אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חלק אה"ע · סימן כב
לכבוד אהובי ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מוה' שמואל שמעלקי נ"י אבד"ק ווישווע.
מכתבו מגילה עפה אמרתו צרופה הגיעני:
ע"ד השאלה בפסק עגונה דאתתא. וז"ל אשה אחת מנשי בני אנשי מאסיף יצ"ו אשר בוכה על בעל נעורי' ועובדא הכי הוי וזהו הגב"ע. במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא האשה מ' בילא מינדי' אשת כו' אלימלך בר' זוסיא ז"ל ממאסיף וסיפרה אשר בעלה אלימלך הלך מביתו יום ד' ח' מנחם אב העבר ששלחו אותו כמ' אלטיר וכמ' זיסא נ"י ממאסיף אל הפאלענינא הנקראת פריהלאקע אלהנגין [ופאלענינא הוא שם ממקום מרעה הצאן בימי הקיץ רחוק מהישוב בין היערות] להביא להם משם י"ד כבשים בשכר והלך מביתו בעצמו במקלו ותרמילו והוא כמהלך שני ימי' בהליכה וחזרה ועוד ע"ע לא שב לביתו ולא נודע עקבותיו איו ושאלנו אותה אם יש לה איזה סימני' בגופו או בכליו ובהבגדים אשר הי' לבוש בצאתו מביתו והשיבה כי בגופו הי' לו סי' מובהק ומפורסים אשר הי' לו על הפנים שלו מצד ימין הפה למעלה וסמוך להשפה העליונה גומא חליל מעל"ע ונגלו השינים כעין שקורין שטורך] ומשם יצא סדק ארוך קצת מן הפה ולמעלה סמוך קצת עם צלקת עד הפיאה וגם תחת הפיאה הימנית סמוך לעיקרן של השערות הי' צלקת והעור מראה בלויא וקומתו לא הי' לא ארוך ולא קצר ביותר רק בינוני והבגדים שהי' לבוש בהם בעת צאתו מביתו כתונת חדש של פשתן ומכנסים של פשתן עם מכנסים העליונים של צייג מראה גרויא געקעסטלט ובגד של ד' כנפות מצייג והי' בגד ישן ולא חקוק בזכרונה מאיזה מראה ולמעלה הי' לבוש ארעקיל אויס צייג ג"כ במראה גרויא געקעסטלט ועל ראשו הי' לבוש יארמאלקע ממשעסטער גפסיטערט עם לעדער ועליו קאפעליטש והקאפעליטש הי' זיבענבערגער פראסטיר קאפעליטש איין אלטער קאפעליטש ומנעלים על רגלו שטיוועל] אינטער גינייטע ואיזה ימים מקודם הליכתו האט ער זייא אינטער גענייט אצל סנדלר א' ממאסיף ותרמילו הי' טארבעלע מצמר בצבע פאסמעס לבן ושחור ובתוך הטארבעלע הי' לו אקענדיל של עץ ריק וצנצנת של זכוכית צילענדערל כאוצא ובתוכו הי' לו י"ש על הדרך גם על צווארו הי' לבוש שאהל א' מצמר גפן [באנוואהל] במראה גרויא געפינטעלט עם שני שווארצע שטראפען בשני הצדדים לאורך השאהל עכ"ל:
שוב בא לפנינו ה"ה כמ' מוה' יצחק בר' מרדכי צבי ממאסיף וה"ה כמ' יצחק בר' משה זנוויל ממאסיף וכמ' שלמה בר' ברוך ממאסיף וכמ' אליעזר בר' דוד צבי משם וכמ' חיים בר' מרדכי צבי ממאסיף והעידו לפנינו ב"ד הח"מ בתו"ע באליו"ע אחר כל האיומים איך שהם חפשו אחר האיש אלימלך הנ"ל עם אנשים מאחב"י ולהבדיל אתה א"י עמהם על דרכי הפאלענינא במקומות שידעו שיש דרך ומבוא שאלימלך הנ"ל הלך דרך שם וביום ג' פ' ראה כ"א לחדש מנחם אב מצאו הם [עם עוד חמשה יהודי'] איש א' בהיער בהפאלענינא הנקראת פיאלע באקעצי אשר דרך הפאלענינא ההוא הולך לדרך לשוב למאסיף מן הפאלענינא הנ"ל פריהאלאצקי אלאנגהי ומצאו אותו לא רחוק מן הדרך בתוך היער שכוב על הארץ על צדו השמאלית והעידו הששה אנשים הנ"ל לאשר הי' מכירים ורגילים בהאיש הנ"ל בחייו. ושאלנו אותם במה הי' להם הט"ע והשיבו עפ"י תואר גופו וקומתו וגם על פ"פ ואם כי הפ"פ של צד שמאלי והחוטם שמצד זה הי' נרקב ונאכל הבשר מהתולעים ולא נשאר רק העצם וגם מהפדחת הי' נרקב העור של צד שמאלי אך בהצד ימין מהפנים הי' העור קיים ונאכל קצת מעקיצת ורחישת התולעים אעפ"כ הכרנוהו היטב והגומא הנ"ל. וכי הי' שם עמוק יותר משאר הפנים גם החלל מהסדק הנ"ל שעד הפיאה הי' ניכר גם חפשנו תחת הפיאה הימנית וראינו ששם הי' העור בריא וראינו הצלקת במראה בלויא שידענו וראינו הצלקת הזה בהאיש הנעלם הנ"ל במקום הזה גם הכרנו כל הבגדים שעליו בט"ע ובסימני' היינו המכנסים העליונים של צייג והרעקיל של צייג שניהם במראה גרויא געקעסטלט גם הקאפעליטש והכרנו היטב כי הם הבגדים שהי' לבוש בהם אלימלך הנ"ל גם כמ' חיים וכמ' אליעזר הנ"ל העידו אשר הי' להם סי' בהמכנסי' הנ"ל כי ראו אותו ביום ז' מנחם אב במכנסי' הללו והיו מלוכלך בדם [ואשר הי' האיש ההוא פושט בהמות במקולין של שחיטה] ובעת שמצאו המת הנ"ל ראו בהמכנסי' שלו ג"כ מלוכלכים בדם בזה המקום שראו בהמכנסי' של האיש אלימלך גם השאהל מצאנו אצלו וסביב לצווארו והכרנו היטב בט"ע שהוא השאהל של האיש אלימלך ובמראה גרויא געפינטעלט גם המנעלים [שטיוועל] שהי' לבוש בהם המת הנ"ל ראינו שהי' אינטער גענייט וגם כמ' שלמה הנ"ל העיד עוד יותר שהכיר בט"ע גמור את השטיוועל ההוא כי הוא סנדלר והוא בעצמו תפר אותם לכמ' אלימלך [אינטפר גענייט] וכל בע"מ מכיר את מלאכתו בט"ע וכל גופו של המת הי' נתפח מאוד וניכר שכבר מת איזה ימים מקודם גם העור מהידים נמס ונרקב אך לא הי' נחבל בשום מקום גופו ופניו ולא הי' אפשר להביא תוך הישוב מחמת הסרחון ופחדנו שלא יתפרקו איבריו וקברנו אותו שם עם כל בגדיו גם העיד כמ' יצחק בר' מרדכי צבי הנ"ל ור' שלמה הנ"ל וכמ' אליעזר הנ"ל אשר מיד בשבוע פ' עקב ביום ה' והוא ט"ו מנחם אב הלכו הם ג"כ לחפוש אחר האיש הנ"ל ביערות הנ"ל מצאו בהיער הנ"ל ולא רחוק מהמקום שנמצא אח"ז המת] את תרמילו האטארבעלע שאמרה האישה הנ"ל והיינו טארבעלע של צמר בצבע פאסמעס לבן ושחור גם הקענדעלי של העץ בתוכו גם איזה צליחות ומצאו את הטארבעלע הזאת תלוי באילן על עץ א' לא רחוק מן הארץ:
וכפי ההשערה אומרים הששה אנשים הנ"ל אשר כפי שאמרו שומרי הצאן והרועים אשר בהפאלענינא אשר בבקר ביום ט' באב הי' אצלם האיש אלימלך הנ"ל ולקח מהם הי"ד כבשים בפקודת המשלחים אותו להביאם למאסיף כפי שנשתלח והי' עת גשם ועלטה וגם קור ושלג ובקשו אותו הרועים שלא ילך עתה והוא פנה להם עורף והלך לדרכו עם הכבשים ולערך שלשה או ארבעה שעות ראו שהכבשים באים בחזרה לבדם והי' הדבר לפלא בעיניהם ודימו שכן דרך הכבשים לברוח בחזרה למקום המרעה באם רק אפשר להשמיט מהאיש המנהיגם ולקחו אצלם הכבשים בחזרה ואת האיש לא ראו וע"כ כשראה האיש אלימלך שהכבשים ברחו הלך לחפש אחר הכבשים בעירות והי' קשה לו לדלג על ההרים ובהיערות עם משא תרמילו כי גם גבינה איזה ליטרות לקח מהצאן עמו ותלה תרמילו אצל הדרך על העץ עד שישוב. וביני לביני הקור והגשם נתגברו עליו ועלטה הי' ואבד הדרך וביום ההוא הי' מתענה התענית ט' באב עד שנתעלף ונפל במקום שנפל ומת שם כ"ז העידו לפנינו ב"ד הח"מ היום יום א' שופטים כ"ז מנחם אב תרל"ז וע"ז בעה"ח פה אויבער ווישע יצ"ו נאום. נאום. נאום.
שוב בא לפנינו ב"ד הח"מ ה"ה כמ' יצחק בר' משה ז"ל ממאסיף והעיד ג"כ בתו"ע באליו"ע לאחר כל האיומים איך שגם הוא הי' בין האנשים הנ"ל ביום כ"א לחדש מנחם אב הנ"ל בשעה שמצאו את המת הנ"ל בהיער הנ"ל במקום הנ"ל והעיד ג"כ שגם הוא הכיר אותו בט"ע בתואר גופו וקומתו וגם פרצוף פניו וגם העור שמהצד הפנים לצד השמאל הי' נאכל ונחסר העור והבשר עם הפדחת והחוטם של צד שמאלו ולא נשאר רק העצם עם מעט בשר עליו אך מצד ימין הפנים הי' העור על הפנים אך ג"כ נתמסמס קצת באיזה מקום מעקיצת התולעים והכירו היטב בט"ע של כל הראש פאת זקנו ושערת ראשו גם הכיר את הסדק והגומא הנ"ל שעל הלחי מצד ימין למעלה מהשפה עליונה אף כי גם שם הי' קצת רחישת התולעים עכ"ז הכרתי היטב הסימן הזה ובזה הכרתי כי הוא האיש אלימלך הנעלם והסימן שתחת הפיאה לא השגחתי אני כי היינו שם הרבה אנשים וסמכתי עליהם וגם הבגדי' הי' ניכרים לי היטב בט"ע שראיתי בהם לבוש את האיש אלימלך הנ"ל ובצבע מראה גרויא געקעסטלט הרעקיל והמכנסי' וגם השאהל הנ"ל הכרתי היטב בט"ע שהכרתי שהי' לבוש בו תדיר אלימלך וע"ז בעה"ח נאום ונאום ונאום:
שוב בא לפנינו ב"ד הח"מ כמ' יעקב בר' זיסא ממאסיף אחיו של האיש הנעלם הנ"ל והעיד בתו"ע באליו"ע אחר כל האיומים האפשר איך שגם הוא הי' בין האנשים הנ"ל ביום כ"א לחדש מנחם אב הנ"ל בשעה שמצאו את המת הנ"ל ואמר שמחמת צערו לא יכול להביט בפניו רק הכרתיו בט"ע בתואר גופו וקומתו ושערו וראשו שהוא אחיו אלימלך הנ"ל הנעלם וגם הי' לו בו סימן אשר הארכובה מהרגל ימין הי' עב הרבה מאוד מן הארכובה של רגל שמאל לאשר מחמת חולי זה הרבה שנים אשר הי' כואב לו איזה שנים ונתרפא רק נשאר הארכובה מהרגל ימין עב והי' ניכר לעיני בני אדם וזה ראיתי אצל האיש שמצאנו אותו מת שהארכובה מהרגל ימין הי' עב הרבה מהארכובה של רגל שמאל כמו אצל אחי אלימלך גם הכרתי הבגדים שעל המת הנ"ל הרעקיל והמכנסי' והיארמעקל והקאפעליטש והשאהל בט"ע גמור שהם הבגדים שהי' לבוש בהם אחי אלימלך ויותר לא השגחתי עליו להכיר בו מחמת טעם הנ"ל. ובאותו מעמיד בא לפנינו כמ' אברהם דוד בר' משה זנוויל ממאסיף והעיד ג"כ בתו"ע הנ"ל אשר גם הוא הי' בין האנשים הנ"ל ביום כ"א לחדש מנחם אב הנ"ל בשעה שמצאו את המת הנ"ל בהיער הנ"ל והוא ג"כ לא הביט בפניו כלל מחמת פחד וצער רק צוה להאנשים הנ"ל שיביטו היטב בפניו של המת להכירו היטב והוא לא הכיר רק במלבושי' שעליו בהרעקיל והמכנסי' והשאהל שסביב צוואר בט"ע גמור שהם הם הבגדים שהי' לבוש בהם אלימלך הנ"ל והצבע הי' גרויא געקעסטלעט ויותר מזה לא הביט והי' נתפח בגופו והסרחון גדול יצא ממנו וע"ז בעה"ח. נאום ונאום. ונאום. ע"כ כל דברי הגב"ע:
והנה זה פשוט שאין להתירה מכח הכרת פרצוף פניו שהרי לא נשאר רק מעט מפרצופו ואנן בעי' פ"פ עם הפדחת וחוטם והא ליכא כלל ותו דכתב מעלכת"ר כי האמת יורה דרכו שהוא ודאי אחר ג' ימים ממה שהעידו מהסירחון ורחישת תולעי' ומסמוס היד עי' מזה בתשו' עבודת הגרשוני סי' ע"ב. ואחר כ"ז פשט את ידו ואסף מלא חפניו שיח הפוסקים בענין זה ובא באריכות וקצרות וסברות ישרות ופתח פתחא דהיתרא בכמה דרכי' אשר הן המה יבאו לפנינו סדורות א' על א' משולבות מלאות וטובות ובקש מאתי כי אחוה דעי גם אני ולדבריו אזין וידי תיכון עמו בהיתרא דהאי אתתא וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
שובה אחרי רואי המעשה והנגזר עלי' אען ואומר כי היתר האשה הנצבת פתח השער הוא מיוסד על ראשי עמודים שבעה קיימים:
היתר הראשון הנה הוא כתובה ע"ס הישר לר"ת ז"ל דמתני' דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם איירי בליכא רק פרצופו וחוטמו דזה הוי רק כמו סימן ואז אם נחסר איזה משלשתן אין מעידין עליו ואפי' בנשארו שלשתן עליו קאי דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים אבל בניכר בטב"ע של כל הגוף אז מעידין עליו אפי' לאחר ג' ימים ואם כי יש מהראשונים שחלקו עליו בואו ונחזיק טובה להאחרונים ובפרט להחת"ס שהחזירו העטרה ליושנה, ופירשו דבריו והסירו כל תלונה מעליו והורו לנו הדרך לסמוך עליו וכאן בנידן דידן העידו העדים שהכירו את האיש אלימלך בטב"ע בתואר כל גופו וקומתו וקצת מפרצופו ומהן שאמר שהכירו בטב"ע בתואר גופו וקומתו ובט"ע של כל הראש ופאת זקנו ושערות ראשו גם אחיו של אלימלך הנעלם אמר הכרתיו בטב"ע בתואר גופו וקומתו ושערו וראשו שהוא אחיו אלימלך ובפרט שיש כאן עוד כמה הוכחות ואומדנות שזה הוא האיש אלימלך כאשר הצופה ומביט ומאזין ומקשיב לכל המעשה ההוא בלבבו יבין שכך הוא וכבר כתבו הח"מ ס"ק מ"ו והב"ש ס"ק פיו אפי' למה דמבואר בש"ע שחלקו עליו מ"מ יש לצרף דעתו דר"ת ז"ל לשאר הוכחות ואומדנות א"כ הרי לנו עמוד הראשון לסמוך עליו להתירה מכח טב"ע שבכל גופו:
השני מה שהעידו העדים שהכירו היטב הגומא החלול הסמוך לשפה העליונה מצד ימין והסדק הנמשך עד הפיאה הימנית ותחת הפיאה ראו שהי' שם העור בריא הי' שם צלקת במראה בלויא שידעו וראו כ"ז בהאיש הנעלם במקום הזה בעודנו חי נראה ברור דסימן כזה לא שכיח כלל ולא ימצא רק באחד מאלף ובפרט מכח צימצום המקומות הללו דכל הפוס' הסכימו דכה"ג הוי בי' מובהק והרי פסק בש"ע סי' י"ז סעי' כ"ד דעל סימן מובהק בגופו של הנמצא מת מעידים עליו ומתירין את אשתו הן אמת שיש לנו מקום עיון בזה כי המחבר לטעמי' שבב"י העלה שהכל מודים דסימן מובהק בגופו מהני ואין שום חולק ע"ז ועיקר הראי' שלו מהא דא' רבא ביבמות דף ק"כ בל"ב אהא דאין מעידין על השומא דכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קא מיפלגי משמע דבסי' מובהק ממש מהני לכ"ע וכ"כ תוס' דף קט"ו אהא דקאמרו סימנים היינו מובהקין וכן בגיטין דף כ"ז המביא גט ואבד הימנו אר"א בנקב בצד אות פ' אבל בנקב בעלמא לא דמספקא לי' אי סימני' דאוריתא או דרבנן הרי הנקב בצד אות פלוני דהוא סי' מובהק מהני אפי' אי סימנים דרבנן והרי"ף. והרא"ש דלא כתבו בפירוש דסי' מובהקי' מהני י"ל דסמכו עצמם [על שכתבו ההוא עובדא דב' ת"ח דפ' האשה שלום דקט"ו דאמרינן בה דאסימנים סמכינן] וע"מ שכ' בגט בנקב בצד אות פלוני מהני וגם הרמב"ם י"ל שסמך עצמו אהא דנקב בצד אות פלוני וגם עמ"ש בפי"ג מגירושין והעלה ממנו אבר וכו' והיינו ע"י שיש להם סי' מובהק באותו אבר וכו' ואח"ז כתב וז"ל ובעל העיטור כתב באית ק' ז"ל ומסתברא דליכא סי' מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיי"ל סי' דרבנן ואפי' שומא לאו סי' מובהק הוא ואין מעידין עליו וההוא שנוי' דמשני גופו דארוך וגוץ אליבא דמ"ד סימנים דאורייתא הוא ודחייתא הוא ולא סמכי' בשום סי' אחר אלא על פ"פ עם החוטם נראה שהוא סובר שכל הסימני' דרבנן אפי' מובהק שבמובהקין אבל א"א לומר כן שהוא עצמו כתב במאמר עשירי גבי המביא גט ואבד ממנו ומסתברא דוקא בצד אות פ' אבל תיבה פ' לא דמסתפקא לן סימנים אי דרבנן או דאורי' ובדאורייתא בעי' סי' מובהק ואזלינן לחומרא ע"כ. לכן צ"ל דבסי' ק' איירי בדליכא סי' מובהקי' ממש אבל בסי' מובהק מודה בעהע"ט דמהני ע"כ תורף דברי ב"י.
וכשאני לעצמי אי לאו דמסתפינא הוי אמינא דליכא ראי' מהמביא גט דמהני סי' מובהק במת דהתם שאני ודעת בעהע"ט כמשמעו דבהכרת מת לא מהני סי' מובהק ובגט מהני וכמו שאבאר טעם הדבר לחלק ביניהם והוא דבלא רומי' דבעה"ע דידי' אדידי' בלא"ה יש להבין דעת בעהע"ט אי נימא כמשמעו דסובר דשום סי' מובהק לא מהני והא רבא א' בהדי' בל"ב דסי' דרבנן ופליגי אי מעידין על השומא אי שומא סי' מובהק אבל סי' מובהק משמע דמהני ולא מצינו מי שחולק על רבא בזה והב"י לא הקשה רק מכח דדבריו סותרין זא"ז אבל לא הקשה עליו מדוע לא פסק כרבא. ועכצ"ל דאי מהא לא קשי' די"ל דבהע"ט סובר דנראה מתוך השקלא וטרי' של הסוגי' ביבמות דף ק"כ דפריך למימר' סימני' ל"ד ורמינהו מצאו קשור וכו' ולא משני דהך דמצאו קשור וכו' שאני דהוא סי' מובהק וכדתירצו התוס' לרבא ואלא אביי מוקי לה בתנאי ורבא א' בל"ק דכ"ע סימנים דאוריית' וכו' משמע דסתם גמ' דפריך ואביי ורבא לל"ק אינהו סוברים דאין חילוק בין סי' מובהק או לא אלא אי אמרים סימנים דאוריי' אפי' סי' אמצעי מהני ואי א' ל"ד אפי' סי' מובהק נמי לא מהני דסי' מובהק לא הוי כעדי' אף דלא שכיח כ"כ והוי כעין רוב או אומדנא אפי"ה לא אזלי' בתרי' דבממונא ואיסורא עדים ברורים בעי'] אלא רבא בל"ב הוא שחידש זה דאף אי סימני' דרבנן מהני סי' מובהק מדאורי' דהוא כעדים ממש אבל הנהו דלעיל סוברי' דאין חילוק וכמבואר כ"ז היטב בדברי מוזלה"ה בהשיב משה אהע"ז סי' ס"ג עיי"ש. וטעמא דידהו נראה דהוי משמע להו מדקתני סתם אע"פ שיש סימנים בגופו וכו' משמע אפי' מובהקי' כיון דלא הוי כמו עדים אבל רבא סובר דלמ"ד סי' דרבנן מהני מובהקי' דהוי כעדים משמע לי' דמתני' בסתם סימני' אמצעי' איירי דמובהקים הוי לי' בכלל עדים וכמ"ש בתשו' פ"י סי' ז' והפוס' וכיון דאינהו חולקי' על רבא פסק בעהע"ט כוותייהו לחומר' דאי סימני' דרבנן אפי' סי' מובהק לא מהני ודלא כרבא בל"ב וז"ש בעהע"ט וההוא דמשני אליבא דמ"ד סי' דאורי' בארוך וגוץ דחייתא היא דלא סמכי' בשום סי' אחר וכו' כלו' דמתני' סתמא קתני אפי' מובהקי' והא דפסק בסי' ק' כר' אשי דסי' מובהק מהני אפי' אי סימני' דרבנן י"ל עפמ"ש הפ"י בגיטין כ"ז אהא דר"א דמספק' לי' אי סימני' דאורי' או דרבנן וז"ל קשי' לי אפי' אי סי' דרבנן אמאי לא מהני כאן הא מדאורי' לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון ואף אם נאמר דעיקר אוקומתא דר"י ור"א לאוקמי מתני' ובריית' בכל גווני אפי' בהוחזקו ושכיחא שיירותא כבר כתבתי דאפי' בהוחזקו ושכיחא ליכא חשש דאורי' כדמוכח מהנהו שטרי שכ' חבי בר נני בפ' האשה שלום וקי"ל התם כרבא וכו' מיהו יותר נראה דאי סי' דרבנן לא שלום וקי"ל התם כרבא וכו' מיהו יותר נראה דאי סי' דרבנן לא סמכי' עלייהו באיסור דאורי' אפי' היכא דחששא מדרבנן דלמא אתי למסמך עלי' באיסור דאורי' כגון היכא שידוע בודאי שנאבדו ב' גיטין ששמותיהן שוין ואתי למסמך אסימנים וראי' לזה מהא דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכלים ושקיל וטרי הש"ס בטעם דסימנים דרבנן ומשמע להדי' דאף בפ"פ בלא חוטם נמי אין מעידין אפי' בצירוף סימנים ובמס' בכורות דף מ"ו ע"ב איכא אוקומת' דמדאורי' מהני פ"פ בלא חוטם אלא מדרבנן החמירו וא"כ חזינן דאפי' בחששא דרבנן לא מהני סימנים למ"ד סימנים דרבנן עכ"ל. והש"ש בסופו כתב ע"ד די"ל בהוחזקו ושכיחי הוי חשש דאורי' ומהא דיבמות אינו ראי' למה דכ' הרא"ש דבעגונה הקילו וכו' אבל מהא דאר"א דבעינן נקב בצד אות פלוני אפי' בלא הוחזקו וכן מבואר בדברי רמב"ם בפ"ג מה' גירושין ה"י וי"א ובלא הוחזקו ודאי אינו אלא מדרבנן וכמ"ש תוס' להדי' בפ"ק דמציעא דף י"ח ע"ב ד"ה נפק דק מזה ראי' ברורה עכ"ד:
אבל
הדבר הקשה בעיני ע"ז נהי דבסוגי' דיבמות מוכח הכא לל"ק דבכורות דבדרבנן נמי ל"מ סימני' אי סימנים דרבנן התם ניחא דלפי הסוגי' דהתם, אי אמרי' סימנים דרבנן משמע לי' ממתני' היינו ודאי דרבנן ולא מדאורי' נמצא אי מדאורי' ל"מ סימני' בדאורי' תו גם בדרבנן לא מהני וכמ"ש הפ"י אבל לר"א דמספקא לי' סי' אי דאורי' אי דרבנן א"כ תו בחשש דרבנן ליהני דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא דשמא מהני מדאורי' וכ"כ בס' אבן העוזר בש"ע הקטנים דמה דמשמע מתוס' יבמות דף קט"ו במים שאל"ס דהוא רק מדרבנן דאי סימני' דרבנן לא מהני סי' אמצעי' רק מובהקים היינו אי ודאי דרבנן מטעם דכל דתיקון רבנן כעין דאורי' תיקון וכו' אבל למה דמספק' לן אי דאורי' או דרבנן שפיר מהני במים שאל"ס אפי' סי' אמצעים מכח ספק דרבנן לקולא אבל נראה דלק"מ דהתם במים שאל"ס דמדאורי' שרי כבר יצאה מחזקת איסור להכי אמרי' ספק דרבנן לקולא אבל הכא בשליח המביא גט אכתי האשה היא בחזקת איסור א"א וע"י הסימן אנו רוצים להתירה בזה הגט הספק הרי הוא ספק דרבנן במקום איסור חזקת א"א וכבר כ' הש"כ יו"ד בסי' ק"י דבמקום חזקת איסור ס' דרבנן לחומרא:
עוד י"ל גם לדעת הנו"ב קמא ביו"ד סי' ס"ה שהעלה בדעת הרשב"א דלא כש"כ אלא דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה ס' דרבנן לקולא אפי' אתחזיק איסור והא דאיתא בעירובין דף ל"ו ע"א דרבא א' א"ר יוסי התם העמד טמא על חזקתו קאי אשינוי קמא דיש לו עיקר מהתורה משו"ה באתחזק איסור ס' דרבנן לחומרא א"כ ה"נ בגט הרי יש לו עיקר בתורה, רק החשש דרבנן משו"ה ס' לחומרא ובהכי ניחא לי מה שהוצרך הפ"י לחדש דכאן אף דהחשש דרבנן אסור דלמא אתי למיסרך לסמוך אסימני' בדאוריי' כגון בנאבד שני גיטין משני יוב"ש ולמה לא א' הטעם משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא וכו' אלא משום דלטעם כל דתיקון רבנן וכו' הניחא אי סי' ודאי דרבנן אבל מדאורי' ודאי לא מהני אבל לר"א דמספקא לי' סי' אי דאורי' או דרבנן א"כ הו"ל ספיקא בדרבנן לקולא וכמ"ש האה"ע. לזה חידש הפ"י טעם נוסף משום דאתי למסמך ע"ז בדאו' ממילא אפי' למה דמספקא לר"א שמא סי' דאוריי' אפי"ה אמרי' ס' דרבנן לחומרא דאתי למיסמך אסימנים בדאוריי' והתם ס' דאוריי' לחומרא והיינו ממש הא דאמרי' בעירובין דס' דרבנן לחומרא לרבא באתחזק ויש לו עיקר מהתורה פרש"י וז"ל דיש טומאה מהתורה ויש להחמיר בס' טבילתה להכי אחמיר רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזילזולי בספק טבילת טומאה דאוריי' עכ"ל כנ"ל נכון בדברי הפ"י:
נמצינו למדין דאפי' אי סימני' ודאי ל"ד אלא רק מדרבנן עכ"ז במידי דרבנן מיהו סימנא מלתא הוא אלא דמכח כל דתיקון רבנן כעין דאוריי' תיקון כמו דלא מהני בדאוריי' כ"כ לא מהני גם בדרבנן ממילא גם בסי' מובהק אי א' דלא מהני בדאוריי' אף דלא שכיח מ"מ עדים ברורים לא הוי א"כ כ"כ לא מהני סי"מ גם בדרבנן מטעם דכעין דאוריי' תיקון אבל לר"א דמספקא לי' שמא סי' דאוריי' א"כ אכתי אפי' סי' אמצעי בדרבנן לישתרי דבספק לא תקנו להחמיר דקיי"ל ס' דרבנן לקולא אלא אפי"ה הכא אסור מספיקא מכח דאתי למיסמך וכמ"ש. וא"כ הדין נותן דזהו בסי' אמצעי דשכיח שייך למיגזר בי' דאתי למיסמך בדאוריי' אבל סי"מ דבאמת מלתא דלא שכיחא הוא וכמ"ש הב"ש ס"ק ע"ב א"כ נהי דלפעמים אתרמי כמוהו ולא הוי כעדים ברורים ולא סמכי' עליו בדאוריי' או אפי' במידי דרבנן מטעם דכל דתיקון וכו' זהו למ"ד סימני' ודאי לאו דאוריי' אבל לדידן לר"א דקיי"ל כוותי' דמספקא לן שמא סי' מהני מדאוריי' א"כ הא דלא מהני בדרבנן אף דספק הוא היינו משום אתי למיסמך זהו בסי' אמצעי דשכיח אבל בסי' מובהק דלא שכיח לא גזרי' בי' משום דאתי למסמך כדקיי"ל בכ"מ דעל מידי דלא שכיח לא גזרו בי' ממילא קם אדינא דידי' דמהני בדרבנן סי' מובהק מכח ס' שמא סי' אפי' אמצעי הוא מדאורי' ודו"ק. ולכן שפיר קא' ר"א בגט דאינו אלא חשש דרבנן וכמ"ש נהי דסי' אמצעי לא מהני דמספקא לי' אבל נקב בצד אות פלוני דהוא סי' מובהק מהני. אבל במידי דהוא דאורי' הלא ס' דאורי' לחומרא ולפי"ז לא קשי' לר"א ולבעהע"ט מהך שקלי וטרי' דסוגי' דיבמות שהוכיח הפ"י מהתם דאפי' בדרבנן א מהני סי' למ"ד סי' דרבנן דהא לל"ק התם בבכורות דף מ"ו בפ"פ לחוד דרבנן ואפי"ה לא מהני סי' אי סי' דרבנן ול"ב לא פליג על סברא זו וא"כ הרי השקלי וטרי' סובר דבמתני' סתמא תנן אפי' יש סי' בגופו משמע אפי' מובהקי' לא מהני למ"ד סי' דרבנן די"ל דהיינו לפי סברא דהתם דסובר, אי סי' דרבנן לית בי' ספיקא כלל דודא סי לאו דאורי' הוא אלא מדרבנן א"כ כל דתיקון רבנן כדאורי' תיקון כמו דסי' מובהק לא מהני בדאורי' אף דסי"מ לא שכיח כ"כ בדרבנן נמי לא מהני דהא איכא מ"ד בגיטין דף מ"ה כל דתיקון רבנן כעין דאורי' תיקון אפי' בלית לי' עיקר מהתורה ול"ל בי' אתי למיסרך דלא פליג רבנן בין דאורי' לדרבנן במה שהוא ודאי רק דרבנן ומדאורי' לא מהני אבל לר"א דקיי"ל כוותי' דמספק' לי' לדינא אי סי' דאורי' או דרבנן וכדאבעי' לן בפ' אלו מציאות וכמ"ש בתשו' פ"י סי' ז' דמה שכ' הרי"ף והרא"ש סי' דרבנן לאו דודאי הכא אלא מספיקא א' דרבנן. ויש ספק שמא מדאורי' מהני וא"כ נהי דסי' אמצעי לא מהני בדרבנן אף דס' דרבנן הוא דאתי למיסמך בדאו' אבל עכ"פ סי' מובהק דלא שכיח אף דלדין תורה דין סי' אמצעי אית לי' סו"ס לא שכיח הוא ולא גזרו בי' רבנן משום אתי למיסמך ממילא מהני בגט דהוא רק חשש ב' יוב"ש דרבנן והשתא אזדא לה הראי' של הב"י מהך דגט דמהני בי' סי' מובהק דהתם שאני דהוא דרבנן אבל במת דלית בי' שום הכרה והוא איסור דאוריי' י"ל דלא מהני אפי' סי' מובהק והן דברי העיטור בדרך כלל דבהכרת מת לא מהני שום סי"מ ובגט מהני ומ"ש בגט ובדאוריית' אזלינן לחומרא היינו מפני שעיקרו דאוריית' ואתי למיסמך בדאוריית' משו"ה אזלי' לחומרא וז"ב:
ולהבין דברינו היטב אציגה נא דברי העיטור בשני המקומות ממנו תראה איך לפי דברינו דבריו מדוקדקים שבעתי' מזוקקי' וז"ל באות ק' אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ואפי' יש בו סימני' בגופו ובכליו מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם ומסתבר דליכא סי' מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פני' בלבד [נראה דר"ל מטעם טב"ע ולא כס' ר"ת מטעם סימן] דהא קיי"ל סי' דרבנן ואפי' שומא לאו סי' מובהק היא ואין מעידין עליו וההוא שינוי דמשני גופו דארוך וגוץ אליבא דמ"ד סי' דאוריי' הוא ודחייתא הוא דלא סמכי' בשום סי' אחר אלא על פ"פ עם החוטם עכ"ל וקשה למה הקדים ואמר מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם מה נ"מ לדינא דהתם אי הוא מדאוריי' מהך קרא כל"ב דבכורות או הוא מדרבנן כל"ק דהתם. אלא הוא אשר דברנו משום דבעי למימר דההוא שינוי' דארוך וגוץ אליבא דמ"ד סימני' דאוריית' ודחייתא הוא דלא סמכי' בשום סי' אלא על פ"פ עם החוטם כלו אבל בפ"פ בלא חוטם לא מהני שום סי' אפי' מובהק משום דלמ"ד סי' דרבנן מתני' סתמא תנן ואפי' סי' מובהק נמי לא מהני ואי הוי קיי"ל כלישנא קמא דבכורות דבלא חוטם הוי הכרה מדאוריי' ואינו אלא חומרא דרבנן א"כ הניחא לפי ס"ד דסוגי' דיבמות דסי' ודאי דרבנן ולא מדאוריי' ממילא אפי' סי' מובהקים נמי לא מהני מטעם כל דתיקון כדאוריי' תיקון וכמ"ש. אבל לדידן דמספקא לן אי סי' דאוריי' ומתני' בארוך וגוץ אבל סי' אמצעי מהני אפי' מדאוריית' או סימני' רק מדרבנן ומתני' סתמא קתני ואפי' מובהק לא מהני ממילא בפ"פ בלא חוטם דהוי הכרה מדאוריי' לל"ק דאינו אלא מדרבנן מהני סי' מובהק מכח דבדרבנן ס' לקולא דבסי' מובהק ליכא למיגזר משום אתי למיסמך וכמ"ש ולזה הקדים ואמר מה קרא הכרת פניהם ענתה בם כלו' מדאוריי' לא מהני בלא חוטם וכיון דמדאוריי' ומספקא אי סימני' דאוריי' או דרבנן לכך לא מהני בי' שום סי' אפי' מובהק דמה דאמרי' בגמ', בארוך וגוץ היינו למ"ד סי' דאוריי' ודחייתא הוא אלא א' סתמא קתני ולמ"ד דרבנן אפי' סי' מובהק לא מהני א"כ בליכא אלא פ"פ לחודי' ס' בדאוריי' הוא וספיקא דאוריית' לחומרא משו"ה לא מהני בי' שום סי' מובהק עד דאיכא פ"פ עם החוטם מטעם טב"ע כנ"ל לפרש והוא נכון:
והילך לשונו הצריך לענינינו במאמר עשירי המביא גט הא אמר תנו נותנין אפי' לזמן מרובה ואסיקנא במקום שאין השיירות מצויות וכו' ופסקו רבוותא אף שלא הוחזקו ב' יוב"ש ושכיחי שיירות א"נ הוחזקו ולא שכיחי לא מהדרין דתרווייהו בעי' א"נ כדר' ירמי' וכו' א"נ כגון דא' עדי' נקב יש בצד אות פלוני א"נ ה"ה אי אמר בעל האי סימן מובהק ירושלמי כו' אלא חומרא הוא בעריות ואיכא למימר דר"י ור' אשי פליגי אר"ז אע"ג שלא הוחזקו ולא שכיחי שיירות פסול משום האי חששא דירושלמי ולא מהדרינן עד דא' נקב יש בצד אות פלוני כר"א לחומרא אפי' שאין השיירות מצויות ור' אלפס [כתב[ לא מהדרי' גט לזמן מרובה במקום שיירות מצויות אלא כדר"י או כדר"א דהו"ל סי"מ ובמקום שיירות מצויות והוחזקו ומהדרי' אפי' לזמן מרובה כגון שעבר אדם שם ור"ח פ' לחומרא ומסתברא דוקא אות פ' אבל תיבה פ' לא דמספקא לן אי סימני' דאוריי' או דרבנן וכדאוריי' בעי סי', מובהק ואזלי' לחומרא [כך גירסת הב"י וכו'] הילכך הא דתנן אין מעידין אלא על פ"פ וחוטם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו ואוקימנא גופו ארוך וגוץ כליו] דחיורי וסומקי ליתא לההוא אוקימתא אלא למ"ד סי' דאוריי' אבל לדידן דס"ל סי' דרבנן אע"ג דאית בהו סימנא אחרינא דגופו] וכליו לאו סי' מובהק הוא אלא בצורת פנים עם החוטם וכן הלכתא [וכאשר הגהתי כצ"ל לדעתי להמעיין בדבריו בשני המקומות]
ועתה שא עיניך וראה גם לגירסת הב"י שכ' ובדאוריית' בעי' סי' מובהק ואזלינן לחומרא אי אפשר לומר דהוא איסור דאורי' ממש שהרי כתב ופסקו רבוותא דבלא הוחזקו ושכיחי או הוחזקו ולא שכיחי לא מהדרינן אלא כדר"י או כר"א דא' נקב יש בצד אות פ' דהוי סי' מובהק אבל סי' אמצעי לא ובלא הוחזקו ודאי אינו אלא דרבנן וכ"ש למה שכ' אח"ז ואיכא למימר דר"י ור"א פליגו אר"ז אע"ג שלא הוחזקו ולא שכיחי שיירות פסול משום האי חששא דירושלמי ולא מהדרי' עד דאמר נקב בצד אות פ' וזה ודאי אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא כמבואר שם וא"כ איך כתב אח"ז ובדאוריי' בעי' סי' מובהק ואזלי' לחומרא וכו' והא זה ודאי דרבנן הוא אע"כ מ"ש אזלי' בספיקו לחומרא מטעם של הפ"י ולפי"ז יש לי לומר דבעהע"ט אזיל בשיטת הפ"י דאפי' הוחזק ושכיחי דמיירי בי' אח"ז נמי אינו אלא חשש דרבנן ואפי"ה אזלי' בי' לחומרא משום דאתי למיסרך בדאוריי' וז"ש ובדאורי' בעי' סי"מ ואזלי' לחומרא היינו משום שיש לו עיקר בדאורי' אבל גוף חשש בגט שנאבד אינו אלא מדרבנן וכ"ז לגירסת הב"י דגרס ובדאורי' אזלי' לחומרא בעי' למימר דכוונתו משום שיש לו עיקר בתורה משו"ה ס' דרבנן לחומרא וכשיטת הנו"ב דלעיל אבל לגירסא שלפנינו ובאיסורא אזלי' לחומרא א"צ לכ"ז ושפיר י"ל דאזיל בשיטת הש"כ ושלא תקשה הא ספיקא דרבנן הוא למ"ש דאיהו סובר דבכ"ע אפי' בהוחזקו ושכיחי אינו אלא דרבנן עז"א ובאיסורא כלו' הואיל ואתחזיק איסורא דעדיין הוא בחזקת איסור א"א משו"ה אזלי' לחומרא ובעי' סי' מובהק ולא מהני סי' אמצעי אבל עכ"פ סימן מובהק מהני הואיל והוא רק חשש דרבנן אבל בדאורי' אפי' סי"מ לא מהני וע"ז גמר ואמר הילכך הא דתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו ואוקימנא וכו' ליתא לההוא אוקימנא אלא למ"ד סי' דאורי' אבל לדידן דסי' דרבנן אע"ג דאית בי' סי' א' בגופו וכליו לאו סי"מ הוא ולא סמכי' עליו אלא בצורת פני' וחוטם היינו בטב"ע כלו אבל בנחסר מזה דליכא הכרה דאורי' כדקיי"ל כל"ב דבכורות לא מהני אפי' סי"מ כדמשמע ממתני' דתנן סתם אפי' סימני' משמע אפי' מובהקי' וכיון דהתם דאורי' הוא וכמ"ש בסי' ק' דקיי"ל כל"ב דבכורות משו"ה לא מהני אפי' סי"מ דכיון דהוא דאו' ממש ספיקו לחומרא אבל בגט דאפי' בהוחזקו ושכיחי אינו אלא דרבנן משו"ה מהני בי' סי"מ מטעם המבואר למעלה למשכיל ודברי בעהע"ט מתפרשים כהוגן ולא סתרו כלל אהדדי כך הי' נ"ל לפרש לולי דברי הב"י ז"ל. וא"כ לכאורה כל מה שבנה הב"י מהמביא גט בזה הענין נפל הבנין וי"ל דסי"מ במידי דאורי' אינו חשוב ולא הוי דבר שבמנין:
אבל להלכה נ"ל להצדיק את הצדיק דמעיקרא מארן הב"י ז"ל ואען ואומר האמת שהב"י לא ניחא לי' לפרש כך דברי העיטור ושפיר מביא ראי' מגט למיתה ואמינא בי' כמה טעמים. [א'] כיון דרבא אמר בל"ב דפליגי אי שומא הוי סי"מ או לא משמע מני' דסי"מ מהני ולא מצינו מי שחולק עליו ואי משום דפריך, מגט ולא משני דאיירי בסי"מ מזה לא משמע לי' לב"י לעשות פלוגתא אלא דהמקשה לא הוי משמע לי' דכיס וארנקי הו"ל סי"מ כמו שכ' תוס' לפי תי' הראשון דאיירי ע"י טב"ע ובתחי' הי' ס"ד שאדם אחר מצאו עיי"ש ואביי ול"ק דרבא לא איירי מסי"מ אבל לא פליגו על רבא דאי סי' דרבנן מהני סי' מובהק עכ"פ מדברי רבא משמע בהדי' דסי"מ מהני אפי' דאורי' לכן הב"י לא משמע לי' דבעהע"ט יאמר דר"א חולק על רבא ותו דהרי הרי"ף והרא"ש הביאו דברי רבא בל"ב דמני' משמע דסי' מובהק מהני אף שלא כתבו הך בפירוש איך יחלוק עליהם בעה"ע. [ב'] מדכתב בעה"ע ואפי' שומא לאו סי"מ הוא והיינו מדברי רבא משמע דסי' מובהק ממש מהני וזה מבואר בלשון הב"י עצמו להמעיין בו. [ג'] למה שכ' רש"י בגיטין דף כ"ז דסי"מ אין לך עדות ברורה מזה וכ"כ הב"י עצמו לעיל דסי"מ הוי כעדים א"כ אין לחלק בין דאורי' לדרבנן דעדים מועיל אפי' בדאורי'. ועל ארבעה לו אשיבנה דהב"י חולק על הפ"י וסובר כהש"ש ושאר פוס' שכתבו דבהוחזקו ושכיחי שיירות איכא חשש שני יוב"ש מדאורי' ואפי"ה מהני בי' סי' מובהק דר"א סתמא אמר וכן מבואר מתוך דברי העיטור שהבאתי דאפי' בשכיח והוחזקו נמי מהני סי"מ וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מה' גרושין ה' י"א דגם בהוחזקו ושכיחי שיירות מהני סי"מ והרי לשיטת הב"י דזה חשש דאוריי' אפי"ה מהני בי' סי"מ א"כ ה"ה בהכרת מת מהני סי"מ. [ה'] לשון והילכ"ך הא דתנן וכו' אינו מדוקדק לפי דברי דהי"ל לומר. אבל מכ"ז לא רצה הב"י לפרש כך והי' מוכרח לפרש דברי הבעה"ע דאיירי בסי' אמצעי דלא מהני אבל סי' מובהק מהני וניחא לשון והילכך. וגם הראי' מהא דגט דסי"מ מהני גם בדאורי' נכונה ולכן שפיר פסק בש"ע דסי"מ מהני גם בדאורי'. אבל עכ"ז בפי' דברי העיטור במ"ש אורי' אזלי' לחומרא לגירסת ב"י במקומי אני עומד שאין הכוונה שהוא גופי' דאורי' שהרי כתב בעה"ע בהדי' דגם בלא הוחזקו או אפי' גם לא שכיחי שיירות דאינו אלא חומרא מדרבנן נמי בעי' סי' הרי דסובר בעה"ע דגם במידי דרבנן ביש לו עיקר באורי' לא מהני סי' מדרבנן אפי' למאי דמספקא לי' לר"א אי סי' דאורי' או דרבנן. וז"ש בעה"ע ובדאורי' כלו' שעיקרו דאורי' אזלי' לחומרא וגם הב"י מודה לזה שכך פי' דברי העיטור:
וראיתי לדודי ז"ל בתשו' ארי' דבי"ע סי' ט"ו ד"ה והנה כתב דמלשון העיטור שמביא ב"י שכ' ובדאורי' בעי' סי' מובהק ואזלי' לחומרא משמע בדרבנן מהני סי' אמצעי למה דמספקא לי' לר"א מכח ס' דרבנן לקולא עיי"ש וכפי הנראה לא שם עינו בדברי העיטור כי המעיין בהעיטור יראה בעליל שסובר אפי' במידי דרבנן ממש בעי' סי"מ או מכח שעיקרו דאורי' לגי' ב"י או מכח דאתחזיק איסורא לפי גירסא שלפנינו ובאיסורא אזלי' לחומרא וז"ב:
העולה מכ"ז לדינא דקיי"ל דסי' מובהק מהני בכ"מ אפי' במת דבעי הכרה מדאורייתא וסי' אמצעי במים שאל"ס דמדאורי' שרי מהני מכח ספיקא דרבנן לקולא דקיי"ל כר"א דמספקא לן שמא סי' דאורי' וכמ"ש האה"ע אבל בגט דאתחזק איסור דא"א וגוף האיסור דאורי' רק החשש דרבנן כגון בלא הוחזקו ולא שכיחי שיירות דאינו רק מדרבנן אפי"ה לא מהני סי' אמצעי מכח דאתי למיסרך רק סי' מובהק מהני ובשכיחי שיירות והוחזקו יש בזה פלוגתא דעת הב"י והפוסקים דבזה יש חשש שני יוב"ש דאורי' ולהפ"י גם בזה אינו אלא חשש דרבנן ונ"מ לענין למילף מיני' אי מהני סי"מ בעלמא במידי דהוא דאורי' דלהב"י יש ראי' מכאן דמהני בדאורי' ולהפ"י ליכא מכאן ראי' די"ל הכא שאני דהוא רק מדרבנן משו"ה מהני בי' סי"מ דל"ש גזיר' דאתי למיסמך אבל בעלמא בדאורי' לא מהני ולמה דקיי"ל דסי' מובהק מהני אפי' בדאורי' דהוי כעדים ממש מיתר הראיות שהביא ב"י תו ליכא נפקותא בהא פלוגתא:
אבל אנא אשכחנא תותי' מרגנותא דיש נ"מ בהא גופי' דשכיחי שיירות והוחזקו אי הוי חשש דאורי' או דרבנן והוא עפימ"ש הריטב"א והב"י בש"ע וז"ל מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופ"פ קיימת וכו' מעידין עליו ואם ניטל א' מאלו אף שיש סי' מובהקים ביותר בכליו אינו כלום דחיישי' לשאלה אבל הי' להם סימני' מובהקים בגופו מעידין עליו ופי' הב"ש ס"ק ס"ט דהא דא' בגמ' דמהני סימני' בכלי' דלא מושלי היינו לפי התירוץ סימני' דאורי' אבל אי אמרי' סימני' דרבנן ובעי' סי"מ ביותר ממילא אפי' בכלי' דלא מושלי ליכא סי"מ אעפ"י דלא שכיח להשאיל אותם מ"מ לפעמי' משאיל אותם והקשה הב"ש מהא דכתב בסי' קל"ב המביא גט ונפל ממנו במקום ששיירות מצויות או אפי' במקום שאין שיירות מצויות והוחזקו וכו' אפי' לא מצאו לאלתר ויש לו סי"מ וכו' או שמצאו קשור בכיס וארנקי שחזקת כלי' אלו דלא מושלי כשר עיי"ש מ"ש בזה ולשיטת הפ"י יש לתרץ ולומר אפי' אי איירי גם בשכיחי והוחזקו נמי ניחא דהתם מהני ולא במת והוא דדבר גדול דבר אלינו הנוב"י בפי' דברי הב"ש בקמא סי' נ"א דבבגד ודאי סי' מובהק הוא שאין בנמצא כמוהו בבגד א' רק א' מני אלף וחשש שאלה אינו מגרע הסימן כלל אלא כוונות הב"ש שמה שאנו רוצים להתיר ע"י הבגד לומר שזה הוא ראובן שהבגד סימן לבעליו שהי' לבוש בבגד זה א"כ למ"ד סי' דרבנן אף בלא מושלי חיישי' שמא אינו זה האיש והבגד שאל אותו מאחר ולא מקרי סי' מובהק בבעליו עכ"ד וכ"כ בבתרא סי' סמ"ך ולפי"ז פסקי הש"ע קיימים ולא סתרו אהדדי. דבסי' קל"ב דחשש דרבנן הוא אפי' בהוחזקו ושכיחי א"כ שפיר מהני סי' מובהק על כליו דלא מושלי דבבגד סי' מובהק הוא ולא שכיח כמותו רק בא' מאלף א"כ אף דעל האדם אינו סי' מובהק מכח חשש שאלה אף דלא שכיח מ"מ סי' אמצעי הוא על האדם מכח הבגד שבו סי' מובהק דלא שכיח וכיון דזה סי' אמצעי על האדם בא ע"י סי' בבגד דלא שכיח א"כ בסי' אמצעי כזה דלא שכיח לא גזרו דלמא אתי למיסרך ממילא אף דלא הוי על האדם רק סי' בינוני הלא גם סי' בינוני מהדין דהי' מועיל בגט דאינו רק מדרבנן וס' דרבנן לקולא לדידן דמספקא לן שמא סי' מועיל מדאורי' אלא משום גזיר' אתי למיסרך ובשי' אמצעי כזה באדם ע"י מה דלא שכיח בבגד מיהו לא גזרי' משו"ה שפיר סמכי' עליו משא"כ לעיל בסי' י"ז שכ' המחבר אם ניטל א' מאלו דאז אסור מדאורי' דקיי"ל כל"ב דבכורות א"כ שפיר גמר ואמר אף שיש סי"מ בכלי' לא מהני דחיישי' לשאלה אף בכלים דלא מושלי א"כ באדם הם רק סי' אמצעי אף דבא ע"י מידי דלא שכיח כמוהו בבגד אין זה מועיל בדאורי' דסו"ס סי' אמצעי באדם ולא מהני בדאורי' מכח שמא סי' דרבנן ובדאורי' ספק לחומרא ואתי' פסקי ש"ע כהוגן אבל הב"י מדויל ידו משתלם דאיהו מביא ראי' מגט אמיתה מכלל דסובר אפי' הוחזקו ושכיחי דאורי' הוא החשש שני יוב"ש א"כ למה דכ' לעיל בהכרת מת דלא מהני סי' מובהק בכלי' גם כאן בגט לא מהני והדקו"ל. וזה הנפקותא בפלוגתא של ה"י ופ"י ולהלן יבואר לתרץ שיטת הב"י ובעהע"ט בדרך אחר:
סוף דבר הכל נשמע כי הב"י ושאר פוס' העלו להלכה דשכיחי שיירות והוחזקו יש חשש מדאורי' וא"כ שפיר מביא ב"י ראי' מגט דגם בדאורי' מהני סימן מובהק וע"כ גם בעהע"ט סובר כך מדכתב כן גבי המביא גט וא"כ כ"ע מודי' דסי"מ מהני בהכרת מת אף דהוא דאורי' וכפסק הש"ע וא"כ האשה הנ"ל מותרת ע"י סימנים מובהקים הללו שבגופו שהכירו העדים:
השלישי הנה כתב מע"כ וז"ל. אמנם עדיין אני מיראי הוראה להחליט דזה הוא סי"מ ויש לחוש לדעת החכ"צ סי' כ"א דס' סי"מ הו"ל ס' חסרון ידיעה אך בנידן דידן יש עוד היתר מרווח דעכ"פ סי' אמצעי הוי בלי ספק א"כ יש לצרף הב' והג' סימני' הללו האמורים למעלה ונעשה סי"מ גמור וכבר העלו הפוס' דסימני' גרועים לא מצטרפין אבל סימני' אמצעים מצטרפין ומהני עכ"ד בקצרה:
ואני אומר ע"ד פלפלת כ"ש אפשר לומר דאפי' החולקים וסוברים דב' סי' אמצעים לא מצטרפו הכא בנידן דידן כולהו מודים דמצטרפין:
והוא דהנה המג"ש בתשו' פ"י סי' ז' ובעל אהע"ו הביאו ראי' דב' סימני' מהני דהרי הרמב"ם בפרק י"ג מה' גירושין ה' כ"א וטוש"ע סי' י"ז פסקו סימנים דרבנן ולענין למשוך בשתי פרידות פסקו הרמב"ם בפ"ט מה' כלאים ה' ו' וטוש"ע יו"ד סי' רצ"ז ס"ט בודק באזני' וזנב ובקול אם דומין זל"ז מותרין וע"כ משום דאזני' וזנב הוי סי' א' ומועיל למ"ד סי' דאורי' כדא' התם בגמ' חולין ע"ט ע"א פוק עיין ופרש"י באזנים וזנב ולדידן דקיי"ל סי' דרבנן ע"כ צריך לבדוק גם בקול שיהא שני סימני' הרי דשני סימנים מועילים בדאורי' וה"ה הכא (ואין לחלק בין איסור לאו וכו' כדא' ביבמות מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת] ועי' קצוה"ח סי' רנ"ט ותשו' השיב משה בזה באורך ותורת משה אמת בדברי הר"ן אבל הם לא ראו בתשו' פ"י הנ"ל שעלה בלבו לומר כך ע"ד הרמב"ם ודחה אותו עיי"ש:
ולי הי' נראה לדחות ראי' זו דידוע קושי' הפוסקים מה ראי' מייתי מאבידה דסמכי' אסימני' דלא הוי מוציאין ממון מחזקתו דהמוציא אינו מוחזק דודאי לאו דידי' הוא וכמ"ש תוס' סופ"ק דכתובות ד"ה לחזור לו ומנ"ל למילף מני' לענין לאהדורי גט אשה דהו"ל אתחזק איסור א"א ותי' הפ"י בפ"ב דב"מ כיון דשמלה לסימני' אתי ממילא ילפי' מני' אפי' לא"א דילפי' דבר דבר מממון דמהני אפי' בדבר שבערוה ואתחזק איסורא עיי"ש ועי' נוב"י קמא סי' ל"א רצה לומר במקום דליכא חזקה כגון בפרידות שפיר אמרי' סי' דאוריי' ושוב דחי לי' והביא ראי' אפי' במקום דליכא חזקה נמי סי' דרבנן עיי"ש ובאמת מאבידה גופי' מוכח הכי דבאבידה ליכא למוציא חזקת ממון כמ"ש תוס' פ"ק דכתובות ועיי"ש בנו"ב בהג"ה ואפי"ה אי שמלה לתובעין א' בי' סימני' דרבנן ועתה אני אומר הגם דאי סי' דרבנן לא מהני אפי' בליכא חזקה עכ"ז לענין ב' סימני' שפיר איכא לחלק לומר במקום דליכא חזקה כמו התם בפרידות מהני ובמקום דאיכא חזקה לא מהני והוא דהא למ"ד סימני' דרבנן הא דמהני סי"מ היינו מצד הסברא וכמ"ש הש"כ בחו"מ סי' רצ"ז ובסי' ס"ה ס"ק כ"ו דהו"ל כעדים וכמ"ש רש"י גיטין כ"ז בנקב בצד אות פלוני הו"ל סי"מ ואין לך עדות ברורה מזה וכ"כ בשי"מ פ' א"מ דף כ"ז והיינו בסי' מובהק שאינו בנמצא רק בא' מני אלף ולא שכיח כלל. וכמ"ש הב"ש ס"ק ע"ב אבל ב' סימני' אפי' למ"ד דמהני לא יאמר דהוי כסי' מובהק ממש וכעדים דודאי המצא תמצא כמוהו כו"כ בפחות מאלף והראי' דסי"מ כ"ע מודו דמהני וכמ"ש הב"י ובב' סימני' יש חולקי' דלא מהני משום דמיעוט איכא דאתרמי הכי ומזה נשמע דמ"ד דמהני ה"ט שסובר דוקא סי' א' אמצעי לא מהני דשכיח טובא דאתרמי הכי אבל ב' סימני' על הרוב לא אתרמי נהי דמיעוט אתרמי עכ"ז אמרי' מכח רוב דלא אתרמי הכי או מכח אומדנא דמוכח דמהני. ובזה סרה מהר קושי' הפוס' החולקי' ואומרים אי סי' א' לא מהני מה מהני שני סימני' הלא מה דלא יצדק במופרד לא יצדק במחובר ולמ"ש ניחא דסי' א' שכיח דאתרמי ואינו אלא כמו ספק אבל ב' סימני' אמצעי' מופרדי' זמ"ז לא שכיח דאתרמי הכי יחד באיש א' לכן הוי כמו רוב ואומדנא מהני ולפ"ז תו ליכא ראי' מהא דפרידות דהתם קאי בגמ' למ"ד דסגי בסי' א' דאזני' וזנב סי' א' ולא בעי קול מדקא' עיי"ן בהו וכמ"ש הפ"י שם מכלל דסובר סי' דאורי' והיינו משום דילפי' מאבידה לכ"מ אפי' לדבר שבערוה ואתחזק וכמ"ש הפ"י וכש"כ לשאר איסורי' דלית בהו חזקה. אבל לדידן דקיי"ל סימני' דרבנן דשמלה לתובעין ואפי' ליכא חזקה לא מהני סימני' אלא סי' מובהק מסברא נפקא לן דהוי כעדים ומהני אפי' דאתחזק אבל סימני' דרבנן משו"ה בעי הרמב"ם אזני' וזנב דהוי סי' א' וגם קול דהיא סי' ב' נהי דמוכח מהתם בפרידות דמהני ב' סימני' נמי מכח סברא הא השכל גוזר דלא הוי כעדי' אלא דמהני מכח דהוי כרוב או אומדנא. וא"כ שפיר י"ל התם דליכא חזקה שפיר מהני ב' סימני' להתיר אבל לענין א"א דאתחזק לא אזלי' בתר רוב ואומדנא להוציא מידי חזקה ולא עדיף ממי' שאל"ס דרובא מתים ואיכא רוב או אומדנא ואסורה עי' תוס' סוף יבמות קכ"ז ד"ה ולא היא וליכא ראי' מהתם:
שבתי וראיתי לקיים דבריהם כיון דמוכח מהתם דעכ"פ בליכא חזקה סמכי' אב' סימני' להתיר מטעם רוב ואומדנא תו בכ"מ אפי' בא"א דאתחזק יש לסמוך עליהן להתירה והוא עפימ"ש הנוב"י קמא בסי' ל"א דאפי' למ"ד סימני' דרבנן היינו דחוששין שמא אתרמי הכי איש אחר שיש בו סימני' אלו עכ"פ מידי ספיקא לא נפק שמא זה הוא או אחר ואתרע חזקת א"א עיי"ש א"כ היינו בליכא אלא סי' א' אז אינו רק ספק דשכיח דאתרמי אבל ביש שני סי' מתחלפי' זמ"ז ונמצאו באותו איש דזה על הרוב לא אתרמי הכי שיהא דומה לו בשני סימני' הללו נהי דמיעוט איכא דאתרמי אזלי' בתר רוב ואומדנא ול"ל דשאני הכא דאתחזיק איסור ז"א דכיון דלולי סי' הב' הרי ע"י סי' א' נולד לנו ספק אם זה הוא או אחר ואתרע חזקת א"א תו ע"י סי' הב' דיש רוב ואומדנא שפיר יש להתיר כמו התם וזה עצה נכונה לדעתי:
ולתרץ דעת האומרי' דב' סימני' לא מהני בא"א נראה דמה שחידש הנוב"י דע"י סי' א' ספיקא הוא ואתרע לי' חזקת א"א לטעמי' אזיל שהעלה שם להלן בסי' ל"ג בנפל במים שאל"ס באם שהה עד שתצא נפשו ואז מדאורי' שרי מטעם רובא ואין כאן רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן סמכי' אסימני' עיי"ש והפ"י שהבאתי לעיל שכ' באיסור דרבנן נמי לא סמכי' אסימני' הלא כתב הטעם משום דגוף האיסור דאורי' ואתי למיסרך אבל לולי גזירה זו מודה דהי' ראו לסמוך אסימני' בדרבנן מכלל דעכ"פ ספיקא הוא משו"ה בדרבנן לקולא ובדאורי' לחומרא. ולפי"ז שפיר קא' הנוב"י כיון דסי' דרבנן משוי לי' ספיקא אתרע חזקת א"א ולפי"ז שפיר קאמינא דשוב מהני הסי' הב' מכח רוב ואומדנא. אבל להנך פוס' דאפי' באיסור דרבנן נמי לא סמכי' אסי' אמצעי ע"כ סוברי' דבמידי דאיסורא לאו כלום הוא משום דשכיח טובא ואפי' ספק לא משוי לי' והא דא' דרבנן היינו לגבי אבידה דמחזירין משום הפקר ב"ד אבל לגבי איסור י"ל לאו כלום והא דקא' ביבמות א"ד סימני' דרבנן ולא א' סימני' לאו כלום הוא שעמד ע"ז הש"ש ז' כ"ג י"ל משום דלגבי מציאה מהני מדרבנן ואגב דא' התם לשון סי' דרבנן נקט נמי הכא האי לישנא. אבל לעולם אפי' ספק לא משוי דשכיח טובא וא"כ תו ע"י סי' א' לא אתרע חזקתה ממילא ב' סימני' לא מועילים וזה דעת הפוס' דב' סימני' נמי לא מהני למה דקיי"ל סימני' דרבנן ומ"ד דמהני סובר אפי' אי סי' דרבנן סימנא מלתא הוא לשוי' מיהו ספיקא לגרע חזקת א"א ע"כ תו מהני סי' ב' מטעם רוב ואומדנא ובזה יש לומר לענין הראי' שהביאו מתוס' יבמות קט"ו שכ' אי סימני' ל"ד איירי הכא בסימני' מובהקי' א"נ ע"י טב"ע ולא פירשו דקאמרו סימני' היינו ב' סימני' אלא ודאי דגם ב' סי"א לא מהני וקשי' מזה אמ"ד דב' סימני' אמצעי' מהני ולמ"ש י"ל דהא בהא תלי' דהתוס' ע"כ סברו דהתם שנפלו במים שאל"ס דאינו אסור אלא מדרבנן ואפי"ה לא מהני סי' אמצעי אי סי' דרבנן וכמו שהוכיחו המג"ש בתשו' פ"י סי' ז' ובס' אבן העוזר ע"כ סברו סי' לאו כלום הוא באיסורא משו"ה סברו נמי דב' סימנים נמי לא מהני אבל למ"ד אי סימני' דרבנן עכ"פ סמכי' עליו באיסור דרבנן דספיקא משוי לי' ממילא בדאורי' נהי דלא סמכי' עליו להתיר אבל חזקת א"א אתרע שוב ע"י שיש עוד סי' דאיכא רוב ואומדנא שזה הוא סמכי' עלי' להתירא ויותר מזה יש לי לומר אפי' אי נימא כהסוברים למ"ד סי' דרבנן לאו כלום הוא ולא מהני אפי' באיסור דרבנן היינו אי נימא סי' דרבנן בודאי וליכא ספק שמא מדאורי' הוא כדמשמע ריהטא דש"ס ביבמות שלא נזכר שם איבעי' בזה אלא דאביי אמר דפליגו בזה דתני' אין מעידין על השומא ראב"מ א' מעידין וכיון דחכמי' ס"ל לאביי סימני' דרבנן ודאי הכי, קיי"ל. ואיכא דא' א' רבא סימני' דרבנן משמע להאי לישנא ודאי דרבנן [כמ"ש רש"י ולא דריש שמלה אלא לתובעין] והכי קיי"ל כפי משמעות לשון הרי"ף וכן נראה דעת מהרד"ך בתשו' משאת בנימין סי' ס"ג דסי' דרבנן בודאי ולא מדאורי' אבל למה שהעלה שם המ"ב והמג"ש בתשו' פ"י הנ"ל דא"א לומר כך דהא איבעי' לן בב"מ אי סי' דרבנן או מדאורי' ובפ' כל הגט קאמר מספקא לי' לר"א אי סי' דאורי' וכו' ופרש"י דבפ' אלו מציאות מיבעי' לן אי מדאוריי' כו' הילכך באיסור א"א לא סמכי' אסי' דלמא סימני' דרבנן [וכן פרש"י בחולין דף ע"ט] אלא צ"ל דלאו ודאי סי' דרבנן אלא מספיקא אמרינן הכי להחמיר שמא מדרבנן ולא לקולא עיי"ש וכ"כ הב"ש בס"ק ס"ט. ולפי"ז דספיקא הוא הדבר פשוט דלכ"ע מודי' דבמידי דרבנן מהני סי' דרבנן בליכא למיגזר משום אתי למיסרך משום כיון דהוא מידי דרבנן וספיקא הוא אי סי' דאורי' ומהני או דרבנן ולאו כלום הוא הרי הוא ספיקא דרבנן לקולא אבל באיסור דאו' אי מספקא אי סי' דאורי' ומהני או דרבנן הו"ל ס' דאורי' ולחומרא ואסור מספיקא. ולפי"ז שפיר יש להתיר ע"י ב' סימני' נפרדים מטעם רוב או אומדנא דהרי אפי' לא הוי רק סימן אחד כבר אתרע חזקת א"א מכח ספק או סי' אמצעי דאורי' או לא וכיון דליכא חזקה תו מהני הרוב ואומדנא שע"י סי' הב' להתיר לגמרי ולפי"ז בודאי ליכא ראי' כלל מדברי תוס' קט"ו הנ"ל די"ל דגם התוס' מודים דב' סימנים מהני מטעם שאמרנו ומה שכ' ואי סי' דרבנן איירי הכא במובהקין כוונתם אם סימנים דרבנן בודאי כדמשמע ריהטא דש"ס ביבמות כמש"ל או כמ"ש בס' אהע"ו הנ"ל דכוונת התוס' דקשי' להו מאי קמבעי' תפשוט מהכא דסי' דאורי' דאי דרבנן לא מהני כיון דסי' ודאי דרבנן וע"ז תירצו די"ל דאיירי בסי' מובהקין כלו' וליכא למיפשט מהכא אבל למה דקיי"ל דמספקא אי סי' דאורי' או דרבנן מודי' התוס' דבמידי דרבנן סמכי' אסי' דספיקא הוא וס' דרבני לקולא עכ"ד. ולפי"ז ניחא גם לענין ב' סימני' דהא דמשמע מתוס' דלא מהני ב' סימנים היינו אי סי' דרבנן בודאי ממילא אז לא אתרע החזקה ע"י סי' א' כלל ותו לא מועיל סימן השני להתיר והדרקו"ל נפשוט מהכא וכו' אבל למה דקיי"ל דספק הוא אי דאורי' אי דרבנן ממילא ע"י סי' א' אתרע החזקה תו מהני השני להתיר מטעם רוב ואומדנא וכדאמרן:
נמצינו למדין מכ"ז דהנך דסברו ב' סימנים לא מצטרפו י"ל דלא פליגו במציאות ואזלי ומודו דלא שכיח כ"כ דאתרמי הכי והו"ל רוב או אומדנא אלא דסברו דס' דרבנן בודאי וס' א' לא מהני כלל אפי' במידי דרבנן וע"כ אפי' ספיקא לא משוי לי' דשכיח טובא:
וא"כ ע"י סימן א' לא אתרע חזקת א"א ממילא אין להתיר אפי' בב' סימני' מכח רוב ואומדנ'. ומזה יצא לנו דין חדש דאפי' להפוס' דבמים שאל"ס ושהו עד שתצא נפשו דאינו אלא מדרבנן לא מהני סי' אמצעי למה דקיי"ל סי' דרבנן דסי' א' לאו כלום הוא ולא משוי לי' ספיקא אבל אי נמצא בו שני סימנים אמצעי' מהני לכ"ע כיון דכבר מותרת מהתורה ואזדא לה חזקת א"א ותו יש להתירה ע"י רוב ואומדנ' על ב' סימנים ויותר מזה נ"ל אפי' בלא שהו עד שתצא נפשו או בספינה המטורפת שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים עכ"פ איתרע החזקה ותו מועיל ב' סי' להצטרף להתיר מכח רוב ואומדנא ואפי' להאומרים דב' סימ"א לא מהני היינו באיכא חזקה נגדם אבל בליכא חזקת א"א כ"ע מודו דמהני כדמוכח בפרידות:
ולפי"ז אומר אני דכאן בנידן דידן כ"ע מודו דמהני ב' סימנים דהא כאן אפי' אי לא הי' נמצא בו שום סי' כלל רק איכא בי' הכרת הגוף מראשו עד רגלו ושערו למראה עיני העדים בטב"ע דיש פלוגתא דר"ת והחולקי' עליו אי מהני אי לא וספיק' הוא לדידן לפי המבואר בש"ע גם בלא הכרעת האחרונים [ולא עוד אלא שאפשר אפי' החולקי' מודים דספיק' הוא עכ"פ שמא הוא זה או אחר אלא דמספיקא לא שרינן] וא"כ כיון דספיק' הוא בלא הסי' כבר אתרע לי' חזקת א"א דידה א"כ נהי דסי' א' לא מהני אפי' בליכא חזקה כמש"ל אבל אם נמצא בו ב' סי' אמצעי' דזה הוי רוב ואומדנ' שזה שפיר סמכי' ע"ז להתיר לכ"ע כדאמרן. מיהו לפי"ז הדרקו"ל על התוס' קט"ו דהתם נפלו למים שאל"ס ומותרת מדאורי' ואפי' נימא כדעת האומרי' דאיירי דא' בדדמי ולא שהו עד שתצא נפשו ואיכא ס' דאו' לחומר' עי' תשו' נטע שעשועים עי' ס"ג באורך. אכתי ספיקא הוא ואתרע חזקת א"א וליסגי בב' סימני' ושוב מוכח מזה דהתוס' פליגו גם ע"ז וסוברי' דלא מהני אבל נ"ל דמעיקרא לק"מ דמשמע להו לתוס' דהוא דא' בגמ' וקאמרו סי' קאי אשני ת"ח דקאמרו שיש שני סי' בכל א' סי' אחר וכך משמעותו דאל"ה הי' לו לפרש וקאמרו ב' סי' בכל או"א אלא ודאי פירושו כמשמעו סימני' היינו סי' א' בכל או"א וראי' ברורה לזה מתשו' פ"י הנ"ל סי' ז' שכ' וז"ל לפי דברי מהרד"ך שדייק ממתני' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו ש"מ דסי' וטב"ע מהני אף דבחדא מני' לא מהני ה"ה בשני סימני' מהני כך עולה טופס לשונו א"כ לדבריו דמדמה ט"ע וסי' לסי' וסי' יש להביא ראי' פשיטה לזה מהא דכ' תוס' אהא וקאמרו סימני' אי סימדר"ב הני במובהקין א"נ סי' מהני עפ"י טב"ע הרי מוכח דסי' עם טב"ע מהני אף דחדא לא מהני [ור"ל ה"ה סי' וסי'] וא"כ קשה לפי"מ שתירצו בתי' הב' דמהני סי' אמצעי עם טב"ע למה לא תירצו שהפי' בגמ' דקאמרו סימני' היינו ב' סי' בכל א' דמהני ולמה אמרו עם טב"ע שלא נזכר בגמ' וכן קשה גם על הפ"י עצמו שכ' על דברי מהרד"ך. אבל לענ"ד לא הייתי סומך לדמות טב"ע עם סי' לשני סי' דטב"ע עדיף טפי עכ"ל [וכדבריו העלה בתשו' עה"ג סי' ע"ב דאף דשני סי' אמצעי' אין מצטרפין אבל טב"ע גרוע עם סי' בגדיו מצטרפין עיי"ש] הרי שהפ"י מספק' לי' שאומר שלא הי' סומך ע"ז להוכיח מטב"ע עם סי' להתיר בב' סי' ולמה לא הוכיח מדברי תוס' עצמן היפך דברי מהרד"ך ממה שתירצו דאיירי בסי' עם טב"ע ולא תירצו ב' סי' מכלל דסברו דטב"ע עדיף אבל ב' סי' לא מצטרפין אלא ודאי אין זה הוכחה דלעולם י"ל לדעת התוס' ב' סי' נמי מצטרפים ומה שלא פירשו דקאמרו סי' היינו ב' סי' בכל א' משום דמשמע להו ב' סימני' היינו ב' סי' בשני ת"ח שבכל א' יש סימן אחד ולכן הוכרחו לומר סי' עם טב"ע. הרי נשמע מכ"ז די"ל דדעת התוס' דב' סי' מצטרפי' ולדעת מהרד"ך ע"כ סוברים התוס' כך וכאמור. ועכ"פ נתברר דאזדא לה הראי' הנ"ל לגמרי וא"כ קמה אלומתה וגם נצבה. די"ל בנידן דידן דכבר איתרע חזקתה מכח הכרת גופו בטב"ע וכמ"ש תו כ"ע מודי' דמהני שני סימנים להתירה ולית מאן דפליג בזה כנ"ל נכון:
אמנם אחר כ"ז אומר אני מה דפשיטא לי' למר דהגומא שסמוך דאי כ"ז לשפה העליונה והסדק הנמשך ממנו עד הצלקת והצלקת כ"ז לא הוי סי' מובהק עכ"פ הו"ל שני סי' אמצעי' קא מיבעי' לי טובא דאפשר אי אינו סי' מובהק אלא אמצעי לא הוי ב' סי' אלא סי' א' אמצעי ומנא אמינ' לי' ממ"ש בתשו' זכרון יוסף סי' י"א צ"ע ברושם וצלקת ע"ג ובצידו בלי צימצום מקום באבר אי הוי כשני סי' אמצעי' די"ל שניהם ממכה א' שנתרפא באו כי כן דרכה להשאר רושם או צלקת ע"ג או בצידו. ודודי ז"ל בתשו' ארי' דבי"ע בסי' י"ד מביאו ואסברי' דבעילה מועטת לא דנינן לי' בחיבור ב' סימני' א"כ ה"נ איכא למיתלי בהכי ולומר דהגומ' שאצל השפה והסדק הנמשך ממנו והלאה עד הפיאה והצלקת נעשה בפעם א' מכח חולי או מכח בקעת עץ ומכת חרב וכדומה ונתרפא ומזה נעשה שם בסופו צלקת וכולא חדא סימנא הוא דאי אתרמי ענין כמוהו לאיש א' נעשה כזה ולא ב' סימנים הוא כלל [והסי' שהעיד אחיו שהארכובה של ימין הי' גסה ועבה אפשר אפי' סי' אמצעי לא הוי דשכיח שנתפח לאח"מ ולא חזי' לאצטרופי כלל לב' סימני' וכמש"כ מע"כ] ואתפלא על מע"כ שלא שת לבו גם לזאת. אלא דלכאורה יש לי לפשוט ספק זה לומר דהוא ב' סימני' ממש ולא חיישי' לתלות זב"ז והוא עפ"י דתה"ד סובר דכמה סימנים גרועי' כמו ארוך וגוץ לא מצטרפו והעתיקו ז' הרמ"א ז"ל סעיף כ"ד ובסי' רל"ט כתב שהשיב אבא מורי ז"ל דגבשושות על חוטמו הוי סי' מובהק וסמכי' עלי' אפי' למ"ד סי' דרבנן מכאן נראה לנ"ד דאיכא למיסמך על עכו"ם שהעיד מסלפ"ת דאותו יהודי הנהרג הי' לו עין א' סתימה ועורת ופצוע וצלקת מאותו עין עד הפה וכן הי' להאיש הנאבד דמהני סי' מובהקי' טפי מגבשושות על החוטם עכ"ל. והנה המשאת בנימן בסי' ס"ג סבר כהר"ן דצלקת לאו סי' מובהק אלא אמצעי ולא סמכי' עלי' וע"ז הביא דברי תה"ד דסי' רל"ט וכתב ואע"ג דשם בתה"ד התיר הנהרג שהי' לו עורות בעין א' ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה נראה שלא סמך התה"ד על סי' פצע וצלקת לבדו אלא ע"י צירוף עורת ועין סתומה אף דמהרא"י כתב בפסקי' וכתבי' דאפי' טובא סימני' לא מצטרפו נראה דהיינו בסימני' גרועי' כמו ארוך וגוץ דלא סי' הן כלל אבל סי' אמצעי' כמו שומא וצלקת סמכי' עלייהו ומצרפי' להו וחשבינן להו לסי' גמורי' וכו' עיי"ש ור"ל דודאי עינו סתומה ועורת לחוד לאו סי' מובהק הוא אלא בינוני וכמ"ש הט"ז בסי' י"ז ס"ק ל"א עכ"ז מצטרף האי סימן ופצוע וצלקת לכמה סימנים לדעת המ"ב ולמה לא אמרי' דבשעה שנעשה עינו עורת מכח בקעת עץ וכדומה אז נעשה הפצע והצלקת בסופו אחר שנתרפא וסי' א' הוא אלא ודאי לא תלינן בהכי אלא מחשבינן לי' לב' סימנים אמצעי'. הרי לפי"ז מוכח מתה"ד והמ"ב דזה מהני לב' סי':
שבתי וראיתי דמזה ליכא ראי' לא מבעי' מתה"ד אלא אפי' ממ"ב נמי ליכא ראי' אלא אפי' כעין סייעתא נמי איכא דהספק הזה במקומו עומד והוא דהרי המ"ב כתב אח"ז ועוד נראה דצלקת שבתה"ד שנתן הנכרי בה מדה מן העין עד הפה הוי סי' מובהק בהחלט וסמכי' עלי' דמדת אורך הוי סי' כדא' בפ' א"מ וכו' עיי"ש א"כ ליכא ראי' מתה"ד וע"כ צ"ל כך לעה"ג סי' ע"ב ובנו של הב"ח בתשו' ב"ח החדשות סי' ס"ה שסוברי' בדעת תה"ד דגם שני סימנים בינוני' לא מהני מדכ' הרמב"ם בפי"ג מה' גירושין ה' כ"ז כך וכך סי' היו בו והטור סי' י"ז כתב דסימני' ל"ד הרי דאיירי בכמה סי' בינוני' ואפי"ה לא מהני וא"כ ק' אמאי סמך התה"ד על סי' עין עורת ופצוע וצלקת אע"כ מכח מדת אורך למ"ב אי מכח צימצום המקום כמ"ש הט"ז ס"ק ל"א וב"ש ס"ק ע"ד וסי' מובהק א' מהני א"כ גם מהמ"ב עצמו נמי ליכא ראי' לפשוט מזה ספיקו של הזכרון יוסף דאפשר מה"ט עצמו לא הי' ניחא לי' בפי' הראשון מכח ב' סימנים אמצעים דיש לחוש לתלות זב"ז ולא הוי אלא סי' א' ולזה חידש לומר דהיא מכח מדת ארכו וסי' מובהק הוא ולעולם ב' סימני' שיש לתלות שזה נעשה מכח זה י"ל דלא הוי ב' סימנים אלא סי' א אמצעי ולא מהני למ"ד סי' דרבנן מיהו אחרי הודיע לנו א' את כל את עכ"פ נשמע מכל זה דבנידן דידן שהי' גומא סמוך להשפה העליונה ונמשך משם סדק עד תחת הפיאה ושם יש צלקת בסופו תחת עקרן של השערות מהני ממ"נ בין להמ"ב ובין לעה"ג וסייעתו דאם תאמר טעמא דתה"ד סי' רל"ט וכדמפרש לי' המ"ב בתחי' מטעם ב' סימנים אמצעים א"כ מוכח דסובר התה"ד תרתי דב' סי' אמצעי' מצטרפים והו"ל כסי' מובהק וגם אין לחוש לתלות שנעשה בפעם א' מכח סיבה א' אלא הוי ב' סי' אמצעים ומהני בנידן דידן ואם תאמר דזה הוי רק סימן א' כהזכר"י או אפי' תאמר דהוי ב' סי' אלא דב' סימנים אמצעים לא מהני כדעת עה"ג וסייעתו מוכרח אתה לומר שהתיר התה"ד הא דסי' רל"ט מכח דהוי סי' מובהק ונידן דידן דמי ממש לדהתם בלי שום חילוק לדעתי. נמצינו למדין כי קמו דברינו על נכון דבנידן דידן מותרת ממ"נ או מטעם סי' מובהק ואם יחוש א' ויאמר דלא הוי סי' מובהק אז מוכרח לומר דהוי ב' סי' וב' סימנים אמצעים מותרים כמו שפסק התה"ד בסימן רל"ט הנ"ל וזה ברור כשמש בס"ד. וזה מה שרצינו לבאר.
הרביעי לפי מה שהעידו העדי' שהכירו בגדיו בטב"ע גמור [ובאיזה סימני' ולא נתברר לי אם יש בהן החשוב סי' אמצעי] גם הסנדלר הכיר המנעלים בטב"ע ובתפירה שהוא תפר אותן א"כ אפי' לא הי' נמצא בהאיש ההוא בגופו רק סי' א' אמצע לא מובהק והכרה בטב"ע בבגדיו כאמור הנה דעת מהר"ל מפראג הביאו ב"ש ס"ק ס"ט להתיר בכה"ג בסי' בינוני בגוף וסי"מ או טב"ע בבגדי' ממ"נ אי סי' דאורי'. ומוכרח ממתני' לומר דחיישי' לשאלה ה"ה מותרת ע"י סי' בינוני שבגוף ואי סי' דרבנן אינו מוכרח ממתני' דחיישי' לשאלה א"כ א' מסתמא לא חיישי' לשאלה וממילא מותרת ע"י שהכירו הבגד שלבש בט"ע או בסי"מ והנוב"י ואחרונים החזיקו בידו להלכה. ומ"ש הב"ש דאי סימנים דרבנן ממילא הסברא נותן דחיישי' לשאלה דכמו דחיישי' דאתרמי סימן כמוהו כ"כ חיישי' דאתרמי ושאל מאחר ואינו סי' על האדם שלבש בו שזה הוא. אין זה מוכרח דלכאורה יש להבין אמאי חיישי' לשאלה והא קיי"ל בבכורות דף כ' רובא דתלי' במעשה לא הוי רוב ויש אומרים דמדאורי' לא אזלי' בתרי' דא' מסתמא לא נעשה המעשה עי' ראש יוסף פ"ק דחולין בסוגי' דרובא] וא"כ אמאי ניחוש לשאלה הא לאו כ"ע משאילין אלא איזה מהן והו"ל כמיעוט דתלי' במעשה דלא שכיח דאין ראוי לחוש לו וצ"ל כיון דזה דבר הוה ורגיל בטבע העולם להשאיל כלים זל"ז לכן לא נחשב למעשה וכעין ס' תוס' שם בבכורות וביבמות קי"ט לענין רוב נשים מתעברות ויולדת עיי"ש או מטעם מצו' גמי"ח זל"ז דמה"ט דמאי רק דרבנן דמדאורי' רוב ע"ה מעשרין אע"ג דתלי' במעשה מהני ומשו"ה חיישי' לשאלה וכ"ז אי סי' דאורי' ואנו מוכרחין לומר דחיישי' לשאלה כדמוכח ממתני' אבל אי סימנים דרבנן ואינו מוכרח י"ל דלא חיישי' לשאלה דהו"ל תלי' במעשה והא דחיישי' בסימנים דאתרמי הכי דזה מידי דממילא וצדקו דברי מהר"ל ז"ל:
החמישי אפי' אי לא הי' נמצא שום סי' אפי' אמצעי בגופו כלל עכ"ז יש צד להתיר ע"י שהעידו העדים שהכירו בטב"ע הבגדים שלו היינו הרעקיל ומכנסי' וקאפעליטש ושאהל שבצווארו דהרבה פוס' סוברים דברוב בגדיו שעליו לא חיישי' לשאלה מאחר דלא שביק איניש נפשי' ערטלאי ומשאיל רוב בגדיו לזולתו. ותו דיש בתוכן מנעלים שהכירו העדים והסנדלר דמבואר בתשו' שבו"י ח"ב סי' קי"ג דמנעלים הם כלים דלא מושלי אינשי על הדרך לפי שמתקלקלי' מאוד כדאי' בטור חו"מ סי' ע"ב כלים שמקפידים להשאיל או להשכיר מפני חשיבתן או שמתקלקי' יע"ש עכ"ל. א"כ אפי' להב"ש החולק על מהר"ל וסובר אי סימנים דרבנן מסתמא חיישי' לשאלה היינו בכלים דמושלי אבל בכלים דלא מושלי לא חיישי' לשאלה וכמבואר בב"ש א"כ היא מותרת ע"י שהכירו רוב בגדיו ומנעליו בט"ע דהם לא מושלי כמבואר טעמן. ולא נשאר להחמיר אלא לדעת ריטב"א והב"י דהא דמשני בכלים דלא מושלי היינו אם סימנים דאורי' ולא בעי' סי"מ אבל סימנים דרבנן ובעי' סי"מ אז אפי' בכלי' דלא מושלי חיישי' לשאלה שמא אתרמי ושאל ולא הוי סי"מ על האדם. אבל כבר הורה הזקן הנוב"י והבאים אחריו דהעיקר כדעת הב"ש דבכלי' דלא מושלי לא חיישי' לשאלה בין בטב"ע ובין בסי"מ:
וע"ד פלפלת כ"ש יש לי לומר דבנידן דידן אפשר גם הב"י מודה דבלא מושלי לא חיישי' לשאלה והוא דהב"ש הקשה על הב"י מדידי' אדידי' הא בגמ' הקשה מהא דאין מעידין במת דחיישי' לשאלה אגט דלא חיישי' לשאלה מכלל ששניהן שוין והרי לקמן סימן קל"ב פסק בש"ע המביא גט ונפל ממנו ויש לו סי' מובהק בכלים דלא מושלי מחזירין לו:
ונ"ל לתרץ דכבר הקשו הפוס' אמאי דא' איבעי' להו סימני' דאורי' משמלה או דרבנן מנ"מ לאהדורי גט אשה בסימני' אימא אבידה שאני דלית לי' למוצא אביד' חזקת ממון מהני סי' מטעם רוב משא"כ בגט איכא חזקת א"א משו"ה ל"מ סימנים. תו הקשה בתשו' מהרי"ק סי' קפ"ד אמאי לא אמר נ"מ להתיר אשה שבעלה מת ע"י שמכירין בסימנים וא"ל דבעדות מיתה החמירו שלא לסמוך אסי' דהא בעי למפשט בתר הכי דסי' לאו דאורי' ממתני' דאין מעידין אלמא פשיטא לי' דחי סימנים דאורי' מעידים על האשה שמת בעלה עכ"ד:
ומאז מקדם אמרתי דחדא מתורצת באידך דגם לאהדורי גט לשליח אין כאן חזקת א"א נגדו. והוא עפימ"ש הרי"ף בפ' החולץ גבי' ואשתמודעינהו דהאי גברא אחוה דמותנ' הוא דגילוי מלתא בעלמא הוא ואפי' אשה וקרוב נאמן דלאו אמלתא דאיסורא קא מסהדי להתירו רק דהדין גברא פלן וראוי לחלוץ עיי"ש. ומזה יש לדון לגט שמחזירין לשליח ע"י סי' שעדיין אין אנו מוציאין אותה מחזקת א"א עי"ז אלא שהסי' מעיד שזה הגט ראוי לגרש בו וכיון שהוחזק שזה ראוי הוא לכך ממילא אפי' אם אח"כ מגרשין בו ומוציאין אותו מחזקתו לית לן בי' כיון דבשעת מעשה אינו נגד החזקה דימים דכ' הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין ה"ו דבאיסור עצמו בע"א הוחזק כמבואר כ"ז בש"ש ובנתיבות סי' כ"ח ותי"ג ריש גיטין עיי"ש ותמצא וא"כ שפיר קאמר לאהדורי גט אשה בסי' פירש"י שאבד מן השליח המביאו שעדיין לא נתן לה עכ"ל. א"כ עי"ז אין אנו מוציאין אותה תיכף מחזקת א"א ואין אנו דנין כעת עלי' רק על הגט שראוי לגרש בו. וממילא ניחא דבדויק א' לאהדורי גט אשה ולא א' להכרת מת דבזה י"ל אין סי' מועיל אף דבאבידה סי' דאורי' י"ל מטעם רוב ואומדנ' אבל להוציא אשה מחזקת א"א ע"י סי' לית לן למילף מהתם וא"ש:
אלא א"כ אכתי קשה אהא דא' אח"ז ת"ש אין מעידין אלא על פ"פ וחוטם ואפי' יש סימני' והא יש לומר שאני התם דנגד חזקת א"א הוא כקושי' מהרי"ק הנ"ל וכן קשה בסוגי' דיבמות דרמי מתני' דאין מעידין אמתני' דמצאו קשור וכו' הא מיתה שאני דהוא נגד חזקת א"א שע"י סי' מתירי' אותה ויש לומר עפמ"ש הפ"י דהנך סוגי' קאי לל"ק דבכורות דפ"פ בלא חוטם הוי הכרה מדאורי' ועלה קתני אף שיש סי' אף שכבר יצאה מחזקת א"א אפי"ה אין סי' מועיל ושפיר מדמי לי' לאהדורי גט. אבל אכתי קשה אהא דיבמות דקא' אביי תנאי היא ובסוגי' דב"מ לימא כתנאי אין מעידין על השומא ראב"מ א' מעידין מס' סימני' דרבנן [כלו' ובכ"ע אין מעידין אפי' בליכא חזקה] ומס' דאורי' וככ"ע מעידין אפי' איכא חזקה דהרי כך הוא מסתמא והא מנ"ל הא באבידה ליכא חזקה ואין לנו לתרץ בזה אלא כדברי הפ"י דילפי' מאבידה בגז"ש דבר דבר מממון כמו לענין עדים כן ילפי' לענין סי' דמהני כמו בממון דאין גז"ש למחצה והא דנקט למעלה רק לאהדורי גט יש לתרץ דבפ' האיש מקדש דף מ"ג מ"ד פליגו ר"י ור"ל אי א' אין גז"ש למחצה במקום שיש סברא לחלק וקי"ל כר"י דביש סברא לחלק לא אמרי' הכי ולפי"ז י"ל דתחי' דא' לאהדורי גט ולא א' נ"מ למיתה דהי' סובר דליכ' למילף ממציאה בגז"ש דבר דבר דיש לחלק בסברא דסי' אמצעי אינו דבר ברור בעדים רק כמו רוב ואומדנא הוא ומהני בממון דליכא חזקה ובגט לשליח אבל לא למיתה להוציא מחזקה אבל אח"ז דקא' כתנאי אין מעידין וכו' דאיירי ודאי סתם בין איכא חזקה ובין ליכא חזקה והת"ק סובר אין מעידין ע"כ משום דסי' דרבנן אפי' באבידה דליכא חזקה וראב"מ סובר מעידין אפי' באיכא חזקה ע"כ סובר סי' דאורי' באבידה ומני' ילפי' לכל דבר אפי' באתחזק א"א בגז"ש דבר דבר אף דיש לחלק מסברא גז"ש עדיף ועלה א' רבא דכ"ע סימנים דרבנן נמי סתם אפי' בליכא חזקה דגם באבידה דרבנן אף דלית בי' חזקה דשמלה לתובעין וא"ש הסוגי' בפ' א"מ וביבמות ולדינא קיי"ל כרבא דא' דסימני' דרבנן ובשומא סי' מובהק קמפלגי משמע דסי' מובהק מהני מטעם דהוי כעדי' כפרש"י בגיטין וכמבואר בב"י וע"ז חידש הב"י דלמה דקיי"ל סי' דרבנן ובעי' סי"מ ביותר א"כ אפי' בכלים דלא מושלי אפי"ה סי' מובהק לא הוי דפעמים משאילם ולפי"ז י"ל דהיינו דוקא בהכרת מת בסי"מ או בטב"ע דאיכא חזקת א"א חיישי' לשאלה גם בלא מושלי משום מיעוטא דמשאילין הגם בדלא מושלי הו"ל מיעוט דתלי' במעשה סובר הב"י דמדאורי' אין חילוק רק דרבנן אחמרו בהכי ולא להקל מהאי טעמא משו"ה פסק בניטל א' משלשתן דלא הוי הכרה מדאורי' ועודנה בחזקת א"א ע"כ אפי' סי"מ בכלי' לא מהני אפי' בלא מושלי אבל לקמן סי' קל"ב בגט דאין מוציאין מחזקת א"א שפיר סמכי' אסי' מובהק בלא מושלי דבהם שאלה לא שכיח והא דמדמי הגמ' גט למיתה בעינן חשש שאלה ולא מחלק בהכי היינו לס"ד דאיירי בכלי' דמושלי לשאלה שכיחא בטבע העולם א"כ אפי' בליכא חזקה יש לנו לחוש אבל למה דמשני בכלי' דלא מושלי א"כ למה דקיי"ל סי' דרבנן שפיר יש לחלק בהכי.
ובדרך הזה יש לתרץ גם דעת בעהע"ט דנזכר לעיל ולעולם דסובר כהב"י דשכיחי שיירות והוחזקו חיישי' מדאורי' לב' יוב"ש ואפי"ה מהני בגט סי"מ ולא במת דאיהו סובר למה דקיי"ל כל"ב דבכורות דבפ"פ לחודי' לא מהני מדאורי' ובהכי אזלי הסוגי' דיבמות וכמש"ל ועלה קתני במתני' אעפ"י שיש סימני' א"כ למה דקיי"ל סימני' דרבנן א' דמתני' סתמא תנן אפי' סי"מ לא מהני והטעם דאיהו ס"ל סי' מובהק לא הוי כעדי' אלא כרוב או אומדנא דמוכח דסובר כהפוס' דעל סי' מובהק לא קטלינן [והביאו ראי' מס' המצות להרמב"ם במל"ת סי' ר"צ עי' תשו' ד"ח ח"א אה"ע סי' כ"ז] משו"ה במיתה להוציא מחזקת א"א לא מהני סי' מובהק וזה שהקדים ואמר אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם ר"ל דהוי מדאורי' לכן אמר ע"ז ומסתברא דליכא שום סי"מ בגופו וכו' דהאי דמשני מתני' בארוך וגוץ למ"ד דאורי' הוא אבל למ"ד דרבנן לא סמכי' בשום סי' כלו' אפי' מובהק עד דאיכא פ"פ עם החוטם אבל בנחסר מהם לא מהני אפי' סי"מ דמדאו' הוא ואיכא חזקת א"א אבל בגט דאין מוציאין מחזקה שפיר מהני סי"מ מטעם רוב ואומדנא והא דפריך ביבמות וב"מ מגט אמיתה ולא משני דבגט הכיס וארנקי הוי סי' מובהק ובגט מהני סי"מ דסתמא תנן אף שיש סי' אפי' מובהקי' מיתה שאני דאיכא חזקה ה"ט דאיהו ס"ד דכיס וכו' לא הוי סי' מובהק כמו לתי' הא' שבתוס' ולרבא הוא דא' דזה הוי סי"מ אבל תחי' הוי ס"ד דאיירי מתני' דמצאו קשור בסתם סימני' ובזה אין חילוק בין מיתה לגט וכמבואר למעלה למשכיל ודברי בעהע"ט נכוני'. והא דלא ניחא לי' להב"י לפרש הכי דעת בעהע"ט ה"ט כמש"ל דלא ניחא לי' לומר דר"א יחלוק על רבא דמשמע מני' דסי"מ מהני אפי' במת ואתחזיק ותו דהא כתב בעהע"ט ואפי' שומא ל"א הוי סי"מ מכלל דמה דהוא סי"מ מהני וגם ממ"ש והלכך וכמש"ל ותו דהא פרש"י דסי' מובהק אין לך עדות ברורה מזו וכ"כ כל הפוסקי' דסי"מ בגופו כעדים דמי א"כ אין לחלק בין גט למיתה ושפיר מביא ראי' מהמביא גט דמהני סי"מ ה"ה בא"א ולזה מפרש דעת בעהע"ט דאיירי בסי' שאינם מובהקין אבל סי"מ מהני גם לבעהע"ט וכך פסק בש"ע אבל לענין סי"מ בכלים דלא מושלי שפיר גם להב"י יש לחלק דדוקא במקום חזקה חיישי' לשאלה ול"מ סי"מ אבל בגט דליכ' חזקה מהני סי"מ או טב"ע בכלי' דלא מושלי. ולפי"ז יצא לנו לנידן דידן דבלא"ה אתרע חזקתה מכח הכרת גופו בטב"ע דהוא לדידן ספיקא דדינא גם הב"י מודה היכי שהכירו בסי"מ או טב"ע כלי' דלא מושלי לא חיישי' לשאלה ואף להב"ש דמקשה מגט אמיתה ולא מחלק בהכי היינו דאיהו סובר דגם בגט הו"ל אתחזיק איסורא דעי"ז מוציאין אותה מחזקתה וכמבואר בפ"י וברוב הפוס' ובנוב"י קמא סי' ל"א ובתרא סי' ס' דלהחזיר הגט להתגרש הו"ל אתחזיק איסור' וכן משמע מדברי תוס' חולין צ"ז גבי פלני' דהאי סימנא וכו' דזה מקרי אתחזיק ולא כס' הרמב"ם דהאיסור עצמו בע"א הוחזק. וכן משמע ריהטא דש"ס ריש פ"ק דגיטין ובתוס' שם דמה שאינו דנין על הגט אם ראוי לגרש בו הו"ל אתחזק איסורא ומדברי הרי"ף גבי דאשתמודעינהו אין ראי' דזה לא הוי אתחזק די"ל התם הטעם משום דהוי מלתא דעביד' לגלוי' כמבואר בתשב"ץ סי' ס"ג ובנוב"י קמא אה"ע סי' כ"ז עיי"ש. רק הנתיבות ותו"ג הנ"ל הוא דחדית לן הכי לדעת הרי"ף והרמב"ם דאם דנין על הגט לא הוי אתחזק ושאר פוס' אינם סוברי' כך ושפיר מקשה בב"ש מגט אמיתה אבל אכתי י"ל מצד הסברא דגם להב"ש לא קאמר הב"י לחוש לשאלה בסי"מ ובטב"ע גם בכלים דלא מושלי רק באתחזיק איסורא דא"א אבל היכי דאתרע החזקה אפשר מודה הב"י דבכלי' דלא מושלי ל"ח לשאלה וא"כ הכא שהכירו כל בגדיו הנ"ל והמנעלי' דכל כהאי לא מושלי אינשי ל"ח בהו לשאלה אלא מוכח מהם דזה הוא האיש אלימלך שמת ואשתו מותרת כנ"ל נכון:
הששי היתר מוסיף מכח שהכירו בטב"ע כל בגדיו ומנעליו דכ"ז לא מושלי והנה גלוי וידוע פלוגתת הפוס' יש אומרים דחשש שאלה אינו אלא לגבי סימן דיש ב' חששי' דאתרמי הכי ושמא שאל ומצטרפין אהדדי והו"ל פלגא פלגא אבל בהכרה בכלי' בטב"ע גמור דליכא חשש אתרמי תו לא חיישי' לחשש שאלה לחודיה אפי' בכלי' דמושלי עי' נוב"י סי' נ"א ובתרא סי' ס' ומוזלה"ה בתשו' הש"מ העלה להלכה מסברא דנפשי' דבטב"ע ליכא חשש שאלה והנוב"י חולק ע"ז ואומר דאין חילוק בין סי' או טב"ע אפי' בכלים דלא מושלי דלהב"י חיישי' בסי' מובהק לשאלה וכ"כ בטב"ע דאינו סי"מ על האדם והדעת נוטה להכריע דבכלים דמושלי דשאלה שכיח ראוי לחוש לשאלה אפי' בטב"ע אף דליתא לחשש אתרמי אבל בכלים דלא מושלי א"כ בטב"ע דליכא חשש אתרמי וגם שאלה לא שכיח בי' דאין הדרך להשאיל כלים אלו אז ל"ח לשאלה ויש להתיר האשה הזאת ע"י הכרת הבגדים הנ"ל והמנעלים שהן שלו שאין דרכן להשאילן כאמור למעלה וכן נמצא בהאחרונים שהכריעו כך ויפה כיון מעלתו מסברא דנפשי' לזה:
ואני מוסיף תבלין דבזה יש לנו כמה ספיקות להתיר. [א'] שמא אי סי' דרבנן לא חיישי' לשאלה כדברי מהר"ל. [ב'] אפי' את"ל דחיישי' לשאלה היינו בכלים דמושלי אבל בלא מושלי לא חיישי' כדברי ב"ש. [ג'] אפי' את"ל כדברי ב"י דגם בכלים דלא מושלי חיישי' לשאלה היינו בסי"מ דע"י חשש שאלה נגרע כח הסימן שאינו מובהק אבל בטב"ע הרי יש אומרים דל"ח כלל לשאלה אפי' במושלי ועכ"פ ראוי לצרפו לספק בלא מושלי ואף דבמקום חזקת איסור לא מהני ס"ס הרי העלה הש"ך ביו"ד בסי' ק"י דבשלש ספיקות מהני אפי' נגד חזקה הגם דיש חולקים עליו דאין חילוק בין ס"ס להרבה ספיקות עיי"ש בט"ז ופר"ח. הרי יש לנו דעת הכנה"ג ותבו"ש ופר"מ יו"ד בשפ"ד אות א' ובסי' כ"ג אות ח' דהא דס"ס במקום חזקה לא מהני היינו בספק מקרה אבל בס' פלוגתא מהני ס"ס דבשביל החזקה לא ישתנה הדין עיי"ש והכא כל השלש ספיקות הן ספיקא דדינא דפליגי בי' רבוותא. הן אמת שהשו"ב המומחה דפה מהרי"א ני' הראה לי מקום בס' גדולי הקדש שעל דע"ק ה"ש כלל וא"ו הביא הרבה חולקים ע"ז וסוברי' שגזה"כ שלא להוציא דבר מחזקתו הקודם אף שאין להחזקה ענין וסברא להכריע הספק מכ"מ הרי לנו דעת התוס' כתובות פ"ב וביבמות דף פ"ח דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעה לחזקת א"א ועי' מזה בנוב"י קמא סי' מ"ג וא"כ שפיר מהני ס"ס להתיר ועי' פלתי סי' ק"י שהספרדי' התירו עגונה בס"ס ועיי"ש בחוו"ד. ומה גם למש"ל דבנידן דידן ע"י הכרת כל גופו לבד אתרע החזקה מכל הלין טעמי' יש לסמוך על שלש ספיקות האמורות להוציא אסורים בכושרות.
השביעי עפ"י דעת החכ"צ בתשו' סי' קל"ד דאם יש איזה פצע בגוף וסי' מובהק בא' מכליו ל"ח לשאלה דהו"ל שאלה דיחיד לחוש שזה שיש לו פצע כמוהו השאיל לזה כליו לא חיישי' וכאותה שאמרו בגמ' דאף מאן דחייש לנפילה היינו דרבים אבל לנפילה דיחיד לא חיישי' ומה שהקשו עליו הנוב"י ומוזלה"ה בסי' ס"ד כתבתי במקו"א לתרץ [עי' לעיל סי' מ"ט] ומוזלה"ה בעצמו צירף דעתו להתיר וא"כ כש"כ כאן שהכירו כל בגדיו ומנעליו דלא מושלי שהעלה הבית מאיר להלכה דאי חזינן דהשאלה בעצמותו לא שכיח דומי' דשאלה של כלי' רבים וכדומה בודאי יפה דיבר החכ"צ דל"ח לשאלה דיחיד. מכל הלין טעמי' יש להתיר האשה הנזכרת שאנו דנין עלי' ועתה הנני הולך בדרכי אבותי [עי' הש"מ סו"ס ס"ד] ומחזיר מעניני בשיטה אחרונה כי זאת האשה קונה א"ע בשבעה דרכים ואלו הן הנצרפין כסדרן וכהלכתן מוספין:
א' דעת ר"ת כיון שהכירו כל גופו מראשו ועד רגלו למראה עיני העדים בטב"ע שזה הוא אלימלך אשתו מותרת ובפרט ביש עוד הוכחות ואומדנת:
ב' מכח סימן מובהק שבפניו בצימצום מקום כמבואר לעיל:
ג' אפי' אם יש מי שיחוש לאמר שמא אינו מובהק אלא בינוני אז יהי' מוכרח לומר ולהודות שהגומא והסדק ופצע שתחת הפיאה הם שני סימנים ושני סי"ב מצטרפים וממ"נ מותרת או מכח סימן מובהק או מכח ב' סימנים בינונים המצטרפים כסי' מובהק.
ד' שיטת מהר"ל מפראג דסי' א' בינוני בגופו וסי"מ או טב"ע בבגדו אז מותרת ממ"נ או מכח סי' שבגופו דסי' דאורי' ואם תחוש לומר שמא סימן דרבנן אז ל"ח לשאלה ומותרת מכח הכרת של בגדו:
ה' מכח שהכירו רוב בגדיו ואין דרך להשאיל כל הבגדים ובפרט שבתוכן המנעלים דלא מושלי אינשי מפני שמתקלקלים א"כ ל"ח בהו לשאלה כמו שהעלה הב"ש והאחרוני'
ו' מכח שהכירו הבגדים בטב"ע דיש פוס' דמה דאמרי' חיישי' לשאלה היינו בהכרה ע"י סי' אפי' מובהק דמצטרפין מיעוט דאתרמי למיעוט דשאלה אבל בטב"ע ל"ח לשאלה ובפרט ברוב בגדיו ומנעלים דלא מושלי בזה יש להכריע בודאי כהנך דסוברי' בטב"ע ל"ח לשאלה ומכח דאיכא כמה ספיקות להתיר:
ז' עפ"י דעת החכ"צ דאם יש סי' בינוני בגוף והכרה בבגדו הו"ל שאלה דיחיד ול"ח ובכאן בנידן דידן הכירו ברוב בגדיו ומנעליו דלא מושלי כ"ע מודים לדבריו ע"כ נראה שזה המת הנמצא הוא האיש אלימלך בר"ז ז"ל ואשתו מ' בילא מינדיא מותרת לעלמא כנ"ל ברור כשמש בלי ספק כלל. עכ"ז מזקנים אתבונן ואומר באם יסכים עוד אחד מגדולי הדור אתנו להתיר ממהיות טוב נראה שתתעכב עד אחר עבור י"ב חדש מיום שנעלם ואם עד אז בל יראה ובל ימצא אז ישבו ב"ד של שלשה ויתירה כדת להנשא ועי' בתשו' חת"ס סי' ס"ה וכד"ל. דברי ידידו הדו"ש יקותיאל יהוד' טייטלבוים: