אור ברסלב

אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט

סימן נב

סימן נא

וזאת שנית להגאון הנ"ל בענין הנ"ל

הנה העגונה מגלילתו דמר ני' באה לכאן עם כל המכתבים והגב"ע שנעשו בזה וכבוד הדרת גאונו ני' העמיס עלי לעשות עוד חקירה ודרישה בזה כפי האפשרי ופקודתו שמרה רוחי ונטפתי לגליל דשם ועשינו חקירה ודרישה וגב"ע בב"ד מפי הנגיד כה' אברהם משערמעכעל והישיש כה' אלי' וביתו משם ומפי המרומם כה' ליזר משוסטמלעק ועדות זה הוגבה בב"ד דהיינו לפני ולפני הנגיד הותיק ר' וואלף זשאקער והמלמד שלו ר' אליקם זאב סג"ל ואי"ה בסוף האגרת הלזה אעתיק עם ההערות שעשיתי בכוון הגב"ע שנעשו בזה.

והנה עוד נעשה גב"ע סה וזה הוגבה בב"ד בתורת עדות לפני ולפני הרבני מוה' בר"ב והרבני מוה' יוסף יוחנן בר"ש מפי הבחור המשכיל כמר שמואל ליב וזה נסחו מיין שוועסטער מ' בילא תחי' ממאניעק אונד מיין שוואגער ר' שלמה האבין מיר גיזאגט דפר מלמד ר' מאיר וואס איז גישטארבין אין שטרמעשעל איז בייא אינז פריר געוועזען מלמד פון דא איז ער גראד קיין שערמעשעל וואל ער האט קיין פאס נישט גיהאט אין דארטין איז ער געשטארבען ער האט גיזאגט מיט דעם אנדערן ווייב האט ער איין יונגעל אונד איין מיידל דאס יונגל איז פלטר פין דעם מיידל אונד מיט דעם ערשטען ווייב האט ער איין יונגעל גיהאט ער האט גיהאט איין קאפף גרעסער וויא אללע מענשען בעשטענדיג פלעגט ער צו שפייען אונד פלעגט איהם צו רינען פין דעם מויל ער האט איין רינדיג בערדיל גיהאט מיר האבען עהם נישט געזעהן שטערען דיא בארד ער האט בעהאט פאן דער קניע ביז אראפף לויטער ווינדען אויף אטייל פלעצער האט מען גזעהען צו זאם גערינצעלט העפטען אויף אטייל פלעצער איז נור גלאט בלויע פלעקין ער האט אונס געוויזען דיא פוס ער האט אונס גיזאגט ער קאן זיך שוין אליין מאכען דיא רפואות זאלבין אונד האט זיך דאס אויף געלייגט כ"ז הוגבה בג"ע מפי הבחור הנ"ל.

והנה בדעתי הי' למסור לה העתקות מהגב"ע שנעשו עתה ושלא לדבר בדינה כלל כאשר עשיתי מאז אך האשה הפצירה בי שרוצית לישב פה עוד לגלות דעתי בזה ואמרתי לה כי דברי לא לעזר ולא להועיל בכל ענין שאם דעת גאונו הרמה והנשאה בטלין ומבוטלין ממילא ואין להם התחלה כלל רק לגודל בכייתה והפצרתה לא יכולתי להשיב פני' ריקם וגם חשבתי כי דברי לא יזיקו כלל כי האגרת הלזה הוא נכתב בייחוד להדר"ג כנ"ל וגם חשבתי כי אני רק כננס ע"ג ענק אחרי שכבר הורה לנו גאונינו הדרכים והמקומות שיש להעיר בזה כמובן מכתבי קודש שלו ואיננו רק כמבאר דברי גאונינו ע"כ אמרתי כי מלאכת שמים היא לא אמנע מלסדר קצת דברים שעלו ברעיוני בזה ומהשי"ת אשאל שלא אכשול ח"ו ולא אומר דבר נגד רצונו ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל.

ותחלתי אסדר בקצרה עובדא דהוי עם הגב"ע שנעשו זה איזה שנים שבא איש א' לגליל מפזושפך להיות מלמד ואמר ששמו מאיר והוא מבארטפעלר בקומידאט שאראש ולתור' הי' עולה מאיר בן דוד ואמר שיש לו חשה ובנים וגם שכבר הי' לו אשה ראשונה ומתה ויש לו בן ממנה ומאשתו השני' בן ובת והבת צעירה ולפי דבריו היתה כעת בתו עשר שנים ועפ"י הרוב לא הזכיר רק הבן ובת מאשתו השני' שהי' לו געגועים עליהם ומשמעות דבריו שרוצה לעגן אשתו לעולם כי מחמת כעסה הוצרך לעקור הגם שקרוביו המה עשירים ודמות תארו הי' ראשו גדול יותר משאר אנשים ומצחו רובב והי' מדבר קצת מהחוטם גם הי' רגיל לדחות רוח מהחוטם והריר הי' זב מפיו שעי"ז לעולם קנח פיו במטלית ורוקק בכל עת בפני אנשים וזקנו הי' עגול ולפעמים ראו שגלח השער שתחת הגרון אבל בזקן לא נגע כי מגידולו בטבע הי' עגול גם הי' לו ברוסט פעלער דעמפיג גם הראה לאנשים רגליו בחייו והי' בהם פלעקין וגם העפטין מתחת ארכובתו עד למטה וגם הי' לו חולי רגלים ועשה לו תחבושות בעצמו להניח על רגליו גם הי' מקרח רגליו ורוחץ אותן במרחץ הרפואות שבבאר בשערמעשעל והי' דרכו תמיד לעסוק בפייף ורעריל עשייתם וקנייתם ורגיל לשתות יי"ש ויודע מעט לשחוק על הפלויט ובימי הפורים שנת תרי"ב נעדר המלמד הנ"ל בכפר שערמעשעל ובשעת הטהרה איזה אנשים העוסקים בטהרתו ראו ג"כ קצת מהסימנים הנ"ל לפי"מ שזוכרין כעת והנה בא הקול לאשתו העגונה כי נעדר בעלה הנ"ל אבל הי' שמו בעריש בן דוד והי' דרים בראסלאוויטץ הסמוך לעיר בארטפעלד ואביו ואחיו דרים בבארטפעלד ואמרה האשה כי ב' שנים ומחצה אחרי פרידתו פגע בו איש א' בגליל ניור ואמר לו בעריש למה אין אתה הולך לביתך והשיב אין אני בעריש מה אתה רוצה ממני עד שהפציר בו והפחידו שישלחנו על השום אז הבטיחו לשוב לביתו ולא קיים הבטחתו וגם אמרה כל הסימני' הי' בבעלה הנ"ל רק דחיפת הרוח מהחוטם אינה זוכרה כעת.

ותחלה נראה הנך סימנים שבגופו באיזה צד נכללין הנה מה שאמרו שהי' ראשו גדול מכל אנשים לכאורה אינו סימן כלל לפי לשון מהרא"י סי' קס"א דארוך וגוץ דלא חשוב סימן כלל ונראה דמסתמא לא איירי דארוך ברוחב אצבע משאר בני אדם בינוני דפשיטא כו' אלא וודאי איירי שמופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני. כיון דרגילות הי' בהרבה ב"א שהם אריכין וגוצין מבינוני ולכך אפי' אם הוא קצת בהפלגה ל"מ עכ"ל וכ"כ אין כל הראשים שווין בני אדם בגדולתם ולכן אפי' מופלג בגדלו אינו סימן באמת לדעתי אפי' בארוך וגוץ אם אמר ארוך כשאול בן קיש מודה התה"ד דסי' מובהק הוא דמופלג מכל אנשים ולא שכיח כלל רק כאן יש לדון אם הי' יכולין העדים לצמצם כ"כ שבאמת הראש מופלג בגדלו מכל אנשים וע' בכורות פ"ז לענין אבריו גדולים מגופו.

אמנם מה שהי' הריר נוטף מפיו לקוצר דעתי ומעט ידיעתי אין זה בנמצא א' מאלף שאדם בר דעת יהי' הריר נוטף מאיליו רק נאמר כזאת בשנותו את טעמו בשמואל כ"א פסוק י"ד אך מפני שאנו מדמין כו' ועכ"פ יש לחשבו לסימן טוב ביותר עדיף משאר סי' אמצעי לפי הכלל בידינו דכל מידי דלא שכיח כגון א' מאלף חשוב סימן מובהק.

זקן העגול לפי עדות העדים שהי' כן בגידולו הוא נמי מלתא דלא שכיחא ויש לחשוב אותו לסימן טוב אבל השניפן סימן גרוע הוא דהרבה נמצא כאילו.

חולי הרגלים אף דשאר חולי וודאי אינו סימן כלל שאני חולי כזו דלאו בת רפואות תעלה היתה כי היתה טבעית בו ובלתי ספק כי הי' גרס מיתתו ויש לחושבו לסי' אמצעי.

הפלעקין והעפטין שראו בחייו על כל הרגלים מארכוב' ולמטה באופן דלא שייך עשוי להשתנות והנה הרמ"א כ' והה"ד רושם שבגופו כו' ופירשו בו דלענין צמצום מקום קאי ולבבי לא כן ידמה ולפירושם אינו מובן מה הה"ד דקאמר הרמ"א הא לא נזכר מזה בסמוך ובוודאי בציון המקום בצמצום הוי ממש הך דנקב בצד אות פ' דאף מה דלא הוי סימן כלל חשוב סי"מ ביותר דהא סתם נקב בגט אינו סימן כלל וצמצום המקום דחשוב לי' לסי"מ ולא מיירי זה כאן רק הכא מיירי מסימנים שהם בעצמותם סי"מ והיינו מכלל שבידינו כל מידי דלא שכיח חשוב סי"מ ודבר הלמד מענינו הוא דמחלקינן בין אם הי' הרבה או מעט כ"כ הך רושם אם הוא הרבה כגון שעמוק בבשר או גדול ברחבו מקרי לא שכיח מזה מיירי הרמ"א שם תחלה ואח"כ ואם הוא רק רושם מעט אפשר דאפי' סי"א לא הוי וע' קו"ע סי' קכ"ד דרושם בראש הוי סימן מובהק מבואר כדברינו דע"כ הכונה מאחר שהי' הרושם גדול ולכך אמר כעין חתיכה ולפי"ז אין ללמוד כלל מזה עניני העפטין פלעקין שעל כל הרגל דנ"ד אם נחשב' ללא שכיח רק מצד הסברא לדונו כסימן אמצעי עכ"פ דוודאי לא שכיח באנשים שיהי' להם העפטן פלעקין כהנ"ל על כל הרגל מארכובה ולמטה ושארי הסימנים שאמרו העדים וודאי הם רק סי' גרועים ואומדנות מוכיחות הכלל בנ"ד שיש סי' גרועים וסי' עדיפים מסי' אמצעים עד שיש לספק שהם סי"מ:

ועתה נדבר בענין צירוף סימנים דהרמ"א סגר עלינו את הדלת באמרו ואפי' מאה סימנים שאינם מובהקים אינם כלום כו' ובאמת מקור דינו מהתה"ד ושם מיירי בהדיא מסימנים גרועים דארוך וגוץ אבל סי' אמצעים אין לנו והנה הביאו בשם המזרחי דס"ל דמצרפים ב' סימנים אמצעים למחשבי' כסי' מובהק ובוודאי הדעת נותן כן כמ"ש ג"כ המהרי"ל אף דחולק ע"ז מ"מ כ' דמצד הסברא יש לחשבו כסימן לפי הכלל דסימן מובהק היינו מה דלא שכיח כלל והא וודאי לא שכיח שיזדמן באדם אחר נמי אותן ב' סימנים דומה לקלוט בן פקועה דא' בלבד לא דכירי דשכיח אבל שיזדמנו ב' ביחד לא שכיח לכן דכורי אינשי אלא דהחלקת מחוקק בתשובה שלו ס"ק נ"ה כ' דלא מוכח מהמזרחי מידי דהמזרחי מיירי בסי' מובהקים ממש המועילים מצד עצמן ודרך כ"ש קאמר דבהתחברם וודאי מועילים אבל באינו מועיל נפרד אולי גם במחובר ל"מ כגון סימן אמצעי והנה באמת לפי' הח"מ במזרחי הם דברים יתירים דל"ל הך וכ"ש כו' כלל ובט"ז סק"ל כ' המגיה שם דמוכח להדיא מהמזרחי דמועיל החיבור דהא בסי' ע"ד גם חיבור סי' גרועים ר"ל דמהני רק דהקשה ע"ז מכליו דמשמע הרבה כלים ומסתמא משונים מבריאתם ואיכא חיבור הרבה סי' ומ"מ לא מהני ולפי"ז בסי"א דליכא הוכחה מגמ' וודאי מועיל החיבור לשי' המזרחי ולא הבנתי דברי' דהא אותו דקדוק עצמו הוא ג"כ בסי' אמצעי' למאן דס"ל סי' דרבנן ומפרש המתני' כפשוטו בסי' א' כדמוכח בסוגי' מבואר דגם חיבור סי"א לא מהני וצ"ע ועוד דקדק הט"ז שם על פירושו של הח"מ ובוודאי דקדוקו נכון בלשון המזרחי לפרש דמהני חיבור סי"א רק דצריך ליישב קושי' הנ"ל שהביא בעצמו בשם המזרחי מהך דכליו אשר ע"כ נלענ"ד בכוונת המזרחי דהנה הטור כ' ושומא לא חשיב סי' מובהק דעשוי להשתנות ותמה הב"ח בסי' פ"א דל"ל להטור טעמא דעשוי להשתנות ונדחק בזה ע"ש ותחלה אבין סברת הפוסקים החולקים בזה אי מצרפינן ב' סי"א למחשבי' לסי' מובהק ונ"ל דבזה תלי' מלתא דהנה הא דסי' מובהקים מהני בכ"מ אף דסי' לאו דאורייתא כ' השיטה מקובצת בב"מ כ"ז בתחלת הסוגי' בשם הר"ן דמלתא דפשיטא דמהני וא"צ קרא דסי' מובהקים כעדים חשובים ע"ש אח"כ מביא בשם הראב"ד שהק' מנ"ל דסי"מ מהני מדאורייתא דלמא כל סימנים לאו דאורייתא ותי' דילפי' מקרא דעד דרוש כו' וכ"כ הש"ג בשם הסמ"ג ולא ניחא לי' להראב"ד בכך וע"כ תי' דסי"מ דמהני הוא מחמת תקנ"ח שתקנו כן באשה שמת בעלה מתקנות עגונות וע"ש.

ולהבין סברת מחלוקת הראב"ד והר"ן בזה לכאורה י"ל דהראב"ד ס"ל אף דהסברא נותן דסי"מ מהני מ"מ הא קרא מלא עפ"י ב' עדים כו' דוקא וסימנים עכ"פ עדים לא הוי והוי כעין רוב דמהני בכ"מ ומ"מ בדיני ממונות לא מהני כמ"ש שב שמעתתא ש"ד פ"ח מה"ט דב' עדים אמר קרא ורוב לא חשיב עדים והר"ן ס"ל דסי"מ הוא מברר כ"כ בלי שום ספק דחשוב אנן סהדי ואיכא עדים ולהראב"ד צ"ל דלא חשיב מבורר כ"כ בלי שום ספק למחשבי' כא"ס ולכן צריך ילפותא דקרא או מתקנ"ח (וכ"כ תשובת הרשד"ם והפנ"י בשו"ת).

ויותר יש להבין בזה דהא המהרי"ק שורש ע"ב ס"ל דבמקום דליכא חזקה אפי' בדבשב"ע ובממון א"צ עדים וא"כ לפ"ז במציאה דליכא ח' וודאי מהני עכ"פ סי' מובהקים מדינא דמצד הסברא וודאי הוא כן ואף שאין כאן עדים ממש הא לא אתחזק ולשיטת הראב"ד צ"ל דלא ס"ל הכי דהא הר"ן בשם הרמב"ן בסוגיא דשליש בסיפא ס"ל דבדשב"ע אפי' בדאיכא ח' בעי' עדים דוקא רק הר"ן עצמו ס"ל בחולין בהא דטב"ע עדיף מסימנא כו' דבמציאה דליכא ח' א"צ ב' עדים יעו"ש ואין להשיב ע"ז דהא הך דינא דסימן מובהק מהני דפליגי בה ועיקרה בגט אשה ובאשה שמת בעלה דאתחזק אי' באמת תחלה אמרתי על מה שהקשו המהרי"ק שורש קפ"א והקצוה"ח סי' רצ"ו אהא דקאמר בב"מ נפקא מינה לגט אשה ולא קאמר נ"מ לאשה שמת בעלה יע"ש מה שתרצו ולפענ"ד מה דצריך להבין הגמ' דקאמר נ"מ בהא אי סי' דאורייתא במציאה מחזירין ג"כ גט אשה בסימנים י"ל לעולם סי' דאורי' כדיליף משמלה כו' ומדאורייתא דין סימנים ממש כמו ע"א דאמרה תורה דמהימן דוקא בלא איתחזק ולא במקום ח' כ"כ סימנים מדאורייתא והני דוקא במציאה דליכא שום חזקה ולא בגט אשה דאיכא חזקת א"א אמנם תוס' חולין צ"ו ד"ה פלניא כו' אסברא לן דלכן מחזירין שטר ולא מקרי מוציא מחזקה דהא השתא בשעת החזרה אין מוציאין מחזקה אף שגורם אח"כ שע"י השטר יוציא מחזקת ממון האי מלתא אחריתי ואין אנו דנין השתא ע"ז כנ"ל בכוונתם כ"כ י"ל בגט אשה דמיירי לענין אי מחזירין ליד השליח שאמר שנאבד ממנו וא"כ השתא במה שמחזירין ליד השליח אין אנו מוציאין משום חזקה דגם כשמוסרין השליח אינה מגורשת עדיין ולהכי לא קאמר נ"מ לאשה שמת בעלה בכה"ג הוי מוציא מחזקת א"א וח' חיים דבעלה במה שמעידין על סימני מיתת בעלה וא"כ המ"ל דאפי' אי הי' דאו' לא מהני באשה שמת בעלה אלא דלפי"ז יקשה טובא דמ"פ מברייתא דקשור בכיס וארנקי אמתני' דאעפ"י שיש סימנים כו' הא יש לחלק כנ"ל דאפי' אי סימנים דאורייתא ומועיל בגט משום דליכא ח' ובמ"א הארכתי בזה וצרפתי סברתי עם סברת הקצה"ח אך באמת נ"ל דאף דבבכורות לחד לישנא חמיר א"א משאר אי' בתחלת העדות היינו דוקא אם אנו דנין מצד עצם חומרא דא"א אבל אם ראינו דבאמת הקילו גם באי' א"א דהא בגט מקלינן ואוקמא אדינא רק שנאמר להחמיר באשה שמת בעלה מחמת ח' באמת ליכא חזקה כמ"ש תוס' דחזקה דדייקא מרעה לחזקת א"א ומה"ט קילי יותר דיני עגונה וכ"כ המהרי"ק התם בפשיטות וכמ"ש הרא"ש בסוגיא דיצחק ר"ג כו' דיש להקל בעגונה יותר מבגט דשייך בה תק"ע ע"ש ועכ"פ דברינו וודאי נכונים דמצד החזקה אין לנו להחמיר ושפיר פריך ומ"מ י"ל דלא אמר בתחלת הסוגיא נ"מ לאשה שמת בעלה משום דגט אשה דמי ממש מדינא למציאה משא"כ אשה שמת בעלה דרק מתקנ"ח דאשה דייקא היא ע"י חומר שהחמירו חז"ל היא דליכא ח' אף דהשתא אחר החומר שהחמירו הוי סברא דייקא ח' טובא אפי' מדאורייתא מ"ה טפי מה דדמי בעצם מדינא למציאה כנ"ל והרמב"ם כ' בפ"ח מה' נחלות מדינא מועילים כו' רק בא"א החמירו מחמת אי' כרת צ"ל דאף להאי צד דסימנים לאו דאורייתא היינו שאין לנו קרא למילף מינה דסימנים מועילים ומ"מ מצד הסברא להיות מועילים ומוכיחים לנו דוודאי שלו הם ולא נחוש דלמא אתרמי כו' וכן משמע למסקנא דרבא את"ל סימנים דאורייתא אף דנדרוש קרא למלתא אחריתי מ"מ מצד הסברא י"ל דמועילין סי' מדינא רק באי' כרת החמירו אך למ"ש לעיל אילולי קרא אסימנים ל"מ כלום אף דליכא חזקה דמ"מ עדים דוקא בעינן מדאורייתא וסימנים לאו עדים חשוב דאם אינם מובהקים ביותר וודאי ל"ש אנן סהדי רק שי"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהני פוסקים רק כמהרי"ק הנ"ל ובמ"א כתבתי דהא חזינן רבא בלישנא קמא הוצרך לתקנה דרבנן בסימנים במציאה דלטעמי' אזיל באשתך זינתה בע"א כו' אין דבשב"ע פחות מב' אף דהתם ליכא חזקה דהא רגלים לדבר מרע' לחזקה דהשתיקה שועל להיות רגלים לדבר כמ"ש תוס' שם ובתוס' חולין וריש נדה מבואר דרגלים לדבר מרעה לח'.

נחזור לדידן אחר שהבנתי סברת הפוסקים החולקים בענין סי' מובהק אי הוי מדינא או מתקנ"ח י"ל בהא גופא פליגי הני פוסקים אי מצרפינן ב' סי"א למחשב לסי' מובהק ביותר והיינו משום דוודאי מצד הסברא דב' סי' אמצעים חשובים כסי' היותר מובהק דלא שכיח כלל בין אנשים ואפי' החולקים מודים בזה כמ"ש בקו"ע סי' ל"ד יעו"ש וע' בבית מאיר רק מ"מ ס"ל דלא מהני דמאחר דמדין תורה גם סי' מובהק ביותר לא מהני כהני שיטות דעדים בעינן דוקא וסי' אפי' מובהקים ביותר עכ"פ עדים ליכא ול"א הסברא דאנן סהדי רק תקנ"ח הי' דאשה שמת בעלה מחמת תק"ע לסמוך על סי' מובהק וודאי אין לך בו רק מה שחידשו חז"ל והבו דלא לוסיף וסי' מובהק דוקא שמצינו שתקנו בה חז"ל אבל לא שאנו נאמר מצד הסברא לעשות גם זה לסי"מ בסי"א ע"י הצטרפות אבל אי נאמר כשי' הר"ן הנ"ל דמדאורייתא דמהני סימן מובהק מצד הסברא דמברר הדבר וחשוב כאנן סהדי כ"ש ב' סי"א דמהני דוודאי מברר הספק דחשוב כא"ס כנ"ל ברור [והרשד"ם ס"ל דל"מ צירוף סימנים הוא ס"ל דסי' מובהק לאו מדאורייתא הוא]:

והנה בענין סי' מובהק מהו ועד כמה יקרא סי' מובהק אין דעת הפוסקים שוין בזה ומשמעות קצת פוסקים להחמיר ביותר איך יקרא סימן מובהק ומשמעות קצת פוסקים להקל בזה ונשיב אל המקור דבגמ' מצינו ענין היתר דסי' מובהק בב' מקומות א' בגט אשה נקב בצד אות פלוני והוא וודאי מובהק שמובהקים דהא חזינן דאפי' העיפור שהביא הב"י דס"ל דשום סי' מובהק לא מהני ומ"מ זה מועיל כמ"ש רבינו דוד ב"י שהביא בקו"ע סי' צ' דדמי לפרצוף פנים עם החוטם שוב מצינו לשון סי' מובהק גבי שומא דפליגי בה רחב"מ ורבנן ובוודאי בכמה דרגות נחית דשומא מנקב בצד אות פלוני ומ"מ ס"ל לרבינו דפליגי בה עכ"פ חזינן דלא בעינן סי"מ כ"כ ואילולי דמסתפינא אמינא דתלי' ג"כ בפלוגתא הנ"ל דלפי השיטה דסי' מובהקים מועילים מדאורייתא והיינו משום דחשוב כאנן סהדי שמבררים הדברים בלי ספק כי זהו וודאי הסברא נותן דז"א רק אם אומר סי' מובהק טוב מאוד שלא יהי' בו שום נדנוד ספק שבעולם למען יחשב כאנן סהדי בביאור אבל אם הא דמהני סי"מ מדרבנן הוא מחמת תקנת עגונות וודאי א"צ שיהי' הסי"מ חשוב כ"כ מלתא דלא שכיח כלל דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ולעולם לא תמצא עגונה היתר רק אחת מאלף שהי' לה סי' מובהק כ"כ דלא שכיח כלל וע"כ הדבר פשוט דחכמים שתקנו דמהני סי"מ אף דסי' אמצעים לא מהני דשכיחי ול"ש אבל כל שיצא מכלל סי' אמצעים וסברא נותן לדונו כמובהק אף דלא הוי מלתא דל"ש כלל נכלל בכלל תקנ"ח שהקילו להתיר עגונה בסי"מ כנ"ל בדיעות הפוסקים וממילא רב אשי ורבא לא פליגי כלל רק למ"ש הרא"ש והמהרי"ק דתקנת עגונה לא שייך רק באשה שמת בעלה דמתקנ"ח הוא א"צ כ"כ סימן מובהק ולכן אפי' בשומא פליגי דיש לחשבו בסי' מובהק בכלל תקנ"ח משא"כ לענין גט אשה דע"ה אוקמא אדינא בעי' סי' מובהק כה"ג דוודאי חשוב כאנן סהדי כגון נקב בצד אות פלוני וע' שב שמעתתא סוף הספר דר' אסי קאי התם בהאי חילוקא והדבר נכון לפענ"ד.

ממוצא דבר מצינו למידין שאם יש לנו ב' סי' אמצעים הוא סי' מובהק דהיינו שהדעת נותן יותר שהוא סי' מובהק רק שאינו סי"מ ביותר ועכ"פ יצאו מכלל סי"א וגם סימן אמצעי בהאי גברא זה מועיל ממה נפשך דאי נימא להאי סברא דסי' מובהק מדאורייתא ממילא מועיל הצירוף דסימנים בכה"ג חשוב לא שכיח ואנן סהדי וכמש"ל ואי סי"מ מתקנ"ח הוא א"כ מועיל הסי' הראשון בעצמו מאחר שיצא מכלל סי"א ונראה לנו שהוא מובהק אף שאינו מובהק ביותר כ"כ והשתא מיושב ע"נ דברי המזרחי שהביא הח"מ הנ"ל שכ' תחלה לפי הנראה לי דהני סימנים מובהקים ממש חשובי רק הסברא וא"כ וודאי הם מועילים ע"י צירוף מכח ממ"נ הנ"ל ומתני' דסימנים בגופו ובכליו להאי סברא דסי' דרבנן מיירי בסי' אמצעים ממש ולכן לא מהני בהם צירוף משא"כ בכה"ג וודאי מועיל הצירוף מחמת הממ"נ הנ"ל ובזה י"ל ג"כ לשון הטור דיהיב טעמא לשומא דאינו סי"מ משום דעשוי להשתנות דז"ל ושומא לא הוי סימנים מובהקים להכיר על ידה לפי שעשוי' להשתנות כלומר אף דראינו דפליגי תנאי בשומא וס"ד דעכ"פ לכ"ע הוא יותר עדיף מסי"א דעלמא ומהני ע"י צירוף ב' שמות כגון שהם זה מזה במרא' וכה"ג להכי קיי"ל דטעמא אחריני איכא לדידן בשומא דס"ל ג"כ כתירוצא דלעיל דשומא עשוי להשתנות ולכן אפי' צירוף לא מהני ולפי"ז הטור ופו' הנ"ל אפשר לומר דגם שומא כשראו בחיים מועיל צירוף וזה י"ל ג"כ כוונת הרמ"א כמ"ש דמאה סי' שאינם מובהקים כלומר שוודאי אינם מובהקים ונכלל בו אפי' וודאי סי"א אבל כל שיצא מכלל סי"א י"ל דלכ"ע מועיל צירוף ובפרט דהא כתבתי לעיל דמקור הדין בתה"ד ושם לא נזכר רק סי' גרועים ויעויי' בשו"ת גבעת פנחס להפלאה מסי' כ' ולהלן מה שהאריך להתיר בצירוף כו' והוכיח מן הסוגי' וממילא בנידון דידן דיש מהני סימנים טובים וחשובים שבוודאי עדיפים יותר מסתם סי"א אף אם נאמר דלא חשיב סי"מ ממש מהני הצירוף לשאר סי' לכ"ע מכח ממ"נ הנ"ל וגם הדעת נותן כן דמלתא דסמכא היא דהא בקו"ע סי' ל"ה כ' דלא מהני ס"ס בספק סי"מ דהיינו ספק א' אי סימנים דאורייתא ב' אי הוי זה סימן מובהק משום דאיכא חזקת א"א דאלים מס"ס ונודע סברת הש"ך סי' ק"י דשלשה ספיקות מהני נגד חזקה וא"כ בכה"ג יש ג' ספיקות א' אי סימנים דאורייתא ב' אפי' סי' ל"ד דלמא חשוב זה סי' מובהק ג' אפי' אי כ"א בפני עצמו אינו חשוב סי' מובהק דלמא בהצטרפותם חשובי סי"מ מחמת הסברא דצירוף מהני והרבה פוסקים ס"ל הכי וגם להאוסרים ס"ל דהסברא נותן להתיר ע"י צירוף וא"כ עכ"פ ליכא רק חומרא בעלמא דיש להקל בהני ספיקות כנ"ל.

והנה לכאורה בלאו שום סי' שבגופו הי' מקום להתיר עגונה הלזו דהנה הב"ש ס"ק נ"ט כ' דבהזכיר שמו ושם עירו לרוב הפוסקים מועיל רק המזרחי לא רצה להתיר כמ"ש בקו"פ סי' ק"א ושם כ' הח"מ דסי' ק' וסי' ק"ד סתרי אהדדי ולא הבנתי הסתירה התם קאמר שלא נודע כלל מתי יצא ועד זמן מה נחפש אבל הכח עכ"פ יש זמן מוגבל י"ו שנים עכ"פ מבואר דגם המזרחי מודה דבנודע הזמן מוגבל די בשמו ושם עירו וא"כ בנ"ד אם הי' אומר שמו ושם עירו וודאי הי' מועיל לכ"ע אחר החיפוש אם לא יצא איש כזה יותר מעשר שנים מאחר שנודע זמן מוגבל דעכ"פ לא יותר מעשר שנים כאשר אמר שנית בתו הקטנה לערך ובתשובת הב"ח סי' ק"ה ד"ה שלישית כו' והביא ג"כ בבגדי כהונה מדברי הרמב"ן גבי תבדוק נהרדעי כו' דהסביבות נקראי' ע"ש העיר יע"ש וזה דבר ידוע בכל האורחים שהם קוראים עצמם ממקום מסוים סמך לישוב שלהם ובפרט אם גם אביו דר שם לכן הי' זה קורא שם עירו בארטפעלד אף שהי' מראסליוויטץ וז"פ ועכ"פ מצינן לחפש בכל המקומות הסמוכין לשם שיש לומר שנקראים בשם העיר בארטפעלד והנה בנ"ד וודאי הי' מועיל אם הי' מזכיר שמו ושם עירו כנ"ל רק הא שינה שמו מבעריש למאיר האומנם האשה אמרה שנודע ששינה שמו א"כ אין משמו ראי' כלל ויש לדון כאילו לא הזכירו כלל רק הזכיר שם אביו ר' דוד ושם עירו בארטפעלד ואיתא בגיטין דף ל"ו התקינו שיהיו עדים מפרשין שמותיהן בגיטין ופירש"י שעי"ז יהי' מכירים אותו להעיד על כתב ידו ובדף פ"ז ע"ב איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר מבואר דהכל חד שע"י שמזכיר מי אביו הוי כהזכיר שמו ממש בלא שם אביו דניכר כזה כמו בזה וכ"כ הכא י"ל מה שהזכיר שם אביו בן דוד הוי כאלו הזכיר שמו וא"כ איכא שמו ושם עירו דמהני כמש"ל רק שיש לדון ולפקפק ע"ז דמאחר שהוחזק האי גברא למשקר בשמו כי שמו בעריש ואמר מאיר כ"כ נחוש שמא הכחיש גם בזה וזה עונש של בדאי כו' וא"ל דשם אביו אין רגיל לשנות כשמו דרגיל מחמת מרדן כדאיתא בסוגיא דבראשונה דא"כ הא מבואר שם דגם שם עירו רגיל לשנות אלא דז"א כלום דממ"נ אם זה שאנו דנין עליו הוא המת בעל העגונה שידעינן שכיחש שמו א"כ אין נפקותא בשקרותא מאחר שמת עכ"פ הותרה אשתו ואם נחוש שאינו זה הא לא כיחש ולמה נדון על ישראל אחר שכיחש והחליף שמו כדאמר בריש מכות ובכתובות אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ועוד דדמי ללא שביק התירא כו' דמה שכיחש ושינה שמו הוא מחמת אמתלא בכדי שלא יתודע לאשתו ותשאר עגונה והי' די לו בזה ששינה שמו לבד שלא יצא הקול ויודע ממנו אבל למה הי' לו לשנות שם אביו ושם עירו ובלא"ה הר"ן בגיטין לא פי' בשם עירו כנ"ל וגם הרא"ש דכ' דגם שם עירו היינו ששינה מה"ט הדבר פשוט דאין הכונה שאדם א' שינה שניהם שמו וגם שם עירו דזה אינו מן הדרך שהוא דבר שאין צורך לו רק א' משניהם עושה או שמשנה שמו או שם עירו וגם עדיף יותר מנפילה דחד דהיינו לחוש שהי' עוד אחר שהניח אשתו עגונה והיא אשתו הב' וקרא לעצמו שם אביו ועירו כזה בעל האשה והי' לו ג"כ בן מאשתו ראשונה וב' מאשתו השני' וכה"ג כל הסימנים ואומדנות וע' קו"ע סי' רצ"א וסי' שי"ט ובתשובת הר"ן סי' ל"ג פסק דמה ששינה שמו אינו חשוב ריעותא כלל דהוי סי' העשוי להשתנות בהאי גברא שעשה כן בכדי שתשאר אשתו עגונה והביא ראי' ע"ז מסוגי' הגמ' דב"ב דף קנ"ג ובבגדי כהונה סי' זיין הקשה על הראי' של הר"ן מב"ב דאיך נדמי איסורא דא"א לממונא לפי תי' תוס' ראשון דב"מ כ' דס"ל דבאי' א"א החמירו יותר מבממון יע"ש ולדעתי העני' נ"ל דדברי הר"ן דברי אלקים חיים הן ואדרבא לא הבנתי תי' התו' שהביאו ראי' שהחמירו באי' א"א מדהחמירו במים שאין להם סוף דלא תצא אף דרובן למיתה ולא הבנתי דמהתם לא מוכח רק שהחמירו חז"ל באי' א"א מה דמצינו כנגדו בממון בד"ת כעין כל דתיקן חכמים כעין דאורייתא תיקן והיינו לענין רוב אבל מנ"ל לומר מכח זה שהחמירו חז"ל באי' א"א יותר מבממון ואי נאמר כוונת התוס' מכח סלוק דרגא דמאחר שהחמירו חז"ל באשה שמת בעלה שהקילו בכ"מ מחמת תקנת עגונות מ"מ החמירו בתחלת העדות כמו בממון ולכן בגט הסברא להחמיר יותר א"כ ממילא אין ראי' כלל נגד הר"ן אלא דבלא"ה דברי תוס' בתירוצם תמוהין דהא התוס' בעצמם כתבו בפ' החולץ ל"ו ע"ב ד"ה הא כו' וכ"כ הרא"ש והמרדכי שם דמה"ט החמירו במשאל"ס דהוי מיעוט דשכיח והחמירו ג"כ בכה"ג בשאר איסורין א"כ אין ראי' כלל ממים שאין להם סוף דחמירו אי' דא"א משאר אי' ובלא"ה תוס' והרא"ש והמרדכי הנ"ל סותרין א"ע דבסוגי' דחלב פוטר בבכורות כ' תוס' להדי' דמיעוטא דמים שאין להם סוף הוי מיעוט דלא שכיח דמה"ט סמוך מיעוטא לחזקה וכ"כ הרא"ש והמרדכי בר"פ האשה שהלך.

ובמ"א כתבתי להשוות דבריהם ואין כאן מקומו דאין די בזה ליישב דברי תוס' דכאן ולפי פשוטו צריך לומר דסברת הרא"ש והמרדכי בר"פ האשה שהלך קאי לשיטת הר"ח דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה מדאוריית' אבל התוס' והרא"ש והמרדכי עצמן דלא ס"ל סמל"ח לכך סברו בפ' החולץ בטעמא דמים שאין להם סוף בפשיטות דחשיב ממיעוט דשכיח ולפי"ז גם ב' תירוצי תוס' דסוגיין דב"מ קאי בהנך ב' שיטו' דבתירוצ' א' קאי לשיטת הר"ת דמשאל"ס ע"כ מחשב מיעוט דלא שכיח ולפי"ז שפיר אייתי תוס' דע"כ מוכח שהחמירו יותר באי' א"א מבממון דהא גם בממון דבר פשוט דלא חיישינן למיעוטא דל"ש ובמשאל"ס לשיטת הר"ת דוודאי חשוב מיעוט דלא שכיח ומ"מ חששו ובתירוצם ב' כתבו לשיטת התוס' עצמן וא"כ אין ראי' כלל ממים שאין להם סוף דנהפוך הוא דהא שהחמירו במשאל"ס היינו משום דחשוב מיעוט דשכיח וא"כ אין ראי' לחלק בין אי' א"א לשאר אי' וע"כ תירצו בא"א עכ"פ לדידן דלא קיי"ל כהר"ת רק סמוך מיעוטא לחזקה לא הוי מדאורייתא ממילא אין ראי' כלל מדברי תוס' הנ"ל נגד שיטת הר"ן הנ"ל.

ומה שהקש' בבגדי כהונה מלשון המהרי"ק ביישוב דברי הר"ן ג"כ אינו מוכרח כלל דמנין לנו לדמות עניני משוי להשתנות זה לזה דלמא כל דמות גוף האדם אין עשוי להשתנות כ"כ אחר מיתה אפי' אם הנחש גרם מיתתו בנשיכתו שלא יוכר כלל רק עד צד אפשר רחוק שיהי' כן ולכן וודאי הוי ריעותא גדולה משא"כ מראה של השומא וכה"ג דב"ב או שמו של אדם דעשוי להשתנות ומצי הוא טובא כנודע י"ל שפיר דלא מחשב ריעותא כלל וז"פ ובנ"ד וודאי עדיף טפי מאחר דנודע ששינה שמו דהא קראו אותו בעריש והשיב אין אני בעריש ועדיף יותר מעשוי להשתנות דהוי רק תלי' דהא וודאי הוא ולרווחא דמלתא אומר עוד מה שנלענ"ד אפי' אי יהבינא לי' להבגדי כהונה דלא קיי"ל כהר"ן הנ"ל רק כתי' תוס' א' דב"מ הנ"ל מ"מ יש להתיר בנ"ד דהנה באמת הר"ן בתשו' הנ"ל גם בלי סימנים התיר דהא סי' גרועים היושב רק מחמת שם ממשפחתו ועירו והנה גם לפי דברי תוס' הנ"ל [עכ"פ לא הוי חומרא דרבנן לכתחלה דאין לך להוסיף על מה שנמצא כתוס' הנ"ל] ומדינא וודאי אי' עדיף וא"כ מאחר שאין כאן רק מתקנ"ח וודאי מועילים סימנים אמצעים דהוי דרבנן לאי' דרבנן כמ"ש הרבה פוסקים ויעו"ש סוף ס' באר היטב ובמ"א הבאתי ראי' לזה מסוגיא דמכריזין וכ"כ הפלתי שם ביישוב דברי העיטור מסוגי' דבשר שנמצ' ומסוגי' דע"א במלחמה וכאן עת לקצר ומה שהקש' הפנ"י בגיטין כ"ז ע"ב מר' אשי דבעי' נקב בצד אות פ' אי סימנים דרבנן והא חשש דב' יב"ש הוי מדרבנן הנה מלבד דלא דמי גט אשה לעגונה שהקילו בה חכמים יותר כמו שהבאתי לעיל וכ"כ הש"ש סוף הספר בלא"ה יש ליישב ע"נ די"ל וודאי סי' דרבנן מהני לאי' דרבנן והיינו במקום דחכמים חששו מחמת ספיקא וחומרא וגדר וסייג לתורה בכה"ג אמרינן הם אמרו והם אמרו ושאני הך חששא דב' יב"ש לפי תי' תוס' בב"מ דאיכא חשש לעז הבעל וא"כ מה יועילו חכמים בתקנתן שיתקנו שיועיל ע"י סימנים המועילין מדרבנן דמ"מ הבעל יוציא לעז דמדאורייתא אין מועילים דהא בלא"ה לא חששו חכמים בזה מחמת עצמן רק ללעז דבעל ולזה לא מהני מה שיתקנו שלא נחוש מחמת סי' דר' דמ"מ הבעל יוציא לעז כנ"ל פשוט.

וממילא בנ"ד אף אם נחשב כל הסימנים שבגופו רק כסי' אמצעי א' עכ"פ מ"מ יש להתיר לכ"ע ולסמוך על שם אביו ועירו שהזכיר אחר החיפוש בבארטפעלד והסמוכין לא אם מעשר שנים לא נאבד איש כנ"ל.

ולהחשש ששינה שמו מועילין הסי"א עכ"פ להוציא מהך ריעותא דהוי רק חשש דרבנן ובר מן דין נ"ל דברי הר"ן נכונים לדינא עכ"פ דאף אי נאמר בבאר סי' הע"ל הוי ריעותא עכ"פ כמו שהביא הבגדי כהונה ממהרי"ק לפי פשוטו הטעם דרוב אין משתנים משא"כ בכה"ג דהא כתבו הראשונים בקידושין נ' לענין מקדשי והדר מסבלי דמידי דתלי' ברצון האדם ל"ש בה רוב וכ"כ קריאת שם אדם דתלי' ברצונו ועוד דליכא רוב כלל בין הני גברי העוזבין נשותיהן ורוצין שתעגנה אדרבא מצי שמשני' שמותיהם משא"כ בכה"ג דהא כתבו הראשוני' בקידושין נ' לענין מקדשי והדר מסבלי דמידי דתלי' ברצון האדם ל"ש בה רוב וכ"כ קריאת שם אדם דתלי' ברצונו ועוד ליכא רוב כלל בין הני גברי העוזבין נשותיהן ורוצין שתעגנה אדרבא מצי שמשני' שמותיהם משא"כ בכה"ג דהא כתבו הראשונים בקידושין נ' לענין מקדשי והדר מסבלי דמידי דתלי' ברצון האדם ל"ש בה רוב וכ"כ קריאת שם האדם דתלי' ברצונו ועוד דליכא רוב כלל בין הני גברי העוזבים נשותיהן ורוצין שתעגנה אדרבא מצי שמשנים שמם אף דרובא דעלמא אין משנים וגם בענין השינוי שהי' קצת בהאיש הנ"ל עפ"י הגב"ע שאמרו שהי' דוחה הרוח בחוטם ונראה קצת באולי נשמע איזה קול מהחוטם ושאלתי להאשה איך הי' ואמרה שאינה זוכר כזאת מבעלה ענין זה הוא שכיח בכמה אנשים או מחמת רגילות ולפעמים בא ע"י חולי כעין קאטאר וגם א' מהב"ד דכאן הרבני המופלג מוה' יוסף יוחנן ג"כ הי' רגיל לעשות כן בחוטם וזה מקרוב שהרגיל א"ע מזה ואינו עושה כן יותר ובוודאי י"ל שאח"כ הרגיל א"ע בזה שכח לו מחולי כנ"ל המורגל הרבה באנשים וכבר אמרתי דדברי הר"ן אמיתים שאין סי' העשוי להשתנות עושה ריעותא כלל וביותר בכה"ג דבר המצוי מחמת קצת חולי הנ"ל או מחמת שמרגיל א"ע בזה דאין ראי' מהמאוחר אל הקודם את כ"ז ראיתי ונתתי אל לבי לפלפולא בעלמא וקוב"ה חדי בפלפולא לא להלכה ולא למעשה ח"ו והעגונה הנ"ל עדיין אסורה בכבלי העיגון שלה בחזקת א"א עדי יבואו. כל הדברים לפני הרב הגאון המובהק מזבאראב ני' את אשר יבחר יקרב בדעתו הרמה והנשאה הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות ידידו הדש"ת.

א אמנם אחרי הדקדוק היטב הכל נכון כי מאחר שבן ובת מאשתו השני' הי' לו יותר געגועים עליהם כי קטנים הי' בהפרדו וגם לא חשב שיהי' להם משען ומשענה לכן הי' ברוב פעמים מזכיר רק אותן הב' וכמ"ש מדי דברי זכור כו' ע"כ המי מפי כו' ולא זכר כ"כ בלשונו הבן מאשתו הראשונ' שהי' גדול בפרידתו וגם יש לו מחזיק ודבר פשוט שמה שאדם שומע ברוב פעמים נקבע אצלו בכח הזוכר שלו יותר ממה שאינו שומע רק על המעט תנא מיני' מ' זימנין ודמי כמאן דמנח בכיסי' ובפרט מלתא דלא רמי' שלא נעשה תחלה עד בדבר בכתובות כ' ע"ב ולכן הב' בנים מאשתו הב' אשר הזכירם ביותר ברוב פעמים זכר ר' אברהם גם עתה ומבן מאשתו הראשונה אף שאז הי' גם ר"א זוכר ממנו ועתה שכחם וכן מה שאמר נר' ליזר ווייא מיינע קינדר ואמר שנים הכונה הפשוטו על אותן השנים הוא מצער וכואב כ"כ והוא מבואר והעיקר שיש לנו העד הב' מפי אחותו וגיסו שזוכרין גם עתה מהג' בנים.

ב במספר שנות נראה קצת סתירה בדברי הבעל בעצמו שבבריאתו אמר שהיא כבתו של בעל ה' אברהם והיא כעת בת עשר שנים וקודם מותו אמר כבת חמש ולפי"ז לא תהי' עתה אפי' בת ט' והנה בני ביתו של ר' אברהם אמרו שלפני מותו הי' מטושטש קצת בכמה ענינים וגם שר' ליזר גילה בעצמו בזה שאינו זוכר כ"כ שלכן אמר אשתו ידעה יותר טוב ושאלתי את העגונה ואמרה לפי חשבונה אם היתה חי' הבת הנ"ל היתה עמה כבת עשר שנים ובוודאי הדבר נכון שראוי יותר לסמוך על מה שאמר בבריאתו ובלא"ה יש לישב הסתירה בנקל אם נפרש כבת חמש קרוב לשש כדאמר בפסחים י"א ע"ב והאי דקאמר שתים בסוף שתים.

נ בענין זקן העגול שאמרו מחלה רינדיג נפשטיצט הנה עתה פי' הדבר כי מה שאמר גישטיצט היינו תחת הגרון אבל הזקן בעצם לא נגע והרבה אמרו לי שקודם שבא בבית ר' אברהם לא הי' רגיל לגלח אפי' מקצת רק אז כפי"מ שהעידו שראו שגלח תחת הגרון ולא עצם הזקן וקצת הערה כמ"ש בטור ריש ה' ר"ה ומגלחין זקנם כו' ראיתי ביוסיפין שהי' דרכם לגלח תחת הגרון אבל גילוח הזקן בעצם אין גנאי גדול מזה ובפרט בדורות הראשונים כמ"ש זקנך מגודל יהי' למשחית' והי' נקרא הדרת הפני' כדאי' בר' יוחנן ולכן לא נאמר ומגלחים את זקנם ד בענין הגאויר הנוטף והרקיקה חכם עדיף כו' כאשר כ' מעכת"ה ני' כי בוודאי כן הי' כאשר הי' בין אנשים הי' נזהר לרקוק בכ"ע למען לא יראה מיאוס של נטיפת הגאוויר אכל כאשר הי' בבית ר' שלמה ואח"כ בבית ר' אברהם שהי' רגיל עמהם בכל פת ראו שפיר כנ"ל.

ה כבר כתבתי לעיל אודות דחיפתו הרוח בהחוטם שהאשה לא זכרה מזה שהוא דבר שבא בהרגל או בקצת חולי ויוכל להיות שגם אצלו מתחלה הי' מדה זו רק על המעט ולא הי' נרגש כ"כ ואח"כ הורגל אצלו ביותר כדרך אותן תנופות מגונות שבאיזה אנשים בלי השגחתן על עצמן שברוב הימים מתחזקים אצלם ו הנה ר' אברהם אמר עתה שבחייו ראה ראללין כעין גידים נפוחות והאשה אינו יודע' מזה רק שאומרת כמה פעמים הי' גטאייטירט והוא מבואר דע"י שעסק ברפואות במרחץ שם נתרפא קצת מחולי החיצון ונתקבץ בפנים ונעשה כעין גידים נפוחי' כנודע ולדעתי זה ג"כ הסיבה שלא זכרו העדים כ"כ מעין העפטין בשעת הטהרה כי לא הי' ניכרים כ"כ אח"כ כדאיתא בב"מ דף ק"ך נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין ולכן מחמת הנפוח לא ניכרו כ"כ ההעפטין רק בלא"ה יש לנו עדות מבורר מתחלתו שראו העפטין פלעקין בחיים חיותו.

ז בעדותו של ר' ליזר בהגב"ע שנעשה בזאקע אמר שאינו יודע מהעפטין ועתה דיברתי עמו וראיתי שאינו יודע כלל פירושו של דבר מה זה ענין העפט וכשהסברתי לו אז אמר לפי"ז שזוכר הפשט סמוך לקנעכיל ובבואו לביתו שאלתי האשה ע"ז אמרה שבאמת הי' כן ולסימן כשהי' לובש מנעלין אם הגיע למעלה מהקנעכיל הי' כואב לו בחסיפתו בהעפט הנ"ל.

ח בעדות הראשון מפי ר' אברהם אמר רק פלעקין סמוך להקנעכיל ועתה אמר על כל רגליו הדבר פשוט כי אז שאלוהו אותו רק על מה שראה בעת הטהרה ולא שאלוהו כלל מה שראה בחייו כי לא עלה על דעתינו שהראה רגליו בפני אנשים מה שאינו מדרך ארץ ובפרט רגלים מלאים מכות ופצעים כ"כ ולכן שאלוהו רק מה שראה בעת הטהרה ור' אברהם השיב לפי תומו על מה ששאלוהו י"ל שלא ראה יותר בעת הטהרה ואף שהי' יותר מ"מ הי' לא ראה ולא השגיח כ"כ לראות בכל רגליו ובפרט בשעת הטהרה שנעשה בהרבה אנשים במהירות וברעש וגם ר' ליזר שאמר עתה בשעת הטהרה ראה ב' ג' פלעקין יוכל להיות שהי' יותר והוא לא השגיח ביותר או שאינו זכור ביותר במה שראה בשעה קלה וגם כבר כתבתי זה כמה שי"ל שר' אברהם לא בא אז רק לסימן מקום ידוע ובלא"ה יש לנו עתה עדות המועיל בכ"ז ולא באתי רק לתרץ כל דבריהם כמצוה עלינו (וכן סיפרו לי שנתקבצו הרבה אנשים מהגליל ביום קבורתו ור' ליזר הי' ג"כ מן המטהרים).

מ"ש הגאון מזבארב ני' שדבריו הראשונים של ר"מ מפאלדיארע הי' חוץ לב"ד הוא מבואר בהמכתב של הגב"ע ויותר מזה כי אמר לי שילך לביתו ולמחרת יחזור ויבוא לפנינו כי ישים אל לבו ביותר ושוב לא חזר כי הי' לו איזה דרך לפניו לצרכו ועתה רצונו לקראות אותו ואמר לי המלמד של ר' וואלף זאקער שלא אטריח את הזקן בחנם כי זה מקרוב שאלוהו ואמר לו כי עתה אין אני זוכר כלל דברי הכותב והחותם שנית יום עש"ק הדברים שנת תטור לפ"ק פה אהרישאר הסמוך לעיר דעעש במדינת זיבענבירגען:

הק' מנחם מענדל פאנעטה.

תוכן העניינים

אבני צדק (פנט)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה