אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק אה"ע › סימן נג

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק אה"ע · סימן נג

סימן נב

שלום לאהו' הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' מאיר נ"י אבד"ק באלשוועטץ

מכתבו שנית הגיעני ע"ד המעשה בשכ"מ עשיר שנחלה בתחילת החורף ולא הי' לו בנים והי' גונח וכוהה דם ואמרו הרופאים שאין ארוכה למחלתו ועתיד למות מחליו ונתן ג"פ לאשתו לפוטרה מחליצה ולאשר הי' הדבר קשה להפריד האשה מביתו כי הי' צריכה לשרתו ועוד טעמים האמורים במכתבו ע"כ התיר שתשאר שם בביתו ע"י שהפקיד שומרים כל היום וכל הלילה וכן אמרו השומרים שלא זזו משם עד מות השכ"מ הנ"ל ואחר מותו הוציאו קרוביו קול שיש עדים שנתייחדו וזקוקה לחליצה ושאלו אותו ואמר שצריך עידי יחוד וגם שהמתייחדים ידעו שיש עדים על ככה וענו ואמרו שקשה למצוא ונשקע הקול. אח"ז חזרו ואמרו שיש עדים גם ע"ז והוכרז ברבים בכל בהכנ"ס שמי שיודע להעיד יבא ויעיד בפניו ובפני האשה כי האשה אמרה שרצונה שיאמרו בפני' ולא באו להעיד אח"ז נסעו לק"ק סטאניסלאב והרב מדעליטין גבה עדות שם שלא בפני האשה מעדים [אשר נשמע עליהם שמץ פסול ושחשודים לדבר שקר בשביל דמים] ואותן העדים העידו האיך שנתייחדו האיש והאשה המגורשת ערך חצי שעה וידעו שיש עדים כי האשה פתחה הדלת וראו העדים את האיש והאשה באותו חדר ואין איש מאנשי הבית שם בבית ואמרו העדים להם שהי' להם עסק לדבר עם האיש הנ"ל ופקדו עליהם האיש והאשה הנ"ל שימתינו עד אשר יוכלו ליכנס לדבר אתו אח"ז סגרו הדלת ויתעכבו יחד כמו חצי שעה אח"ז פתחה הדלת ונכנסו לדבר אתו זה תורף הגב"ע ולשונו ממש רצוף פה העתקתו [וחלוקו של הרב מאוסציא לא נהיר ולא צהיר] והנה מעלתו חתר חתירה להתיר מתרי טעמים א' מכח שהוגבה עדותן שלא בפני האשה ואף שיש מכשירין בדיעבד הכא כ"ע מודו דלא מהני כיון שהוכרז שיבואו ויעידו בפניו כמ"ש הפוס' בחו"מ וגם המאירי המחמיר באיסור מודה בכה"ג כש"מ טעמו באורך וגם אם ירצו לחזור ולהגיד בפניו ויעי' בחו"מ סי' כ"ח ובקצה"ח דמהני הלא מבואר בתשו' רמ"א דביש בהן שמץ פסול לא מהני אף אם חזרו והעידו בפני' וה"נ בנ"ד יש בה שמץ פסול ונשמע בכל העיר שהם חשודים להעיד שקר ברוצי כסף ולא מהני חוזר ומגיד בפניו. טעם הב' אף אם כדברי העדים שנתייחדו הלא ידוע דעת הרדב"ז שהביא המשל"מ פ"י מגירושין דבנדה לא אמרינן הן הן עידי ביאה דל"ש חזקה דאין אדם עושה בב"ז דבלא"ה נדה היתה וכאן הוחזקה נדה בשכונתיה מתחילת החורף והבלנות והטיקערין אמרו שלא היתה מקודם סוכת והלאה בבית הטבילה והגט הי' בימי חנוכה ע"כ אין כאן חשש קדושין עכ"ד. ובמה דסיים אפתח כי ע"ז יש לפקפק דלא ראינו אינו ראי' שמא הסתירה מעשי' וטבלה בנהר או במקו"א לבל יוודע הדבר ועי' באבני מלואים מזה אבל היתר הראשון מטעם שהי' הגב"ע שלא בפני' אחרי שהוכרז שיביאו ויעידו בפני' נכון וברור ויש להוסיף טעם לפי המבואר בא"ע סי' מ"ב ס"ד דאם נראה רמאות צריך דרישה וחקירה ועיין ב"ש ס"ק ד' אם האשה מכחישה צריך דו"ח ובנ"ד שהוכרז שיבואו ויעידו ולא באו והלכו להעיד שלא בפני' אין לך דין מרומה גדול מזה וצריך דו"ח וכאן לא היתה דו"ח ואף שבנ"ע כתב וחקרנוהו מ"מ לא ניכתב בהעדאת העדים שום זמן ואם הב"ד שגבו העדות הי' יודעים שצריך כאן דו"ח היו כותבים בפירוש שעשו דו"ח כדין והי' כותבים הזמן שאמרו העדים ואם כוונו עדותם זה שלא בפני זה ומבואר בכה"ג אהע"ז סי' מ"ב הגהת ב"י אות ס"ב אע"פ שנתקבל העדות בפני דיינים מומחים שכתבו שקבלו העדות ולא כתבו שעשו דו"ח ואיומים כראוי מסתמא לא עשו דו"ח עיי"ש וכו'. וק"ו בנידן דידן אם לא ידעו מרמאות הנ"ל וודאי לא עשו דו"ח דמהכ"ת ואם ידעו שהוא רמאות הי' צריכים לפרש שעשו דו"ח ואף דל"ח לב"ד טועין הכא חזינן דטעו וגבו שלא בפני' ויצאו בחפזון שלא כדת ועי' תומים סי' ל' ס"ק א' בשם כנה"ג דבדין מרומה בלא דו"ח אפילו דיעבד לא מהני ועוד בנ"ד יש כמה צדדים וספיקות להקל חדא דעת הגהת מרדכי הביאו הד"מ וב"ש ס"ק ד' דבנתייחדה דצריכה גט היינו רק בשישנו לבעל לפנינו ואפשר לגרשה וכ"ה בתשובת הרדב"ז סי' תקמ"א הובא בפתחי תשובה ס"ק ד' מיקל בשכ"מ שגורש אשתו ונתייחדה עמו בעדים מה"ט וז"ל לענינינו חדא דאיכא מרבוותא קמאי דלא חשו לקדושין כלל וגם לפי דעת הירושלמי הא דאמרינן בנתייחדה דצריכה גט לכתחילה הוא ואם הלך למדה"י אחר שלוה עמו תינשא לכתחילה כדין גט ישן וה"ז דומה להלך בעלה למדה"י שהרי הלך לבית עולמו והיבם אינו רוצה לחלוץ ולייבם א"י שהיא גרושת אחיו ותו אפילו לדעת המחמירין בשלמא גבי א"א דחמירה הוצרכו גט שני מספק שמא בעל לשם קדושין אבל גבי יבמה לשוק דאיסור לאו לא מחמרינן כולי האי ותו מכח שהי' מסוכן ולא הי' בו כח לבעול ותו מכח ששידך אחרת כו' וסוף דבריו בהצטרפות טעמים הללו אם לא ירצה לחלוץ ולא יכלו להטעותו תינשא לכתחילה עכ"ד ולכאורה עלה בלבי שיש ראי' לדבריו דבשכ"מ שגירש ומת כ"ע מודו דמותרת להנשא לכתחילה דבאיסור לאו לא חיישינן לקדושין ממ"ש התוס' בגיטין דף ע"ב סוד"ה לא יתייחד דלר"י הוי טעמא משום גט ישן ולר' יוסי דא' מגורשת ואינה מגורשת ולר"מ דא' דבעילתה תלוי' איכא למיחש לקדושין וכתב ז' המהרש"א דלר' יוסי כפי מה שפרשו התוס' דלקמן דמספקא לי' אי משעת נתינה כר"מ או שעה אחת קודם מותו כר"י שפיר מצי למימר נמי לר"י משום גט ישן עכ"ד וכ"כ הטור אהע"ז להדיא בסי' קמ"ח והפנ"י כתב דלר' יוסי שייך נמי טעמא דגט ישן למה דמספקא לי' אפ"ה ניחא למיתני בברייתא חשש קדושין ולפי"ז אם ניסת תצא משא"כ גט ישן קיי"ל אם ניסת לא תצא ואיכא מ"ד אם נתגרשה תנשא לכתחילה אע"ג דבלא"ה אי אפשר לה להינשא עד שימות ושוב א"צ גט אפ"ה שייך הך נפקותא אם ניסת לשוק במקום יבם דמשום גט ישן לא תצא ומשום חשש קדושין הו"ל יבמה לשוק ונתיישב מה שדקדק מהרש"א עכ"ל. ולפי זה קשה ג"כ על הטור ל"ל לר"י טעם גט ישן כיון דאיכא חשש קדושין החמור טפי דאם ניסת תצא ולדברי רדב"ז ניחא דדווקא במגרש דעלמא צריכה גט ואם ניסת תצא אבל בשכ"מ שגירש מעכשיו אם ימות ונתייחד ומת כ"ע מודו דדמי לגט ישן כיון דאינו רק לאו לא החמירו בין למ"ד אם ניסת לא תצא ובין למ"ד אם גירש תנשא לכתחילה וכיון דהכי קיי"ל בגט ישן דתנשא לכתחילה ה"ה בשכ"מ שנתייחד ומת תינשא לכתחילה וא"צ חליצה. שבתי וראיתי דאין מזה ראי' דנ"ל לחלק דע"כ לא אמר הרדב"ז דבשכ"מ אם נתייחד ומת מותרת דאין חוששין בזה לקדושין היינו באם גירש מהיום ממש או באומר מהיום אם ימות למ"ד דמגורשת משעת נתינה אבל לר"י דמגורשת ואינה מגורשת אפי' מאן דמתיר בהלך למדה"י הכא במגורשת ואינה מגורשת כ"ע מודים דאסורה לשוק אם מת ואם ניסת תצא וטעם הדבר דיש להבין דברי דמתיר בהלך למדה"י ודברי האוסר וטעם מאן דמחלק בין א"א ליבמה לשוק דהוא בלאו והנ"ל עפ"י מה שכתב הכנה"ג בסי' קמ"ט בהגהת הטור אות ד' אם נשאת לאחר גרושה זו קודם שתתגרש ממנו בגט שני תצא אמנם איכא פלוגתא דרבוותא אי הוי מדאוריתא או מדרבנן ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהוי מדרבנן רלנ"ח סי' י"א עכ"ל. ולפרש טעם פלוגתתן, נראה דתלי' בפלוגתת הפוסקים אי חזקה דאתרע אינה חזקה מדאו' או מדרבנן כי מדברי התוס' כתובות דף כ"ב כ"ג בסוגיא דב' אומרים ניתקדשה וכו' שכתבו שם אמאי לא תנשא לכתחילה לוקמא אחזקה וי"ל כיון דוודאי זרק לה קדושין לית לן לאוקמא אחזקה לכתחילה משמע דהוא רק מדרבנן ועיי' תשובת מהרי"ק שורש קע"א ונוב"י קמא יו"ד סימן מ"ה ואבהע"ז סי' ס"א אבל גדולי הפוסקים ומהן הפני יהושיע בגיטין דף כ"ח סוברים דחזקה דאיתרע לא הוי חזקה כלל מדאוריתא מהא דאשת חרש חייבין עלי' אשם תלוי ואמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנוי' אלא וודאי כיון שזה קדשה אתרע לה חזקת פנויה לגמרי וזה ראי' ברורה דמדאו' איתרע חזקה מדמביא אשם תלוי עכ"ד וא"כ המגרש אשתו ולנה עמו וכו' הרי יש לה חזקת פנוי' שלא בעלה או שלא קדשה אלא דאיתרע מכח דנתייחדה א"כ הנך דסוברים דבהלך למדה"י מותרת להינשא או אם נשאת קודם גט שני לא תצא סוברים דחזקה דאיתרע אינו אלא מדרבנן ולכתחילה אבל בלא אפשר בגט או בנשאת לא תצא והנך דסוברים גם בהלך למדה"י אסורה להנשא או אם ניסת תצא ויש מהן שסוברים דמדאורי' הוא דחזקה דאיתרע אינה חזקה מדאורי' וכדעת הפוסקים הנ"ל ולפי"ז אין חילוק בין א"א ליבמה ויש מהן סוברים דאינו אלא מדרבנן דמדאורייתא הוי חזקה וחכמים החמירו אפילו בדיעבד כמ"ש הר"ן פרק קמא דקדושין בנתן הוא ואמרה היא דחיישינן מדרבנן עיי"ש ומש"ה שפיר יש לחלק בין א"א דבמיתה החמירו שלא לוקמא אחזקה דאיתרע אבל ביבמה דבלאו לא החמירו מש"ה במת שרי בלי חליצה א"כ כ"ז במגורשת וודאי אבל לר"י במהיום אם מתי דמגורשת ואינה מגורשת מספק אי משעת נתינה ואי שעה אחת קודם מיתה לדעת תוס' והטור מעולם לא היתה בחזקת פנוי' אלא בספק א"א ובתוך כך נתייחדה עמו הרי בכאן דליכא חזקת פנויה יש חשש קדושין מדאורי' ע"כ מדאורי' ספיקא הוא ואסור אפילו בהלך בעלה למדה"י וכ"כ ביבמה אפילו נשאת תצא דספק גמור מדאורי' הוא ואין לחלק בין לאו ומיתה דס' דאורייתא לחומרא [והא דקאמר ר"י בר"י אף לא ראוה שנבעלה חוששין לקדושין וקאמר כמאן אזלא וכו' כמאן דלא כחד ולא משני טעמים דר"י בר"י דסובר כר"י מגורשת ואינה מגורשת מש"ה אפילו לא ראוה שנבעלה אסור דליכא חזקה ז"א מדקאמר תנ"ק בלא ראוה שנבעלה אין חוששין דמשמע פלוגתא דידהו גם לר"מ דהו"ל מגורשת מן הנתינה כפרש"י ד"ה ואין חוששין לקדושין וכו' דהא גרושה היא משמע גרושה וודאי למפרע אחר שמת ואהא קאמר ר"י בר"י ושפיר פריך אבל לר"י וודאי אסורה מדאורייתא בנתייחדה] וא"כ הדק"ל על הטור ומהרש"א למה לי בזה טעם גט ישן ועכצ"ל כמ"ש המפרשים דנפ"מ לענין היכי דאין לחוש לקדושין כגון שיש עדים שנתייחדה אבל הם לא ידעו שיש עדים ע"ז דלא הוי קדושין אז בעינן לטעם גט ישן לר"י דמגורשת וא"מ וא"כ ליכא ראי' מזה לחלק בין גרושה דעלמא ליבמה:

אבל מ"מ יש לי סמוכין לדברי הרדב"ז ממקו"א והוא דעפ"י האמור יש לי לפרש סוגיא דכתובות דף כ"ז ע"ב להבין מה דפליגי רש"י ותוס' שם כי רש"י פירש אהא דרמי שם אשבוי' מהא דתנן לא תתייחד עמו וכו' ופירש"י שכ"מ שמסר גט לאשתו ע"מ שאם ימות יהי' גט למפרע לא תתייחד שמא יבא עלי' והו"ל גט ישן והתוס' כתבו לא פירש לטעמי' דמהיום אם מתי מגורשת למפרע ולא תתייחד עמו משום חשש קדושין וכמו המגרש ולנה עמו וכו' והשט"מ והפנ"י כתב ביתר ביאור וז"ל דרש"י הוכרח לזה בסוגיא זו דמדמי לי' לשבוי' אמאי לא הוי ניחא לי' למקשה לומר בשבוי' הקילו כמו בכ"מ אי הוי החשש משום קדושין דנתבטל הגט לגמרי ואם תנשא ע"י גט זה לשוק איכא חשש איסור חמור לכן הוכרח רש"י לפרש לפי הס"ד משום גט ישן עכ"ד ומה דס"ד דלא שייך חשש קדושין היינו משום שגירשה לפוטרה מחליצה אמרינן דלא בעל לשם קדושין לחייבה בחליצה עיין תוס' מכות דף ט"ו ע"ב דמוקמינן לי' על דעתו הראשונה גבי' נזיר ולפי האמת דגם בזה יש חשש קדושין היינו מכח שנתייחדו איתרע גם חזקה זו והבן] ולכאורה אינו מובן דבשלמא במגרש ולנה עמו איכא חומרא יתירה דא"א דבמיתה משא"כ בהא דלא תתייחד דצריכה גט כ"ז שלא מת אסורה להנשא שמא יעמוד מחוליו ואחר שמת אי ניחוש לקדושין אינו אלא לענין יבמה לשוק דהוא בלאו כמו בשבוי' לכהן ומה הפרש בין זה לזה ודוחק לומר דביבמה איכא ביטול מ"ע דיובם ולאו דיבמה לשוק משא"כ בשבוי' אינו אלא לאו דאין זה משמעות לשונו אלא נראה דרש"י לטעמי' שפירש בכתובות דף כ"ג בשבוי' הקילו שאינו אלא חששא בעלמא ופי' הפנ"י דבריו דרוב נכרים פרוצים בעריות הם ואינו אלא מדרבנן משא"כ בא"א שהוא מדאוריי' עיי"ש וא"כ ה"נ הפנ"י לטעמי' בגיטין הנ"ל דחזקה דאיתרע לא הוי חזקה מדאוריי' וא"כ אם נתן הגט ע"מ שימות שתהא מגורשת למפרע ונתייחד הגם שביום שמת נודע שהיתה אז בעת היחוד פנוי' וודאי כיון דנתייחדו איתרע והו"ל ספק דאורי' משא"כ בשבוי' אינו אלא חשש דרבנן מש"ה הוכרח רש"י לפרש משום גט ישן אבל התוס' לטעמי' בכתובות דחזקה דאיתרע הו"ל חזקה מדאוריי' אלא דמדרבנן מחמירינן בי' וא"כ ביבמה בהא דלא תתייחדו עמו ואם נתייחדה עמו צריכה גט שני אינו אלא מדרבנן כ"ז שישנו בעולם ואם מת א"צ חליצה דביבמה דאינו אלא לאו לא החמירו ודמי ממש לגט ישן ושפיר הוקשו דהו"ל לרש"י לפרש הטעם מטעם חשש קדושין דהו"ל רק מדרבנן כמו בשבוי' נמצא יש ראי' מדברי התוס' לסברת הרדב"ז דמחלק בין א"א ליבמה דבלאו וכעין זה כתב הפ"מ בפתיחה לה' טריפות ומקור הדבר מדברי ראשונים ה"ה הרשב"ם ב"ב דף קל"ה ע"א והיש מפורשים בקדושין דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה אם הקלנו בשבוי' והתוס' מודים לגוף הסברא אלא שהקשו בשבוי' נמי פעמים דאיכא מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל ויעבוד עבודה בשבת ובזה יש חיוב מיתה ובחדושי שם כתבתי ליישב זה ע"ד שכתב הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין ה' ו' דא"צ עדים אלא למלקות אכל האיסור עצמו הוחזק בע"א וכו' ומזה הוציא הש"ש שמעתתא ד' פ"ח והפוס' לחלק בין אם החזקה והרוב בא קודם המעשה אז אח"ז סוקלין ומלקין ע"י ובין אם הרוב והחזקה בשעת לא אזלינן בתרי' ובזה מתורץ קושית התוס' חולין דף צ"ו אהא דפלניא דהאי סימנא קטל נפשא וכו' דהתם סמנים באים קודם המעשה שכבר הוחזק לכך אח"ז מומתין עיי"ש ולפי"ז י"ל דהיש מפו' סוברים כהרמב"ם מש"ה ניחא דגבי שבוי' איכא חזקת היתר שלא נבעלה ובא"א חזקת פנוי' מש"ה בשבוי' דאינו עתה אלא איסור לאו מקלינן דמוקמי' אחזקה קמייתא דמותרת וכיון שכבר הוחזק להיתר תו אח"ז מותר להבן לעבוד עבודה אף שיש בו חשש ובפרט למ"ש בהפלאה דלא קשי' רק מיוהכ"פ שחל בשבת עיי"ש דאז אין עבודה אלא בכה"ג ודילמא לא יהי' מבניו כה"ג ואם יקרה שיהי' כה"ג כבר הוחזק להיתר מקודם והבן. משא"כ כאן בא"א אם תנשא לאיש אחר בלא גט שיש בו עון מיתה תיכף אם תנשא מש"ה לא מוקמינן אחזקה והתוס' לטעמי' דפליגו ע"ס הרמב"ם מש"ה הוקשו דבשבוי' נמי לפעמים איכא מיתה וכו' אבל היש מפורשים דסברי כהרמב"ם לק"מ ואם כי הנוב"י מהד"ת חא"ע סי' ס"ו והבית מאיר סי' ו' הקשו על סברא זו מהא דקאמר רבא ביבמות מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ולא ראו שכן הוקשא הרשב"א בקדושין על סברת הי"מ הנ"ל ובמקו"א הרבתי בזה דברים לתרץ גם את זה ואין כאן מקום להאריך חוץ לגבולינו:

עוד רגע אדבר ואפרש שיחתי בענין מה שכתבתי לעיל ראי' מהרשב"ם ב"ב לרדב"ז שמחלק בין מיתה ללאו. שבתי וראיתי כי תברא בצידו שזה עומד מנגד להרדב"ז דהתם איתא לענין יבמה לשוק וקרי לי' הרשב"ם איסור חנק דאמר אביי הא אמרו דאיכא עדים במדה"י דידעו דאית לי' אחי ומשני השתא ליתניהו קמן היינו דר"ח עדים בצד אסתן ותאסר א"ל אביי אם הקלנו בשבוי' דמנוולה נפשה ניקל בא"א והרשב"ם לא גרס דמנוולה נפשה ומפרש דשבוי' אוקמה אחזקה ואיסור קל הוא אם נשאת לכהן ניקל בא"א בתמי' דאיכא איסור חנק והרי היא בחזקת איסור ואל תתירנה מספק וכתב מהרש"ל אמ"ש בא"א דאיכא איסור חנק פי' קודם שמת והוי באיסור חמור א"כ אף אחר שמת עדיין בחזקת אותו איסור וכו' אעפ"י שאין עתה חנק אלא לאו עכ"ל וזה היפך דברי הרדב"ז דהא התם נמי בנתייחדה נולד ספק א"א בעודו חי דנהי דנתגרשה למפרע אם מת אז אחר הגט בעל לשם קדושין הרי נעשית א"א מחדש דהוא חנק ממילא אף שמת לא יצתה מחזקתה הראשונה ואיהו קרי לי' לאו ורשב"ם קרי לי' איסור חנק אבל אנכי על משמרתי אעמודה לתרץ דברי שניהם כהוגן וכל אחד על מקומו יבא בשלום דבאמת דברי הרשב"ם צריכים ביאור ותרי תמוהי מידכר דכירנא בי'. א' דהא בפירוש אמר ר"נ ביבמות קי"ט רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו ורבא פריך מה לי לאו ומה לי כרת ולדבריו הא גם כסיפא בהיותה א"א איכא מיתה של חנק ועדיין בחזקת איסור עומדת וקרי לי' לאו והרי דלא כהרשב"ם עוד קשי' לי על דבריו ומצאתיו בעליות ר' יונה שבסוף חדושיו ר"י מיגא"ש הביא דברי הרשב"ם דלא מפקינן לה מחזקת איסור א"א כשמת הבעל דמחזיקינן מאיסור לאיסור ולא נהירא האי פרושא מהא דאמרינן בפ' ד' אחין דף ל' ע"ב אשה זו בחזקת היתר עומדת ומספק אתה בא לאוסרה וכו' ונ"ל דחדא מתורצת באידך ומזה ראי' לדברי הש"ך יו"ד סי' נ' לתרץ דעת רמ"א דרבה הוא דסבר הכי אבל אביי ורבא פליגו ע"ז וסברו כיון דספק נולד בעודה בחזקת א"א מחזקינן מאיסור לאיסור עיי"ש וא"כ ניחא התם ביבמות דקאמר כיון דאחזיק לשוק לא חיישינן ופריך רישא דאחזיק ליבם תייבם וכו' ע"כ אזיל בשיטת רבה דלא מחזיקינן מאיסור א"א או אשת אחיו לאיסור אחר ולכן קאמר דהוא בחזקת היתר לשוק ובחזקת היתר ליבם וע"ז קאמר ר"נ רישא דאיסור כרת סיפא דאיסור לאו וא"ר לטעמי' מה לי כרת מה לי לאו דאיהו דסובר לעיל דאשה זו בחזקת היתר עומדת ואפי' אי גרסו רבא נמי ניחא דלפי מה דא' כיון דאחזקה לשוק לא חיישינן וסיפא דאחזיק ליבם חייש היינו כסברת רבה לעיל דלא מחזיקינן מאיסור לאיסור ע"ז קאמר מה לי איסור לאו דליכא כרת או מיתה בסיפא דיצתה מחזקת א"א אבל אביי לטעמי' דפליג על רבה בפרק ד' אחין דף ל' ע"ב וסובר מחזיקינן מאיסור לאיסור שפיר קאמר התם בב"ב דלא ניקל בא"א דהוי איסור חנק כיון דיצא הקול בעוד הבעל חי מחזיקינן מאיסור לאיסור וזה דבר ברור כשמש ת"ל. ולפי זה הרשב"ם סובר מחזיקינן מאיסור לאיסור וה"ז כדברי זקני רש"י ז"ל בביצה דף כ"ה שפירש בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו אבר מן החי ואף דחזינן שמתה ה"ט מפני דמחזיקינן מאיסור לאיסור אבל הרדב"ז סובר כדעת התוס' שם דאין מחזיקינן מאיסור לאיסור וכדעת הפוס' דאביי ורבא לא פליגו בהא על רבה ומתרצים דברי רמ"א בדרך אחר עיי"ש בפרי חדש ובת"ש ע"כ שפיר קרי לי' ליבמה איסור לאו אף דספק חל בהיותה א"א כיון שמת חלף הלך לו איסור זה ואינו אלא לאו ואין מחזיקינן מאיסור לאיסור וגרס בב"ב משום דמנוולה נפשה וז"ב אבל בענין לחלק בין כרת ללאו בזה הרשב"ם והרדב"ז שניהם שווים לטובה והשתא דאתינא להכי יש לי לפרש סוגיא דכתובות הנ"ל ודברי הפנ"י ומה דפליגי רש"י ותוס' בדרך אחר והוא דהפנ"י ו ייירר יאי ןדהחח ש רייחץ מפרש דברי רש"י שם לטעמי' בביצה כ"ה דסובר מחזיקינן מאיסור לאיסור וע"כ שפיר קרי ליבמה לשוק איסור חמור דהרי הספק א"א מחדש נולד מחיים בשעה שנתייחדה עמו אם קדשה ומאז היתה בספק א"א בעודנו חי וע"כ גם לאחר שמת קרי לי' איסור חמור דמחזיקינן מאיסור לאיסור והו"ל ספק שנולד באיסור מיתה משא"כ שבוי' דאינו אלא לאו לכן לא פירש"י משום חשש קדושין דאז הו"ל איסור חמור דבמיתה משבוי' דאינו אלא לאו ומה ס"ד דפריך אבל התוס' לטעמי' דס"ל אין מחזיקינן מאיסור לאיסור ויבמה לשוק אינו אלא לאו ודמי לשבוי' מש"ה שפיר כתבו דיש לפרש שיטת רש"י דמגורשת למפרע מכח חשש קדושין ושניהן צדקו יחדיו כל חד לטעמי' ועל מקומו יבא בשלום:

שבתי וראיתי דיש מקום לחלק ולומר דדברי הרשב"ם אינם מנגדי' לדברי של הרדב"ז דהתם קאמר הרשב"ם דבשבוי' איכא חזקת פנוי' וביבמה איכא חזקת א"א דבחלק דהוחזקה לא"א ודאי ומחזיקינן מאיסור לאיסור אבל הכא בנידון הרדב"ז אם מת נתגלה שיצאה למפרע מחזקת א"א והי' לה חזקת פנוי' ובעודנו חי אין נפקותא אם בעלה לשם קדושין ולא הוחזקה משום ספק זה דבלא"ה אסורה שמא לא ימות ואין נפקותא רק על אחר שימות דאז אינו אלא בלאו ואז מוקמינן לה למפרע על חזקת פנוי' נמצא גם רש"י ורשב"ם סברי כהרדב"ז הרי לגמרי העמדנו דברי הרדב"ז על כנו ומצאתי סמוכין לדבריו מדברי הראשונים ואם כי הרדב"ז צירוף עוד טעמים אחרים הרי כאן בלא"ה יש לנו עוד טעמים שהגב"ע אינו כלום כאמור לעיל ומעתה יש לנו כמה צדדים וספיקות להתיר. א' דעת הגמר"ד שמתיר בא"א שהלך בעלה למדה"י והרדב"ז מתיר ביבמה שמת המגרש ולא חיישינן לקדושין. ב' דגב"ע שלא בפני' לא מהני אפי' בדיעבד ובפרט במקום שהוכרז והבע"ד מיחה בזה. ג' אפילו אי נימא לאפרושי מאיסורא כ"ע בע"ד עכ"פ כיון שהוכרז ולא באו נגלה בעליל שהוא דין מרומה ובעי' דו"ח ואפילו בדיעבד לא מהני בלא דו"ח וכ"כ בקצוה"ח וכאן לא הי' דו"ח כראוי כמבואר מתוך הגב"ע וכמש"ל. ד' לסניף מטעם שהוחזקה בשכונתי' נדה והבלנות אמרה שלא טבלה והדעת נותן שלא טבלה בנהר בחורף או במקו"א דמתיר הרדב"ז א"כ יש כמה טעמים וספיקות להקל וא"צ לברר עוד מטעם דא"א לבא לידי בירור גמור חדא דאכתי ספיקא הוא דלדעת רמ"א ביש בהן שמץ פסול כבנ"ד תו לא מהני להגיד עוד ותו דאפילו אם יחזרו ויגידו אמת אינו אלא ספק קדושין והיכי שלא יוכל להתברר לגמרי א"צ לברר כלל כידוע מהנוב"י והפוס' לענין ס"ס ע"כ נ"ל ברור דמותרת האשה ההוא להנשא בלא חליצה ואף שכתב הרדב"ז בתחילת דבריו אם אפשר לכופו או להטעותו מוטב היינו התם שהוגבה העדות כדין ואמת העידו אבל הכא שמעיקר הדין הגב"ע אינו כלום והשקר נראה בעליל לארץ א"צ כלל וראיתי דברי המחמירין ומכח כל מה שכתבתי נדחה דבריהם ואין כאן חשש הוצאת לעז האמור במרדכי ר"פ אד"מ דכאן כפי האמור במכתבו נתפרסם הדבר בכל גבולו מסביב שקרותן של העדים בשביל מעות וכל הטורח בזה בשביל להוציא ממון מהאשה עבור החליצה וליכא לעז ולא לזות שפתיים ולא מלבי בלבד אני אומר כך כי דברתי בעיקר הדין עם חכם מובהק וכך יצא להלכה ולמעשה להדיף השקר ושפת אמת תכון לעד. אמרתי להעתיק כאן בקצרה מה שאמרתי לתרץ קושי' הרשב"א והפוס' על המחלקים בין מיתה ובין לאו מהא דאמרינן ביבמות דף קי"ט ח"ל מה לי לאו ומה לי כרת והוא דיש לתרץ דאינהו גרסי רבה וכן הוא ברש"י מסכתא יבמות פרק ב' ואביי ורבא סברו להו כרב נחמן ואביי דמסכתא חולין דף קל"ג דפריך חזר וקיבלה מרבא ואפי' אי גרסו רבא ועיין בנוב"י קמא או"ח סי' כ"א יש לומר דאינהו לא סברו כרש"י דמסכתא יבמות דף קי"ט דמחלק בין הרחקה ובין, ספק דבזה פרת ולאו שוון וכוונתו בזה דסובר מדקא' פ"ב קשיא ולא אמר תיובתא מכלל דיש לה תירץ כהפוסקים דסברי הכי ולכן מחלק בסברתו לתרץ קושיא דלעיל וכן מצאתי בס' עיסה קושיות הנדפסת בשם מחדש אבל אינהו סברי דהקושיא קאי ולא מחלקו בהכי נמצא רבא בעצמו לא ברירא לי' האי מלתא ולא שבקינן פשיטותא דר"נ לספיקו של רבא ושפיר מחלקין בין כרת ומיתה ובין לאו והבן. דברי ידידו יקותיאל יוהד' ט"ב

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה