אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן מט
שייך לשאלה דסי' מ"ז
א הנה ברמ"א בס' י"ז סעי' כ"א דבמקום שיש לחוש לערמה אז צריך דרישה וחקירה ובד"מ הביא זה בשם מהרי"ו שביאר שם ענין הדרישה וחקירה ואין הס' בידי וצריך לבאר אם כוונת הרמ"א דוקא לכתחלה אבל בדעבד כשלא חקרו העדים והלכו להם אי מהני ולכאו' תליא זה בפלוגתא שבין הריב"ש לשאר פוסקים שהביא הרמ"א בח"מ סי' ט"ו ופוסק כהריב"ש דאפי' בדין מרומה א"צ דוח"ק ממש כדיני נפשות ובכה"ג בחו"מ סי' ל' השייך לב"י אות ט' כ' דהרבה פו' דלשיטת הריב"ש מהני בדעבד בלי דרישה וחקירה ע"ש.
ובכתבי תה"ד ססי' רכ"ד כ' בזה"ל אך בתנאי זה אם ידוע למה שהועד העדות בלי רמי' כי איננו מכיר את העד אם הוא מן הריקים כו' כי יש לתמו' קצת על אשר כתבת שישבה עגונה י"ב שנים כו' אם נראה למר שיש עיקול ונכל ועוקבא בהודעת עדות זאת כגון אם שחדוהו להעיד וכה"ג אינו נמנה כו' ע"ש ובחכם צבי סי' קל"ד כ' בזה"ל תיוהא קחזינה איך נשתהה הענין ולא מצאה האשה עדות על הריגת בעלה זה י"ג שנים וסתם אשה דייקא כו' ומה נשתנה עגונה זו מהיות לה אורח כנשים שדרכן לחפוש כו' ואניח זה לחכמת שלמה ברוחב בינתו ידרוש ויחקור מן האשה בקרב מחנהו אם יש איזה ערמה בדבר עכ"ל ובשו"ת הב"ח סי' ע"ג ד"ה אכן כו' וד"ה לפע"ד כו' עמד בזה למה לא הוצרך המהרא"י לחקור רק אחר העד הנמצא פה ולא אחר העד הראשון כו' ע"ש ועדיין לא עלתה ארוכה דמאחר שחיישי' לצד רמאות א"כ צריך דרישה וחקירה ממש ומה הועיל לן שאין רמאות בעדות העד הב' שהיא רק עמ"ע וא"כ גם על העדות העד הראשון הי חשש רמאות מה"ט שהציע התה"ד הנ"ל והי' צריך דו"ח כדינו וזה לא הי' וע"כ הדברים מבוארים דס"ל דא"צ דו"ח בכה"ג רק לכתחלה ומאחר שעד הראשון כבר חלף הלך לו א"צ לדרוש ולחקור יותר רק מה דאפשר לפנינו וגם בזה לא הצריכו דו"ח ממש אמנם בטעמא דמלתא לכאו' הני גאונים ס"ל כשיטת הריב"ש ושי' הפו' הנ"ל ומה"ט הוא דהקילו בזה.
ב' ואמרי' במכות דף ה' ע"ב ההיא איתתא דאתי' סהדי' ואישתקרו כו' א"ל ר' יוחנן אם הוחזקה זו כל ישראל מי הוחזקו כו' והנה לכאו' צריך לבאר דהא התם וודאי הוי דין מרומה רק באמת משמע מפירש"י התם להדיא שהי' שם דוח"ק מהעדים שהביאה כמו שפי' שם דמה"ט אישתקרו כו' אמנם בכתובות ל"ו ע"ב דאתי' בי תרי ואמרי לדידהו א"ל זייפו לי כו' אם הוא הוחזק כו' ואכ"ק לפום האי סברא הא מ"מ השטר פסול מחמת שלא הי' דוח"ק דאף דקיי"ל עדים החתומים כמי שנחקרו כו' היינו משום דבאמת ל"ב דוח"ק ממש בדיני ממונות ולכן הוי' כמו שנחקרו לענין דאין יכולין לחזור בהם אבל התם דהדין מרומה הי' צריך דוח"ק ממש ולכאו' הי' נראה לענ"ד דוודאי בזה שטר עדיף כדאמרי' בס"פ האומר דאפי' בגווני דחיישינן שמא תשכור עדים אמרי' מעשה לא עבדי והארכתי במ"א בזה וע' בר"ן בפ' שבועות העדות במתני' דהשביע הא פעמים כו' ולכך בשטר דעדיף כ"כ אפי' בדין מרומה א"צ דוח"ק וכמי שנחקרו ממש הוי אמנם ראיתי שהביא הסמ"ע סי' ט"ו סק"י בשם המהרי"ק דל"א כן ועיינתי בלשון המהרי"ק סי' ס"ז שגם הוא רצה לומר דבשטר א"צ דו"ח גם בדין מרומה וחזר בו מכח תשו' הרא"ש רק שתמה ע"ז מסוגיא דעדים שאמרו כו' דבכת"י יוצא ממ"א א"נ הא הוי דין מרומה וצריך דוח"ק ע"ש ובעניי לא הבנתי דברי קדשו דהא מאחר דאמרי' כיון שהגיד כו' א"כ אמירת הני עדים השתא לית בהו מששא כלל ואדרבא אמרי' דמעולם לא הי' דין מרומה כלל ועיקר דמ"ר היינו כשנראה כן לדיינים או מתוך העדאת העדים עצמן או מתביעות התובע או שהם רמאין או שגוף המעשה נראה לב"ד כמרומה משא"כ התם דאין א' מהני מילי רק מה שהעדים חוזרין ומגידין אח"כ ולא משגחינן בדבריהם כלל דוודאי שקורי משקרי השתא דכיון שהגיד כו' וע' בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' מ"ה האריך הרחיב בדברי מהרי"ק הנ"ל ותחלה הקשה שם להיפוך ממסקנת הגמ' דכתובות דאימא הוא עצמו זיופי זייף כו' ע"ש ותמהני שלא הרגיש להקשות מהס"ד דשם דמוכח להיפך דא"צ דוח"ק וע"כ הי' נלענ"ד להכריח מסוגיית הגמ' הנ"ל כדעת הריב"ש ודעימי' דאפי' בדמ"ר א"צ דוח"ק ממש ולכן בכה"ג דמיירי התם בכתובות דהעדים אינם לפנינו כמשמעות הפוסקים שם ולפי השיטות הנ"ל דבדעבד יש להכשיר בכל ענין.
ג אמנם באמת נ"ל דאין ראי' מסוגיית הגמ' הנ"ל דבלא"ה הי' ק"ל טובא ע"ד התוס' שכתבו בסנהדרין לחלק הא דשם דרישה וחקירה ובשבועות אמרי' דצריך לסלק א"ע וע"כ תירצו דהתם מיירי בוודאי מרומה צריך לסלק א"ע אכ"ק בהאי דמכות דהאי איתתא וודאי רמאה היתה נקה שכתבתי שהי' שם דו"ח מ"מ קשה אדר' יוחנן התם למה לא סילק א"ע מהאי דינא לגמרי וכ"כ ק' על הפוסקי' המחלקים בין התובע רמאי לנתבע רמאי דהתם הוא היתה התובעת ומה נעמו לי בזה דברי רש"י דסנהדרין ושבועות שנראה מדבריו הענינים בקוצר דברים שפי' בסנהדרין דמיירי שהתובע רמאי ובשבועות פי' דמיירי שנראה שהעדים רמאין ובוודאי הסברא נותן כך דדוקא בתובע רמאי יש לנו תועלת בהדו"ח של העדים אבל כשהעדים עצמן רמאים לא אהני לן דו"ח דרמאי ברמיותי' מזדהר ולפ"ז א"ש האי דמכות דלא הכירו שום רמאות בעדות העדים רק בהתובע בכה"ג א"צ לסלק א"ע רק לדון בדו"ח ובאמת עשו שם דו"ח אבל לשיטת תוס' הנ"ל קשה והנ"ל בזה דתוס' ס"ל דלא כפירש"י בסנהדרין רק דאם התובע עצמו רמאי אף שחושדין אותו בכל מה שאפשר לחשדו כהאי דמסיים בכתובות אימא זיופי זייף מ"מ בהעדאת העדים שלפנינו לא מספקינן כלל כדאמר התם אם הוא הוחזק כו' ולא מקרי דין מרומה לגבי העדאת העדים רק כשהעדים רמאין או שניכר רמאות בגוף העדות שהעידו הם ולפי"ז א"ש הא דמכות וכדאמר רבנן בטעמא אם הוא הוחזק כו' ולא חשדינן את העדים כלל וי"ל דאפי' דוח"ק א"צ העדים בכה"ג לשיטת התוס' הנ"ל דאין מקום לחשדם כלל וא"כ היטב האי דכתובות הנ"ל.
ד ובזה אמרתי פרפרת נאה בענין פלוגתת הרמב"ם וש"פ בענין ע"א בקטטה דהרמב"ם ס"ל דא"נ דחיישינן שמא שכרתו ותמהו עליו דבגמ' לא קאמר רק משום חשש דלא דייקא ועוד דהא הרמב"ם ס"ל דע"א נאמן משום מלתא דעבידי לגלוי' כו' ויותר מזה הקשו דאם היא הוחזק כ"ע מי הוחזקו והכ"מ הביא ל' הרא"מ באריכות שתי' ע"ז דאף דל"ח בסתמא מ"מ מאחר שהיא הוחזק' לשקרני' חיישינן שתמצא איש כזה שיחפצה לדברי' ברצי כסף והאומנם שגם הרמב"ן במלחמות כ"כ אלא דזה תימא יותר דהא בהדיא אמרי' במכות שם דריש לקיש רצה לומר כן דמאחר דהדר' אשיקרא תמצא אנשים כאלו ור"י ור"א חלקו עליו והכי קיי"ל מה"ט גופא דאם היא הוחזקה כו' והיינו ממש לשון הפוסקים החולקים על הרמב"ם הנ"ל וליישב דברי הרמב"ן והרא"מ הי' נ"ל פפימ"ש הרמב"ן שם לחלוק על הרי"ף דבב' עדים ל"ח לבדדמי דהתורה האמינתם כו' וכוונתו מבואר דאף דמצד הסברא אין לחלק בין א' לב' בזה מ"מ אין לנו לחוש בב' עדים שהתורה האמינתם כו' והיינו ממש סברת ר' יוחנן דהתורה האמינה ב' עדים ואין לנו לחוש כלל כל זמן שלא הוחזקו לפסולים אנו מצוין ועומדים להאמינם והיינו דוקא בב' עדים דנאמנים מכח גזירות הכתוב אבל ע"א בעגונה דמצד הסברא האמינוהו חז"ל שפיר יש לחוש לשמא תשכור (וכמ"ש במ"א דהיינו טעמא דחיישינן באומר אמרו לשמא תשכור כו' מאחר שאין כאן עדות מגזירות הכתוב דהא הוי עד מסי עד וע' בט"ז שכ' טעמו של הרמב"ם משוה שאינו מעיד על גמר הדבר דאשה דייקא ומנסבא ואינו מובן כלל דהא העד יודע כי שכיר הוא ושקר אמר ע"י פיתוי האשה ואיך יסמוך שתידוק נמי אחרי שהיא עושה כן לשכור עד שקר) ואפשר לתלות זה בפלוגתא דר"ח ור"ש אי חיישינן למשקרת יש לחוש ג"כ לשמא תשכור ובזה י"ל הא דלא נזכר בגמ' בצדדי האיבעי' דע"א בקטטה החשש דשמא שכרתו גם אי טעמא משום מילתא דעביד' לגלוי' בו' היינו משום דבעי למימר האיבעי' אליבא דכ"ע ולר' שימי דלא חש למשקרת וודאי לא חש לשמא שכרתו להעיד שקר אבל הרמב"ם שפיר קאמר דמאחר דס"ל כר"ח שפיר חיישי' כן בע"א כנ"ל בפשוט דברי הרמב"ן והרא"מ הנ"ל.
ה אמנם יותר י"ל דהא כבר כתבתי לעיל דסוגי' דמכות מיירי בחקירה ודרישה והיינו לפי שיטת רש"י הנ"ל דכשהתובע רמאי צריך דוח"ק ולפ"ז ממילא א"ש דהנה הגם דבע"א נמי בעי' דו"ח בכ"מ שהאמינתו תורה כדמשמע מלשון הפו' מ"מ בדין מרומה אין לנו תועלת בזה דבהא דהצריכו דו"ח להוציא מחשש רמאות הוא מב' טעמי' א' שע"ז יוכלו להזימם אח"כ ולכן יראין העדים לשקר כפירש"י בב"ק ע"ה ע"ב ד"ה היכא כו' ב' שעי"ז יתברר ג"כ האמת אם לא יכחישו העדים עצמן זה את זה ברוב החקירות והדרישות שחוקרין כל עד בפני עצמו וע' ביש"ש סוף יבמות ולכך סמכינן בדמ"ר להאמין העדים ע"י דו"ח דוודאי אומרים אמת משא"כ בע"א לא הועיל לן הדו"ח להוציא מחשש דין מרומה דהזמה ל"ש בפ"א וגם אין מי להכחישו ויש בידו להשיב על כל השאלות כאשר יסכים בלבבו ורמאי ברמיותי' מזדהר ומאחר שאין לנו תועלת הנ"ל בהדו"ח אין לנו לסמוך בע"א בדמ"ר על הדו"ח להוציא מחשש רמאות ושפיר כ' הרא"מ והרמב"ן הנ"ל בע"א בקטטה שאמר' גרשתני ורצתה לאסור א"ע על בעלה בשקר וודאי הוי דין מרומה ויש לנו לחוש שמא שכרה העד דהי' צריך דו"ח והיינו אם הי' ב' עדים משא"כ בע"א א"נ כלל מה"ט ומ"מ א"ש הסוגי' דלא קאמר בצדדי האיבעי' ה"ט אי אמרי' משום מדעל"ג היינו משום דממ"נ לא הומ"ל ה"ט דהא קאי התם אפלוגתא דר' חנינא ור' שימי ולר"ש וודאי לא הוי דין מרומה דהא אינו חושש למשקרת כלל ואליבא דר' חנינא לטעמי' נמי לא הומ"ל כן דהא ר"ח פליג עם ר"ש בסנהדרין וס"ל דגם דמ"ר א"צ דו"ח הגם שהב"י חו"מ רסי' ל' כ' דל"פ אהדדי היינו דרבא ור"פ לא פליגי אדר"ח רק מוסיפין ע"ד אבל ר"ח מסתמא פליג אדרבא ור"פ כעין שכ' מהרש"א כאן לס"ד דתוס' אבל לדידן דקי"ל בסנהדרין כר"פ דדין מרומה צריך דו"ח דוקא וכאן קיי"ל כר"ח דמשקרת והוי דמ"ר וודאי יש לנו לחוש בכ"ע שמא שכיר הוא והחקירה ודרישה לא הועיל לן כלל אך כ"ז לפירש"י דגם בתובע רמאי צריך דו"ח וזה ג"כ דפת הרמב"ם כאן והחולקים עליו י"ל דס"ל כשיטת התוס' כמו שהסברתי לעיל בתובע רמאי אין אנו חוששין לעדות העד כלל שישקר וכפשט הגמ' דמכות ולכך לדידהו גם בע"א בקטטה ל"ח שמא שכיר היא כנ"ל נכון.
ו אלא דלכאו' הי' אפשר לומר דגם הפו' החולקים על הריב"ש וס"ל דבד"מ צריך דו"ח ממש מודי לענין עיגונא וטעמא רבה איכא לחלק ביניהם דקילי טובא עדות עגונה דבד"מ הא דל"ב דו"ח הוא רק משום נ"ד אבל בעגונה כ' הרמב"ם ספי"ג מגירושין והראב"ד שם דהיינו משום מלתא דעל"ג כו' או דייקא מחמת הני טעמא גופיי' הרבה הקילו חז"ל בעדות עגונה יותר מבממון וע' בשו"ת הב"ח סי' צ"ד ד"ה מי' כו' וז"ל וטעמא דמלתא דאמס"י דאפי' כד"מ אם הכחישו כו' משום דדבר תורה א' ד"מ כו' כדי עלא מנעול דלת כו' הלכך אש הכחישו כו' אבל לגבי עדות אשה כיון דהקילו חכמים כו' הקילו נמי בהא כו' וכ"ז מתקנ"ח שהקילו כו' ע"ש וכבר כתבתי במ"א הא דהוצרכו הרמב"ם והראב"ד להני טעמא דל"ב דו"ח אף דבשלהי יבמות אמר משום הכתובה היינו משום דקשיא להו עדיין אי' א"א שבה היכן הלך דהא גם בד"מ הוא רק מתקנ"ח משום נ"ד ובשלמא בממון יוכלו לתקן משא"כ באי' א"א וע"כ מהני טעמא לסי"ז קילי טובא עניני עגונה מדיני ממונות ממילא נוכל לומר כ"כ לענין דין מרומה שוב ראיתי בנוב"י סי' ע"ב העמיק הרחיב בענין זה וכ' שם על קו' הנ"ל דאיך הקילו חז"ל משום הכתובה דבלא"ה מ התורה מחמת צד האי' א"צ דו"ח ע"ש ועדיין לא הונח לי שיטת הגמ' דסוף יבמות דבעי למיהב טעמא לר"ע דל"ב דו"ח בעדי נשים וקאמר משום דאיכא כתובה כו' דהא אין זה הטעם כעיקר לאי' א"א כלל ואי בא לסתור טעמא דר"ט דלא נדמיי' לד"נ לא הועיל לן בזה וא"כ לאיזה ענין אמרי' כלל הך טעמא דכד"מ דמיא ואפשר לומר משום דהך פלוגתא אי בודקין כו' אינו לענין זה לבד אי מחויב לבדוק רק גם אי רשאי לעשות כן דוודאי בדיני ממונות קיי"ל דאסור לחקור כו' והיינו מה"ט דאמר בגמ' כדי שלא תנעול דלת כו' וא"כ אי לא הוי מהמינן עדי נשים לד"מ ס"ד דאף דא"צ דו"ח משום דהוי מדעל"ג כוי ודייקא ודי לנו עדות בלא דו"ח מ"מ מאי איכפת אם ירצה הדיין לחקור ולדרוש ובאמת ר"ת אמר אח בודקין כו' והיינו ג"כ דאין רשאי לבדוק ולענין זה הוצרך לדמותו לד"מ דמשום נ"ד אסור לחקור כ"כ בעדי נשים דמשום הכתובה הוי נמי כד"מ ושייך קצת נ"ד משום חינא אסור לחקור ונ"ל דמכאן הוציא הרמב"ם שהביא הרמ"א הך מלתא דבענונה אסור לחקור כו' והיינו מסוגיית הגמ' הנ"ל דלענין זה הוצרך לדמותו לד"מ כנ"ל ולכאו' י"ל דאפי' לר"ט דבעי דוח"ק היינו רק במה דאפשר לכתחלה ולא לעכב דאל"כ קשה הא בהאי עובדא דיישר כחך אר"י לא הי' חקירות וא"ל שקיצר במעשה דא"כ מ"פ הגמ' כלל הברייתות אהדדי דלמא קיצר בראשונה וע"כ דבאמת לא ידע בחקירות כדמשמע הלשון לימים חלה ומת משמע שלא ידע בפרוטרוט איזה יום ואיזה שעה ואעסי"כ מהני בדעבד דאף דאמרי' כד"נ דמיא מ"מ השתא באמת לאו דיני נפשות הוא והנה לפי"ז ממילא מאחר שעיקר הדמיון לד"מ הוא רק להקל וכמ"ש הב"ח הנ"ל די"ל דמדופי טובי עדות עגונה מדיני ממונות מהני טעמי דעבנ"ג ודייקא יש שפיר דגם בזה עדופי דגם בדין מרומה א"ל דו"ח ממש לכ"ע ולפי"ז יפה עשו התה"ד והב"ח והח"צ שלא החמירו בדוח"ק כ"כ אף שנראה כדין מרומה ולא הוצרכו רק דרישה קצת במאי דאפשר אלא דמפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה להקל ואיפכא י"ל דאפי' הריב"ש דס"ל דל"ב דו"ח ממש בד"מ היינו המם בעדי קידושין שלא לבטל עדותן מחמת זה אבל מ"מ י"ל דמודה באי' א"א שיש להחמיר שלא תנשא לכתחלה וכמו שהסברתי דעת הרמב"ם לענין ע"א בקטטה ואף הרמ"א שפוסק כהריב"ש בח"מ סי' ט"ו לענין דיני ממונות אין ללמוד מזה היתר בעדות אשה להתירה לעלמא ולכך כתב הדברים כאן בסי' י"ז וכ' דבעי' דו"ח ממש דהא מצינו שהרבה החמירו חז"ל באי' א"א יותר מבממון כמ"ש תוס' ב"מ כ' ע"כ ובבכורות לענין תחלת העדות וע' ברד"ך בית י"ז חדר י"א דוודאי אי' איא חמור טסי ואף דהקילו חז"ל משום עגונה היינו במקום דליכא חשש רמאות דוקא וכמ"ש הנמ"י סוף יבמות ובפרט בכה"ג ליש דייקא מאחר שיש חשש רמאות ולהרבה מחברים גם לטעמא דמלתא דפל"ג כו' צריך לסברא דדייקא כו' וא"כ אדרבא יש להחמיר בזה יותר כסי תומר האי' וי"ל דלכ"ע לא תנשא לכתחלה אלא דלפ"ז ממילא צריך להבין ההוא דתה"ד והב"ח הנ"ל למה לא החמירו בענין הדו"ח מאחר שנראה להם חשש רמאות.
ז אמנם מלשון הפוסקים הנ"ל משמע דלא חשבו נדון כזה בכלל דין מרומה כהאי דסנהדרין ושבועות והיינו משום דהתם ניכר הרמאות מתוך דברי התובע או העדים או כשיודפין בהן שהן רמאין והב"י כ' בשם הפו' דגם בהכחשת האשה חשוב כמרומה וצריך דו"ח וצ"ל אף דבכל דיני ממונות יש הכחשה בע"ד ז"ה דכ"כ יש סיוע מבע"ד חבירו משא"כ בכה"ג] חבל בהני עובדי לא הי' כה"ג רק מתוך סברא חיצונה שהי' הדבר לפלא בעיניהם איך אתרמי כזאת ולכן חשש שמא יש איזה רמאות וע"כ אמרו לחקור על הדבר הזה בעצמו אם אין האשה או העד רמאין ומריקום ופוחזים דמכח חשש סברות ואומדנות שהי' להם היו חוששין לזה ואפשר דבדיני ממונות ל"ח כלל בכה"ג ואינו בכלל דין מרומה רק מחמת חומר אי' א"א חששו גם בכה"ג לחקור במאי דאפשר ולראות אם יש בו רמאות דאם הי' נראה לדין מרומה ממש היו מסלקין א"ע לגמרי כדמשמע מתוך דברי התה"ד הנ"ל והגם שהבאתי דברי תוס' בסנהדרין דגם ספק דין מרומה צריך דו"ח היינו דוקא כשהספק נולד לנו מתוך עדות העדים עצמן משא"כ בכה"ג שאין שום חשש רמאות מחמת עדות העד בעצמו רק מסברא חיצונה אינו בכלל דין מרומה כנלענ"ד דיעות הפוסקים בזה.
ומעתה נבוא לנ"ד לענ"ד פשוט דמהני אומדנות המבוארים בהשאלה וודאי לא עדיפי מהאי דתה"ד והח"צ הנ"ל והי' נראה ג"כ לעשות כמעשיהם דהיינו לחקור אותן הב"ד שהיו הגובי העדות הנ"ל והאיש שהי' בקיץ העבר בק"ק גרו"ד לחפש אחר עדים ולהחמיר עליהם בתורת שבועה וחרם להודע בזה אם לא היו העדים שכירים או סתוים או מדומים וכה"ג למען נצא מחשש דין מרומה ואין מקום להחמיר בנ"ד מחמת שהיתה מהדרת אחר גט וגם שהי' מטורף ולמחשבי' כקטטה כב"ב ואף שהיו כאן ב' עדים הלא כתבתי דבקטטה בל"ב חשוב כדין מרומה וגם מאחר שלא העידו העדים לפני ב"ד קבוע הבקיאין היטב בכל העדות נהי דבעדות אשה לא איכפת לן דהא אפי' עד מפי עד ומפי כתבם כשר מ"מ היינו דוקא במקום דהאמינו ע"א אבל בקטטה בינו לבינה דע"א א"נ א"כ גם זה לא מהני אמנם באמת ז"א וכמבואר בספרי השו"ת דמחמת שמהדרת אחר גט לא חשוב כקטטה בל"ב וע' בנוב"י ונטע שעשועים סי' ס"ו דלמשקרות וודאי אין לחוש דמעולם לא נתפסו בשקר ומה"ט דמהדרת אחר גט אין לנו לומר שרוצה לאסור א"ע עליו וא"ל דמחמת שהי' מטורף יהי' איזה חשש ומחשבי' כקטטה דאין לנו להוסיף מדעתם כה"ג סיומא דמלת' אם יסכימו עמי הי' הדבר נכון לפני לעשות כן בנ"ד לחקור ולדרוש אותן הב"ד שקיבלו העדות הנ"ל ובפרט שה"ה מהו' מיכל הנ"ל הוא מוחזק ליר"ש מאוד וגם את האיש שהי' בגוו"ד לחפש אחר עדות ולהוציא מדבריהם איך נהי' הדבר הזה.
ומעתה אבא להשתעשע מעט בדברי הרבנים דק"ק גרוו"ד מ"ש הרב המאה"ג מהרי"א ני' דמדקאמר ודלמ' צרה היא ולא קאמר א' מה' נשים משמע דאינך ד' נשים נאמנים במסל"ת מטעמא דאמר ביבמות קי"ז דצערה דגופ' מסק' אדעת' טפי וסבר' זו נשארת למסקנא למ"ש הב"י דהרי"ף והרמב"ם פסקו להקל בחמותה הבאה לאח"ז עכ"ד הנה האומנם דבהג"ה למשנה למלך כ"כ בסוף דבריו מה"ט דלא קאמר שאר נשים די"ל דנאמנים במסל"ת יע"ש אבל הח"צ סי' צ"ה ד"ה ועוד כו' ובדרישת ארי סי"כ כתבו דאין ראי' מזה די"ל דהוצרך לומר צרה דוקא כפירש"י שם שמא נשא אשה במ"א ואנחנו לא ידענו אבל שאר הנשים הומ"ל בידוע שאין לה חמות כו' והוא נכון ולפע"ד דסברא דצער' דגופי' כו' אף דרש"י פי' כן בדף קי"ז צ"ל הא לקמן קי"ח אמרי' דר"ט ור"ע אשמעינן שלא לחלק כן וצ"ל דהיינו דייקא בשעת מעשה לא מחלקינן בזה יהי' השנאה ממה שיהי' אין להם שום נאמנות אבל כאן בדף קי"ז דהשנאה על העתיד לבא בזה הוא דמחלקינן דצערה דגופ' מסקא אדעתא קודם לכן.
אך מ"ש עוד הרב הנ"ל דס' גזלן כשר כאן ולכן מאחר שכבר הלכו אותן העדים ואין ידוע אם כשרים היו מהימני והביא ראי' מעבדים וודאי האמת ולא הוי צ"ל דבנ"ד חשיב ס' גזלן כלל וכמ"ש הרמ"א סעי' ה' והאריך בזה בשו"ת הב"ח סי' מ"ג ויעויי' בנוב"י ססי' מ"ז דאין לנו לחוש כלל שמא היו העדים פסולים אף שאינם ניכרים ולענין עבדים כ"כ ג"כ הח"מ סק"ט שכ' ואפשר כו' גרע מעבד אף שהוא ג"כ בחזקת כו' כלומר דעבד אינו רק בחזקת בעל עבירה ולא וודאי ע' באבני מלואים סי' מ"ב ס"ק י' דס"ל דחיישינן לעדים שאינם ניכרים שמא פסולי' הם וכ"כ בבית מאיר שם ובמרא' הפנים ולמ"ש גם כוונת הח"מ לזה אך מ"ש מעכ"ת כו' באמצע דבריו דס' גזלן אין פסולו מבורר מדאו' משמע דעכ"פ פסול הוא מדאו' לא ידעתי אנה מצא כן דאדרבא מדאו' לא נפסל שום אדם מספק ומה שרצה מעכ"ת לדמות למ"ש הט"ז דאין חכמים עושין נגד המבואר בהדיא בקרא להיפוך הנה אם הי' כן הי' אפשר לפרש הספרי דלא יקום ע"א באיש אבל קם הוא באשה אף דוודאי השו' הכתוב אשה לאיש בכל התורה מ"מ א"ש דהא וודאי דמדרבנן היא דכאן ע"א כמבואר בש"ס רק דלא תימא הא מבורר בקרא לא יקום כו' ואיך עשו חז"ל נגד המפורש בכתוב דלא מצינו כן ע"ז קאמר דאינו מבורר בקרא דהא נאמר רק באיש וי"ל דבאשה קם ואף דצד השו' הכתוב אשה לאיש כו' אין לחלק מ"מ עכ"פ אין זה מפורש בקרא ויוכלו לתקן וגם הי' נכון בזה לפרש דברי הרמב"ם ספי"ג דגירושין וה"ק מאחר שי"ל שלא הקפידה התורה כו' בכה"ג דלא חשוב מפורש בקרא יוכלו חכמים לתקן משום עגונה.
ומ"ש הרב הדיין החו"ב מוה' מרדכי ני' ליישב דברי הטור דסי' קכ"ז דבגט בלא זמן השתא הורגין אותה דהיינו מאחר שיש חשש רמאות צריך דוח"ק כדברים האלה ממש מצאתי בס' חי' טיב גיטין בגיטין י"ז בד"ה גזיי' לזמן כו' ע"ש באורך הנה אי איתא דגט בלי זמן נמי חשוב כדין מרומה ממילא אינו כשר גם בדעבד רק כשבאו ע"מ לפנינו ודרשו וחקרו אותן לא הוי שתק הטור מזה דנ"מ רבתא בזה והו"ל לפרש להדיא עד שיבאו ע"מ ונדרוש ונחקור אותם הגם שי"ל לדברינו לעיל דהטור ס"ל כתוס' דאותן העדים שאין בהם חשד אפי' דו"ח א"צ א"כ י"ל דהטור מיירי בע"מ שאינן ע"ח ואין חשש רמאות בהו ואפי' דו"ח א"צ רק שזה דוח"ק וכל כי האי לא הוי סתם הטור והנה גם בקצוה"ח רסי' ל' כ' כמ"ש מעכ"ת לענין הא דבגזיי' לזמן לפרש לשון רש"י דיבמות דקטלינן לה והיינו משום חסרון דו"ח אמנם בעיני הדברים קשים להולמן וכי העדאת עדים לפני הב"ד גורמין עיקר הגירושין דאף דעמ"כ או עח"כ העיקר הכורת הוא ראיית העדים וא"כ אף דשפיר כ' הנמ"י דצריך לומר אפקעינהו כו' משום דבלא דוח"ק אין הב"ד מאמינים את העדים כלל דחיישי' דמשקרי דהתורה לא נתנה להם נאמנות בא"א ולכן צריך הסבר' דאפקעינהו לענין כשבאין לפני הב"ד שמאמינ' אותם משום דאפי' שקר אומרים אפקעינהו כו' משא"כ לענין למקטלה מחמת זה שלא הי' דו"ח בעדים ז"א דהא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דלמא קושטא קאמרי דנתגרשה בפניהם אמנם באמת הדברים נכונים דהא רש"י סיים ביבמות דמוקמינן לה אח' א"א והיינו דהא בלא"ה הקשו תוס' בגיטין נוקי בח' א"א ותי' דהרי גרושה לפנינו והיינו דוקא אם עתה היא וודאי גרושה אבל אם גם עתה אנו מספקינן שמא לא נתגרשה ל"ש ח' גרושה לפניך וקטלינן לה מכח ח' א"א אלא דלפי סבר' זו בלא"ה א"ש דברי הטור ע"נ כמו שהארכתי בסוגי' דג' גיטין פסולין כמבואר בסמוך.
ומה שתמה על הנמ"י הנ"ל דכ' מטעם אפקעינהו כו' דא"כ מאי קאמר בגמ' אהני לשבוע דקמי' כו' דמאחר דלא הי' התם כל הז' חקירות דהא לא כ' בו רק שבוע כו' ומדאו' ל"מ רק משום אפקעינהו כו' א"כ גם אם זינתה בשבוע דקמי' א"א להורגה דלא היתה א"א כלל לא ידעתי למה הקשה דעדיפ' מיני' דהא אמר התם יומא גופי' מי ידעי' או מפניא כו' ואכ"ק מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו זמן דהא חסר בהחקירות איזו שעה וא"כ אם זינתה וגירשה אח"כ בסתמא בגט שיש בו זמן ג"כ א"א להורגה דבכל ענין צריך אפקעינהו ויעיי' כבית מאיר רס"י קכ"ז ובקצוה"ח סי' ל' סק"ב ומה שביאר עוד במשובב נתיבות וגם מ"ש הנמ"י שם דגם גבי שטר קידושין הטעם משום אפקעינהו כו' אינו מובן כלל.
ובמתני' דג' גיטין פסולין פירש"י ואע"ג דליכא ע"מ כשר כו' ומי' רבנן פסלינהו כו' המשך לשון רש"י נ"ל לפרש עפ"י הדקדוק למה לא פירש"י כטעמ' דתוס' דרבנן פסלינהו משום דהוי כאין בו זמן ועל התוס' הקשו ממ"נ אי נאמן בכת"י למפרע לא הועילו בתקנתן ואי א"נ למה פסלוהו הא א"י לחפות ובסוגיית הגמ' לעיל י"ח בהא דאהני דלכתחלה לא תנשא פירש"י ולא כתבו סופרי ועדי והטור כ' השתא דתקנו זמן כשיבא לחסות אינו יכול עד שיבאו ע"מ לפנינו ותמהו כולם פ"ד הא מדאורייתא הגט כשר ויכול לחפות דא"א להרגה מס' ונ"ל דפלוגת' יש בין רש"י ותוס' דרש"י ס"ל כאן דלר"מ א"צ כלל ע"מ ותוס' כתבו בכמה מקומות וכן הרא"ש דגם לר"מ בעי' ע"מ דאין דבשב"ע פמ"ג והנה צריך לבאר לשיטת התוס' דבלי ע"מ אינו גט כלל א"כ איך מצי לחפות כלל ממ"נ אם יהי' ע"מ נשאלה את פיהם מתי נתגרשה ואי ליכא ע"מ בלא"ה אינו גט כלל רק ז"א דבאמת לא תביא האשה הע"מ לפנינו רק תאמר שהלכו להם למדה"י אבל בשעת הגירושין הי' ע"ע ואף דא"צ להאמין לה מ"מ מחמת ספק א"א להורגה ועוד הא שיטת התוס' בדאיכ' ע"ח אמרינן מטעם חזקה דוודאי היו ע"מ מאחר שראינו לפנינו שהגט נעשה בהכשר ל"ח על פסול חיצוני כלל אמנם הא וודאי סברה פשוטה דמה דאמרינן חזקה שנעשה בהכשר שהי' ע"מ זה לא שייך רק אם באמת אין בגט פסול מתוכו אבל אם בעצם הגט יש איזה פסול אף שהוא רק פסול מדרבנן מ"מ עכ"פ ליכא חזקה שנעשה בהכשר ולכאו' לפי"ז מיושבין בפשיטות דברי הטור דבגט שאין בו זמן לא מצי לחפות השתא עד שיבואו ע"מ לפנינו היינו משום דמאחר דחז"ל פסלו גט שאין בו זמן ליכא חזקה שנעשה בהכשר וא"כ יש לנו לחוש שמא לא נתמסר בפני ע"מ וע"כ צריכה להביא ע"מ לפנינו וממילא ליכא חשש חיפו דהע"מ יעידו מהני עת נתגרשה אמנם לכאו' עדיין אינו נכון בזה דאף שהחכמים פסלו וליכא חזקה שנעשה בהכשר מ"מ ספיקא עדיין הוי וא"א להורגה מחמת ספק אמנם הדברים נכונים מאוד דהא תוס' הקשו שם איך חיישי' שיחפה על ב"א ותי' דהרי גרושה לפניך והנה הדבר פשוט דל"ש לומר הנ"ל רק אם השתא וודאי גרושה היא בלי שום ספק רק שמספקינן אלמפרע אהני חזקה דהשת' דלא נוקי אח' דמעיקרא בכה"ג אבל אם גם השתא אינו מבורר שהוא גרושה וודאי אנו צריכין לאוקמי אח' דמעיקר' בכל ענין ובפרט לענין הספק מתי נתגרשה וממיל' א"ש ע"נ דברי הטור דוודאי קודם שתיקנו חז"ל זמן לא הי' שום פסול בגט שאין בו זמן באופן דהשתא וודאי גרושה היא דח' שנעשה בהכשר אף בדליכא ע"מ סמכינן דוודאי הי' ע"מ א"א לאוקמי אח' א"א משא"כ השתא אחר שתקנו חז"ל ופסלו גט שאין בו זמן ממילא כשתרצה להנצל א"ע בגט שאין בו זמן שהוא פסול יאמרו לה הב"ד דלמא לא הי' ע"מ ואינו גט כלל דהא ליכא חזקה שנעשה בהכשר דהא פסולו מתוכו ומאחר שיש ספק גם השתא אם היא מגורשת ליכא ח' גרושה לפניך וממילא כשזינתה מוקמינן לה אח' א"א ושפיר כ' הטור דהורגין אותה עד שתביא ע"מ כנ"ל נכון וברור.
אמנם כ"ז לשיטת הפוסקים דגם לר"מ בעינן ע"מ ועוד דהטור כ' זה לפי האמת דקיי"ל ע"מ כרתי שפיר כ' דהשתא הורגין אותו מה"ט אבל לשיטת רש"י דלר"מ לא בעינן ע"מ כלל כמו שפי' כאן עדיין קשיא לי' המתני' דמאי משני אהני דלכתחל' לא תנשא דמאחר דל"ב כלל ע"מ א"כ וודאי השתא מגורשת היא בכ"ע וא"א לאוקמי אח' א"א ועדיין מצי לחפות ע"כ פירש"י דלא כתבו לי' סופרי דדייני וא"ש:
והנה כ"כ לענין כתב בכתב ידו תליא בהך פלוגתא דלשיטת הטור ולשיטת התוס' דגם לר"מ בעינן ע"מ וודאי הועילו חכמים בתקנתן השתא שפסלו גט שנכתב בכתב ידו דממילא תו לא מצי לחפות דמוקמינן בח' א"א מטעם הנ"ל אבל לשיטת רש"י דלר"מ ל"ב ע"מ וודאי לא שייך הך סברא וא"כ יקשה בכ' בכתב ידו מה הועילו בתקנתן וע"כ דכ' בכתב ידו באמת א"נ למפרע וא"כ למה פסלו כלל בכת"י ע"כ הוצרך רש"י לטעם אחר משום גזירה וא"ש דרש"י ותוס' לטעמיי' אזלי'.
וזהו כוונת והמשך לשון רש"י כאן דמאחר שהקדים דלר"מ ותנאי דמתני' ל"ב ע"מ כלל מדאורייתא א"כ יקשה לן למה פסלו כתב בכתב ידו דבשלמא אי אמרי' דבעי' ע"מ י"ל שפיר משום זמן דנאמן גם למפרע ומ"מ הועילו בתקנתן כנ"ל אבל מאחר דל"ב ע"מ א"כ ע"כ דא"נ למפרע דאל"כ מה הועילו בתקנתן וא"כ למה פסלו גט שכ' בכתב ידו ע"כ כתב פ"ז ומי' רבנן פסלינהו מטעם גזירה כנ"ל נכון ודו"ק.
עוד נ"ל ע"ד הטור הנ"ל באהע"ז סי' קכ"ז שכ' השתא דתקין חז"ל זמן אם תביא גט בלא זמן קטלינן לה עד דתביא ע"מ לפנינו מתי נתגרשה ותמהו ע"ז הא מספיק' לא קטלינן לה ובגמ' פריך על ג' גיטין פסולין מה הועילו בתקנתן ומשני אהני דלכתחלה לא תנשא ולא דקטלינן לה רק באמת תי' הגמ' צ"ב דמ"מ ניחוש לשמא יחפה ורש"י תי' דלא כתבו סופרים ולא חתמו עדים ועדיין צ"ב ובהא דגזיי' לזמן כו' דמשני לרמאי ל"ח הקשו תוס' אפירש"י דיבמות דפי' דאי מחקה קטלינן לה הא מבואר בסוגיין דלא קטלינן בכה"ג וגם יש לראות התם קאמר על האשה דמחקה לה וכאן אומר על הבעל גזיי' כו' ויהבי' כו' והנלענ"ד דהתם לעיל בד"ה משום ב"א פי' דלא יחפה עלי' כו' צ"ב מה חידשו התוס' בפי' זה ואח"כ כתבו הא דלא מוקמינן אח' א"א משום דגרושה לפניך ותמה הפנ"י הא בכל התורה אזלינן בתר ח' דמעיקר' וח' דהשתא הוי רק ריעותא ולא מהני עד ח' דמעיקר' רק בדאיכ' תרתי לריעותא ע"ש וכבר אמרתי ב' תי' ע"ז א' עפי"מ שהקשה הב"ש בסי' י"ט עמ"ש הרמב"ם בפ"א מהא"ב דסוקלין על החזקות ילפינן ממכה אביו ואמו דרחמנא אמר קטלי' מחמת חזקה שאביו הוא והקשה הנ"ל למה לא יליף הש"ס מזה דאזלינן בתר ח' ותי' בבתר היטב לפימ"ש תוס' שם דילפי' מנגעים אף היכא דאתרע חזקה וא"כ הו"מ למילף ממכה אביו דהתם בדליכא ריעות' ע"ש והנה הא דלא הק' הב"ש להיפוך למה לא יליף הרמב"ם מנגעים דיליף הגמ' והנה וזהו עוד עכצ"ל דדיני נפשות מטומאה וטהרה ואו"ה לא ילפי' ולכך צריך קרא אחרינ' ולפי"ז נשאר לנו לפ"ד הרמב"ם הנ"ל דלענין דיני נפשות דצריך למילף ממכה או"א לא מהני רק ח' דלא אתרע ובטו"ט ואו"ה אזלינן גם בתר ח' דאתרע דילפינן מנגעים וכן שמעתי בשם הגאון מלייפניק זצ"ל כמבואר בחי' לסוגי' דתרו"ח ע"ש ולפי"ז ממילא נכון מאוד דברי תוס' ונסתלק כל קושייתם וראיותם מדיני או"ה וטו"ט דוודאי כל שעתה נשתנה אתרע ח' דמעיקרא רק בכל התורה בטו"ט ודיני או"ה אזלי' בתר חזקה אף דאתרע אבל כאן לענין דיני נפשות דילפינן ממכה אביו ואמו בעי' דוקא חזקה דלא אתרע ומאחר דחזקת א"א אתרע עכ"פ דהרי גרושה לפניך אי אפשר להורגה דלא אזלינן בתר חזקה דאתרע לענין דיני נפשות ותי' הב' הוא דהנה הפנ"י בריש חולין תי' הקושיא איך סמכינן אשוחט הא אין ע"א נאמן נגד חזקה ותי' דהיינו דוקא בח' דלא אתרע משא"כ התם דחזקה אתרע דהרי שור שחוט לפניך כ"כ נ"ל כאן דהא נודע דבכ"מ דע"א נאמן גם קרוב נאמן וא"כ כאן כדמספקינן אימתי נתגרשה נאמן הבעל בתורת ע"א שכבר נתגרשה וא"ל דהוי נגד החזקה דהא החזקה אתרע דהרי גרושה לפניך וזהו כוונת התוס' שלא יחפה עלי' כו' כלומר שהבעל יאמר שכבר נתגרשה וא"ל הא איכא חזקת א"א וא"נ ע"ז שפיר תירצו דגרושה לפניך ואף שכתבתי במ"א דבר שב"ע אין ע"א נאמן אף בח' דאתרע היינו דוקא לענין להקל משא"כ להצילה ממיתה דעכ"פ ספק משוי ולפי"ז הוצרך לומר משום בת אחותו דאי הוא לא יחפה עלי' רק האשה לבד נוקי אותה בח' א"א ול"מ גרושה לפניך כנ"ל והפנ"י כ' דברי שלה מהני ג"כ וי"ל ג"כ בדרך הנ"ל מאחר דח' אתרע רק למ"ש הפנ"י דהיא קיבלה התראה לא ידעתי איך נסמך אברי שלה וע"כ כדברינו דסמכינן אדברי הבעל כנ"ל ובזה י"ל פירש"י ביבמות לענין מחקה לי' שתמהו התוס' שהוא נגד הגמ' דכאן ולהנ"ל א"ש בגיטין קאי על הבעל שיעשה כן בכדי לחפות והוא יעיד אח"כ שקודם הזנות נתגרשה לא מוקמינן בח' א"א דהח' אתרע כנ"ל ומהימן בתורת ע"א וע"כ הוצרך לתרץ לרמאי ל"ח דעפ"י עצת הבעל לא יהי' כן שעי"ז יתודע שהוא רמאי משא"כ התם דקאמר דהאשה מחקה לה והבעל לא יתערב בזה שלא נחשדוהו לרמאי שפיר פירש"י דקטלינן לה מחמת חזקת אשת איש.
אמנם עתה נלענ"ד בס"ד ליישב בדרך מרווח ונכון מאוד דהנה לכאורה מקום יש לחלק בזה בין מקו' שנמדד כו' וכדומה דילפינן מנגעים דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף במקום דנשתנה ועד עתה בחזקה קמייתא היתה אמנם כ"ז בחזקה שהוא מצד הטעם כההיא דמקו' ונגעים משא"כ בדבר דתליא ברצון וכעין שכ' הרמב"ן בסוגיא דסבלונות גבי רובא מסבלי דרובא דתליא ברצון לא חשוב כ"כ יש לנו לחלק בענין החזקות דדבר התלוי ברצון כגון גירושין וודאי כ"ז שלא גירשה כלל אמרינן חזקה גדולה כלא נעשה מעשה ולא גירשה והיינו חזקת א"א אבל כל שבאמת גירשה רק שאנו מסופקין על הזמן מתי גירשה ונאמר השתא הוא דאיגרשה מכח חזקה דמעיקרא י"ל לענין זה לא אהני חזקה דמעיקרא דלא דמי לנגעים כלל שהוא מצד הטבע אבל כאן ברצונו תליא ודלמא רצונו הי' לגרש קודם לכן ולא אהני ח' א"א לענין הזמן כנ"ל ויותר יש להבין בזה דהנה סברא דבידו וודאי מגרע לחזקה בכ"מ ואפי' סברא דהי' בידו כמ"ש בסמוך וא"כ מאחר שהי' בידו לגרש מעיקרא לא אהני החזקה שהוחזקה באי' א"א ואמרינן דלמא גירשה מקודם לכן וא"ש לשון התוס' דהנה לפי"ז יש חילוק בין אם הבעל טוען שכבר גירשה בין אם אין הבעל טוען כן וע"כ הקדימו תוס' דחששא דבת אחותו קאי אבעל שיחפה עלי' ויאמר שכבר גירשה ממילא לא אהני חזקת א"א למחשבי' כוודאי למקטלה דהא השתא גרושה לפניך ואמרי' מאחר שהי' בידו לגרש בכל עת אתרע ח' דמעיקרא ועכ"פ ספיקא הוי ולא קטלינן לה ובב"ב דף קל"ד אמרינן דדוקא להבא נאמן לומר גרשתי ולא למפרע וכ' תוס' שם דפשיטא הוא דאל"כ בנקל יחפה על ב"א וע"כ דא"נ למפרע כלומר אף שהי' בידו והיינו משום דהתם החזקת א"א הוא בתוקפה דהא אין כאן גט כלל ואמרינן שלא נשתנה ממה שהי' ולא נעשה המתיר כלל ודי לן אי אמרי' דמהימן להבא שבידו השתא לגרש משא"כ כאן שהיא גרושה לפניך שהגט בידה ובוודאי נעשה מעשה השינוי ממה שהי' רק דמסופקין מתי נעשה אמרי' בדבר שבידו ושברצונו תליא דלמא כבר גירשה כמו שאומר וספיקא הוי.
ועתה נבא לסוגיין דפריך נזי' לזמן כו' דקאי אבעל ואדלעיל קאי משום בת אחותו שהבעל יחפה עלי' ויעשה כל הצטדקאות להצילה ממיתה וגזיי' לזמן כו' וממילא לא קטלינן לה דיאמר הבעל כבר גירשה ומאחר שהי' בידו לגרשה והדבר ברצונו תליא לא מוקמינן אחזקה וכדמשני לרמאי לא חיישינן שלא יעשה הבעל כן רמאות כ"כ שיהי' ניכר לכל ולכן ביבמות לא פריך אבעל דהא ליכא למיחש על הבעל שיעשה כן רק עיקר הקושיא על האשה דלמא מחקה לי' כאשר הגט אצלה ע"ז משני שפיר דאי מחקה קטלינן לה דמוקמינן בח' א"א וא"ל גרושה לפניך דהוי ח' דהשתא נגד ח' דמעיקרא וא"ל משום דתליא ברצון ובידו דהא אנן עסקינן במעשה האשה שאין בידה לגרש ולא ברצונה תליא וא"כ שפיר מוקמינן אחזקה וקטלינן לה כנלענ"ד:
ועתה נבא ליישב דברי הטור וסוגיית הגמ' אהני דלכתחלה לא תנשא דלכאו' צריך להבין במה דאמרינן דברצונו תליא ובידו לגרש הא אמרינן בכ"מ מי יימר דמזדקק לי' בי דינא רק באמת אמרינן בקידושין בידו לגרשה והיינו משום דהא א"צ ישיבת ב"ד רק סופר ועדים שכותבין גט לאיש כו' ונותנין להם שכרן ובוודאי יכתבו ויחתמו הגט אם יבא הבעל לסופר ועדים שיכתבו לו גט בלי זמן בוודאי לא יכתבו ולא יחתמו דלא יעברו אתקנת חכמים ואף שיוכל להיות שימצא סופר ועדים דלא בקיאי כ"כ או ישמעו לו ויבאו בשכרן לעשות כן בזה וודאי לא שייך דהוי בידו וברצונו תליא דמי יימר שיזדמן לו סופר ועדים כ"כ וא"כ גט כזה לאו בידו וברצונו וא"כ מוקמינן לה בח' א"א ושפיר משני אהני דלכתחלה לא תנשא ולא יכתבו סופר ועדים ממילא אף אם יזדמן שיעשו כן קטלינן לה דאיכא ח' א"א ולא מהני מה דגרושה לפניך נגד חזקה דמעיקרא דהא גט כזה לאו בידו וברצונו כלל (ולכאו' יש לסתור דמ"מ עכ"פ הוי בידו בגט גמור בזמן רק אנו צריכין הסברא דהשתא גרושה בגט זה וגט זה אינו בידו וברצונו וא"ש).