אור ברסלב
אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב חלק אה"ע › סימן מא

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים

חלק אה"ע · סימן מא

סימן מ

שלום לכבוד הרב וכו'.

מכתבו הגיעני ע"ד מה שהקשה על המשל"מ ריש ה' ק"פ שמביא דברי תוס' פסחים דף ג' דנציבין חו"ל הוא ופטור מן הראי' וכ' ואף במצות ראי' לא ראיתי שיפטרו למי שדר בחו"ל והרי בגיטין דף ד' קאמר לעולם ממדינה למדינה נמי לא צריך דכיון דאיכא עולי רגלי' משכח שכוחי מזה נשמע דמחו"ל לא"י ליכא עולי רגלי' מדצ"ל מחו"ל לא"י בפ"נ הרי מבואר בגמ' כדעת התוס' ויפה הקשה והיא פלאי:

ולתרץ דעת המשל"מ נראה בכוונתו שלא ראה בפוסקי' לדינא מי שיפטרו הדרי' בחו"ל מן הראי' שהרי הרמב"ם פ"ב מחגיגה וסמ"ג מצו' רכ"ז הביאו כל הפטורי' מראי' ולא כתבו דהדרי' בחו"ל פטורי' מראי' ובאמת התוס' בריש חגיגה על המשנה הכל חייבי' חוץ וכו' כתבו אין למדין מכללות דתני ושייר מקמץ ובורסקי ומי שאין לו קרקע. ומיהו אי משום הכי לאו שיורא הוא דפסולי מחמת ד"א הוא א"כ הפוס' שחשבו מקמץ ובורסקי למה לא חשבו הדרי' בחו"ל אלא ודאי מוכח דסברו דחייב בראי' ועוד נ"ל כדמות ראי' לזה מהא דכ' רבינו הגדול ז"ל בס' המצות מצו' פ"ג להביא כל הקרבנות המוטלין עליו ברגל ראשון והוא אומרו יתעלה ובאת שמה והבאתם שמה וענין זה הציווי שיאמר כשיבא שמה והוא בכל רגל מג' רגלי' חייב להביא כל קרבן שעליך ולשון ספרי ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה שיביאם ברגל ראשון וכו' ושם מצו' פ"ה להביא כל מה שאנחנו חייבי' אל בית הבחירה ואע"פ שהם בחו"ל והוא אומרו רק קדשיך וגו' תשא ובאת אל המקום אשר יבחר וגו' והנה הרמב"ן השיג עליו שאין זה בא בחשבון שאנחנו נצטוינו להביא כל קרבנות לביהמ"ק בין שהם בארץ או בחו"ל והמג"א מתרץ דעת רבינו שיש להכניסו במנין שיש חילוק בין שמה תביאו לזאת המצוה כי שמה תביאו בא לצוות על אותן שבארץ שלא יקרבו רק בביהמ"ק שכן כ' למעלה ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אמנם פסוק תשא ובאת בא לצוות על הדרים בחו"ל שגם הם יביאם להקריב בביהמ"ק וכו' גם הסמ"ג מנאם לב' מצות בסי' קפ"ח קפ"ט עכ"ל הרי הפסוק רק קדשיך וגו' תשא ובאת אל המקום וגו' איירי בהדרי' בחו"ל ומדכתי' ובאת היינו נמי כשתבא שמה ברגל ראשון כמו שדרשו ובאת דלעיל ביושבי א"י א"כ מוכח דהדרי' בחו"ל חייבי' לעלות לרגל ואז צריכי' להביא קרבנות חו"ל עמהם לבית הבחירה כנ"ל ברור:

ובהיות כן לא על המשל"מ תלונתי מגמ' גיטין הנ"ל כ"א על הרמב"ם וסמ"ג דמדקאמר בא"י כיון דאיכא עולי רגלי' מכלל בחו"ל ליכא. אבל נראה דלק"מ דבאמת יש להבין דעת התוס' שכ' דהדרים בחו"ל פטורי' מן הראי' מהיכן ילפי' לי' אמנם הדבר ברור שיצא להם כך מהא דאי' להלן בפסחים דף ח' ע"ב ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות וגו' וכי מאחר דאפי' בחזרה בהלכה ל"ל לכדר' אמי דא' ר"א כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל וכוותי' פסקו התוס' בריש חגיגה שהבאתי לעיל והדבר פשוט דמי שיש לו קרקע היינו בא"י הנקרא ארצך אבל אם אין לו קרקע בא"י אלא בחו"ל פטור מראי' דחו"ל אינו קרוי ארצך דלא מקרי ארצך רק א"י הבא בירושה מאת המקום ב"ה. ויגעתי ומצאתי שכ"כ להדי' הטורי אבן ריש חגיגה ד"ה ועבדי' דאקרקע דא"י קפיד קרא וה"נ משמע סופ"ק דקדושין שדרך למעוטי זרעי' שבחו"ל עכ"ל וכוונת ר"א מדכתי' ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות מזה יליף מי שיש לו קרקע דבעלותו לראות שייך בי' ולא יחמוד מחויב בראי' ולא באין לו קרקע דל"ש לומר כך א"כ כש"כ הדר בחו"ל דבעלותו משם לא שייך בי' ולא יחמוד ארצך כלל דבחו"ל לאו ארצו הוא ותו דמסתמא הדר בחו"ל היא מפני שאין לו קרקע ומקום בא"י להכי הדרי' בחו"ל פטורי' מהראי' וכ"ז לר"א, אבל להרמב"ם וסמ"ג שהשמיטו להא דר"א ע"כ סוברי' גם מי שאין לו קרקע בא"י חייב בראי' והטעם דל"ל דר"א מבואר שם בצל"ח במקומו שהוכיח דרב פליג אהא דרב אמי עיי"ש א"כ ממילא גם הדרי' בחו"ל ואף דל"ל קרקע בא"י חייבי' בראי' והגמ' גיטין הנ"ל בא ליישב שיטת רבא דא' לעולם ממדינה למדינה בא"י וכו' כיון דאיכא עולי רגלי' וכו' אבל בא"י ליכא היינו מקמי דידע דרבה אית לי' דרבא די"ל דסובר רבא כר"א דבאין לו קרקע פטור מראי' אבל לדידן לא קיי"ל הא דר"א אלא ס"ל דמי שאין לו קרקע והדרי' בחו"ל חייבי' בראי' ולמסקנא כיון דאיכ' ב"ד כו' גם לדידן דקיי"ל כרבא ניחא:

ולחדודי י"ל עוד למ"ש הצל"ח שם תחיל' והוכיח מקושי' מהקהל דר"א ע"כ סובר קנין פירות כקה"ג דאלא"ה לא משכחת שיש לו קרקע ורבינו לטעמי' דלאו כקה"ג ע"כ ל"ל דר"א עכ"ד ובתוס' גיטין דף מ"ח ע"א מבואר דרבא דסובר לקוחות הן ע"כ סובר ק"פ כקה"ג דמי עיי"ש. ועי' פ"י שכ' דהרמב"ם פסק ג"כ האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין וכו' ואפי"ה פסק דק"פ לאו כקה"ג דמי היינו משום דהרמב"ם פוסק בדאורי' אין ברירה ובדרבנן יש ברירה משום דמספקא לי' אי יש ברירה או לאו ומשו"ה לק"מ רק לר"י דסובר ודאי אין ברירה עיי"ש נמצא לרבא דסובר כר"י דודאי אין ברירה ע"כ סובר ק"פ כקה"ג כמ"ש תוס' וממילא מצי סובר כר"א דמי שאין לו קרקע והדרי' בחו"ל פטור מראי' ושפיר קא' הגמ' אליבא דרבא לטעמי' דבא"י איכא עולי רגלי' ולא בחו"ל. אבל לדידן דק"פ לאו כקה"ג ע"כ ל"ל הא דר"א. מיהו למ"ש בס' מלא הרועים דגם רבא סובר בדאורי' אין ברירה ובדרבנן יש ברירה א"כ ליכא הוכחה של התוס' דסובר רבא ק"פ כקה"ג ומצי סובר לאו כקה"ג וכדמשמע פשטא דגמ' דא' רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל וא"כ ל"ל דר"א והדקו"ל אמאי קא' לרבא כיון דאיכ' עולי רגלי' שכיחא משמע בחו"ל לא. אבל האמת דכבר דחה הצל"ח דבריו הנ"ל והעלה דאפי' אי לאו כקה"ג וירושת הבעל דרבנן אכתי משכחת לי' עיקר שיש לו קרקע עיי"ש ואיתא לדר"א ולא תלי' בהכי כלל אלא עיקר הטעם דרבינו פסק כרב דפליגו א"כ מחוורת' כדשנינן מעיקרא דלרבא שפיר י"ל דסובר כר"א אבל לדידן לא קיי"ל כר"א ודברי המש"ל נכונים לדינא כדעת הרמב"ם וסמ"ג כנ"ל ברור:

ואשר תמה על הב"ש בסי' קי"ט ס"ק ו' שכ' וי"ל דרמ"א מיירי שיכול לגרשה עפ"י הדין היינו דשונא אותה וכו' מה לשון י"ל הא כך מפורש בד"מ שכ' במקום שמגרשה מן הדין צריכה לקבל גט אף שאין לו לפרוע הכתובה עכ"ד. דע שחילוק גדול יש בין לשון הד"מ ללשון הב"ש שהרי לכאורה כ"כ קשה על הח"מ שהביא הב"ש שכ' מתשו' הרשב"א מבואר דלא כפסק רמ"א ומ"ש הרא"ש כיון דמן הדין מחויבת לקבל גט נמצא פרעון חוב הכתובה כשתשיג ידו וכו' היינו במקום שמחויבת לקבל גט מפני שבא בטענת מום גדול אבל במוצא לרצונו אפשר דמודה להרשב"א עכ"ל ומה קשי' לי' על הרמ"א הרי כך מבואר בד"מ שע"מ שרב"י כתב ועי' בתשו' הרא"ש שכתבתי סו"ס קי"ז כ' הרמ"א בד"מ בזה"ל במקום שמגרשה מהדין צריכה לקבל גט אף שאין לו הכתובה וא"כ י"ל גם הרמ"א בהג"ה איירי בהכי כמו שמבואר בד"מ אע"כ הא ליתא והכי קשי' לי' דודאי מ"ש הד"מ דבמקום שמגרשה מהדין צריכה לקבל גט היינו שהיא נכפת שהדין נותן שיגרשנה לא מכח רצונו ששונאה וכדומה אלא שמוכרח מהדין לגרשה והיא צריכה לקבל גט ר"ל שכופין אותו אבל לרמ"א ע"כ לא איירי כאן בנכפה ובע"מ שהרי קאי על דברי המחבר יכול לגרשה בע"כ וע"ז כ' הרמ"א אפי' אין לו לשלם הכתובה וכ"ז מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש שלא מדעתה ואי בנכפה מבואר לעיל סו"ס קי"ז מדברי רמ"א שאין בזה תקנות ר"ג אלא איירי כאן שמגרשה ברצונו אפי"ה יכול לגרשה בלא כתובה והרי זה נגד דברי הרשב"א. וע"ז חידש הב"ש לחלק בד"א וכ' וי"ל הרמ"א איירי שיכול לגרש עפ"י הדין לא ככתב בד"מ שמגרשה מהדין היינו מכח הדין שניתן שחייב לגרשה מכח סכנה וכדומה אלא הרמ"א סובר ה"ה שאינו מחויב לגרשה אלא שיכול לגרשה מרצונו עפ"י הדין היינו דשונא אותה ובזיווג שני אף שאינה מחויבת לקבל גט ואין כופין אותה אפי"ה בזה גם הרשב"א מודה דיכול לגרשה בלא כתובה אלא שם ברשב"א איירי באינה ראוי לגרשה כמו בלקתה וכו' ובתשו' הרא"ש מבואר כדברי הרמ"א שכתב וכו' ש"מ היכי דרשאי לגרש א"י לעכב בשביל הכתובה ר"ל דאין כוונת הרא"ש דוקא בנכפה דמחויבת לקבל עד שבזה ליכא תקנות ר"ג אלא גם היכי דרשאי לגרשה מרצונו בע"כ עפ"י הדין דש"ס אף שאינה מחויבת לקבל מ"מ אינה יכולה לעכב בשביל הכתובה וכ"ז מדינא אבל ר"ג וכו' וז"ב בהבנת דברי הב"ש דברי ידידו הדו"ש באהבה יקותיאל יהוד' ט"ב:

תוכן העניינים

אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה