אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן סג
בע"ה בסוגיא דסימנים דאורייתא
בגמ' איבעי' להו סי' דאורייתא כו' למה נ"מ כו' ולבסוף מסיק מחמת קושי' בתכריך של שטרות אלא אמר רבא סי' דאורייתא ושוב אמר רבא את"ל סי' דאו' ופריך ע"ז ותי' משום דאיכא למימר כדמשנינן פירש"י בעדים והסוגיא פלא הא רבא הוכיח ממתני' דתכריך שטרות וא"כ מה הועלנו ביישוב קרא מ"מ מבריית' מוכח דסי' דאוריית' תי' בפנ"י ונלענ"ד דהנה המהרמ"ש הקשה לעיל אמ"ש תוס' דחמור בסי' אוכף דאוריית' דלמא הוי דרבנן כדבמתני' דשמלה לפירש"י וכמ"ש הרמב"ן בהא דלא הביא מתני' דדרשהו אם רמאי כו' ותי' המהרמ"ש דא"כ לא הי' מועיל להחזיר החמור דבזה לא תקנו רק לבסוף תמה ע"ז דא"כ למה בהאיבעי' לא אמר נ"מ לחמור בסי' אוכף ונלענ"ד דתוס' כ' ביבמות דמדאו' חיישינן לשאלה ועיקר קושית הגמ' על מה דמהדרין מדאוריית' וע"ז וודאי קשה קושי' המהרמ"ש דלמא מדרבנן ונ"ל דהנה מ"ש תוס' דמתקנ"ח כממון דלא ניחוש לשאלה ע"כ כוונתם הך תקנ"ח דאמר רבא דניחא לבעל אבידה כו' וזה הטעם לא שייך בחמור בסי' אוכף דדלמא השאיל האוכף לבעל החמור ובעל החמור יודע סי' מובהקין בחמור ולא יוחלט אצל המוציא ולא ניחא לי' משא"כ פירות בכלי דל"ש למיחש דהשאיל הכלי לבעל הפירות דבכל ענין לא יוכל בעל הפירות להוציא דליכא סימן בפירות גרידא וא"כ בעל הפירות מיאש ושפיר שייך התקנה דניחא לי' ועכ"פ גם כאן י"ל דלמ' תקנ"ח בחמור בסי' אוכף דל"ש ניחא לי' אלא דכ"ז לפי הס"ד משא"כ להאמת דאוכף לא מושלי אינשי ממילא גם אי הוי מדרבנן איכא הך תקנתא דניחא לי' כו' גם בכה"ג ולפי"ז א"ש דוודאי בעל האיבעי' ידע האמת דאוכף לא מושלי ולכן לא אמר הך נ"מ והנה לכאורה קשה למ"ש הפנ"י ר"פ הזהב דכל דתקון רבנן הוי אף במקום דלא שייך הטעם אכ"ק דלמא לעולם סי' דרבנן ומ"מ מהדרינן חמור בסי' אוכף אף דלא שייך הטעם כנ"ל ונ"ל כעין שכ' האבני מלואים בסי' כ"ח דלפעמים עשו חז"ל דבריהם כדאוריית' ולפעמים לא עשו כדאו' וכ"כ כאן דמדאו' עדים דוקא וי"ל דעשו כדאו' כלומר דסימנים חשובים כעדים וי"ל דלא עשו שיהי' כעדים ומ"מ מהני במציאה מתקנ"ח והנ"מ בכה"ג ל"ש לומר דלא פלוג בתקנתן דוודאי הוי רק במקום דאיכא הטעם והמופת לזה הוא אם עשאו שיועיל גם לענין איסור וכעין דברי האבני מילואים שם גבי מעמד שלשתן וכאן דהנ"מ לגט אשה ולא עשו תקנתם גבי אי' מוכח דלא פשו שיהי' כעדים דאו' ופריך שפיר ממ"נ חמור בסי' אוכף כו' דא"ל מדרבנן דא"כ ליכא נ"מ לגט אשה ופריך ממ"נ [ובזה א"ש קו' תוס' ביבמות מכיס וחרנקי לאיב"ח סיד"ר דבה תליא מלת' דאי סיד"ר ולא מוכח מתכריך היינו משום דאמרי' לא פליג אפי' במקום דל"ש התקנה א"כ שפיר י"ל הא דכיס וארנקי דגם בגט בחשש דרבנן מהני דסי' דרבנן משא"כ אי סי' דאו' ומוכח מתכריך ל"א לא פליג וכעין זה כ' בשב שמעתתא שם ועכ"פ גם לדידי' צ"ל דהשתא ס"ל כל"ב דבכורות].
וא"ל דבאמת עשו חז"ל כדאו' במקום דאפשר רק שאני הכא דא"א לתקן גבי גט אשה אי' א"א ז"א דלכאורה דקדקתי בתחלת הסוגיא דקאמר את"ל דרבנן כי תיקן בממון אבל באי' לא עבוד תקנתא דלכאו' שפת יתר הוא דהול"ל בפשיטות דלא מהדרינן ומשמעות הלשון דאי הי' חז"ל רוצים מתקנים רק דלא תיקן וקשה באיזה סברא הי' יכולין לתקן באי' א"א ונ"ל דהא תוס' כ' לעיל דף כ' ד"ה איסורא דחשש ב' יב"ש הוי מדרבנן והאריך בזה הפנ"י בגיטין גבי ר' אשי מספקא לי' כו' וא"כ שפיר מצי חז"ל לתקן שיועילו סימנים דרבנן לאי' דרבנן לכן אמר בהאי לישנא דלא בעי חז"ל לתקן לענין איסור כלל שיועילו סימנים בשום ענין.
והנה לכאו' גם לקמן יש לעמוד מה דפריך אטעמי' דרבא מתכריך של שטרות דלא שייך הטעם אימא לא פלוג כו' אף במקום דלא שייך הטעם רק ז"א דא"כ הדק"ל מה נ"מ בהאי דסי' דרבנן ואי לענין גט אשה ז"א דאי אמרי' לא פליג כו' ע"כ דמועיל גם לענין איסורא במקום דאפשר וגט אפשר להם לתקן דהוי רק חשש דרבנן וע"כ דלא תקנו כדאוריית' ושפיר הוכיח רבא לפי האיבעי' מוכח ממתני' דתכריך דסי' דאו' ואמר רבא אח"כ לעצמו את"ל סי' דאוריי' כו' די"ל סיד"ר ומ"מ א"ש מתני' דתכריך כו' דלא פליג כו' דא"ל א"כ ליכא נ"מ הא רבא לגרסי' שפיר מצי למימר דבאמת ליכא נ"מ דמועילין סימנים גם גבי גט אשה כנ"ל מה"ט גופי' דלא פלוג כו' ועשו תקנתם כדאוריית' ממש כאלו הוי עדים וע"ז פריך דא"כ קרא דדרשהו כו' מה נאמר ועז"א כדרשינן בעדים וליכא שום הוכחה רק הא דאמר רבא את"ל סי' דאוריית' כבר פירש"י דבלשון אפי' קאמר אף דליכא נ"מ כנ"ל:
ואין להקשות א"כ ר' אשי בגיטין כ"ז ולעיל בפ"ק דקאמר נקב בצר אות פ' דמספ"ל כו' במאי מסופק הא לדידי' מוכח דסי' דאוריית' דהא בעי למימר דבגט ל"מ סימנים וע"כ דלא עשו כדאוריית' ומה נעשה במתני' דתכריך כו' דק' ממתני' ז"א דהא ר' אשי חידש שם דאיכא בגט סי' מובהק דנקב בצד א"פ ובהכי מיירי מתני' דהתם א"כ גם ממתני' דתכריך שטרות לא תקשי די"ל ג"כ נקב בצד א"פ בשטרות וא"כ עדיין הספק במקומו עומד אי סי' דרבנן או סי' דאוריית' והכי קיי"ל.
אמנם שיטת הרמב"ם מבואר דס"ל סי' דאוריית' שכ"כ בה' גזילה ואבידה וכ"כ בה' נחלות שרק מחמת חומר אי' כרת החמירו בא"א ומשמע הא בשאר אי' דליכא כרת לא החמירו וצ"ל דלא תקשה עליו מהא דאמרי' בר"פ האשה שהלך כו' מה לי אי' כרת כו' וע' במפורשים על הסוגי' דהתם וגם מבואר שם דלענין נחלות דל"ש כלל תקנתא דרבא דניחא לי' ומ"מ ס"ל דמהני סימנים והיינו משום דמועילים מדאוריית' ממש וע"כ דעת הרמב"ם משום דראינו דרבא פשט סי' דאו' משמע דכן עיקר רק קצת ספק דאיכא למימר כדשנינן כו' הוי רק קצת ספק אבל יותר נוטה הסברא לאמת דסי' דאו' ולכך לענין ממון קיי"ל להאמת דסי' דאו' ולדידי' א"ש ג"כ הא דחולין כודנייתא בריספק מסיק דסי' דאו' משום דכן האמת רק כאן מחמרינן מחמת אי' כרת ומחמת דהוי רק חשש דלמא סל"ד דהא יותר מוכח דסי' דאוריית' לכך מחלקינן בין אי' כרת לאי' לאו:
והב"ש כ' בדעבד כשנשאת בסי' לא תצא ע"כ היינו ג"כ מה"ט דלפי האמת קיי"ל סי' דאו' רק חומרא לכתחלה כנ"ל ובזה י"ל ג"כ למ"ש לעיל דהמהר"ם שיף כ' דאי סיד"ר לא מהדרינן בחשש שאלה רק בהני דלא מושלי כו' ובפוסקים לא משמע כן ולהנ"ל א"ש דבאמת ס"ל לפוסקים דסי' דאו' רק בא"א החמירו לומר סי' ל"ד:
והנה הפנ"י הוכיח כן דסי' לא מהני אפי' באי' דרבנן כמו שהבאתי לעיל דהא חשש יוסף בן שמעון דרבנן ומ"מ ל"מ סימנים אי סימנים דרבנן ובפוסקים משמע דהסכימו דמועיל באי' דרבנן (וכן משמעות רש"י כאן בב"מ דפי' דלמ' באי' א"א דאור' משמעות ד"ק הא בא"א דרבנן מהני סי' בכ"ע) ולהנ"ל א"ש דהתם ר' אשי אמתני' קאי מספ"ל אי מיירי בסי' מובהק וס"ל למתני' סי' ל"ד או בסי' סתם וס"ל סי' דאו' והיינו אמתני' דל"ש לומר דהמתני' מסופק בדין אבל לדידן להאמת דמספקא לן להלכתא ויותר נוטה דסי' דאו' ממילא בדרבנן מקלינן לומר דסי' דאו' וגם בלא"ה י"ל בהך ספיקא מקלינן בדרבנן דהוי סי' דרבנן להקל רק דז"א דבמקום חזקה ס"ל להש"ך דל"א סד"ר להקל וכ"ש באי' א"א וע"כ כנ"ל דיותר נוטה דסי' דאו' ולא הוי ספיקא ממש לדידן רק ר' אשי הוצרך לומר סי' מובהק כפירש"י שם דלא נפשוט האיבעי' מהאי מתני' ובתשובה כתבתי הטעם דבגט אשה בחשש יוסף בן שמעון אף דהוי רק מדרבנן משום לעז מ"מ ל"מ סימנים דרבנן דמחמת תקנ"ח דסימנים לא ישתוק הבעל מלהוציא לעז משא"כ בשאר מקומות דרבנן כגון מים שאין להם סוף וכה"ג מהני סי' דרבנן בדרבנן והא דאין מעידין רק בפ"פ כו' כבר כ' בש"ש דתליא בב' תירוצים דבכורות וזה מוכח מפירש"י כאן בב"מ דפי' דאי סי' דרבנן ל"מ באי' א"א דאוריית' מבואר הא א"א דרבנן מקלינן וע"כ התם בגט הטעם מחשש לעז הוא דל"מ סי' דרבנן ודו"ק גם י"ל ס"ל לפירש"י דדוקא בגט דאפשר לא הקילו חז"ל אפי' בדרבנן וכעין שכ' הרא"ש משא"כ כאן דלא אפשר וכמ"ש ג"כ המפורשים בשו"ת תוס'
ביבמות ק"כ ע"ב ד"ה כליו כו' דס"ל דמדאורייתא חיישינן לשאלה רק לפי המסקנא כתבו דמשני בחוורי וסומקי ל"ח לשאלה אסי' באיסור צ"ב מי הכריחם להך סיומא ועכנ"ל דקשיא להו למה דאמרי' דמדאו' חיישי' רק תקנ"ח דל"ח כמו בסימנים ולכן ל"ח בפירות בכלי וע"כ מחמת הך תקנה גופ' דהיינו דניחא לי' לבעל אבידה כו' וקשיא להו לתוס' א"כ רבא דקאמר בב"מ את"ל סי' לאו דאו' למה מהדרינן משמע הא אי סי' דאו' לא צריכין להאי תקנתא והא גם אי סי' דאו' צריכין להאי תקנתא במקום דאיכא חשש שאלה כגון פירות בכלי דהך מתני' וכה"ג וע"כ תירצו דרבא ס"ל כפי האמת דכליו בחוורי וסומקי כלומר וא"כ לפי ההלכתא קיי"ל דל"ח לשאלה כלל ולכן לא פריך את"ל סי' דאו' דבאמת ל"ח לשאלה כלל ומבואר דכן ס"ל לתוס' לאמת להלכתא דל"ח לשאלה וכ"כ הפוסקים בשם התוס'.
אמנם דעת הרבה פוסקים דחיישינן לשאלה דלכאורה קשה דאמרינן לעיל דבעי' חמור לסי' אוכף אף דל"ל סי' בגופה וצ"ב מה נ"מ אי הסי' בגופה או באוכף וע"כ משום דיש חשש שאלה בעולם קמ"ל קרא דל"ח לשאלה והיינו דפריך הגמ' אי חיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף כו' וכפי' התוס' דהיינו מקרא מוכח דלא ניחוש לשאלה רק התינח בס"ד עכ"פ מוכח מקרא דיש סברא גם באוכף למיחש דלפעמים מושלי וא"כ יש להחמיר בא"א) אבל כדמסיק אוכף לא מושלי כו' ובוודאי הך סברא אמיתיות גם להמסקנא ואכ"ק עדיין ל"ל קרא הא הכל חד דהא באוכף ליכא חשש שאלה רק ז"א כמ"ש הב"י והב"ש דלפעמים מושלי וס"ד דלא מהני דמ"מ דלמא שאלו ע"כ קמ"ל קרא דלא ניחוש להכי ומדאצטריך קרא בחמור בסי' אוכף מבואר הא בשאר כלים חיישינן לשאלה מן התורה אלא לפי"ז יהי' מוכח כהב"ש להחמיר בחשש שאלה ולא כהמהר"ל עכ"פ מוכח מקרא דיש סברא גם באוכף דלפעמים מושלי וא"כ יש להחמיר בא"א מקרא דחיישינן לשאלה והב"י דהחמיר לענין א"א ג"כ בכלים דלא מושלי כתבתי בתשובה שלא החמיר רק בסימנים אף שהם מובהקים דמ"מ איכא קצת חשש משא"כ בטב"ע ושכן משמע דעת הפנ"י בהשמטה לב"מ בסוגיא זו.