אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן כה
יום ב' א' דחנוכה יבא משיח צדקינו לפ"ק לכבוד מר אחי הרב הגאון וכו' מוה' חיים בצלאל ני' אבדק"ק טאשנאד והגליל.
גיה"ק ע"י בנו היקר הרבני המופלג מוה' יעקב ני' לנכון הגיעני אשר בו שבעתי שמחות מח"ת לאמיתה של תורה אך במה שתמה מר אחי ני' על החוות דעת בתירוצו על הקושיא משוחט בשבת דהא דאי עביד לא מהני היינו דוקא באפשר לתקן האיסור דהא מדברי רבא עצמו לא משמע כן דהא אמר דלקי וא"כ בכל ענין עשה איסור עכ"פ וא"כ גם בשחיטה אף דאיסור איכא בכל ענין נימא דלא מהני הנה כדברי החוות דעת הנ"ל כבר נאמר בספר שער המלך פ"ג מה' גירושין הל' י"ט ושכ"כ המהרי"ט בסי' ס"ח ומהרי"ק ומובא באחרונים ומסתמא פירשו דברי רבא דאף דלקי מחמת מחשבתו הרעה בשעת מעשה דלאיסור' נתכוין מ"מ הועיל לן דלא מהני שנתבטל מחשבתו הרעה ואין האיסו' בעולם והנה לכאור' הי' מקום לחלק בענין אי עביד לא מהני עפימ"ש תוס' ביבמות פ"ג ע"ב אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בזה"ל דבדבר התלוי במחשבה היא דאמר הכי כו' כלומר דבכה"ג היא דאמרי' דהמחשבה לא הועיל לאסור דמסלקינן מחשבתו כ"כ הי' אפשר להסביר גם לענין אי עביד לא מהני דהיינו במידי דבעי כונה כהקדש וגט וכה"ג דבלא כוונה ומחשבה מי חדת לזה לאו מידי היא משא"כ בשחיטת חולין דא"צ כוונה דמעשה לבד נמי מתיר לא שייך הסברא דלא מהני ובאמת קצת כעין זה כ' ג"כ תוס' בתמורה לענין צורם אוזן בכור רק שכתבו לחלק בין מידי דממילא מהני אבל לפי לשון תוס' ביבמות הנ"ל א"ש היטב מהשוחט בשבת ואולי גם המהרי"ט והשער המלך כך כוונתם בתירוצם הנ"ל וא"ש:
ומ"ש לענין שופר של עולה דג"כ אמרינן אי עביד לא מהני וזהו כוונת הרשב"א הנה הרשב"א הביא סברא בשם הרמב"ן בזה ביבמות דף ק"ג ועי' חתם סופר בחי' סוכה בסוגיא דמצוה הבא בעבירה. ובריש חגיגה בפ' הקהל טף למה בא כו' ופרט אנשים ללמוד היינו קשות ונשים לשמוע היינו רכות דברי' מוסר ואגדה כמ"ש כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כפירש"י וכבר אמרתי דעיקר הקושי' מטף למה בא היינו שיוכלו ללמוד בביתם בשלמא בגדולים מקבל שכר גם על ההליכה דהא אפי' הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו והנה לענין תלמוד תורה וודאי הוי הדין כן ונסתפקתי בשאר מצות אם מקבל שכר על ההכנה לבד בודאי כשגמר המעשה אח"כ מקבל שכר גם על ההכנה דהא נאמר והי' עקב תשמעון שאדם דש בעקביו וגם כמ"ש במס' מכות הנטפל למצוה הוי שכר כעושה המצוה אבל בכה"ג דהולך ואינו עושה אם הוי הדין כן בשאר מצות כשהכין למצוה ולא עשה מצוה אם מקבל שכר ונלענ"ד דזה תליא בפלוגתת ר' יודא ורבא בסוגיין הנ"ל שכבר תמהו המפורשים להבין טעמי' דר' יודא דהא שפיר הקשה רבא כי תקע באיסורא תקע והנה הר"ן פי' הסוגיא ליישב קו' תוס' דר' יודא אר' יודא מהא דבסמוך בשופר של עכו"ם דאמר ר' יודא דאם תקע יצא ותי' דבאמת רבא משני ומגי' דברי ר' יודא ע"ש וצריך להבין לפי"ז א"כ ל"ל תרתי דינא דר' יודא בעולה ובשלמים מאחר דחד דינא לתרוויי' ובשלמא למאי דקאמר בתרוויי' לא יצא י"ל דהומ"ל ס"ד בעולה דשייך בי' מעילה דחמור דהא רבי ס"ל דהזיד במעילה במיתה קמ"ל גם בקדשים קלים אבל למסקנא דיצא קשה ל"ל תרתי נ"ל דראיתי מקשים ליתי עשה ולדחי לא תעשה ותירצו בדאפשר בשופר אחר עי' בספר טעם המלך ולפ"ז בדאי אפשר בשופר אחר באמת יצא ובזה יש חילוק בין עולה לשלמים דלכאורה אף דאין לו שופר אחר ימתין מעט עד שיזרוק הדם ואז יהי' מותר לגמרי אף שתלשה מחיים דהא אח"כ עור וקרניים חולין הוי בשלמא בעולה י"ל דאי אפשר לומר שישחטנו בו ביום דהא יו"ט הוא ואסור להקריב עולת נדבה ביו"ט אבל בשלמים ימתין עד אחר השחיטה והזריקה ויתקע בו לכן קמ"ל דאפי' בשלמים יצא משום דבאמת טעמא אחרינא הוי דמצות לאו ליהנות ניתנו והרמב"ם הביא רק עולה אף דאיכא רבותא גם בשלמים כנ"ל היינו אי לא הוי ידעי' הטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל הרמב"ם פי' להדיא הטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו הוי יותר רבותא עולה דאית בה מעילה ובפרט דהרמב"ם בא לסלק חשש מעילה כשמכוין לשיר וכמו שנתכוונתי עם הטעם המלך שם בכוונת דברי הרמב"ם ולכן נקט עולה וקמ"ל דאין בקול דין מעילה רק לכתחלה איסור איכא:
והנה לפ"ד הר"ן אין צריך ליתן טעם לדר' יודא אחרי דמסיק רבא דלא אמר כן ר' יודא מעולם אבל אי נאמר כמ"ש התוס' דרבא חולק אדר' יודא צריך ליתן טעם אדר"י ולהנ"ל א"ש ר' יודא ס"ל ההכנה להמצוה במה שעושה ציצית וכ"כ במה שעושה השופר ומכינו לתקוע בו בר"ה נמי מקבל שכר אף שלא עשה המצוה אח"כ ורבא ס"ל דדוקא כשעשה המצוה אח"כ מקבל שכר מתחלת ההכנה עד שגומר המצוה אבל ההכנה לבד לאו מצוה הוא ולכן לר"י אף קודם התקיעה נהנה ומחשב מעיל' לפי סברתו דמצות ליהנות ניתנו.
והנה הקשו תוס' סתירת ר' יודא מדבסמוך דמבואר דסובר ר"י מצות לאו ליהנות ניתנו עוד הקשו דלמה לא מחלק ר"י בעולה גופי' בין שוגג למזיד ונלענ"ד דהנה השאגת ארי' כ' דטעמי' דר"י ורבא דס"ל דבתקע באיסור' לא יצא דלכאורה למה לא יצא ארבעים בכתפי' וכשר וע"כ דס"ל מצוה הבא בעביר' לא יצא והקשה בחתם סופר בסוכה דהא כ' תוס' בגיטין נ"ה דר' יודא לא ס"ל מצוה הבא בעבירה וא"כ מ"ט דלא יצא בשלמים וגם מ"פ רבא ומ"ט והביא דברי הרשב"א ביבמות דף ק"ג בשם הרמב"ן דמוטב לנו לומר שלא יצא בכדי שלא יעשה איסורא וגם זה אינו מובן כ"כ ולכאורה אפשר לומר דהכל חד טעמא דהנה בנוב"י מ"ת חלק א"ח סי' קל"ד רצה לומר דלא שייך מצוה הבאה בעבירה רק בדאפשר למיהדר כאשר נאמר דלא יצא לא יהי' עביר' כלל כגון דגזל דאיתא בהשבה ואפי' כשכבר הקריב' יוצא בדמים כמ"ש תוס' במכות ואחיו הג' מהר"ש בסי' שאח"ז חלק עליו דהא מ"מ איסורא דגזל עבר אף דלא לקי וכ"ש בכה"ג דא"א למיהדר בעינו ולפ"ז י"ל דר' יודא באמת ס"ל כסברת הנוב"י הנ"ל דלא שייך מצוה הבאה בעבירה רק בדאפשר למיהדר ומה"ט ס"ל דנאמנת בגזל לא שייך מצוה הבאה בעבירה ולכן פליג התם בגיטין משא"כ כאן והיינו ממש דברי הרשב"א והרמב"ן הנ"ל מאחר דאפשר למיהדר כדנימא דלא יצא הוי מצוה הבאה בעבירה ובאמת לא יצא וא"כ הכל חד טעמא כנלענ"ד רק דלכאורה גוף הסברא צ"ב מאחר דנאמר דר' יודא ס"ל קצת מצוה הבאה בעבירה ובגזל לא שייך מצוה הבא בעבירה אכתי קשה מנ"ל דינא דמצוה הבאה בעבירה דילפי' בסוכה מקרא דוהבאתם גזל כו' ושונא גזל בעולה מוכח דומיא דפסח דלא יצא דהוי כמום אבל לר' יודא דלא ס"ל דגזל לא יצא משום מצוה הבאה בעבירה בכה"ג דהא אחר שהקריבה אי אפשר למיהדר מנ"ל האי דינא כלל דמצוה הבאה בעבירה לא יצא וע"כ כוונת הרשב"א והרמב"ן דמכח סברא ס"ל לר' יודא בכה"ג דאפשר למיהדר עובדא אמרי' לא יצא והא מלתא טעמא בעי וכי בדידן תליא מלתא במה שנאמר דלא יצא לא יהי' הנאה דהא מ"מ יצא והוי הנאה ממילא.
וע"כ נלענ"ד עפ"י הדין שכ' רבינו יונה והכי קיי"ל דגם למ"ד מצות א"צ כונה מ"מ במכוין בפירוש שלא לצאת לאו מלתא הוא ולא יצא לכ"ע ועוד כתבו תוס' בגיטין ע"ה ובקידושין נ' בענין תנאי כפול דג' ענינים יש ובדבר הגלוי לכל אפי' גילוי דעת א"צ והוי כאלו התנה בפי' בתנאי גמור ועוד צריך להקדים מ"ש תוס' בריש נדה גבי הבודק את החביות דס"ל באמת יין וחומץ מין אחד רק התם במכוין לפרוש מיין והכ"מ כ' להסביר הסברא דבסבר שהוא חומץ ונמצא יין דס"ל תרומתו תרומה היינו משום בכל ענין מוקמינן בחזקת כשרות דאמדי' דעתי' שוודאי לא הי' רוצה בכך לתרום מן החומץ על היין דמצוה לתרום מן היפה.
ולפ"ז א"ש סברת הרמב"ן והרשב"א ומובן ע"ל דהא חזינן דמחמת חזקת כשרות הוי כוודאי כ"כ אמרי' בהאי תוקע דוודאי אילו הי' יודע כי איסור הנאה היא ואיסורא קעבד לא הי' עשה סניגורו קטיגורו וא"כ מאחר דהוי כוודאי א"צ להתנות בהדיא והוי כאלו התנה בתנאי גמור שאם הוא איסור הנאה לא יצא י"ח ובמתנה בתנאי להדיא בכה"ג לכ"ע לא יצא ולכך שפיר אמרי' מאחר דאפשר לנו לומר מחמת האי סברא דלא יצא הוי דינא הכא ודו"ק אמנם כ"ז בכה"ג דהכא דמיירי בשוגג שייך אומדן דעת כנ"ל אבל אם ידע תחלה שהוא של איסור הנאה ומ"מ תקע בו במזיד לא שייך הך סברא כלל ובכה"ג אף דאיסורא עביד ונענש עליו מ"מ ידי המצוה יצא כקושית החתם סופר הנ"ל אליבא דר' יודא דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה וא"ש קושית תוס' בהא דלא אמר דבמזיד גם בעולה לא יצא דאדרבא במזיד אפי' בשלמים יצא והנה כאן במימרא קמייתא דר' יודא דמיירי לענין מעילה וודאי היינו בשוגג דהא לענין מעילה אתשל הך דינא משא"כ הך דינא דשופר של עכו"ם וודאי יש לאוקמי במזיד דסתמא הכי מיירי דאמר לא יתקע ואם תקע שעבר ע"ז יצא כנ"ל:
נחזור להנ"ל דבהא כ"ע מודי אף דשארי מצות לא מקבל שכר אההכנה בפני עצמו כשלא עשה המצוה משא"כ בתלמוד תורה דהולך ואינו עושה נמי שכר הליכה בידו והחילוק בין ת"ת לשאר מצות היינו כמ"ש נר מצוה ותורה אור ועי' בשל"ה והחילוק דאור הוא העיקר והנר הוא הכנה לקבל האור או נר מאיר קצת ואור העצמיי מאיר בכל מקום והיינו דהמצות מביאם האדם להשגות עליונות והתורה ביותר עיקרי ההשגות ואמרי' בגמ' דנחלקו איזה גדול ונמנו דת"ת גדול שמביא לידי מעשה ולכאורה אינו מובן א"כ מעשה גדול שהוא התכלית ולא קשה מידי דמצות ת"ת הוי מצוה כמ"ש אאמו"ר זצ"ל על מה שכתיב וצדקה תהי' לנו כו' וגם מעלה נוספת שמביא לידי מעשה משא"כ המעשה אין לה רק ממלה אחת שהוא מצוה בעצם ולכן ת"ת גדול שיש לו ב' מעלות כנ"ל.
ואשר תמה מר אחי ני' ע"ד הרמב"ם בפ"כ מהא"ב הי"ג דאמר כהן אני ונשא פסולה או נטמא לוקה מדברי עצמו בסוף פ"א מה' א"ב דבאמרה מקודשת אני וזינתה נהרגת דא"ל דבכהן מיירי בהוחזק דהא כיון דאינו נאמן אפי' לקרא לתורה ראשון א"כ לא נתקבלו דבריו כלל ובמה אתחזק עכ"ד והנה לכאורה חילוק רב ביניהם מדינא דלענין קידושין אין עד אחד נאמן נגד חזקת פנוי' וגם הוי דבר שבערוה כ"כ אין הבעל דין מהימן רק מחמת שווי' אנפשא חתיכה דאיסורא ולכן אינה נהרגת משא"כ בכהן דליכא חזקה שאינו כהן רק רוב איכא דרוב אינם כהנים וכבר כ' הפנ"י בקידושין דף ס"ג ע"ב ד"ה אמר רב כו' דעד אחד נאמן נגד הרוב אי משום דהוי כחזקה דאתרע וי"א דהוי רק כמברר המיעוט מן הרוב וא"כ מאחר דעד אחד מדינא נאמן גם הבעל דין מהימן מד"ת וע"כ הא דאינו נאמן באומר כהן אני אפי' לקרות בתורה ראשון חומרא דרבנן היא מחמת מעלת יחוסי כהונה ומאחר דעכ"פ מדאורייתא מהימן לכך אם נטמא אח"כ לוקה כן הי' נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם אמנם הפנ"י עצמו חברי' לגזיזי' דבכתובות דף כ"ו ע"ב במתני' דוכן ב' אנשים כ' ליישב דברי הרמב"ם דפ' אין עד אחד נאמן לתרומה דאורייתא מקו' הר"ן הא בכה"ג עד אחד נאמן באיסורין ותי' דס"ל להרמב"ם דאינו נאמן נגד רוב ע"ש וחידוש שלא הזכיר מדברי עצמו בקידושין הנ"ל וע"כ הנכון כמ"ש המל"מ שם בפ' כ' מה' א"ב דכאן מיירי בהוחזק תחלה ומה שתמה מר אחי ני' במה הוחזק י"ל מ"מ החזיק עצמו שלשים יום בשם כהן והוחזק כה"ג הוי חזקה לענין מה דהא עיקר חזקת ל' יום שכ' הרמב"ם בפ' א' מה' א"ב יליף לה מב"ב דף קס"ז ע"ב לענין כל שהוחזק בשמו ל' יום אין חוששין וא"כ מבואר דהוחזק בשם ל' יום מלתא הוי והוי חזקה כנ"ל: