אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן סב
להרב המאה"ג וכו' מוה' שלמה מעהר נ"י אבדק"ק בראיליב
ראיתי מה שחקר מעכ"ת בענין המעשה זקן בן פ' שנים שנפל למים שאין להם סוף ושהה כדי שתצא נפשו אם יש איזה היתר לאשתו והנה בוודאי כוונת מעכ"ת לפלפולי בעלמא דלמעשה ח"ו לצדד בכה"ג ולחפש היתירים במה שגזרו חז"ל שלא להתיר בנפל למים שאל"ס בשום ענין.
אמנם לפלפולא הנה הביא מעכ"ת הגמ' גיטין כ"ח דבן ס' קרוב למות וליכא חזקת חיים כ"כ וס"ל למעכ"ת דעיקר משש איסור משאל"ס מכח ב' חזקות כעין דברי הריב"ש ח' א"א וח' חיים ובבן פ' ליכא חזקת חיים כנ"ל הנה ימחול לעיין בתוס' יומא נ"ה ד"ה והתנן כו' דאפי' לחומר' לא חיישינן להאי סברא דהגיע לגבורות רק מחמת חומר א"א ומה"ט לאן אמרינן הכי אמתני' דהשולח חטאתו כו' וא"כ כ"ש שאי אפשר לעשות סניף מסבר' זו לצדד היתר בחומר אשת איש וז"פ והנה מ"ש תוס' מחמת חומר א"א אף דממ"נ אינה א"א כבר עמד בזה בהגהות ר' עקיבא איגר בב"ב דף קל"ה דגם שם קרי א"א ופי' רשב"ם בחנק ע"ש והנה בענין דברי התוס' דכאן ביומא לכאורה י"ל הא דמחמרינן ביותר באיסור א"א לאו משום אי' כרת דכמה חייבו כריתות יש ל"ו רק משום דהחיסור כל ימי חיי' כעין שפירשו עמ"ש בפ' לך על והרגו אותי ואוחך יחי' שיעברו רק פעם א' וא"כ לסברא זו גם בזקוקה ליבום חמור ביותר דהוי איסור כל ימי חיי' ועי"ל חומר' מחמת חזקת א"א ומחזיקין לאיסור זקוקה לייבום.
שוב מצאתי כמו זה בש"ס דפוס וויען בב"ב שם בהגהות הב"ח הנכתב בצדו יע"ש ומה שחקר מעכ"ת בטעמא שהחמירו חז"ל במים שאין להם סוף הנה הביא בעצמו דברי התוס' יבמות ל"ו ע"ב הא כו' שכתבו דלמיעוט דשכיח חיישינן כמו במים שאין להם סוף וגוסס כו' וכ"כ הרא"ש שם סי' ה' מבואר דס"ל דמים שאין להם סוף גזרו מחמת מיעוט דשכיח ואילו ביבמות ר"פ האשה שהלך דף קי"ט כ' הרא"ש בפי' דמים שאין להם סוף חשוב מיעוט דלא שכיח וכ"כ התוס' בבכורות לענין חלב פוטר דמים שאל"ס הוי מיעוט דלא שכיח וצ"ל דלא כתבו כן רק לפי שיטת הר"ת דס"ל מדינא סמוך מיעוט' לחזקה ע"כ הא דבמים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא משום דלא שכיח אבל לפי האמת דלא קיי"ל כהר"ת אמרי' דמים שאין להם סוף הוי מיעוט דשכיח אך המרדכי מסתם סתמי דבר"פ החולץ כ' סתם דמים שאין להם סוף הוי מיעוט דשכיח ובר"פ האשה שהלך כ' סתמ' דהוי מיעוט דלא שכיח גם בלא"ה דוחק לעשות פלוגתא בזה אי משאל"ס הוי מיעוט דשכיח או לא.
שוב ראיתי שעמד בזה הבית מאיר סי' י"ז ובחתם סופר סי' ס"ח יעו"ש ותלי"ת שעמדתי בזה על העיקר דיסוד הסבר' הוא כך שיש חילוק בין אם דנין על הפרט במעשה שאירע עתה או אנו דנין על הכלל כולו ונחזי אנן הא וודאי דהמיעוט נמלטין מן הנופלין למשאל"ס שכיח טובא ולכן חששו חז"ל וגזרו דכל שנפל למשאל"ס לא תנשא אשתו לכתחלה אך אם אנו דנין על הפרט באותו מעשה שהי' שנפל למשאל"ס ולא נשמע ממנו אנה נמלט הא וודאי לא שכיח שינצל ולא יודע ממנו דהיינו שינצל במקום רחוק אחרי שעמד שם שיעור יציאת נפש בוודאי לא שכיח בכה"ג שינצל ולכן לענין אי דאו' לומר סמוך מיעוטא לחזקה שפיר אמרי' דחשוב לא שכיח דבאמת בכה"ג הוי לא שכיח והיינו לענין דיעבד שאנו דנין על אותו מעשה האמת איך הוא וודאי מקרי מיעוטא דלא שכיח אבל אם אנו דנין לענין תקנת חז"ל לכתחלה חשבו כשכיח ולא פליג רבנן מחמת הכלל שאנו יודעין דשכיח מיעוט הנמלטין במים שאין להם סוף כנ"ל והרבה קושיות כהרבה ענינים מיושבים עפ"י כלל זה לענ"ד.
וכמה שהביא מעכ"ת דברי הריב"ש שיש ב' חזקות וכבר תמהו המפורשים באמת ע"ד הריב"ש הנ"ל ובאמת מצד הסברא ג"כ אין ביאור לזה הא הכל חד דאי' א"א תליא בחיות הבעל ולמה נאמר דמקרי ב' חזקות דעדיף מרוב וגם קשה מדברי תוס' בסוגיא דתרו"ת דכתבו דחזקה דדייקא מרעא לח' א"א האיכא ב' חזקות.
והנה עוד עמדו המפרשים ע"ד הריב"ש שצ"ל דהוי אי' דאוריית' דהא הומ"ל בפשיטות דאף דרוב עיר שכבשו' כרכום למיתה אזלי מ"מ אסורה מדרבנן מחמת דמיעוט ניצולין שכיח ונלענ"ד דהריב"ש הוכיח מלשון התוספתא על האי מתני' דג' דברים דר"א בן פרטא הוסיפו חכמים עוד ג' נפלה עליו מפולת ושטפו נהר וגררתו חי' כו' הלשון משמע דג' אחרונים מדרבנן וראשונים דמתני' הם ס' דאוריית' והנה בפשיטות הומ"ל דבהני ג' דמתני' לא מהני רובא דהוי רובא דתליא במעשה כגון הריגה דכרכום ע"י דמחו' בגורא כו' כיסהו המים כו' וע"י חרב הממית אבל מיתה טבעיית לא חשוב מעשה כמ"ש התוס' בבכורות וגם נודע דאחרי שכבר התחיל המעשה בוודאי לא חשיבתו תליא כמעשה ולפי"ז א"ש דבהני ג' דמתני' ליכא רובא משום דתליא המעשה שוב הוסיפו עליהם חכמים ג' מדרבנן שטפו נהר וכסהו המים ובטבע שימות שם אף שיוכל להיות שינצל עכ"פ ממיתה א"ש שום מעשה והוי רוב מעליא ומ"מ חששו רבנן למיעוטא כו' אבל במתני' ספינה שאבדה כו' הרבה ניצולים באופן שאין המים מכסה אותם כלל ולא בא עליהם שום התחלה מעשה הממית כלל ולפי"ז א"ש בהא דתרי ותרי שנים אומרים מת כו' דמיירי ממיתה טבעיית ל"ש ענין דתלוי במעשה הוי רק חד חזקה דא"א וא"ש.
והנה הא דקיי"ל דרובא דתלוי במעשה לא חשיב רוב לכאו' א"צ טעם אמנם באמת איכא טעמא במלתא אח"כ ראיתי כן בנוב"י מ"ת ח' אה"ע דף י"א עפי"ד הרשב"א יבמות ל"א וריש חולין דיש כאן חזקה שלא נעשה מעשה אף די"ל דלא הוי' חזקה ממש דא"כ הי' תלוי אי סמוך מיעוט לחזקה מדאורייתא או מדרבנן ובאמת אין ראי' מהרשב"א גבי לא בדק בסי' דהתם כבר נעשה מעשה ולא הוי תלוי' במעשה ממש אבל מ"מ נוכל לומר כן כדברי הפרמ"ג דס"ל דלהרשב"א הא דלא מהני רובא דתלוי במעשה הוי רק מדרבנן וי"ל דתלוי' בהך סברא דסמוך מיעוט לחזקה כנ"ל ועכ"פ דברי הריב"ש בהני ב' חזקות כלומר חד חזקה ממש דהיינו חזקת א"א וחד חזקה היינו ח' חיים שלא הותחל בו מעשה הממית כלל וע"י חזקה זו אתרע הרוב מחמת דצריך מעשה כנלענ"ד הנה הארכתי עד כה להבין דברי חכמים ועמקות דבריהם אבל למעשה לא הי' צריך לזה כי הדבר פשוט שאשת הזקן אסורה להנשא כדין נפל למשאל"ס ואין מקום להתיר כלל.
וזאת שנית מה שרצה מעכ"ת ני' להוכיח דבדרבנן אמרינן אי עביד מהני אפי' לרבא מסוגיית הגמ' דנדרים מ"ז ע"ב ת"ש האומר לאשתו רונה כו' אמר רבא דלמא לכתחלה כו' ואי עביד לא הבנתי דבריו דהא כ' תוס' בתמורה שם דף ו' ע"א ד"ה והשתא כו' דבאיסור שבדה מלבו לא אמר רבא דלא מהני עכ"ל ואגב ימחול לעיין בש"ג שסביב הרי"ף בביצה ל"ו ע"ב שתמה על הרי"ף כן בדיני' דאם עבר ומכר וגם ממה שהביא ראי' מירושלמי ולא ממתני' דגנב ומכר בשבת והש"ך סי' ר"ח תי' דהתם הומ"ל מאחר דמדאוריית' הוי מכירה חייב דו"ה ודומה למ"ד מעשי שבת דרבנן ולפענ"ד אינו דומה דהתם לענין איסור א"כ מאחר דמדאורייתא הוי שחיטה מעלייתא כבר נתחייב בד' וה' וא"א לפטור בהא דאינו שמיטה מדרבנן משא"כ לענין מכר דתליא בממון דיש כח ביד חכמים לגמרי מחמת הפקר ב"ד וא"כ מאחר דמדרבנן לא הוי מכירה גם מדאו' לא עלה כלל ומ"מ יש לקיים תירוצו של הש"ך מסברא כלומר דלא רצה הרי"ף להוכיח מהתם דהומ"ל דל"מ מדאו' ובס' נתיבת המשפט שם תמה דהא מבואר בגמ' בבא קמא דף ע"א לענין עקוץ לי תאנה כו' דהוי אי' דאוריית' ומ"מ הוי מכירה ובאמת כן מבואר בשלטי הגבורים להדיא דמייתא ראי' אדרבא דהתם אך נלפענ"ד שפתי כהן ברור מללו דל"ש אי עביד לא מהני רק בהאי מלתא גופא דהיינו אונס אסור לר"ש אמרינן דהגירושין לא מהני משא"כ כאן האיסור הוא עיקוץ התאנה ואיך נאמר דלא אהני הקנין דהא קנין מותר מדאוריית' בשבת ואין לחשבו רק לומר שהקנין בא ע"י איסור אבל לא שהקנין הוא האיסור ל"ש בזה אי עביד לא מהני ולכן ע"כ עיקר הקושי' ממה דהקנין אסור בשבת והיינו רק מדרבנן.
אמנם בזה לא הבנתי דברי הגאונים במה שתמהו על הרי"ף דלפענ"ד אין שום ראי' מהך דגנב ומכר דהא קיי"ל כר' נחמן דחייב בד' וה' גם קודם יחוש אף דלא אהני מעשה כדפי' רבא התם מאחר ששנה בחטא וכ"כ הרמב"ם דאף דלא קנה הלוקח דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו וצריך להחזיר הגניבה מ"מ חייב בד' וה' ונחשב להאי מלתא כמכירה ולפ"ז היינו ממש כהך דאמר רבא לענין אי עביד ל"מ מ"מ לקי על דעבר אמימרא דרחמנא כנ"ל וצ"ע וראיתי במקנה דקידושין במתני' דהמקדש בערלה שהקשה הא אי עביד לא מהני ותי' דהיא הזוכית בהערלה לא עבדה איסורא יעו"ש ועדיין צ"ל דיקשה סיפא מכרן וקידש בדמיהן דהא המכירה לא אהני וא"כ איך זוכה המוכר שעשה האיסור בהני זוזי ואם הי' כן הו"מ לפרש הירושלמי שהביא הרא"ש והר"ן שאין דמיהן ג"כ בכה"ג דוודאי המעות גזל דאין דמיהן דהא אי עביד לא מהני וא"כ אף במכרה לנכרי לא מהני והרא"ש כ' שם דמכירה לנכרי מהני ויל"ד.
עוד בה שלישי מה שתמה ע"ד הב"ח דס"ל חילוק בין נבילה וטריפה בבשר שור ואיל וא' נבילה וא' טריפה דאיסורין מבטלין זא"ז דהא כ' הר"ן בדף נ"ט ע"ב סוף ד"ה שאני גבי מעשר דאע"ג דאין איסורין שו' אין מבטלין זא"ז יפה העיר ובאמת לא ידעתי אם בחדא שיטה אזלי' וכבר כ' הדג"מ שם דאיכא פלוגתא רבתא בזה אי אסורין מבטלין זא"ז והאריך בזה בס' ברוך טעם בתחלתו וא"כ אולי הר"ן ס"ל אין איסורין מבטלין זא"ז כמו דהיתר בהיתר לא בטל ואין מצו' מבטלות זא"ז אבל הב"ח קאי בהך שיטה דאיסורין מבטלין זה את זה ומחמת האישון לילה כעת ולא רציתי עוד לעכב התשובה קצרתי:
הכ"ד הק' מנחם מענדל פאנעט: