אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן סד
להרב המאו' הג' החריף ובקי החכם השלם נ"י עה"י פ"ה כקש"ת מוה' מרדכי יודא ני' אבדק"ק אנטערדאם.
ניה"ק הגיעני ואמינא לפעל' טובא יישר כחו ואחז"ל בתענית ה' אילן אילן במה אברכך כו' יה"ר שיהיו צאצאי מעיך כמותך יראה בשמחת בנים ובני בנים בבית ה' דשנים ורעננים אכי"ר.
וע"ד תורה מה שהתפלא מעכ"ת ני' מ"ש ע"ד ההפלאה דהאי ליכא ממ"נ כו' הדין עמו ואשיגר' דלישנא הוא אבל מ"ש מעכ"ת דשפיר אמרי' דהודאתה אינו כלום דלא זינתה עם העד רק עם אחר וליכ' רגלים לדבר כו' משמעות לשונו שהדבר פשוט דאמרי' פלגינן דיבור' בכה"ג ובאמת בזה גופ' נסתפק הגאון בהפלאה שם רק כאן הק' ממ"נ אי לא פלגינן הראשון פסול הוא ואין לצרפו ואי פלגינן לא מהני הודאה והנה הגאון רצה למפשט ספיקו מעד שני דרבעני כו' דמבואר דגם בעד השני אמרי' פלגינן דאל"כ הראשון פסול ודחה זה דמיירי דהאחר לא אמר כלל לרצונו והדין עמו שכן מבואר בס' כסף נבחר כלל קל"ה אות ח' בשם הראב"ן דוודאי הפי' כן יעי"ש ומה שהביא ראי' מאנוסים מחמת ממון כו' הנה מלבד דתוס' בסנהדרין כ' די"ל דהתם לא מטעם פלגינן דיבורא בלא"ה לא דמי דמאחר שבדבור א' כלל עצמו וחבירו אנוסים היינו כו' לא חל על דבור זה תורת עדות גם נגד חבירו דהא גם הוא נכלל בדבור זה לרשע ואין ממש בדבור זה ושפיר אמרינן פלגינן מה שאמר כתב ידינו הוא זה דמה שסיים אח"כ אנוסים כו' אין בו ממש אבל אם יש לקבל עדות לגבי חבירו ברשעות שאמר רק חבירו מנ"ל דפלגינן דבורא כלל ומאחר דליכ' ראיות דפ"ד נחזי מכח סברא דוודאי מצד הסבר' לא פלגינן דיבורא רק גבי אין אדם משום עצמו רשע דהא הקשו קמאי נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כו' ותי' לגבי דידי' לאו עדות חשוב והתינח הראשון אבל השני אי הי' מעיד פלוני רבע לפ' לרצונו ולא נקבל עדות על הנרבע נשאר ק' נימא עדות שבטלה כו' וע"כ דלא אמרינן פלגינן דיבורא רק במי שמשים את עצמו רשע דהודאתו על עצמו לא נתקבל בזה לתורת עדות ליכא משא"כ במקום תורת עדות או דכולה אמת או לא נתקבל כלל וא"א לחלק הדברים אמנם י"ל דכ"ז בעדות אבל באשה הנאסרת מחמת הודאתה עכ"פ במקום דלא שייך עינה נתנה באחר כגון בדאיכא רגלים לדבר דלאו בתורת עדות רק בתורת הודאה ובענין הודאה אף אי לא נאמר פ"ד הוי כן דמהימן לגבי עצמו ולא לאחר וא"כ נאמנת שזינתה ואסורה אף דעל פ' א"נ דלא שייך הודאתה לגבי פ' כלל.
והנה זה דבר פשוט דהדין הוא באשה שהודית בב"ד או אמרה לבעלה זניתי עם פ' וידעי' שנתיחדה עמו אף שאינה נאמנת לגבי פ' כלל מ"מ אסורה מחמת הודאתה דלגבי דידה מהימנא בכ"ד לחייבה ומעתה נראה בדינו של הרמ"א שלא הודית האשה בב"ד רק לפני עד אחד וגם הנחשד אומר כן ועתה האשה מכחשת הודאתה ואת המעשה שאומרת לא זינתה מעולם אך מאחר די"ל הודאה אחר הלואה מצטרפין א"כ איכא ב' עדים שמעידין עכ"פ נגד טענת האשה והכחשתה עתה וא"כ מאחר שעי"ז נגלה לן האמת שהודית האשה בכ"ע וממילא נאסרה בכ"ע אף שאמרה עם פ' כו' דהא לגבי דידה מהני הודאתה בכל ענין רק שלא נאמר דהני ב' עדים לית בהו חששא דבשלמא הודאה אחר הלואה מצטרף דעד הודאה שהודה הלו' לפניו כאלו הלו' לפניו הוי כאלו ב' עדים מעידים שהלו' אבל כאן אי אפשר לצרפם לומר דהוי כב' עדים מעידין שראו שזינתה עם פ' דא"כ אחד מהם פסול מ"מ מאחר דהכחשה ליכא ע"י פלגינן דיבורא של הנחשד כמ"ש אדמו"ר הגאון מסאנץ כו' ואין כאן קו' רק שאי אפשר לצרף הנחשד להעד משום דלפי דבריו הנחשד פסול ורשע ואין נאמן לעדות ודומה לאם העיד העד השני רבעו לרצונו דלא מהני כדברי הראב"ן הנ"ל ע"ז אמינ' התינח התם דבעי' תורת עדות אבל כאן דבעי' רק לידע אמיתות הדבר א"כ מאחר שעכ"פ הוא אומר ג"כ כהנחשד ומ"מ לא תרצה לצרפו דפסול הוא הא בורכא דמה"ט גופי' הוא אסור והיינו דהא עכ"פ איכא עדים נגד הכחשת האשה ובזה וודאי אינה נאמנת יותר להכחיש הודאתה וכדברי העד כן הוא שהודית לפניו שזינתה עם פ' ואסורה היא:
ומה שכתב מעכ"ת לתרץ קושייתי דכאן לא בעי' רגלים לדבר כעין דברי הפריש' ועדיפא מיני' לתי' מעכ"ת משום דיש לחלק בין בא העד תחלה וודאי דבריו נכונים וגם אני כוונתי כן רק שכתבתי אפי' בא העד תחלה היינו כשהיא ידעה מזה לא תלינן שאמרה כן מחמת עינה נתנה באחר משא"כ כשלא ידעה שאמר הנחשד כלל אמנם כעת מצאתי בס' בני אהובה דף ע"ז ע"ב ד"ה והנה התרומת הדשן כו' דבהודאת הנחשד בשום ענין לא אמרינן עינה נתנה באחר דהא גופא הוי רגלים לדבר יע"ש:
הנה מה שהקשיתי אסוגי' דיבמות כ"ה דהאיכא ממ"נ ע"ז תי' מעכ"ת די"ל רשע הוא ומהימן לגבי עצמו שהרג אבל לא את זה רק איש אחר וכמו בהודה וחייב לאחריני דנאמן לדידי' ולא לאחריני לכאורה לא דמי דאי לענין איסור' האומר לאשה קדשתיך כו' היינו משום שויא אנפשי' חתיכא דאיסור' אף אם שקר הוא יוכל לאסור לעצמו וכ"ש לענין ממון כגון זה אחי דב"ב קל"ה דבידו ליתן מעותיו במתנה אבל כאן אם שקר אינו רשע וע"כ דאמת אומר (ועי' תוס' ד"ה בת כו' יבמות קי"ח) רק שנאמר כאן דינא דפלגי' דיבורי' וע"ז יש להקשות דהא התם לר' יוסף קאי דלא ס"ל פלגינן דיבורא כלל:
שוב נתיישבתי דיפה אמר די"ל דרבא ור"י לא פלוגי כלל בענין פלגינן דיבורא דכבר הבאתי קו' הראשונים נימא עדות שבטלה כו' ותי' לגבי עצמו לא שייך עדות רק הודאה ומלתא אחריתא היא ואי אפשר לבטל מה שאמר בתורת עדות וממילא י"ל רבא ור"י תרוויי' ס"ל פלגינן דיבורא רק בהא פלוגי רבא ס"ל שאר הודאה מהימן על עצמו אבל לעשות את עצמו רשע אינו נאמן בהודאתו כפירש"י ביבמות וא"כ העדות במקומו נשאר ור"י ס"ל דנאמן בכל דבר כמאה עדים אף לעשות את עצמו רשע ולכן לא מהני מה דפלגינן דיבורא דהא רשע הוא וא"נ לעדות כלל ועי' בתומים שכ' ליישב קו' המהרש"א בריש מכות דתוס' הקשו לר' יוסף דס"ל דמהימן בהודאתו על עצמו שהוא רשע ע"ש ועכ"פ י"ל שפיר לחלק דבריו גם לר' יוסף ואף דמשמע לכאו' דלא אמרי' פלגינן דיבורא מצד ההכרח מ"מ גם כאן עכ"פ א"נ לעדות אשה מחמת דהא סברא יש לומר פלגינן דיבורא גבי הודאה ונכון הוא.
ולכאורה יש לחקור לדידן דקיי"ל כרבא למה אשה נאמנת כלל על עצמה לומר שזינתה ברצון דהא אין אדם משים עצמו רשע בשלומ' במתני' דנדרים באשת כהן אומרת שנאנסה משא"כ באשת ישראל ע"כ לאו מטעם הודאת בעל דין כו' מטעם שוי' אנפשי' חתיכה דאסורא ויש נפקותא גדולה בזה דממילא יש להקל יותר באשת ישראל במקום דאיכא אמתלא וגם עלה בדעתי לכאו' במקום דלא ידעה האשה שע"י הודאתה תהי' אסורה לא שייך שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורה רק מצאתי בבני אהובה דף ע"ט ע"ב שהביא דברי הירושלמי ממש להיפוך דבמקום שחשבה שלא תהי' נאסרת לבעלה ע"י הודאתה לא אמרינן כלל עינה נתנה באחר ואולי מיירי באשת כהן ויש לדון בזה הרבה.
עוד נראה לפיענ"ד לתרץ דבלא"ה י"ל לפי דברי התוס' כ"מ דף נ' לענין אם אומר מזיד הייתי דבכה"ג לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע דאמרי' דעביד תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה והיינו משום דיעבוד איסור מכאן ולהבא כ"כ הכא אמרינן דנאמנת דעשתה תשובה ואינה רוצה לעבור באיסור סוטה מכאן ולהבא ומ"מ יפה אמרתי דנ"מ לדינא דבאשת ישראל ולא ידעה שפ"י הודאתה תהי' אסורה לבעלה רק שעשתה איסור זונה א"נ דאין אדם משים עצמו רשע כמו שאמרתי להאי שינויא דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא והנה הרמב"ם בפירוש המשניות בנדרים שכ' באשת ישראל מחמת פלגינן דיבורא ומביא ראי' מיבמות משמע דהיינו מה"ט דאין אדם משים עצמו רשע וס"ל דבגמ' לס"ד קאי אבל באמת אי אפשר לאוקמי באשת ישראל כלל רק בחיבורו כ' בפ' כ"ד מה' אישות גם באשת ישראל טעמא דעינה נתנה באחר וע"כ דלא ס"ל אין אדם משים עצמו רשע ושוב מצאתי פלפול בקו' זו ובדברי הרמב"ם הנ"ל בשער המלך בה' אישות פ"ט ה' ט"ו וגם בנוב"י מ"ת סי' כ"ו ד"ה ומה שרצה להשיב כו' ובשו"ת חכם צבי סי' ק"נ כ' כדברינו בראשונה מחמת שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וגם בכוונת פירוש המשניות הנ"ל כ' דא"א לפרש כנ"ל והיינו דלא כדברי השער המלך הנ"ל.
אמנם לפנ"ד כוונת הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל כפשוטו למשנה אחרונה דאמרינן עינה נתנה באחר רק בא לאשמעינן דמ"מ הפסידה כתובתה מחמת פלגינן דיבורא ובכדי דלא יקשה הא עדות שבטלה מקצתה כו' כקושית הראשונים וא"כ הא הודאת בעל דין כמאה עדים כו' ונימא ג"כ עדות שבטלה כו' וע"כ הביא ראי' דהא חזינן ביבמות דאמרי' פלגינן דיבורא וכמ"ש הראשונים דל"ש עדות שבטלה משום דבמה שמעיד לעצמו הודאה הוא ובענין הודאה ל"ש עדות שבטלה כו' כמ"ש הראשונים דנאמן לחייב את עצמו וא"נ לזכותו ממילא כ"ש כאן דכולה הודאה הוא וודאי י"ל כן דפלגינן דיבורא ובזה אפשר ליישב קו' הנוב"י בסי' ע"ב מזה על תשובת הרשב"א ולהנ"ל א"ש התם חצי עדות וחצי הודאה וא"כ החצי עדות צריך להיות לו משמעות דברים שלמים בפני עצמם משא"כ כולה הודאה בכ"ע פלגינן דיבורא רק מייתי ראי' לענין דהודאה לא נחשב כעדות דלא אמרינן בי' עדות שבטלה כו' דהא מה"ט פלגינן דיבורא בעדות דרבענו והרגתיו מאחר שיש בו הודאה וכ"ש בכולה הודאה דאינו בגדר עדות ובוודאי שייך בי' פלגינן דיבורא בכל ענין כנלענ"ד.
ואגב אודיע מה שנרשם בקונטרס שלי משנת תרי"ג על הקו' ביבמות הנ"ל שיישבתי אז עפימ"ש הפנ"י בטעמא דעד אחד א"נ דחיישינן לבדדמי רק בעדות אשה האמינו חז"ל בכל ענין לעד אחד אבל כאן שהוא חיישי' אף שאמת שהרגו מ"מ דלמא כהאי דמגוייד וצלוב אבל עדיין נפשו בחלה בו ומ"מ גזלן הוא חשוב והבעל חי עדיין ואז אמר מעכ"ת ליישב על דרך הנאות דמאחר דעיקר טעמא דע"א נאמן משום דדייקא דמנסבא ובכה"ג דהעד גזלן לא דייקא דלא נחשב בעיני' כ"כ עדות הפסול שתידוק עליו עכ"ד ואמרתי שהוא נכון דאל"כ למה א"נ גזלן ממש הא אמרי' שם דלאו עליו סמכינן רק משום דייקא והא מ"מ היא דייקא וע"כ דבכה"ג לא דייקא ומאחר דלא דייקא לא מהני כלל עדותו שוב מצאתי כסברא זו בשו"ת מאמר מרדכי סי' צ"ז ד"ה וכאשר כו'.