אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק יו"ד · סימן קנח
החיים והשלום לאהובי ידידי הרב החריף מוה' משה שטערין נ"י רב ומורה בדראגמירעשט.
הגיעני שאלתו ע"ד אשה שיש לה ווסת קבוע וראתה וטבלה ואח"ז בליל ג' לטבילה היתה עם בעלה וקודם לזה הרגישה זיבת דבר לח וקנחה א"ע בחלוקה והנר כבר הי' כבה ולא עלה ע"ד שהיא דם נדה כי הי' קרוב לטבילתה ע"כ תלתה שהיא ליחה לבנה ואח"ז בבקר בדקה חלוקה ומצאה שם כתם אדום יותר מכגריס ועוד וגם הגיע לה הווסת אם צריכה כפרה וע"ז דן שאין זה דומה לסו"ס קפ"ה בשלא בשעת ווסת א"צ כפרה דהכא שאני כיון שהרגישה עכ"פ זיבת דבר לח הי' לה לאסוקי אדעתה אולי היא דם נדה ואפי' לחת"ס המיקל בזה דזיבת דבר לח לא מקרי הרגשה עכ"פ ריעותא מקרי ואין זה בכלל אנוסה אבל הבעל א"צ כפרה דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' ע"כ וצדקו דבריו למ"ש בפ"ת סי' קפ"ה בשם מאיר נתיבים באשה שפשטה חלוקה קודם השינה והי' שלא בשעת ווסתה והי' עם בעלה באותה לילה ולמחר לבשה חלוקה ומצאה בו כתם דא"צ כפרה דאינה מחויבת לבדוק חלוקה וכמבואר בש"ע דאם שמשה שלא בשעת ווסת ומצאה דם אפי' על עד שלו הו"ל אונס ולא דמי למ"ש בה"י וה"ה אם דם נדה היא וכו' דהתם הו"ל למידע אבל הכא אינה מחויבת לבדוק חלוקה ולכן א"צ כפרה ובפרט בכתמים דרבנן להחמיר עכ"ד ומדבריו מבואר דגם בנמצאת נדה גמורה במקום דלא הו"ל למידע א"צ כפרה וה"ה בנד"ד לענין הבעל דא"צ כפרה מה"ט שא"צ לשאלה שלא בשעת ווסתה כמ"ש בסי' קפ"ד. אמנם בתשו' דברי חיים ח"ב יו"ד סי' ס"ח לא כן דעתו שהוא העלה באשה שפשטה הכתונת ולא בדקה ובבקר מצאה על הכתונת ההיא ספק כגריס והוכיח מדעת הרמב"ם שבדבר הרשות אף שאינו מחויב פטור כיון שהי' יכול להתברר לאו אונס היא וכן מפרש המבי"ט בקרית ספר הגם שמדברי תוס' משמע דאם לא היתה מחויבת לבדוק חייב יש ליישב דבריהם לדברי הרמב"ם להלכה והא דמבואר בש"ע שלא בשעת ווסת אפי' אם נמצא דם על עד שלו א"צ כפרה היינו משום דאסורה לבדוק קודם תשמיש וכו' ולכן האיש והאשה צריכים כפרה אך כיון דלא הי' אלא ספק כגריס כתמי' דרבנן בפרט בזמנינו דשכיחי דמים א"צ כפרה עכ"ד עיי"ש מדבריו מבואר דלא מיבעי' בנמצא דם נדה אם הי' אפשר להוודע חייבי' חטאת אלא אפי' אם נמצא רק כתם כגריס ועוד אף שא"צ לבדוק ולחקור מ"מ כיון שהי' אפשר להתברר אם יבדוק ויחקור צריך כפרה והרי הם מחולקי' מן הקצה אל הקצה ואנכי הכותב השלישי אכריע ביניהם והיא דאם נמצא שהיתה נדה גמורה אף במקום שלא הי' לו לשאול כיון שהי' אפשר להתברר אם חקר ודרש לא הוי אונס אלא שוגג וחייב חטאת כמ"ש הד"ח אבל בכתם דרבנן יש להקל דא"צ כפרה כמ"ש המאיר נתיבים דהרי משמעות דברי תוס' להקל דא"צ כפרה ואפי' להרמב"ם דמחייב חטאת היינו בשגגות כרת אבל במידי דרבנן כגון בכתמים י"ל דמודה דפטור וא"צ כפרה למ"ש הסמ"ע והנתיבות סי' רל"ד דבשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה כלל דלא הוי עבירה כלל שוגג והגם שהש"ך ביו"ד סי' קי"ט לא ניחא לי' בהכי במידי דרבנן סמכינן להקל ולפי"ז בנד"ד האשה ודאי צריכה כפרה על הכניסה ועל הפרישה כמ"ש החת"ס סי' קנ"ה אף אי נימא דלא הוי רק סתם דרבנן דאין זה דומה לשוגג דעלמא דא"צ כפרה דכאן פשיעותא הוא וקרוב למזיד כיון שהרגישה שזב ממנה דבר לח הו"ל לאסוקי אדעתה אולי דם היא אבל לענין הבעל אם צריך כפרה נ"ל דתלי' בפלוגתת הפוס' דלמ"ד דזיבת דבר לח לא מקרי הרגשה כלל א"כ לא הו"ל רק כתם דרבנן וא"צ כפרה אבל למ"ד דזיבת דבר לח הו"ל הרגשה גמורה א"כ כיון דהרגישה שזב ממנה וקנחה עצמה ולא בדקה מיד ובבקר מצאה בו כתם אדום יותר מכשיעור טמאה מדאורי' אף שהי' עד שאינו בדוק כמ"ש החת"ס סי' קס"ח בשם תשו' מהר"ם א"ש לטמא בעד שאינו בדוק כשהרגישה ואף שכ' החכ"א והביאו פ"ת סי' ק"צ ס"ק ג' דנשים שרגיל בהם ליחה לבינה ומוחזקת בזה אפי' הרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה טהורה דתלינן במצוי עיי"ש היינו דוקא בלא מצאה כלל אבל במצאה כתם ארום כשיעור ודאי אמרי' שזה הכתם היא שבא בהרגשה ההוא שזב דבר לח שהרי דעת תשו' תפארת צבי שהביא שם לטמא באשה שהרגישה דבר לח וא"י אם דם או מי רגלי' ואח"כ מצאה עליו כתם אפי' פחות מכגריס תלינן הכתם בהרגשה זו וטמאה וע"כ לא פליגו ע"ז השב יעקב והסד"ט ומקילין בזה אלא משום שמצאה כתם פחות מכגריס אבל יותר מכגריס כ"ע מודים דטמאה דמסתמא בא מאותו זיבה וה"ה הכא בנד"ד וכש"כ הוא כאן שאז בעת ההוא מגיע לה ווסת הרי איגלאי מלתא למפרע שזה הזיבה הי' דם וממנה הי' הכתם והיא התחלת הווסת שבא אז וכיון שהי' בהרגשה ה"ז דם נדה דאורי' וא"כ גם הוא צריך כפרה על הכניסה ועל הפרישה אף שלא הי' צריך לשאלה כיון שהי' אפשר לו להגלות אם הי' שאלה והיתה אומרת לו האמת שזב ממנה דבר לח אם כי נשים דעתן קלות ולא תלתה בדם נדה לא כן האיש שהוא הי' מסיק אדעתא לפרוש עד שתבדק שמא דם נדה היא ובפרט אם הי' בחול הי' אפשר להדליק נר ולבדוק ובכה"ג לאו אונס מקרי במידי דאיסור דאורי' וכמש"ל ולפי"ז האשה ובעלה צריכים כל או"א מהם להתענות פ' יום ופדיון יום תענית מבואר בס' זכרון יהודא שהגאון מהר"מ א"ש זלה"ה בעד ארבעים יום שצריך להתענות באלול נתן בעד כל יום ויום תשעה צל כסף שעלה בעת ההוא ששה זהו"כ וכפי זכרונינו גם מוזלה"ה אמר כך וממילא כעת שז"כ שלנו הוא חמשה צל פחות מאשר מקדם צריך להוסיף על כל זהב חמשה צל מגיע בעד מ"ם יום ששה זהו"כ ושלשים צל כ' וכיון שהאיש והאשה צריכי' כל או"א לפדות פ' יום הרי עולה ס"ה חמשה ועשרים ז"כ כ' צ"ל ולדעת הד"ח באו"ח ח"א סי' ל"ד שכ' ליתן בעד כל תענית חצי צוואנציגער הישנים שהי' ל"ה צ"ל היינו סך שבעה עשר צ"ל וחצי עולה בעד מ' יום שבעה זהו"כ ופדיון שניהם כ"ח זהו"כ ועי' מג"א סי' תקס"ח ס"ק י"ב ומחצה"ש שם אח"ז ראיתי שהד"ח יו"ד ח"א סי' כ"ח כתב כדברי בכתם א"צ כפרה.