אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן ח
לכבוד י"נ הרב המאוה"ג וכו' מוה' אברהם גלאזנער ני' אבדק"ק קלויזענבורג.
בענין האי עובדא במעשה שטותים של אשה אחת שבאו להתגרש כעת והרופ' העיד שאין בה שגעון רק מחמת איזה חולי פנימיות נחלש דעתה וכבר הורה אותנו אדמ"ו בחתם סופר בכמה מקומות דאין בדברי הרופא המעיד על גוף פרטי ממש שאומר רק בדדמי מלבד שאינו בר נאמנות אמנם בענין דברי שטותים שרואים ממנה עתה שאינה עוסקת בשום דבר מצרכי הבית ומקיימת מ"ש הבטלה מביא לידי שיעמום והולכת כל היום יחף ובשום אופן אינה רוצה לנעול מנעלים אפי' להדלקת נר ש"ק רק יושבת בפישוט רגלים נגד מדורת התנור בית החורף ופני' זועפים בכל עת כחולי מרה שחורה ר"ל וזה ג' שנים עוד קודם החתונה היתה מטורפת ויוצאת יחידי בלילה אבל עתה אינה עושית מעשים מכוערים ושגעונות רק הנ"ל:
והנה בהנך ג' או ד' סימני שוטה דריש חגיגה כ' הב"י בח"מ סי' ל"ה והש"ך בי"ד סי' א' ס"ק כ"ג דדוקא כשעושה כן בתמידות שדרכו בכך וע"כ שדעתו משובשת תמיד ואולי הכונה דאל"כ דיינינן לי' לעתים חלים וכו' והרמב"ם ס"ל דהני סימנים דתוספתא דריש חגיגה הנ"ל לדוגמא נאמרו והה"ד שארי סימני שטותים מובהקין ופסק כן המחבר בח"מ סי' ל"ה שם אבל בי"ד סי' א' הנ"ל לא הביא רק הנך ד' סימנים דוקא ולכאו' נראה שדבריו סותרין שוב מצאתי שהעיר ע"ז בב"ש סי' קכ"א סק"ט ונדחק יעו"ש ולענ"ד דהמחבר ס"ל להכריע בזה דכבר כ' המהרי"ט חא"ע סי' ס"ז בענין דברי הרמב"ם שפוסל הפתאים ביותר דהיינו דוקא לענין עדות שבאין להעיד על מעשה העבר דצריך הבחנה ביותר משא"כ לשארי ענינים ולענ"ד להוסיף על דבריו דלכאורה צריך להבין בהך דחגיגה דקאמר איזה שוטה ופירש"י שפטור ממצות ומן העונש ואין קנינו קנין וכו' דאי נתחזק בסימנים אלו בחזקת שוטה היא וקשה גם אי לא נתחזק מ"מ יהי' כספק שוטה ובשלמא לענין חיוב מצות י"ל דחייב מספק עד שמוחזק בחזקת שוטה אבל לענין עונשין למה יענש מספק ולק"מ דכל זמן שלא הוחזק לשוטה בחזקת פקח הוא כאשר הי' תחלה והתם בסמוך דקאמר אימר גנדאפס אחזי וכו' אין הכונה דספיקא הוא רק כעין שכ' הרשב"א גבי הנך אימר דספק דרוסה ואימר שגרונא דהוי כוודאי להקל כ"כ הכונה בהנך אימר דחגיגה בענין דהיינו דמוקמינן לי' בחזקת פקח כדמעיקרא ולכאורה קשה מדברי הרמב"ם והש"ע ה' גיטין סי' קכ"א לענין שיכור דספיקו להחמיר ולא מוקמינן אחזקת פקחות דז"א כמ"ש הרשב"א ביבמות דבהתחיל במעשה לבטל החזקה ולא מוקמינן אחזקה משא"כ בסתם שוטה דהיינו שנטרפה דעתו שפיר י"ל ח' פקחות ובזה י"ל דעת הרמב"ם לענין הסתאים ביותר אף דלית להו סימני שוטה מ"מ ספיקא הוא ובהנהו ליכא חזקה דהא מיירי שמעולם המה כן משנולד וכמ"ש השמלה חדשה ושארי המפורשים דזהו ענין הפתאים וא"כ מעולם לא הי' להו חזקת פקחין (ומ"ש החתם סופר למה לא כ' הרמב"ם יראה לי וכו' לא הבנתי דהא לא מדעתו הוציא כן כמ"ש הפוסקים שדין זה נאמר בתשובת הרי"ף והעיטור ומסתמא קבלה הי' בידם).
ועדיין יש לחקור בזה דאף דפתי מלידה ליכא ח' עצמיית מ"מ רוב דעלמ' איכא שאינם שוטים רק למ"ש התבואת שור בסי' כ"ט ע"ד הרמ"א בסי' נ' דהרוב לא מהני מאחר שע"כ לא הוי מרוב' דעלמ' כעין רוב הנשאת בתולה יש לה קול יעו"ש כ"כ כאן יצא מרובא דעלמ' שאינם פתאים אמנם החוות דעת בסי' נ' תמה על דברי התבואת שור הנ"ל ומסיק דיש תרי רובא וכו' כ"כ נימא מ"מ ניזל בתר רובא דעלמ' דלאו שוטים ממש הם אמנם הא וודאי י"ל אף דאיכא רוב מ"מ לא חשוב רוב גמור דהא איכא ריעות' וכעין חזקה דאתרע דלא אלים כ"כ כשאר חזקה כ"כ בכאן לא אלים כשאר חזקה דאתי מכח רובא דאלים ביותר כמ"ש מהרי"ט וכאן אתרע הרוב עכ"פ כנלענ"ד וא"כ ממילא יש חילוק בעינן הפתאים בין לענין עדות דבאו להוציא ממון לא מהני דלא שייך חזקה מעליא כ"כ ואין מוציאין ממון מספיק' משא"כ לענין שחיט' דכאן החזקה דאבר מן החי נמי אתרע דשור שחוט לפניך כעין דברי הפנ"י ריש חולין ואף למ"ד דמחזיקין וכו' מ"מ לא אלים כשאר חזקות ולכן לא נאמרו כאן דיני הפתאים כנ"ל וממילא גם לענין הך דינא כשלא הוחזק בהני ג' או ד' סימני שוטה רק בשארי דברי שטותים לענין עדות הכריע המחבר לפסוק כהרמב"ם אף דהי' לו חזקת פקחים לא סמכינן אעדות להוציאה ממון מחזקתו דאתרע טובא חזקתו וגם רובא דעלמ' משא"כ כאן לענין שחיטה דהחזקה לא אלימ' כ"כ לא ס"ל להב"י לחוש לזה בספיק' וס"ל דוקא ד' דברים דמפורשים בגמ' ושלא לאסור מספק אדרב' סמכינן אחזקה וגם ארוב' אף דאתרע כנ"ל.
והנה לפי"ז לענין גיטין דוודאי מוציא מחזקת אשת איש י"ל דלכ"ע אין חילוק בין הנך ד' סי' שוטה לשאר סימנים ומה"ט בש"ע בסי' קכ"א לא מייתו שום סימן מסי' שוטה וכ"מ בכל דיני הש"ע שם והיינו מטעם הנ"ל דבגט יש להחמיר שלא להוצי' מחזקת אשת איש אפי' בס' שוטה וא"צ דוקא הנך סימנים ולא סמכינן אחזקת פקחות וארוב' דעלמ' דאתרע לענין להוציא מחזקת אשת איש.
עתה נחזי בנ"ד האי אתתא שזה שגעונה לילך יחף דוקא אף דלא דמי למקרע כסותו דפי' הרמב"ם הולך ערום מ"מ מעניני שגעונות היא וגם מועט דיבורה ועסקה וכדומה ענינים שמורים שיצאה מגדר בר דעת ואנו מה כחינו לשקול בפלס הני ענינים של הרמב"ם הנ"ל דאפי' אינם הנך ד' דברים מ"מ שוטה חשוב ועכ"פ לדברינו ספק שוטה משוי לי' דיש להחמיר לענין גט כנ"ל:
אלא דבזה וודאי יש לחלק בין אשה לאיש דהא החרש אינו מוצי' וחרשת יוצאת בגט ובחתם סופר סי' ב' תמה בענין חרש דדומה לשוטה והא ל"ל הנך סימנים ובאמת הוא בקבלה כמ"ש הגאון ועיי' פירש"י בריש חגיגה דהכי קים להו דחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו בר דעת גם הקשה אי תנא חרש ל"ל שוטה וכתב לחלק הענינים ולפי ענ"ד גם להוסיף על דברי קדשו דדעת מתפרש בב' ענינים או קודם מעשה מחשב מה לעשות או מה שלא לעשות וזהו עיקר הבחירה כן על הדעת טוב ורע ומטעם זה נענש על המזיד על אשר הזיד ובמחשבה תחלה עלה וכ"כ חייב קרבן בשוגג וגלות כמ"ש הרמב"ם בה' שגגות על שהוא בר דעת והי' אפשר להזהר תחלה ולא שם אל לבו ומי שאינו בר דעת פטור דעושה בלי מחשבה תחלה וזה ענין החרש שאין לו דעת ומחשבה ולכן אין לו רצון מה לעשות ומה למנוע אבל בשעת המעשה שנזדמן אצלו יודע ומכיר בטוב מה הוא עושה דאינו שוטה גמור ולענין השוטה הוא בהיפוך ממש שיש לו מחשבה תחלה מה לעשות לפי דעת שגעון שלו אבל הוא עושה בהיפך מהראוי ואין רוצים לשמוע להפקחים שחושבים בדעתם השגעון שכן דוקא ראוי לעשות וממילא אין פנין חרש ושוטה במשקל אחד כנ"ל.
והנה בחרשת אמרינן בגמ' דהוי גט דגם שוטה הו"ל להיות מגורשת מידי דהוי אפקחת בע"כ מבואר הפשוטו דכל שבפקחת הוי בע"כ מהני גם בחרש מדאורייתא ולכאורה קשה למ"ש הרמב"ם דגיטין וקידושין הם בהיפוך זה מזה דהיינו בגט מעושה בדידי' פסול ובאשה כשר ובקידושין בע"כ באיש כשר ובאשה לא מהני וא"כ קשה אמתני' דחרש שנשא פקחות דאמרינן כשם שכנס ברמיזה דמאחר דלענין קידושין מהני בע"כ של הבעל ממילא הוי מדינא קידושי חרש קידושין והגט לא מועיל מד"ת דהא בעינן דעתו דוקא א"כ למה כשם שכנס ברמיזה כך מוצא הא י"ל דהקידושין מועילים מדאוריית' והגט אינו מועיל מידי.
תו קשה לי בסיפא נשתטה לא יוציא עולמית דהא קיי"ל בנולדו בו מומין שאין יכולה לדור עמו כופין אותו להוציא ובוודאי אין לך מום גדול מזה שנשתטה דאין אדם דר כו' וא"כ מאחר שהדין נותן לכופו למה צריך שיהי' בר דעת לענין הגירושין הא בהא תליא ולמה לא יוצא אמנם באמת לא קשה מידי דחילוק גדול יש בין אשה המתגרשת בע"כ דהיינו בע"כ ממש ובבעל אף במקום שכופין אותו להוציא מדמי בערכין לקרבנות דצ"ל לרצונו דהיינו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וממילא בשוטה לא שייך הך כפי' שיאמר רוצה אני דאין לו רצון כלל ובזה א"ש ג"כ בריש' דהא כ' הראב"ד בריש פ"ד מה' אישות דגם הבעל שכפו אותו לקידושין צ"ל רוצה אני דמה"ט קידושי אחרת לא מהני מדאוריית' דלא שייך שיאמר רוצה אני דאין לו רצון ובשיטת המ"מ שם ודעימי' החולקין על הראב"ד בזה צל"ע טובא מהך מתניתין למה חרש שנשא פקחות כשם שכנס כו' וצ"ע.
והנה בד"מ סי' קי"ט כ' דחרשת גם בזה"ז כופין אותה להוציא דבכלל שוטה היא והוי כנולד בה מומין יעו"ש ובזה י"ל סי' הפלוגת' דר' יוחנן ב"ג דאמר כשם שחרשת יוצאה כו' כן האיש שנתחרש דהיינו מטעם הנ"ל דחרשת יוצאת דדמי לפקחת בע"כ וא"כ גם בנתחרש הוא כשנולד בו מום זה וודאי הוא ראוי מדינ' לכופו להוציאה וא"צ דעתו ודמי לדיני דחרשת ע"ז השיבו רבנן אינו דומה כו' לרצונו כו' היינו ממש כמו שאמרנו דאשה א"צ אפי' לרצונה כלומר במה שכופין אותה אין צריכה שתאמר רוצה אני כלל דזה נכלל בלשון לרצונו כמתניתין דעירוכין הנ"ל.
אבל האיש אף דכופין אותו מ"מ בעינן לרצונו שיאמר רוצה אני כנ"ל וחרש אין לו רצון ודעת כנ"ל.
והנה בנשתטית יש ג' סברות דלא תצא ב' מדאוריית' שאינה יודעת לשמור את גיטה משלחה וחוזרת ופירש"י שכן דרך השוטים שאין להם בושה ג' מדרבנן שאינה יכולה לשמור עצמה ובכל הני מקרי שוטה ונראה מבואר דהנך הם נגד ג' וד' סימני שוטה ממש מאבד מה שנותנים לו היינו שאינה יודעת לשמור גיטה משלחה וחוזרת בלי בושה היינו כי האי דמקרע כסותו הולך ערום שכ' הרמב"ם שאין לשוטה בושת (וע"ד אגדה אמרתי בהא דאין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות דהיינו שנסתלק הבושה ממנו ולהיפוך נאמר יראתי על פניכם זה הבושה וכו' לא במהרה הוא חוטא והיינו כמ"ש בחובת הלבבות שמצד הבושה איך תמרה אדוניך והוא עומד נגדך והיינו רוח שטות בלי בושה) ג' שאינה משמרת עצמה היינו כעין האי שיוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות ובחרשת ליכא הנך ג' ולכך מתגרש' והיינו כנ"ל דאף דלא בר דעת הויא היינו בלי רצון ובחירה תחלה קודם מעשה והא לא בעינן רצונה כלל.
ולפ"ז במקום שאין אחד מהד' סימנים דשוטה י"ל דמודה כ"ע דגם שוטה מתגרשת ולא גרעה מחרשת וכ"ש בגזרה דאינה יכולה לשמור עצמה דהוי מדרבנן לא שייך זו לא"א כנ"ל דיש להתיר בספיק' רק מאן ספון וכו' בדבר שגדולי עולם לא עמדו על הדבר וכמ"ש אדמו"ר הגאון הקדוש זצ"ל בחתם סופר סי' ב' שאי אפשר להצטרף בזה מי שאינו בפנים כי בכ"ז אין לדיין רק מה שעיניו רואות דוקא בהרבה חקירות בדרישות ובחינה יפה וע"ז צריך להתפלל לעת מצוא שלא להכשל בדבר הלכה ח"ו השי"ת יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד ידי"נ.