלאי' כרת עשו הרחקה יותר מלאי' לאו ע"ש גם נוכל לומר דיבמה לעלמא לא מיקרי כלל דבר שבערו' ע' בנוב"י מ"ק סי' צ"ג שהאריך בזה וכ' דהמרדכי ס"ל דהוי דבר שבערו' ואנן קיי"ל דלא מקרי דבר שבערו' ע"ש היטב ולפי"ז א"ש הסוגי' דכאן דקאמר רבא לאי' כרת התרת ולא החמירו חכמים לאי' לאו לא כ"ש דבאי' לאו אין להחמיר בו כ"כ וגם שאינו דבר שבערו' א"צ לטעמא דדייקא ומינסבא ואפי' אם החמירו באי' א"א שלא לפגוע באי' כרת משא"כ באי' לאו וא"כ הוי שפיר ק"ו וכ"ז מטעמא דוודאי דייקא לחוד לא מהני רק משום דעביד' לגלויי מהני לענין דין תורה וא"כ מאחר בדבר שבערוה שמחמירין והוא אי' כרת לא החמירו בזה וסמכו אסברא דדייקא כ"ש לאי' דאו' דמועיל אף במקום דל"ש דייקא דבכה"ג א"צ לסברא דדייקא דבלא"ה לא היו חכמים מחמירין בו כ"כ וע"א מהני ע"כ מדאו' דע"כ הטעם משום מלתא דעל"ג לבד כנ"ל וראיתי שגם הנוב"י מ"ק בסי' ל"ג כ' כעין זה בד"ה העולה לענ"ד כו' דאיבעיות הגמ' הי' כאן דאף דמדאו' נאמן מ"מ הא דלא אחמרו רבנן בה היינו מטעמא דעל"ג לחוד או הטעם משום דייקא הוא דלא החמירו ע"ש והנה לפי סברא זו אין להתיר בע"א ביבמה בעד מפי עד דלא שייך הך סברא דעבידא לגלויי וכ"כ בנוב"י מ"ת בסי' קמ"ו לפרש דברי רבא דס"ל דע"א נאמן מה"ת כמ"ש בספרי לא יקום ע"א באיש כו' אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה וכדי שלא תימא שגם התורה לא התירה אלא לפני מיתת הבעל ולא לענין מת יבמה לכן אמר קל וחומר כו' ומעתה ליכא למימר היא עצמה תוכיח שא"נ רק מדרבנן וא"כ בעד מפי עד דג"כ אינו נאמן אלא מד"ס מודה רבא דאין כאן ק"ו והיא עצמה תוכיח ע"ש הגם שדבריו תמוהין שם לענ"ד דמלבד שדוחק לומר דמיבע"ל בכה"ג דהתורה לא הותרה רק בעדות אשה להשיאה מאישה ולא מיבמה וגם לשין התרת דקאמר רבא תמו' לדבריו מאחר דקאי על הדין תורה וקאמר ק"ו דהתורה הותרה ג"כ בכה"ג לא שייך לומר התרת גט:

י והי' נ"ל לומר דבכה"ג בנידון שלפנינו עדיין אין ראי' לאסור כפי מה שכתבתי הסברא בהיתר נ"ד באות ב' דאמרינן דדייקא שפיר כמו בבעל וא"כ דמי לה' ממש ולא מיבעי' כלל בכה"ג האומנם לפימ"ש הנובי"ק בסי' כ"ז כ"ח ובכמה מקומות דסברא דדייקא לא מהני כלל לענין גוף ההיתר רק לענין הנאמנות הע"א דטעמא משום מלתא דעבידא לגלויי לזה הוצרך סברא דדייקא משום די"ל דכאן לא חשוב עבידא לגלויי כ"כ כמו בעלמא דשמא לא יבא לביתו לעולם אף שלא מת ובזה הי' האיבעי' אי טעמא משום דדייקא לכך ירא העד לשקר דמאחר דדייקא כ"כ עביד לגלויי ולהתוודע שקרו ואזכיר כאן מה שיישבתי קושי' הנוב"י שם שהקשה דלמה בגר אינו נאמן לומר נתגיירתי בב"ד של פלוני אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי וביבמות דף ע"ז גבי עובדא דדוד המלך ע"ה הי' יתרא נאמן מה"ט לא הבנתי קושייתו דבשלמא בגר אם נחשדנו שלא נתגייר א"כ ממילא עדיין הוא גוי שאינו נאמן רק בעדות אשה במסל"ת כדאי' בב"ק ואפי' במלתא דעל"ג א"נ כלל בלי מסל"ת ע' בי"ד רסי' צ"ח ומה שפסקו הפוסקים דאפי' באו עדים ואמרו שמענו שנתגייר בב"ד פלוני לא מהני לדידן אמנם משם יהי' מוכח דאפי' כשאינו נוגע פסול אפי' לדידן אפי' במלתא דעל"ג ולא מיושב בתי' הנוב"י שם רק האמת הוא משום דשם הוי עד מפי עד דלא עביד לגלוי כלל דיאמר אותו העד שקר ענה ומי יוכל להכחישו בזה וע' בתוס' שם נחזור לענינינו עכ"פ ממילא לפי סברת הנוב"י הנ"ל בזה בכל ענין יש להחמיר במקום דלא שייך עבידא לגלויי כגון בעד מפי עד.

יא אלא דבאמת נהפוך הוא דלפי סברא זו וודאי שפיר קאמר רבא ק"ו כו' וכמו שכ' הנוב"י שם ליישב לשון הגמ' לעיל דקאמ' בשלמ' באש' משום תק"ע כו' ולא קאמר בשלמ' באש' עבידא לגלויי משום דדייקא משא"כ באיש דלא דייק (הגם שבפשיטות י"ל דאף אי הוי סמכי' אטעמא דעבל"ג לחוד היינו משום עיגונא סמכו ע"ז אף דלא עבידא לגלויי כ"כ וכנ"ל ולפי"ז ה"ק וליטעמיך כו' אפי' תרבה לאחוז הצד דלאו משום דדייקא עביד לגלויי מ"מ עיקר הטעם שסמכו בזה היינו משום תקנת עגונות) ותירץ משום דע"כ בעד מפי עד שהקילו חכמים אף דלח עבל"ג הקילו משום תק"ע ע"ש ולפי"ז ה"ק לאי' כרת התרת אפי' בעד מפי עד דלא מהני לן סברא דדייקא דמ"מ לא עביד לגלויי מה"ט ומ"מ האמנת ע"א לאיסור לאו כ"ש שהקילו בו חכמים וסמכו משום תק"ע אף דל"ש סברא דדייקא ולפי"ז ממילא בכל ענין יש להתיר ג"כ בע"א ביבמה ולקמן אכתוב סברת האי מדרבנן שהשיב לרבא ע"ז רק דעדיין צריך לחקור בזה דאם נחזיק בהאי סברא א"כ צריך להבין סברת בעל האיבעיין בזה דמיבעלי' אי טעמא משום דדייקא כו' דיהי' הטעם מה שיהי' מ"מ יש להקל ג"כ בע"א ביבמה משום תק"ע כמו שהקילו גם בעד מפי שפחה אף דל"ש כלל טעמא דעבידא לגלויי ואפשר לומר לפי דברי הנוב"י הנ"ל דסברת בעל האיבעי' הי' דדוקא בעדות אשה שמת בעלה דמדינא נאמן ע"א סמכו חכמים גם בעד מפי עד משא"כ ביבמה אי נימא דמדינא א"נ בה ע"א אין כאן סברא שיסמכו חכמים להתיר בה מטעמא דתק"ע וע"ז שפיר אמר רבא ק"ו היינו דעכ"פ כאן ג"כ יש להקל מכח כ"ש בדרך נחות דרגא ואין ראי' מאשה שהיא בע"ד דעיקר נאמנותה משום שהחמרת עלי' בסופה דייקא ומינסבא וכאן דמסיא סניא לי' לא איכפת לה בחומר שבסופה כלל משא"כ לענין ע"א רק דזה דוחק קצת שוב ראיתי שהביא בשם התשב"ץ ג"כ שכ' כסברא זו ליישב דברי הרמב"ם דמאחר דהתורה סמכה להאמין ע"א סמכו חכמים ג"כ להאמין בעד מפי עד ע"כ תוכן דבריו לפרש דברי הרמב"ם סוף ה' גירושין.

יב והנה בתחלת עיוני בסוגיא זו דע"א ביבמה עלה בדעתי לפרש בהיפוך מדברי הנוב"י הנ"ל ובאמת דדברי הבנו"י בזה א"נ לענ"ד ואמרתי ליישב קו' התוס' שם ד"ה ע"א כו' וא"ת הא וודאי טעמא דע"א משום דדייקא כדמוכח לעיל ונ"ל דבלא"ה צ"ל במאי דפשט ר' ששת מאמרו לה כו' דדוחק לפרש דפשוט דגם בכה"ג דייקא ומינסבא דמאחר דלבעל האיבעיין הי' הדבר פשוט דלטעמא דדייקא אין ע"א נאמן ואיך בפשיטות פשט דגם לצד הזה ע"א נאמן וגם לקמן כדפשט ממת בעלך ואח"כ מת בנך משמע ג"כ מתוך דברי הפוסקים דאין הטעם כאן משום דדייקא ואכ"ק איך שייך בכאן עביד לגלויי דבשלמא במת בעלך או מת יבמך גרידא שפיר שייך עביד לגלויי כשיבא ברגליו משא"כ בכה"ג שיוודע אי מת תחלה דלא עביד לגלויי למה נתיר מה"ט וגם הראשונים הרגישו בזה דבכה"ג לא עביד לגלויי' אך נלענ"ד דכבר כ' בשו"ת הרשב"א ובנוב"י שם האריך ג"כ בזה דלענין מת בעלך לא הוי עביד לגלויי' כמו שארי עבידא לגלוי דעלמא דשמא אף שהוא חי לא יבא לביתו לעולם הולך ולא ישוב ודוקא בכה"ג שנוכל לשאול את הב"ד עביד לגלויי' רק נ"ל נכון דוודאי ידע בעל האיבעי' דהכא מהסוגיא דלעיל דהא דהאמינו חכמים לע"א היינו מתוך חומר כו' וודאי דייקא רק דמיבע"ל אי נימא בהא דסמכינן אהא מלתא דדייקא לא הוי סמכינן בפשיטות רק דמועיל לנו בזה ליתן טעם דמאחר שהיא דייקא לכך הע"א נאמן דעביד לגלויי היינו מה"ט דחושש שתידוק כדרכה לכך לא משקר אך להיפוך דעיקר הטעם שהאמינו' היינו משום דדייקא לכך סמכו חכמים על ע"א במקום דגם היא דדייקת והחילוק שבין שני הצדדים הוא בכה"ג דע"א ביבמה דיש לחוש שלא תידוק דזימנין דרחמא לי' אבל אם נאמר הטעם דהעד חושש שתידוק גם כאן חש דלמא תידוק דמנלי' דרחמא לי' כ"כ ואפי' אי ידע העד בבירור דרחמא לי' ג"כ חושש דלמא תידוק בכדי שתנשא לו בהיתר אף אי לא תידוק כ"כ מ"מ עכ"פ מה"ט עביד לגלויי ולא משקר העד ואפשר להמתיק כ"ז בכוונת תי' התוס' שם אבל לפי דברי הנוב"י הנ"ל צ"ל דחיישינן דלמא יודע העד דרחמא או סניא לי' ויודע שלא תידוק וכ"ז דוחק וכ"ש הוא מקטנה דאמרי' דהעד חושש כשתגדיל תידוק וחושש לספק כמ"ש הנוב"י שם ובמה שכתבתי מובנים ג"כ דברי התוס' שכתבתי אח"כ דהכא ג"כ דייקא שמא יחלוץ לה ואיכא חומר ולכאו' צ"ל ממ"נ תידוק אח"כ כשתרצה להנשא לאחר רק למה שכתבתי עיקר קושי' התוס' הא לא דייקא כלל דעיקר דייקא משום חומר וכאן ליכא חומר והיינו למאי דמסקינן להתירא דטעמא משום דעבידא לגלויי מהך טעמא דדייקא שפיר כתבו דגם לייבמה דייקא היינו שמתיר' בעד שמא תידוק מחמת שאין בטוח לה שתתיבם וכשתחלוץ וודאי תידוק לשוק אמנם אח"כ שראיתי בנוב"י הנ"ל שכ' שסברא דדייקא מצד עצמה לא מהני כלל ע"כ דא"ל כמו שכתבתי דסוגיית הגמ' הוא בכה"ג רק דכבר כתבתי במה שאין נראין לפענ"ד דברי הנוב"י בזה.

יג ומלבד זה מה שכתבתי לעיל על דברי הנוב"י חדא דמאי מבע"ל כלל הא גם בעד מפי עד הקילו לענין מת בעלך ועוד דהכא לא שייך לומר כלל דהעד לא דייק מה"ט גם בלא"ה צריך להבין באמת לפי"ז איך שייך בזה תקנת עגונות להקל בעד מפי עד מאחר דמדאו' א"נ כלל ודינה כאלו הוא עדיין א"א גמורה וכי להקל ע"ד תורה באו חכמים אם לא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין בכה"ג וזה לא מוזכר בדברי הנוב"י אמנם לפענ"ד הגם דשפיר נוכל לומר פי' הנוב"י הנ"ל בהני איבעיות דמלחמה ודקטט אבל בהאיבעי' דהכא ע"כ הפי' כפשוטו וע' בנוב"י בסי' מ"ג בד"ה ואם הי' בעובדא דידי' כו' בסוף דבריו כ' דלפי האמת נשים מורגלות לדקדק ותיכף כשנתוודע לה איזה ספק היא חוקרת ואלמלא שבטלה חי היתה עומדת על ידיעה ממנו כו' ע"ש וא"כ י"ל דתקנ"ח הי' להאמין גם בעד מפי עד דגם בכה"ג נראה הדבר הגון להאמין מאחר שבוודאי תמיד חוקרת ודייקת על האמת בזה ולא שמעה בהיפוך חזקה שוודאי מת שהעד אומר אמת וזה הוא שפיר מתקנ"ח להאמין בכה"ג ובסברא זו מיושב בפשיטות קושי' תוס' הנ"ל דבשלמא לעיל הוצרך להך טעמא דמתוך חומר כו' עכ"פ לענין עדות אשה שהאמינו בה גם עד מפי עד אבל כאן האיבעי' קאי מע"א שראה המעשה די"ל דמדינא נאמן דעב"ל אי נמי משום דייקא לחוד סמכו חכמים אבל משום דעבידא לגלויי לא הי' מותר מדינא ולפי"ז לקמן בהא דקאמר בשלמא באשה משום עגונא כו' משום דהסברא דייקא שאינה סברא טובה כ"כ סמכו חכמים על סברא זו משים עגונא אבל באיש דליכא טעם להתיר כלל מאי איכא למימר וזה הי' סברת האי מרבנן שהקשה לו היא עצמה תוכיח כו' דכאן גרע דלא שייך דייקא כלל והיינו כאן לענין האיבעי' דע"א ביבמה אבל לקמן לענין הני האיבעיות דקטט ומלחמה י"ל שפיר כמ"ש הנוב"י דמיבע"ל מ"ט דסמכו חכמים בע"א ביבמה כאן על הך סברא דעבידא לגלויי אי משום עבל"ג לחוד או בצירוף הסברא דדייקא וכמו שפי' הנוב"י כ"ז ראיתי ונתון אל לבי מה שעלתה מצודתי לדבר בהתירא דהך עלובתא האלמנה מ' רחל הנ"ל ואהי' סניף לאריות אשר יעלה על שולחן מלכים והנלפענ"ד כתבתי חלקי אמרה נפשי פק"ק אוהעל יום ה' י"ד מנחם תקצ"ט בעה"ח ה"ק מנחם מענדל בהגאון מוהר"י פאנעט ני' מקארלסבורג.

תוכן העניינים

אבני צדק (פנט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה