אור ברסלב

אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט

סימן נג

סימן נב

ע"ד העגונה מרת אסתר בת ר' אהרן משה מכפר רוס אשר בעלה ר' יעקב נטבע בהנהר סאמאש בר"ח חשון העבר וביום ב' פ' בשלח נמצא איש בתוך הקרח שאצל הנהר רחוק ממקום שנטבע יותר מפרסה ואח"כ נעשה גב"ע על כל הענין ועלה בידינו עיקר המעשה שר' יעקב הנ"ל הי' בבעטלאן ביום הנ"ל ואמר לפני האנשים דשם שרוצה ליסע עבור בתו שהי' כעת בכפר זאגרע ונסע עם עגלה וסוסים שלו ועם נער קטן שלו והנה באו גוים ואמרו שנטבע בנהר סאמאש סמוך ליישוב טיאזע ובעברו הנהר הנ"ל צוח גוי ח' שהמים מתגברים ורצה ר' יעקב הנ"ל להחזיר העגלה ואז נפל בנו למים עם הלייטער מהעגלה וירד האב להצילו ושטפו המים גם עליו (ואת הנער ראו עוד הגוים אח"כ צף ע"פ המים והאב לא ראו יותר מעת ששטפו המים) ותיכף בא הקול ליישוב בעטלאן ויצאו אנשים מבעטלאן עם בנו הגדול הב"ח משה ליב שהי' שם משרת וחפשו ולא מצאו רק העגלה והסוסים שבאו בחזרה מהמים ואח"כ נמצא רחוק משם אצל עיכוב הריחים הכובע של ר' יעקב הנ"ל עם הלייטער מהמגלה הנ"ל וב' שבועות חפשו ולא מצאו כלום.

וביום ב' בשלח הי' בחור א' ושמו כ' יונה מפלישוי בכפר קיסטור אצל ר' בערל משם בווירצהויז ובא גוי ואמר שמצא איש מעבר לנהר בתוך הקרח סמוך לכפר מאליין ושהכירו שהוא מב"ע ואמר הבחו' הנ"ל שבוודאי הוא ר' יעקב הנ"ל שכבר שמע מטביעתו ושילמו להגוי שילך עמהם להראות להם והנה כי כן מצאו המת הנ"ל והראש הי' קצת רחוק ממנו והגוף עד הטבור לא הי' רק העצמות ועכ"פ הכירו לפי גדלו שאינו הנער קטן בן ר' יעקב רק לפי ראותם כאשר חברו הראש להגוף שהי' כמדת ר' יעקב וגם היו מונחים שם השטיוועל שלו אשר מסתמא הפשיטם הגוי המוצאו ושטוועל א' הי' שלם וא' נחתך מעל רגלו ולקח הבח' יונה עמו את השטיוועל השלם וכיסה המת בקרח ובסימן שעשה לו ולקח סוס ונסע לכפר רוס לבית העגונה ואת השטיוועל שם על האוכף שעל הסוס ובבואו לרוס בלילה לא רצה לגלות מיד להאלמנה ולבנה ר' משה ליב ואמר להם שנוסע למקום אחר שלא להבעיתם פתאום ובתוך כך הלך הבן לחוץ וראה השטיוועל על האוכף שעל הסוס אז אמר הבח' משה ליב להבח' יונה אנה מצאת שטיוועל זה כי הוא של אבי ואני מכירו היטב וחבירו של שטיוועל זה הוא על רגל אמי כי כאשר נסע אבי באותי נסיעה הי' כואב רגלו קצת ע"כ לא לבש רק שטיוועל א' שלו והשני לקח שטווועל שלי וסיפר לו הבח' יונה כל הענין ושמעה העגונה מתלחשים וגילה גם לה והראה לה השטיוועל ואמרה שבוודאי הוא השטיוועל של בעלה ושחבירו על רגלה והפשיטה אותה מרגלה והראיתה לכל אנשים שבביתה שהוא החבר של השטיוועל הנמצא גם השטיוועל השני הכיר היטב הבן כי הי' שלו וגם המכנסים שהי' לבוש בהם הכירו היטב וגם אמרה תחלה שיראו כי בעלה הי' לבוש בבראכגארטל ולא מאותן שקונים מבעל מלאכה מלעדיר רק בעצמו עשאו ר' יעקב הנ"ל מסחורה מעשה הדיוט עם העקליך וכ"ז נמצא על הנטבע הנ"ל כמו שאמרה.

גם העיד הבן שהוא ידע סימן באביו על רגל הימני הי' האגודל כפוף למטה וכן מצא באביו הנ"ל ובזה הכירו היטב ביותר ואח"כ גם אמו אמרה לו שיחפש כן סימן זה באביו ואמר הבן שכבר חיפש ומצא כן.

והנה לדעתי הנמוכה ראיתי שיש לעמוד בשאלה זו באיזה חקירות א' אם ע"י הטביעה בנ"ד הי' נידון כדינא דנפל למים שאין להם סוף או גרוע מינה ב' אם סימן עיקום האצבע שנכפל סי' מובהק הוא או לא ג' אם יש עוד סימנים ראוי' או טב"ע בגופו ומלבושו של הנמצא ד' אף אם כ"א לא מהני אם נוכל לצרף סימני גופו וגם מלבושים.

והנה אמרו חז"ל התוה"ק נמשלה לאש שנפתח בקטני קטנים ע"כ אהי' כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע ומהשי"ת אשאל עזר להוריני דרך ישרה בשאלה זו החמורה ויפתח לי שערי אורה שלא אכשל בדבר הלכה ויהי' רעוא דאימא מלתא דתתקבל.

וזה יצא ראשונה בענין החקירה אי בטב"ע לבד נידון כמשאל"ס דמדאורייתא מותרת היא דאם הי' כן הי' לנו נפקותא רבתא דהרבה פוסקים כתבו דהא דמחמירין לומר דסימנים לאו דאורייתא ולא מהני באיסורא היינו דוקא באי' דאורייתא אבל באיסור דרבנן מהני סימנים בכ"ע והאומנם שהפנ"י בגיטין ד' כ"ז סתר דבר זה ממתני' דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים כו' והא בפ' יש בכור איכא איקומתא דמדאו' מהני ס"ס בלא חוטם אלא מדרבנן החמירו וא"כ חזינן דאפי' בדרבנן לא מהני סימנים למ"ד סי' דרבנן ובשב שמעתתא כ' ליישב זה דבאמת ב' איקומתא דבכורות תליא בהפלוגתא אי סי' דאורייתא או דרבנן ולפענ"ד גם לדברי הפנ"י הנ"ל יש לחלק הפנינים דהא אמרי' התם דהטעם שהחמירו חכמים היינו משום חומרא דא"א והא וודאי י"ל דלא מחלקינן בין שהיא א"א דאורייתא או א"א דרבן דמ"מ בגדר א"א היא אך היינו דוקא במקום שאמרו חז"ל אם נשאת תצא כגון הנך דאין מעידין כו' שכתבו הפוסקים דבהנהו אם נשאת תצא בגדר א"א היא אבל בנפל למשאל"ס דאם נשאת לא תצא א"א למחשבי' בכלל א"א אפי' מדרבנן רק איסורא היא שלא תנשא לכתחלה והוי רק כשאר אי' דרבנן דמהני בה סימנים ובכה"ג דברי חכמים קיימים הגאונים שהקילו בנפל למים שאין להם סוף דסמכינן אסימנים.

ויותר יש להסביר זה לפימ"ש הקצה"ח סי' כ"ח לענין מכירת שטרות ומעמד שלשתן אי מועיל לאי' דאוריי' דעיקר החילוק הוא אם עשו חז"ל תקנתם לגמרי כדאורייתא בלי חילוק ע"ש והוא סברת מוחלטת בכמה מקומות וכ"כ כאן בשלמא במקום שאמרו חז"ל אם נשאת תצא י"ל שעשו דבריהם כדאורייתא ולא מהני סימנים כלל משא"כ במקום שאמרו רק לא תנשא ואם נשאת לא תצא.

ואולי היינו דעת הרמב"ם דס"ל בע"א במלחמה אם נשאת לא תצא דלאו מחמת ספיקא דאיבעי' הוא רק דהוכיח במישור דגם להאי צד דלא דייקא דחיישי' לבדדמי מ"מ היינו רק לענין לכתחלה דאל"כ איך דחי וקאמרי סימנים כקושי' תוס' הא סי' לאו דאורייתא וע"כ דעיקר האיסור הי' רק לכתחלה דבכה"ג מהני סימנים בכ"ע והתוס' ע"כ ס"ל דהחשש דבדדמי מדינא הוי וגם אם נשאת תצא.

ובאמת בלאה"ק ע"ד תוס' הא במשאל"ס עסקינן דבכ"ע אם נשאת לא תצא וכבר עמדו בזה בשו"ת פנ"י ובשו"ת חתם סופר ותירצו דמיירי בלא העידו שיעור יציאת נפש וחיישינן דלמא לא עמדו שיעור יציאת נפש וע"ז אמרו בדדמי או שראו רק שנשברה הספינה לבד אבל במשאל"ס י"ל לכ"ע מהני סי"א.

אמנם כ"ז אם שהו בשעת הטביעה כשיעור יצי"נ וכמבואר בש"ע סעי' ל"ב ל"ד דבלא העידו כן גם אם נשאת תצא וכאן בכל העדות מפי הגוי' במסל"ת לא נזכר ששהו כשיעור יציאת נפש ומה שחפשו אח"כ האנשים שבאו מבעטלאן זה לא מועיל לענין זה כמבואר בשו"ת חכם צבי סי' כ"א.

והנה וודאי בדידעינן שלא שהו כשיעור יציאת נפש וודאי תצא כמו אין מעידין עד שת"נ במתני' דיבמות ואינו בכלל נטבע במשאל"ס וראי' מתוספתא דפ"ג דגיטין וכן בירושלמי שהביאו הרא"ש והרשב"א שם שהוסיפו על הני ג' דברים דר"א בן פרטא עוד ג' דברים שטפו נהר כו' ולפשוטו הכונה אפי' שטף עליו הנהר ולא מבעי' שנפל למים ע"י שנשברה הספינה בלי התגברות המים עליו דהצלה שכיחא רק אפי' שטף עליו הנהר כה"ג דנ"ד שכשטף באו המים הזידונים עליו מלמעל' ואין באפשרי להציל מ"מ נותנים עליו חומרי חיים כו'.

עי"ל דקמ"ל בהך הוספה מה שמבואר בשלטי גבורים שם דבספינה הרבה ניצולים ולא ידענו אם הוא מהניצולים או לא אבל שטפו נהר את אדם ידוע ולא ראו שניצול כלל דחילוק גדול יש בין ס' מצד עצמו כו' כעין חילוק בין חתיכה אחת כו' ובאמת דברי הש"ג שם לא הבנתי לענ"ד דז"ל וכן אם נפלה עליו מסולת או שגררתו חי' כמ"ש בתוספתא ונראה בעיני שלא אמר' בספינה כו' אלא כשהעיד העד סתם שאבדה הספינה בים ואינו יודע מי ניצול ומי לא ניצול אבל אם העיד שבעלה של זו אבד בים ולא ניצול כבר אמרו חכמים במים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא שבחזקת מת הוא זה שטבע בים עכ"ד ונפלאתי מאוד דהא גם שטפו נהר אמרו בתוספתא שם בין הני ג' שהוסיפו עכ"פ מבואר כנ"ל ובדוחק י"ל דברי הש"ג כעין שפירש"י בלשון הרמב"ם ולא עלה דהיינו בהעידו ששהה כדי שתצא נפשו.

אמנם כ"ז בידענו שלא שהו העדים כדי שת"נ אבל בהעידו סתם שנטבע או במסל"ת אי נידון סתם אמירתו כשהה או לא הנה דבר זה מבואר בחי' רשב"א יבמות דף קט"ו בסוף הדבור וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב כו' ומדברי הרב ז"ל שכתב במים שאל"ס או שטבע בים הגדול נראה דטעמא דע"א משום דאמר בדדמי כו' אבל במשיל"ס שאפשר לו לעמוד על בריו של דבר לעולם אינו מעיד אא"כ עמד שם כו' והלכך כל שמעיד מת סתם במשיל"ס נאמן עכ"ל והם המה דברי המ"מ שכתב ממש כלשון הרשב"א הנ"ל רק שיש איזה חיסור לשון והנכון שכיון לדברי הרשב"א הנ"ל דמחלק בין מים שאין להם סוף למים שיש להם סוף דבמשיל"ס ל"ח לבדדמי ובוודאי שהה ולא הבנתי דברי הכ"מ שנדחק בדברי המ"מ הנ"ל והדבר פשוט שנתכוין לדברי הרשב"א הנ"ל אשר ממש לשונו כלשונו דבעד שמעיד סתם טבע במשאל"ס חיישי' שמא לא עמד שם כדי שת"נ וסברא זו מצינו ג"כ בדברי הרא"ש במה שהקשה על הראב"ד דס"ל דאפשטא האיבעי' מעובדא דחסא דאמר טבע חסא ולא אפקו' אפי' במשאל"ס אלמא במים שיש להם סוף מותרת לכתחלה וע"ז הקשה הרא"ש דשאני משיל"ס דלא שייך למימר בהו בדדמי דכיון דעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שת"נ כו' כלומר דאמרי' במשיל"ס וודאי שהה כדי שת"נ מאחר דאפשר לו לעמוד על הבירור דל"ש בהו בדדמי וכנ"ל רק לא הבנתי דברי הרא"ש דא"כ מסקנא דר' נחמן שנודע דהוי משאל"ס דבהו שייך בדדמי וא"כ למה אם נשאת לא תצא וצ"ל דס"ל להרא"ש כמש"ל דחשש בדדמי הוי רק מדרבנן לענין לכתחלה.

אבל הא וודאי קשה על הרשב"א והמ"מ הנ"ל מה יענו לעובדא דחסא לפי המסקנא שהי' משאל"ס והא הגוי אמר רק טבע חסא ולא יותר ולא אמר ששהה כדי שת"נ והתינח במשיל"ס אמרי' שוודאי שהה אבל במשאל"ס דלא אמרי' כן למה לא אפקו' דהא קיי"ל במשאל"ס כשלא שהה ספיק' דאוריית' הוי כנ"ל אח"כ ראיתי בחתם סופר סי' ס"ה ד"ה ומ"מ קשה כו' הביא כעין זה בשם המהרי"ט ע"ש אשר ע"כ הי' מוכרח לומר בזה דאף דבוודאי לא שהה כדי שת"נ ספיקא הוי ואם נשאת תצא מ"מ כשהעיד העד סתם דחיישינן שמא לא שהה הוי רק כעין חששא דבדדמי דהוי חשש דרבנן ומאחר דעיקרא דמלתא ספיקא הוי כשלא שהה שת"נ לכן בדלא ידעי' אם שהה די להחמיר לכתחלה אבל בדעבד דיינינן סתם אמירתו טבע ששה' כדי שת"נ ואם נשאת לא תצא וזהו מד משמעות דברי הכסף משנה וגם בש"ע לא משמע כן ובלא"ה יש להקשות ע"ד והמ"מ שהוכיחו מלשון הרמב"ם דבמים שיש להם סוף הוי אמירת סתם טבע ששהה כדי שתצא נפשו ולא הוכיח זה מהגמ' דעובדא דחסא דאמר סתם טבע ואילו הי' מים שיש להם סוף תנשא לכתחלה ול"ח שמא לא שהה.

ונלענ"ד דלא מוכח מהגמ' הנ"ל דהומ"ל כשיטת המרדכי דס"ל דדוקא בישראל המעיד חיישינן לבדדמי אבל בגוי מסל"ת ל"ח שיאמר בדדמי כ"כ י"ל התם בעובדא דחסא דגוי הי' מסל"ת ל"ח שמא לא שהה כדי שת"נ ואומר בדדמי טבע ובזה נוכל ליישב קושי' הכ"מ הלכה כ' שהקשה למה בסיפא לא הזכיר הרמב"ם ולא עלה ולהנ"ל א"ש דבסיפא בגוי מסל"ת לא בעינן שיאמר בפי' ששהה כדי שת"נ דלא חיישינן בגוי מסל"ת שאומר בדדמי אבל ברישא בישראל המעיד חיישי' ולשון שיאמר ולא עלה וכה"ג.

תבנא לדינא דידן דלפ"ז לכאורה בכה"ג שהי' גוים במסל"ת שאמרו שנטבע וכיסוהו המים אף שלא אמרו בהדיא ששהו כדי שת"נ י"ל דלכ"ע כמשאל"ס דחיישינן להו לענין דהוי רק מדרבנן ואם נשאת לא תצא אלא דבאמת יש לחלק הענינים לפי שיטת הרמב"ם לענין קברתיו ולפי"מ שהסביר הר"ן לחלק בין מכירו לאין מכירו והסברא ברורה דבמכירו גם גוי לבו דו' עליו בראותו מיתת אדם ואומר אולי ינצל ושוהה שם משא"כ באינו מכירו אינו חושש ומניתי שם כאשר הוא ואינו שוהה עליו מד שת"נ וא"כ כאן בנ"ד שהגוי לא הכירום ולא ידעו מי הם י"ל דלכ"ע בעי' דוקא ששהו כדי שת"נ ואי לאו הכי ספיקא הוי ואסורה מדאורייתא ואם נשאת תצא כנ"ל.

ומלבד זה יש קצת לחוש בנ"ד דבכל הגב"ע לא מבואר בפירוש שידעו בבירור מי הם הנטבעים רק שב' אנשים שהלכו מבעטלאן על עגלה זו נטבעו והסוסים עם העגלה באו ריקם מן המים רק עפ"י השמועה שנטבעו ר' יעקב ובנו מרוס אבל לא עדות ברור רק באמת אחרי שלא נודע כלל שאנשים אחרים הלכו מבעטלאן בדרך זה כי אין זה דרך המלך רק דרך עקום מבעטלאן לכפר זאגרע דרך המים ונודע שהאב ובנו הנ"ל לבד הלכו אז בדרך זה וגם בשו"ת פנ"י כ' דבסוסים ועגלה אין לחוש לכך שמא הושיב איש אחר על העגלה שלו והוא ילך ברגליו ובפרט בזמן קצר כזה וודאי הן המה אותן האנשים שהיו על עגלה זו מתחלה בהליכתו מבעטלאן ועי' קונטרס עגונות סי' ק"פ וסי' רכ"א וגם מאחר שנודע שהלך מבעטלאן עבור בתו לכפר זאגרע ולא שבו לביתם וגם לא באו למקום בתו ושלום בינו לבינה שהדבר מוכיח כאנן סהדי שהם היו הנטבעים אמנם בכל זאת אין הדעת נוטה בשום אופן שיהי' נידון כנטבע במים שאין להם סוף דהוי רק מדרבנן רק עכ"פ ספיקא הוי כהני ג' דברים דר"א בן פרטא ולא הועיל לן בזה רק דאתרע טובא חזקת א"ח וחזקת חיים כדינא דהנך ג' דברים כנלע"ד.

ב וזאת שנית אי כפיפת האצבע הוי סימן מובהק הנה בב"י מביא תשובת הרד"ך דעיקום האצבע ורושם בצדו הוי סי' מובהק וברד"ך גופי' בית י"ד מבואר דמטעם צירוף סימנים חשיב לי' כסי' מובהק דהוא מהסוברים דמהני צירוף ב' סימנים אמצעים ובשו"ח פנ"י ח"א סי' ט' באמת הקשה מזה על הד"מ יעו"ש אך בב"ש סקע"א בשם הט"ז משמע דהתם מיירי בלא אמר איזה הצבע ובאיזה מקום אבל בנ"ד שאמרו באיזה אצבע ובצמצום המקום עדיף יותר ובוודאי יש לחשבו כסימן מובהק.

ובלא"ה יש לחלק דסתם בעובדא דרד"ך נאמר רושם מצד איזה חולי אשר נחלה אצבעו ונשאר מעט עקום דוודאי יש חילוק בזה אם מעט או הרבה הוא וגם עיקום האצבע בצידו לעיקום שנכפף למטה ובאמת עמדו בזה ע"ד הרמ"א שכ' וה"ה רושם שבגופו כו' על מה קאי אמנם הפשיטו דכאן בסימנים שהם בעצמיותם סימנים מובהקים והיינו מכלל שבידינו כל מידי דל"ש כלל חשובי סי"מ ודבר הלמד מענינו הוא דמחלקינן בין אם הי' הרבה או מעט כ"כ הך רושם אם הוא הרבה כגון שעמוק בבשר או גדול ברחבו מקרי לא שכיח ומזה מיירי הרמ"א שם תחלה ואחר כך ואם הוא רק רושם מעט אפשר דאפי' סי"א לא הוי וע' קו"ע סי' קכ"ד לענין רושם בראשו דהוי סי"מ והיינו משום שהי' הרבה ולכך אמר כמין חתיכה כו' אח"כ מצאתי פי' זה ברמ"א בשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ה יעו"ש וממילא וודאי יש לדון נידון דידן דלא שכיח כלל שיתעקם בכה"ג שיכסף למטה האצבע כ"כ ובצמצום המקום וודאי יש לדונו כסי"מ לכ"ע וע' בשו"ת רבינו חיים כהן סי' ל"א.

ואילולי דמסתפינא אמינא עוד מה שיש לחלק הענינים דמ"ש תוס' בהאי דוקאמרי סימנים כו' דמועיל ע"י טב"ע שפירשו בו דהיינו מחמת צירוף סי"א עם טב"ע ומזה הולידו ג"כ דס"ל לתוס' צירוף סימנים א"נ דס"ל לתוס' דבטב"פ גופי' יצאה מאי' דאורייתא ובדרבנן מועיל סימנים עוד יש דברים בגו דחילוק גדול יש בין טב"ע על כל הגוף לטב"ע על מקום מצומצם המשונה בסימני' והכירו בטב"ע גמור שהוא כמו בחייו דבכה"ג הטב"ע אלים ביותר דל"ש בי' בדדמי וכ"כ כאן מאחר שהבן אמר שהכירו היטב ע"י סימן זה הוי כטב"ע על הסימן רק דיש לסתור זה בשלמא התם חזיי' לאלתר אבל כאן באשתהי אפי' טב"ע ממש לא מהני כלום אפי' בלי חשש בדדמי כ"ש דלא מהני על הסימן וקשה לסמוך בכה"ג על מ"ש בקו"ע סי' שצ"ה דבשעת הכפור אינו משתנה כנ"ל אח"כ מצאתי כ"ז בנוב"י סי' נ"א ד"ה ונלענ"ד דע"כ כו' ועכ"פ ספק סימן מובהק הוי ובקו"ע סי' ל"ה כתב דלא מהני ס' סי' מובהק מחמת ח' א"א וכאן שכבר נתבאר דאתרע חזקת א"א ע"י הטביעה אפשר להקל בזה.

ג מעתה נחזי בנ"ד מה שיש עוד סימנים בגופו ובכליו דהנה מה שנמצא ההוט בפכבת המים אינו מועיל כלום די"ל ההוט נפל למים והוא ניצול ונמלט אך מה שיש לדון בזה א' השטיוועל שנמצא אצל המת א' שלם וא' חתוך מעל רגלו ובוודאי הגוי שמצא אותי עשה כן והניחם מד שישוב לביתו אך בב"ש ס"ק ע"ט כתב דאפי' בכיס וארנקי לא מהני סמוך לו וכ"כ הפו' בגיטין כ"ז דדלמא כבר היו מונחים שם רק כאן לא אמרו סמוך לו רק אצלו ומשמע קצת כעין עליו ובעיקרא דמלתא בדברי הב"ש הנ"ל ראיתי בשו"ת חתם סופר ססי' נ"ב שהקשה ע"ז דהא איכא קורבא ואין רוב לנגד ולמה לא אזלי בחר קרוב ובחת"ס שם רצה ליישב דמאחר דבא"א לא מהני רוב כמו במשאל"ס כ"ש דלא מהני קרוב ולפ"ז הי' הדין אם נשאת לא תצא אך גם כמים שאין להם סוף שהחמירו משמע בגמ' משום הני עובדות שראו רבים ניצולים משא"כ בכה"ג מנ"ל שהחמירו בזה אך לפענ"ד ליישב קו' החתם סיפר דכמו דלא מהני קרוב נגד רוב כ"כ נגד חזקה עכ"פ במשקל אחד הם וכספק נחשב ולפ"ז א"ש אי נאמר שזה המת המונח כאן הוא ראובן הנודע שחפיציו שלו א"כ סותר ח' חיים שלו וע"כ אין זה ראובן רק איזה מת מאינשי דעלמא ולפ"ז ממילא בנ"ד שכבר כתבתי דפ"י הטביעה עכ"פ אתרע חזקת חיים וודאי אזלינן בתר קורבא ואין לנו לחוש כלל שהי' השטיוופל שם מקודם לכן ובפרט שאחד הי' חתוך דמוכח טובא שנחתך מעל רגלו.

עוד נלענ"ד דאין לנו להחמיר כלל בכה"ג דנ"ד והב"ש שפיר קאמר בדידי' דהא הב"ש מיירי בהני כלים דלא מושלי כיס וארנקי וטבעת שנמצאו אצל המת או אצל הגט ובזה שפיר כ' הב"ש דלא מהני כלום דהא אין טבעת מלבוש המוכרח דהא רוב אנשים אין להם טבעת כלל וא"כ כשנמצא מת ואצלו טבעת וכיס וארנקי אין שום הוכחה שמאדם זה הם יותר מאחר דהא אין חסר עליו כלום במה שאינו מלבוש בכיס וארנקי וטבעת דלמא לא הוי עליו מעולם ואין לנו הוכחה רק ממה שנמצא קרוב לו ובזה מחמרינן באי' א"א דל"מ קורב' כנ"ל משא"כ כאן שזה המת מונח יחף וחסירים מנעלים מעל רגלו מה שכל העולם הולכין במנעלים ומנעלים מונחים אצלו גם לולי סברא דקורבה אנן סהדי שמזה האדם המת הופשטו המנעלים ולא מאיש אחר שאין רואין שהולך יחף במכנסים בלא מנעלים בחורף וקרח הגדול קיצור הדבר הב"ש מיירי בכיס וארנקי וטבעת שאינו מוכיח על אדם זה אבל השתיוועל מוכיחים על אדם זה לפענ"ד לית מאן דפליג בזה דהוי כאלו נמצאו עליו ממש רק עדיין בכ"פ יש חשש שאלה כשטיווער וכ"כ במכנסים שהוכרו בטב"ע כמבואר בגב"ע יש ג"כ חשש שאלה.

והנה בענין חשש שאלה יש הרבה שיטות דדעת המהרי"ל ומנ"ש דלמסקנא לא חיישינן לשחלה כלל כמשמעות דברי התוס' והגאון מהו' הילמן ז"ל ס"ל דעכ"פ בדאיכא נמי סימני גופו איכא ממ"נ וכעין זה הח"צ ס"ל דבצירוף סימנים הוי כנפילה דחד דלא חיישינן אמנם לעומת זה איכא דעת הב"י והב"ש דס"ל להיפוך ממש דלפי המסקנא דסימנים דרבנן ובעי' דוקא סי' מובהקים ל"מ כלל כלים מאחר דאיכא חשש שאלה תו לא מחשב סי' מובהק על האדם והנה מאן ספון מאן רקיע בין ההרים הרמים להכריע הלואי שאזכה להבין דברי הפוסקים ואכנס ואצא בשלום דהנה דברי הב"י והב"ש לא הבנתי מה ענין חשש שאלה להא דלא מהני סימנים מדאורייתא דהא וודאי ענין האיבעי' אי סימנים דאורייתא היינו משום דוודאי למשרי איסור לא מהני באומדן דעת לבד רק בירור בעינן כעדים דמבררין הדבר וילפי' מאבידה דמחזירין בסימנים אף אם בא אחד להכחישו ואומר שלי הוא שמכירו בטב"ע אעפי"כ גזיה"כ שמחזירין לאומר סימנים, וע"כ דסימנים מבררים הדבר א"נ סיד"ר דאין בירור בסימנים דחיישינן דלמא אתרמי עוד חפץ בסימנים כאלו (ובפנ"י כתובות י"ב הקשה הא ברי ושמא ברי עדיף ול"ל קרא ולהנ"ל א"ש דבעי' קרא לענין זה אומר שמכירו בטב"ע ששלו הוא וזה אומר סימנים) וענין חשש שאלה אינו בגדר זה כלל דהא ענין שאלה ברצון תליא ואינו ענין כלל לחשש סימנים דהיינו דלמא אתרמי כו' דבכ"ע יש חשש שאלה אף אי ל"ח דאוכמי סימנים מבררים מ"מ דלמא רצה להשאיל כליו לאחרים וכ"כ להיפך אף אי סימנים דרבנן וחיישינן דאתרמי מ"מ אינו מחויב להשאיל כלל ואין זה ענין לזה ואיזו סברא יש בזה דנימא דמכר דקיי"ל סימנים דרבנן חיישינן לשאלה [וי"ל דס"ל להב"י דענין הפלוגת' בחשש שאלה היינו משום דוודאי רוב בני אדם אינם משאילים בגדיהם שלבושים בהם לאחרים רק מ"מ יש חשש דלמא מתרמי איש ששאל בגדיו וא"כ דלמא איש זה שנאבד אתרמי לענין סימנים רק יש לסתור ממ"ש הרמב"ן והר"ן בסוגיא דסבלונות חילוק בין רובא דתליא ברצון דלא מחשיב רוב כלל]:

ועכנ"ל בכוונתם דחששו להני שיטות שאביא לקמן אי"ה דמאחר דקיי"ל בסי' ל"ד אפי' סימן מובהק לא מהני מדאורייתא באיסורא רק הא דסמכינן בסי' מובהק בעגונה הוא מתקנ"ח מחמת תק"ע וא"כ אין לך בו אלא מה שאמרו חז"ל דהיינו סימן מובהק בגופו מצינו דמהני אבל סי"מ בכליו דלא מצינו שהקילו חז"ל נשאר אדבר תורה דגם סי"מ לא מהני וא"ל מה חילוק בין גופו לכליו ז"א דהא עכ"פ יש חשש שאלה בעולם וא"כ איכא חילוק בזה וא"א לדמות לתקנ"ח בסי"מ בגופו וס"ל להב"י אפי' כלים דלא מושלי איכא קצת חשש וא"ח למידן מסי"מ בגופו ומה שאמרו חז"ל והקילו הקילו אבל לא להוסיף על דבריהם והב"ש ס"ל כלים דלא מושלי ל"ש לחלק והוי כסי"מ בגופו אלא דלפ"ז היינו דוקא בסימנים מובהקים בכלים י"ל דלא מהני אבל בטב"ע בכלים דהא טב"ע מדאורייתא וודאי מועיל בכ"ע וא"כ מנ"ל דלא מהני בכלים ואי מחשש שאלה מנ"ל כלל דחיישינן לשאלה מאחר שאין לנו שום ראי' ע"ז מהגמ' דלמסקנא חיישינן לשאלה בכה"ג וע' בנוב"י סי' נ"א ובשו"ת השיב משה סי' כ"ג ולא מבעי' למסקנת הגמ' רק אפי' ללישנא קמא למ"ד סי' דאורייתא יש לחקור בזה מנ"ל דטב"ע בכלים נמי חיישינן לשאלה דלמא דוקא בסימני כלים כמתני' דמיירי בסימנים דוקא וחילוק רב בינותם כמ"ש הר"ן בסוגיא דביצי' ד"ה מיעוטי אלימא כ"כ כאן אף דסי' דאורייתא הם בגדר רוב ומיעוט עכ"פ ולכן מהני סימנים בדאיכא עוד חשש שאלה דמי לב' מיעוטי ולכך חיישינן ואם תרצה תאמר בגדר ס"ס ספק אם זה הוא ואת"ל כי זהו דלמא השאילו אבל בטב"ע בכלים מנ"ל כלל דמהני חשש שאלה כ"כ ואדרבא מדוקדק בזה לשון הגמ' חמור בסימני אוכף כו' שוב ראיתי שכ"כ הפנ"י בהשמטות לריש ח"ג בב"מ שם.

ע"כ נלענ"ד דוודאי האמת כן הוא דמחמת חשש שאלה לבד לא הוי חיישינן לא באיסור ולא בממון רק הא דמחמרינן בטב"ע היינו משום דגם בטב"ע עדיין איכא חשש דבדדמי דהא כמים בראו הטביעה להרבה פוסקים חיישינן לבדדמי וכ"כ אפי' בסתם יש חשש כשנאבד א' ואח"כ נמצא נהרג או נטבע בכליו אף דאיכא עוד חשש שאלה שפיר מצרפינן חשש דבדדמי (ויש לסתור זה דלא מצינו בטב"ע חשש בדדמי רק במקום דאיכא לחוש במלחמה או במקום דחיישינן שנוגע בדבר כמ"ש תוס' והפנ"י משא"כ כאן).

ממוצא דבר נשמע לנ"ד דאף דעל המכנסים שהכירו בטב"ע אין לסמוך מחשש שאלה ובדדמי אבל השטיוועל שהביא הבח' יונה ואמר להם שנסיעתו למ"א ומיד בראות הבן השטיוועל הכירו היטב בטב"ע ובסי' וגם האשה הכירתו והראתה שמתאים עם השטיוועל שעלי' דל"ש בכה"ג חשש בדדמי לכ"ע ל"ח לשאלה אך למ"ש לעיל ע"ד הג"ש מאחר שנמצאו אצלו ולא לבוש בו עדיין יש עכ"פ איזה חשש לצירוף חשש שאלה גם בכה"ג וגם אין לסמוך מאחר שהשטיוועל א' הי' של הבן ובוודאי לא השאילו לאחר וכעין שכ' הצ"צ סי' ק"ו דז"א דמה שבתוך ביתו חשוב בעיניו כשלו אף שהבן משה ליב לא הי' סמוך על שולחנו מ"מ קשה לסמוך ע"ז.

עתה נעמוד ע"ד הח"צ דס"ל דדמי לנפילה דיחיד בדאיכא סי' גופו וכלים ותמהו ע"ז בשלמא נפילה דהוי חשש דלמא אתרמי כך ל"ח בכה"ג אבל שאלה מדעת הוא ומה חילוק בין שואל לזה שיש לו סימנים אלו או לאחרים אך לענ"ד בכה"ג דנ"ד וודאי דומה לנפילה דיחיד ועדיף מיני' דהיינו מאחר שנודע שבעלה של זה נפל למים ונצטרך לומר שהשאיל בגדיו לאיש כמותו בסימנים ונפל ג"כ למים א"כ כל מי שיש בו סימנים אלו לא ילבש מלבושים אלו דאל"כ נופל למים וכי ניחוש יש בכך ובשלמא בגט קשור בכיס לא נודע לנו שהשליח אבד גט קשור בכיס זה דאל"כ וודאי ל"ח כלל ולכן וודאי יש לסמוך בכה"ג ע"ז כנלענ"ד שוב מצאתי כעין סברא זו בשו"ת חתם סופר סי' ס"ב.

עוד יש סימן מה שנמצא לבוש בהגראך גארטל כמו שאמרה האשה והנה וודאי מה שמלובש בבראך גארטל סתם אין זה סימן דרוב ב"א שיש להם חולי זה לובשים חגור הנ"ל לרפואתם אבל הא לא שכיחא להיות בבראך גארטעל כזה שעשה בעצמו מסחורה עם העקליך הוא מלתא דלא שכיחא דרוב ב"א שלובשין חגור זה הוא ממה שקונים מבעל מלאכה נעשה מעור עם כפתורים משא"כ זה האיש שהלך בבראכגארטל זה הוי סימן גמור ובתוס' נסתפקו אי קשור בכיס הוי סי' מובהק היינו אי הוי מלתא דשכיחא לקשור גט בכיס כו' ועכ"פ בנ"ד וודאי הוי סימן גמור ולא מחמת סימני כליו רק סימני גופו דהיינו שאיש זה שנאבד לבוש בבראכגארטעל הזה הצריך לרפואתו כנ"ל אמנם מ"מ שיחשב זה סי' מובהק אין לנו.

ד אחרי כל הבא אמרתי לעמוד על החקירה אשר הארכתי בזה בתשובה הקודמ' דאף אי נאמר דחד מהני סימני גופו ומלבושיו לא מועילים אולי יועילו ע"י צירוף ב' סימנים או צירוף סימני' דגופו עם מלבושיו כנ"ל באמת האדון הרמ"א סגר עלינו את הדלת באמרו אפי' מאה סימנים שאינם מובהקים אינם כלום ובאמת מקור דין זה מהתה"ד ושם מיירי בהדיא סימנים גרועים דארוך וגוץ אבל סי"א אין לנו והנה הביא בשם המזרחי דס"ל דמצרפים בסי' אמצעי' לחשבם כסי' מובהק וכ"כ הרבה פוסקים ובוודאי הדעת נותן כן כמ"ש ג"כ המהריב"ל אף דחולק ע"ד מ"מ כ' דמצד הסברא יש לחשבו כסי"מ לפי הכלל דסי"מ היינו מה דלא שכיח כלל והא וודאי לא שכיח שיזדמן באדם אחר ג"כ אותן ב' סימני' דומה לקלוט בן פקועה דא' בלבד לא דכירו אינשי דשכיחא אבל שיזדמן ב' ביחד לא שכיחי לכן דכירי אינשי אלא דהח"מ בתשו' שלו סקנ"ה כ' דלא מוכח מהמזרחי מידי דהמזרחי מיירי בסי' ממש המועילים מצד עצמן ודרך כ"ש קאמר דבהתחברם וודאי מועילים אבל כשאינו מועיל נפרד אולי גם במחובר ל"מ כגון סי"א והנה באמת לפירושו של הח"מ בדברי המזרחי הם דברים יתירים דל"ל הך וכ"ש כו' כלל ובט"ז סק"ל כ' המגי' שם דמוכת להדיא מהמזרחי דמועיל החיבור דהא בסי' ע"ד גם חיבור סי' גרועים ר"ל דמהני רק דהקשה ע"ז מכליו דמשמע הרבה כלים ומסתמא משונים במראיתם ואיכא חיבור הרבה סימנים ומ"מ לא מהני ולפי"ז בסי"א דאיכא הוכחה מגמ' וודאי מועיל החיבור לשי' המזרחי ולא הבנתי דבריו דהא אותו דקדוק הוא ג"כ בסי"א למ"ד סי' דרבנן ומפרש המתני' כפשוטו בסי"א כדמוכח בסוגי' מבואר דגם חיבור סי"א לא מהני וצ"ע (ובדוחק י"ל דס"ל כהב"י דלמ"ד סיד"ר וודאי חיישי' לשאלה רק אין משמעות הסוגי' הכי ובפרט להס"ד).

עוד דקדק הט"ז שם על פירושו של הח"מ ע"ש ובוודאי דקדוקו נכון בלשון המזרחי לפרש דמהני חיבור סי"א רק דצריך ליישב הקו' הנ"ל שהביא בעצמו מהך דכליו אשר ע"כ נלענ"ד בכוונת דברי המזרחי ותחלה אכין סברת הפוסקים החולקים בזה אי מצרפינן ב' סי"א למחשבי' לסי' מובהק וע' תשובת מהרשד"ם סי' כ' בהדיא דלא מהני צירוף סימנים ונ"ל דבזה תליא מלתא דהנה הא דסי' מובהקים מהני בכ"מ אף דסי' ל"ד כ' השיטה מקובצת בב"מ כ"ז בתחלת הסוגיא בשם הר"ן דמלתא דפשיטא דמהני וא"צ קרא דסי' מובהקים כעדים חשיבי אח"כ מביא בשם הראב"ד שהקש' ע"ז מנ"ל דסי' מהני מדאורייתא דלמא כל סימנים ל"ד ותי' דילפי' מקרא דעד דרוש כו' וכ"כ הש"ג בשם הסמ"ג ולא ניחא לי' להראב"ד בכך וע"כ תי' דסי"מ דמהני הוא מחמת תקנ"ח שתקנו כן באשה שמת בעלה מתקנות עגונות ע"ש וכ"כ מהרשד"ם.

ולהבין סברת מחלוקת הראב"ד והר"ן בזה לכאור' י"ל דהראב"ד ס"ל אף דהסברא נותן דסי"מ מהני מ"מ הא מקרא מלא דיבר הכתוב עפ"י ב' עדים כו' דוקא וסימני' עכ"פ עדים לא הוי והוי כעין רובא דמהני בכ"מ ומ"מ בדיני ממונות ל"מ כמ"ש הש"ש ש"ד פ"ח מה"ט דב' עדים אמר קרא ורוב לא חשיב עדים והר"ן ס"ל דסי"מ הוא מברר כ"כ בלי שום ספק דחשוב אנן סהדי ואיכא עדים ולהראב"ד צ"ל דלא חשיב מבורר כ"כ בלי שום ספק למחשבי' כאנן סהדי ולכן צריך ילפותא דקרא או מתקנת חכמים ובמ"א הארכתי עוד בזה לעמוד על עיקר הדבר ונוכל לומר דבהך סברא גופי' פלוגי הפוסקים אי מצרפי' ב' סי"א למחשבי' כסי' מובהק ביותר והיינו משום דוודאי מצד הסברא ב' סי"א חשובים כסי' היותר מובהק דלא שכיחא כלל בין אנשים ואפי' החולקים מודים בזה כמ"ש בקו"ע סי' ל"ד וע' בבית מאיר רק מ"מ ס"ל דלא מהני דמאחר דמד"ת גם סי' מובהק ביותר לא מהני כהני שיטות דעדים בעי' דוקא וסי' אפי' מובהקים ביותר עכ"פ עדים ליכא ול"א הסברא דאנן סהדי רק תקנ"ח הי' באשה שמת בעלה מחמת תק"ע לסמוך על סי' מובהק וודאי אין לך בו רק מה שחידשו חז"ל והבו דלא לוסיף וסי' מובהק דוקא שמצאו שתקנו בה חז"ל אבל לא שאנו נאמר מצד הסברא לעשות גם זה לסי' מובהק ע"י הצטרפות ב' סי"א אבל אי נאמר כהר"ן הנ"ל דמדאורייתא מועיל סי' מובהק מצד הסברא דמברר הדבר וחשוב כאנן סהדי כ"ש ב' סי"א דמהני דוודאי מברר הספק וחשוב כאנן סהדי כנלענ"ד ולהכי הרשד"ם דס"ל דסי"מ נמי לא הוי מדאורייתא החמיר צירוף סימנים ועיין לעיל בתשובה הקודמת.

והנה בענין סי' מובהק מהו ועד כמה יקרא סי' מובהק אין דיעות הפוסקים שוין בזה ומשמעות קצת פו' להקל בזה ומשמעות קצת פו' להחמיר ביותר מה נקרא סי"מ ונשוב אל המקור דבגמ' מצינו ענין היתר דסי' מובהק בב' מקומות או בגט נקב בצד אות פלוני והוא וודאי מובהק שבמובהקים דהא חזינן דאפי' העיטור שהביא הב"י דס"ל דשום סימן מובהק לא מהני ומ"מ זה מועיל כמ"ש רבינו דוד ב"י שהביא בקו"ע סי' צ' דדמי לפרצוף פנים עם החוטם שוב מצינו לשון סימן מובהק גבי שומא דפליגי בה ראב"מ ורבנן ובוודאי בכמה דרגות נחית סי' דשומא מנקב בצד אות פלוני ומ"מ ס"ל לרבא דפליגו בה עכ"פ חזינן דלא בעינן סי' מובהק כ"כ ואילולי דמסתפינא אמינא דתליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל דלפי השיטה דסי' מובהק מועיל מדאו' והיינו משום דחשיב כאנן סהדי שמבררים הדבר בלי ספק כי זהו וודאי הסברא נותן דז"א רק אם אומר סי' מובהק טוב מאוד שלא יהי' בו שום נדנוד ספק שבעולם למען יחשב כאנן סהדי בבירור אבל אי הא דמהני סי"מ מדרבנן הוא מחמת תק"ע וודאי א"צ שיהי' הסי"מ חשוב כ"כ מלתא דלא שכיחא כלל דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלעולם לא תמצא עגונה היתר רק אחת מאלף שיהי' לה סימן מובהק כ"כ דלא שכיח כלל וע"כ הדבר פשוט דחכמים שתקנו דמהני סי"מ אף דסי' אמצעים ל"מ דשכיח ול"ש אבל כל שיצא מכלל סי' אמצעי והסברא נותן לדונו כמובהק אף דלא הוי מלתא דלא שכיחא כלל מ"מ נכלל בתקנת חכמים שהקילו להתיר עגונה בסי' מובהק כנלענ"ד בדיעות הפוסקים.

ובזה הי' אפשר לומר ג"כ בפי' הסוגי' דר' אשי ורבא לא פליגי רק למ"ש הרא"ש והמהרי"ק דתקנת עגונה ל"ש כלל רק באשה שמ"ב ולא בגט שפיר קאמר רבא באשה שמ"ב דמתקנ"ח הוא א"צ כ"ה סי"מ ולכן אפי' בשומא פלוגי דיש מקום לחשבו כסי' מובהק בכלל תקנ"ח משא"כ לענין גט אשה דאוקמא אדינא בעי' סי' מובהק כה"ג דוודאי חשוב כאנן סהדי כגון נקב בצד אות פ' ופ' ש"ש סוף הספר.

ממוצא דבר אנו למידים שאם יש לנו ב' סימנים א' הוא ספק סי"מ דהיינו שהדעת נותן שהוא סי"מ רק שי"ל שאינו סי"מ ביותר כ"כ דלא שכיח כלל ועכ"פ יצא מכלל סי"א וגם עוד סי"א בהאי גברא זה מועיל ממ"נ דאי נימא להאי סברא דסי' מובהק מועיל מדאורייתא ממילא מועיל הצירוף סימני' דבכה"ג חשוב לא שכיח ואנן סהדי וכמש"ל ואי סי"מ מתקנ"ח הוא א"כ וודאי מועיל הסימן הראשון בעצמו מאחר שיצא מכלל סי"א ונראה לנו שהוא מובהק אף שאינו מובהק ביותר כ"כ.

והשתא מיושב ע"נ דברי המזרחי שהביא הח"מ הנ"ל שכתב תחלה לפי הנראה לו דהני סימנים מובהקים ממש חשיבי רק שלא יאמר החולק ת"ז דאינם בכלל סי' מובהק ביותר מ"מ עכ"פ הוא יותר מסי"א מצד הסברא וא"כ וודאי הם מועילים מכח ממ"נ דאי נאמר סי' מובהק מדאוריית' וודאי מועיל צירוף ואי סי' מובהק מדרבנן א"צ צירוף דדי בהאי סימן לחודי' דאי מדרבנן הוא וודאי בכה"ג חשוב סי' מובהק וכמו שהסברנו הדבר ע"נ בס"ד וכמו שהארכתי בזה בתשוב' הקודמת (ומתני' דסימנים בגופו ובכליו להאי סברא דסי' דרבנן מיירי בסי' אמצעים ממש וי"ל דלא מהני בהם צירוף משא"כ בכה"ג וודאי מועיל הצירוף מחמת הממ"נ כנ"ל).

וזה י"ל ג"כ כוונת רמ"א במ"ש דמאה סימנים שאינם מובהקים כו' כלומר שבוודאי אינה מובהקים ונכלל בו אפי' וודאי סי"א אבל כל שיצא מכלל סי"א י"ל דלכ"ע מועיל בצירוף ובפרט דהא כתבתי לעיל דמקור הדין מתה"ד ושם לא נזכר רק סי' גרועים וכבר הסכימו רוב ספרי השו"ת דסמכינן על צירוף סימנים וממילא בנ"ד דיש סימן טוב וחשוב שבוודאי עדיף מסתם סי' אמצעי דהיינו כפיפת האצבע אגודל דרגל ימין שנכפף למטה ואף אי נאמר דלא חשוב סי"מ ממש מ"מ עכ"פ מהני לזה צירוף סי"א דאות ג' מכח ממ"נ הנ"ל ובפרט בצירוף עוד טב"פ דמלבושים הנ"ל ע"כ לפי ענ"ד יש להתיר העגונה מכבלי העיגון וגם הדעת נותן כן דמלתא דסמכ' הוא דהא בקו"פ סי' ל"ה כ' דלא מהני ס"ס לענין ספק סי"מ דהיינו אי סי' דאו' ואי הוי זה סי' מובהק משום דאיכא חזקת א"א דל"מ ס"ס נגדו וכאן יש שלשה ספיקות דמועיל לדעת הש"ך סי' ק"י דהיינו א' אי סי' דאורייתא ב' אפי' אי סי' לאו דאוריית' דלמ' חשוב זה סי' מובהק ג' אפי' אי כל אחד בפני עצמו לא חשוב סי' מובהק דלמא בהצטרפותם חשיבי סי"מ מחמת הסברא דצירוף מהני והרבה פוסקים ס"ל הכי ואפי' להשיטות דס"ל דלא מהני גם שלשה ספיקות בח' איסור מ"מ בכה"ג דנ"ד שכבר אתרע טובא מעיקרא ע"י הטביעה לבד ח' א"א וחזקת חיים דיש לסמוך לכ"ע להתיר בשלשה ספיקות עכ"פ.

ולכאורה יש לחקור עוד בנ"ד אם יש להאמין את הבן שהוא כע"א על הסימן שאומר למ"ד דלא נפשט' האיבעי' דע"א במלחמה ולשיטת הפוסקים דהאיבעי' הי' אי נאמן ע"א בכה"ג דהא במלחמה לא דייקא ולכן כ' הרמב"ן ורשב"א והנמ"י למסקנא בעי' סי' במקום מוצנע כמו שמחזירין אבידה וכאן בנ"ד ידע הבן מאותו הסימן שהי' באצבע אביו כמו שאמר בעצמו ולהאי סברא לא מהני דלא דייחא במים כמו במלחמה וא"נ ע"א בכה"ג ואפשר לומר דבכה"ג גם לס"ד מהימן דבלא"ה צריך לראות מאי מיבעלי' משום דבמלחמה לא דייקא להני שיטות דממילא אין הע"א נאמן הא י"ל וודאי בעי' דייקא להאמנת ע"א דאל"כ גם בשאר אי' א"נ ע"א נגד ח' ולכן בעי' דייקא דמרעא לח' א"א כמ"ש תוס' בתרו"ת ופשטות כוונתם דאתרע ח' א"א ולא דנסתלק ח' א"א ובכה"ג מהימן ע"א בשאר אי' כמ"ש ריש חולין וש"ד משום דאתרע חזקה וכ' התוס' ר"פ הא"ר דבכה"ג האמינו ע"א גם בעגונה במקום דנאמן בשאר אי' אף דחמיר דבשב"ע בכה"ג כמ"ש במ"א (ורצת ס"ל דגם בלא ח' כלל ל"מ בדבשב"ע האמת הראי' שהביא בש"ש מסי' סי' וע"א הבאתי במ"א דברי מהר"ם מינץ דש"ה דהוי ע"א בהכחשה אבל בלא הכחשה י"ל דמהימן ע"א) הקילו משום עגונה וא"כ בכה"ג דמלחמה ומים אף דלא דייקא כדלעיל דסמכה שהי' בין ההרוגים כו' מ"מ עכ"פ אתרע הח' עי"ז ומהימן ע"א גם בלא סברא דדייקא וצ"ל דבהא גופא מיבעלי' דהא כ' תוס' דמבעלי' אי סגי בדייקא זוטא או בעי' דייקא רבא והכונה דייקא זוטא היינו רק על תחלת הדבר כמ"ש הרמב"ן במלחמות דלא דייקא על סוף ענין מיתתו במלחמה ומים מ"מ אתרע בזה קצת ח' א"א או בעי' דייקא רבא על סוף דבר דאתרע הרבה ח' א"א וא"כ להאי סברא ל"מ אף דפ"י מלחמה ומים אתרע אין לנו דנאמן ע"א.

אמנם הנכון יותר בזה דבאמת בהאי איבעי' דע"א במלחמה ומים לא מיירי כלל בכה"ג שנודע קודם בא העד שהי' במלחמה בין הרוגים ונטבע במים וא"כ עדיין לא אתרע הח' כלל קודם שבא העד ושפיר מבעלי' דס"ל דאף שנודע דמלחמה בעולם עכ"פ לא עדיף מהיקופו' כרכום דבחי חיים הם ולא אתרע הח' כלל ובזה הי' אפשר ליישב קצת מה שתמהו על דחיית הגמ' ואפקינהו קמן וקאמרי סימנים דעדיין נחוש למשקר לשיטת הסוברים דמיבעלי' גם בקברתיו וע"ז אמרו הרמב"ן והרשב"א דקאמרו סי' במקום מוצנע שלא ידעו תחלה דהוי בירור גמור כמו שמחזירין אבידה בכה"ג והמרדכי כ' דבאומר קברתיו מדקדקת האשה גם ע"ז ואינו מובן כ"כ ובלח"מ העמיק יותר בזה דבלא נודע כלל שעלה לא מדקדקת אומרת וודאי נטבע במים ולא עלה ובשמעה שעלה עכ"פ לאלתר חוקרת דלמא עלה חי ומדקדקת שפיר על סוף דבר משא"כ באסקינהו אנשרא דשביסתנ' בתר ה' יומא אך להנ"ל י"ל בפשיטות בס"ד דהשיא רבי נשותיהן עפ"י נשים שאמרו שנטבעה הספינה זהו עדותן משמע שלא נודע תחלה מזה כלל אבל במסקנא דאמרי אסקינהו כו' י"ל זהו עדות הנשים אבל לענין טביעת הספינה נודע תחלה ובכה"ג נאמן ע"א מאחר דאיתרע הח' (ומ"ש דלאו עליי' סמכי' כו' י"ל כמ"ש המפורשים דל"מ טב"ע דידהו דאמרי בדדמי או כמ"ש המרדכי דבדרך א"ל הוא והיינו אי לאלתר ע"י ט"ע או בסי' גם שלא לאלתר) וע' בשו"ת חמ"ח סקנ"ה שהביא חילוק בין ידוע הטביעה רק שכ' שאין טעם לדבר ולהנ"ל יש טעם נכון לדבר וממילא בנ"ד שכבר נודע הטביעה קודם שהעיד הבן על הסי' דאתרע הח' ומדינא נאמן ע"א כנ"ל דגם בדשב"ע מדרבנן הוי כשאר אי' ובלא"ה לרוב הפוסקים אפשטא האיבעי' וע' שו"ת רד"ך בי"ד ח"ב.

תוכן העניינים

אבני צדק (פנט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה