אבני צדק (טייטלבאום) חלק ב· רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים
חידושי קידושין פ"א · דף ב ע"א
מתני' האשה נקנית וכו' וכתבו תוס' הכא תני בה"א וכו' וקשה וכו' וי"ל דהכא אקרא קאי וכו' אבל קשה וכו'. לולי דבריהם י"ל דהכא שאני דבעי לתרוצי קושי' הגמ' דהכא קתני נקנית ולהלן האיש מקדש דה"ט דהכא נקט לישנא דאוריי' דכתב כי יקח ויליף בגז"ש דקיחה אקרי קנין ע"כ אמר האשה המבוררת בקרא כי יקח נקנית ולהלן נקט האיש המבורר בקרא כי יקח מקדש בלישנא דרבנן דאסרה אכ"ע כהקדש ויבואר להלן הכוונה בזה. אבל בעבד עברי וכנעני ואמה דקתני נקנית כלישנא דקרא ממש ולא תני בשום דוכתא בלשון אחר לא צריך למינקט בה' וז"פ. ואפשר זה שכתבו תוס' דהא ביבמה קתני היבמה ר"ל דלא ניחא להו לחלק בהכי דא"כ אמאי קתני התם היבמה בה' ולמ"ש המקנה בתוס' ד"ה היבמה שמבאר טעם על זה דנקט התם בה"א ממילא יש לומר כאן הא דנקט האשה מטעם שכתבתי:
עוד י"ל דנקט הכא בה"א דבעי לתרוצי אמאי דמשני מלישנא דקרא דכתיב כי יקח והכא קתני האשה נקנית והתירוץ לזה כמו שמפרש להלן דקונה משמע בע"כ לזה נקט נקנית מדעתה והיינו דאר"ש אהא דכתיב כי יקח ולא כי תלקח ופי' התוס' והרשב"א דכי יקח משמע בע"כ לומר שכן דרכו של איש לחזור וכו' וז"ש המשנה האשה המבוררת בקרא דכי יקח נקנית מדעתה דוקא והא דנקט כי יקח עז"א בשלש דרכים לומר שכן דרכו של איש לחזור וכו' ובפ' שני נקט האיש מקדש כיון דנקט הכא נקנית בשלש דרכי' לומר דקרא דכי יקח מפני שכן דרכו לחזור תו שפיר נקט התם האיש מקדש מה"ט וסרה קושי' הפ"י דאף דליכא למטעי עכ"ז לשון מקדש משמע בע"כ דז"א דאחר דאמר נקנית בשלש דרכים ידעי' דמקדש לא משמע בע"כ רק מה"מ שדרכו לחזור:
ובזה יש לקשר היטב משנה דסוף גיטין לדהכא והכא לדהתם והו קשה וכו' בש"א לא יגרש אדם אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וב"ה א' אפי' הקדיחה תבשילו וכו'. והקשה הפ"י לב"ש הא דכתיב בכהן זונה וגרושה לא יקח גרושה ל"ל הא זונה היא ומתרץ להפוסקי' דפלוגתייהו דב"ש וב"ה אינו אלא בזווג ראשון ניחא. ושוב כתב דלא מסתבר לי' דקרא סתמא כתיב כלו' משמע בין בזווג ראשון ובין בשני ולי נראה דקרא ע"כ בזווג ראשון דהא אר"ש אמאי דכתיב כי יקח וכו' שכן דרכו של איש וכו' וכתב המקנה דקשי' לי' לר"ש דבתחי' כתיב כי יקח דתלה הכתוב בבעל והדר כתיב והלכה והיתה לאיש אחר הרי דתלה הכתוב בדידה שהיא הולכת עז"א שכן דרכו לחזור אחר אבידתו פרש"י א' מצלעותיו וזה שייך בזווג ראשון אבל בבעל שני שאינה אבידתו היא הולכת אליו עכ"ד ובזה ניחא לי לפרש הא דקאמר קרא לאיש אחר שהגמ' סוף גיטין הרגיש בזה ולפי"ז י"ל דהיינו שהוא אחר אצלה ואינה מצלעותיו עכ"ד ומני' נשמע דה"ה בזווג שני שלו שאחר הראשונה שאינה אבידתו ואין דרכו לחזור וא"כ כי יקח איש אשה מפני שדרכו לחזור ע"כ היינו בזווג ראשון וע"ז קאמר כי מצא בה ערות דבר ובי' פליגו ב"ש וב"ה למר ערוה דוקא ולמר ערוה או דבר לענין שאין כופין אבל מודו ב"ה דבזווג הראשון מצוה שלא יגרשנה בלא ערוה וכמבואר בטוש"ע ריש ה' גיטין לא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר ועיי"ש בב"ש אבל בזווג שני מודו כ"ע דרשאי לגרשה אפי' על דבר לחוד ושפיר משכחת גרושה דאיצטרך לאוסרה אכהן ולפי"ז היינו דאסמכי' למשנה דהכא לדהתם לאשמועינן הא דאמרן דפלוגתייהו דב"ש וב"ה רק בזווג הראשון דבי' איירי קרא דכי יקח ועז"א האשה המבוררת נקנית מדעתה ודקא' כי יקח היינו בשלש דרכים דוקא שכן דרכו לחזור והיינו בזוג הראשון וע"ז אמר כי מצא בה ערות דבר ובי' פליגו ב"ש וב"ה כדאמרן ונ"מ לדינא דבזווג הראשון לב"ה אין כופין אבל מצוה שלא לגרשה בלא ערות דבר דאפושי פלוגתא לא מפיישינן אבל בזווג שני לא בעי' ערות דבר לב"ש וב"ש לב"ה וזה נכון. ועי' פר"ח בא"ע דזיווג ראשון היינו אשתו הראשונה והוא בתולה אבל השני' או הראשונה שכבר היתה לאיש מקרי זווג שני:
תוס' ד"ה פרוטה ובשו"פ תימא דלא הוי לי' למיתני אלא בשו"פ כו'. נראה לומר עפימ"ש התוס' להלן דף ט' בשם ר"ת דוקא שיראי ל"צ שומא אבל אם קדשה באבנים טובות ומרגליות צריכה שומא מקודם דלא סמכה דעתה ולפי דעת הי"מ בכ"ע מקודשת דלא בעי' סמיכות דעת ועי' בטור וב"י וש"ע סי' ל"א ומבואר באחרונים שם דה"ט דר"ת דצריך שיהי' שו"כ דומה לכסף עצמו דסמכה דעתה עליו ואפי' ללישנא קמא דבעי' סמיכות דעת ג"כ יליף מכסף עצמו רק דבהא פליגו דלישנא בתרא סובר שיהי' דומה לכסף לגמרי דקיץ ול"ק סובר דא"צ להיות דומה רק לענין סמיכות דעת עכ"ד. וא"כ ניחא דנקט במשנה בפרוטה ובשו"פ להורות דבעי' בשו"פ שיהי' דומה לכסף לענין סמיכות ובאב"ט וכו' א"מ. וצ"ל דקושי' תוס' קאי לי"מ דא"צ סמיכות דעת ולא בעי' דומה לכסף כלל א"כ סגי למינקט בשו"פ. והוכרחו לתרץ וי"ל וכו' וכדי שלא נטעה לומר כסף דוקא נקט שו"פ. ובזה מובן קישור דבריהם וא"ת מנלן שו"כ ככסף הא לקמן מיבעי לן קרא בע"ע ר"ל דלדעת ר"ת דנקט שו"פ לומר דבעי' דומה לענין סמיכות דעת י"ל דמסברא ידעי' בכ"מ שו"כ ככסף והא דאיצטרך למיתני בהדי' לומר דבעי' שיהי' דומה אבל לפי תירוצם ע"כ צריך לאשמועינן א"כ מנלן דשו"כ ככסף אלא דלכאורה הא ליתא דא"כ מהא גופי' שמעי' דלאו מסברא הוא ול"ל לאתוי' ראי' ממה דבעי' קרא בע"ע וכו' ונראה דמ"ש דהא בע"ע בעי' קרא הוא לאלומי הקושי' אפי' לר"ת די"ל דאשמועינן דומה ע"כ דאשמועינן הא נמי דשו"כ ככסף ולא מסברא הוא דהא בע"ע בעי' קרא א"כ הכא מנ"ל אבל לי"מ מוכח מגופי' דמתני' דלאו מסברא שו"כ ככסף מדאיצטרך לומר בפרוטה ובשו"פ והוכרחו לתרץ וי"ל דילפי' מע"ע כו' ובזה סרה קושי' ז' מהרש"א ז"ל אמאי לא ניחא להו כדבעי למימר מעיקרא דמסברא ידעי' שו"כ ככסף בקדושין וערוכין וכו' ומיהו איצטרך קרא בע"ע ונזקין וכו' עיי"ש ולמ"ש ניחא דנהי דלר"ת י"ל מסברא הכא הוא אבל להי"מ ע"כ מדנקט הכא בפרוטה ובשו"פ מכלל דמסברא לא הוי אמרי' הכי וכ"כ בערוכין דדמי לי' וא"כ מנ"ל ולזה הוכרחו לתירוצם ודו"ק:
היבמה נקנית תימא דלא תני מנינא כדלעיל גם קושי' תוס' דלעיל דלמה קתני היבמה בה"א ונ"ל עפי' דאיתא להלן ואיב"ע אי תני קונה הו"א בע"כ תני נקנית מדעתה וכ' תוס' והא דתני היבמה נקנית וכו' דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ כוונתם לדברי רשב"א דברישא מדלא תני קונה דמשמע בע"כ ותני נקנית מוכח דנקנית היינו מדעתה אבל ביבמה דבאמת קונה בע"כ ואפי' שלא מדעתו וא"כ גם לשון קונה אינו מדוקדק לכך תני נקנית ומשמע בע"כ עיי"ש:
ולי נראה דבאשה מוכח ממתני' גופי' דנקנית מדעתה משא"כ ביבמה והוא למה דאי' להלן מנינא דרישא בשלש דרכים למעוטי חופה או חליפין דלא קני' באשה ויבואר להלן החילוק שבין כסף ובין חליפין דכסף הוא דמי שוי' של אשה כמו בשדה עפרון שנתן דמי שוי' ואפי' אינו נותן להאשה רק פרוטה כיון שמתרצית בכך זה היא דמי שוי'. אבל קנין חליפין דאיתניהו אפי' בפחות משו"פ והדר סודרא למארי' א"כ אינו דמי שוי' רק לקנין לקנות ע"י וזה לא ילפינין מקיחה דשדה עפרון ולכך לא מהני באשה ואפי' יש בו שו"פ ואי תפסה בי' נמי לא מהני כיון דסתמא הוא לקנין בטלה תורת חליפין והנה האב"מ סי' ק"ט כתב לפרש בזה הא דאמר להלן אהא דניקש יציאה להוי' לענין כסף וכו' ה"נ האי כספא לחוד והאי כספא לחוד כלו' דכסף קדושין דהוא מדעתה ורצונה הוא דמי שוי' ואם מקפדת ורוצה יותר הוי פרוטה תחילת פרעון אבל בגרושין דיוצאת בע"כ אם תצא בכסף לא שייך שוי' אלא בתורת קנין להקנותה עיי"ש ולפי"ז כיון דתני נקנית בג' דרכים למעוטי חליפין דבעי' דמי שוי' וחליפין שהיא רק לקנין לא מהני ממילא מוכח דנקנית דקתני היינו מדעתה דאי בע"כ לא הוי דמי שוי' ומה לי כסף או חליפין ולקני נמי בחליפין א"ו דאינה נקנית בע"כ רק מדעתה משא"כ ביבמה משמע נקנית בע"כ מדלא פי' מדעתה.
ולפי"ז ברישא אצטרך למיתני בשלש דרכים למעוטי חליפין דאל"ה הו"א נקנית בע"כ ולא בעי' דמי שוי' כמו בשדה עפרון אלא סגי בכסף לקנין דבע"כ ל"ש שוי' וא"כ ממילא הו"א דה"ה דנקנית בחליפין ולא אימעט דהוא בכלל כסף דקתני שכסף נמי רק לקנין. לכן אצטריך למיתני בשלש דרכים, למעט חליפין להורות דנקנית מדעתה וכסף הוא דמי שוי' אבל חליפין דהוא בתורת קנין לא מהני אבל בסיפ' לא אצטרך למעוטי דמדלא תני יותר ממילא משמע דנקנית רק בביאה וכ"כ בסיפא, רק בחליצה ומיתת היבם ולפי"ז הכל דברישא תני האשה בה"א המבוררת בקרא ורצה בזה להודיע דבקרא כתיב כי יקח דמשמע בע"כ והכא קתני נקנית דמדעתה לפרש דכי יקח אינה בע"כ והיינו דקתני האשה המבוררת בקרא כי יקח נקנית מדעתה דוקא ולכן בשלש דרכים דבעי' דמי שוי' כמו בקיחה דשדה עפרון משא"כ חליפין אבל בעבד ואמה דקתני נקנית בלשון הפסוק א"צ לומר בה"א המבורר. והא דקתני היבמה בה"א ה"ק משום דתני ברישא האשה נקנית דהיינו מדעתה הו"א דכמו כן בסיפא נקנית מדעתה דוקא ובאמת יבמה נקנית בע"כ כדיליף להלן מדכתיב ויבם משמע בע"כ ויבמה בביאה] והיינו דקתני היבמה המבוררת בקרא דכתיב בה ויבמה נקנית בביאה ר"ל בע"כ:
גמ' מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש מדפריך בתר הכי ליתני התם האיש קונה משמע דעד השתא לא הוי קשי' אדהתם אלא הכא ליתני האשה מתקדשת כפרש"י והטעם כ' הרשב"א דלישנא דנקנית הוי קשי' לי' דבכולי תלמודא קנין אשה בלשון קדושין מפיק לי' וכדתני להלן מקדש וכן לשון רבינו רפ"א מאישות ולקוחין אלו נקראי' קדושין או ארוסין וכו' וכלומר דסבר הי' דנשואין הו"ל קנין שקונה אותה לגמרי ליורש ולטמאה לה ולהפרת נדרי' משא"כ בקדושין שאינו אלא שעי"ז מיוחדת לו ואסורה לעלמא לא מקרי קנין. וע"ז משני משום דבעי למיתנא כסף וכו' וכלומר וכיון דאשכחן בכסף קדושין דאקרי קנין ה"ה לשטר וביאה דמ"ש והשתא פריך בתר הכי וליתנא התם האיש קונה כדהכא ומשני דנקט התם לישנא דרבנן דאסור לה אכ"ע ויש להבין בשנותו את טעמו ולשונו מדהכא ומה הי' חסר אם הי' נקט גם התם לישנא דאו' וגם למאי מוסיף דאסר לה אכ"ע ולא סגי כפשטא דמילתא דמיוחדת ומזומנת לו ונראה דכאן דקתני האשה נקנית בכסף ושטר וביאה דקאי אקרא כי יקח איש אשה דהיינו בעצמו (דבתר הכי כתיב ושלחה בגירושין דמני' ילפינן לקדושין] ואפשר שזה שפרש"י נקנית לבעלה מפני כן סגי למתני נקנית אבל התם דבעי למיתנא בו' ובשליחו נקט האיש מקדש דאסר לה אכ"ע לרבותא דאפי"ה מהני ע"י שליח או מטעם דע"י שליח מצי לחוב לאחרים כפרש"י או דאפי' להתוס' דע"י שליח נמי לא מצי לחוב לאחרי' הכא שאני כיון דקדושין אינה רק מדעתה ורצונה תו לא הוי חב לאחרים כלל וכמ"ש הנו"ב סי' ס"ד:
אמנם אכתי קשה למה לא פריך תחילה ליתני הכא האיש קונה והרשב"א נלחץ בזה. גם קושי' תוס' כסף מנ"ל גמר קיחה קיחה מה צריך לכל זה. גם להבין פרש"י ומ"ש התם דקתני האיש מקדש בו ובשליחו למאי הביא בו ובשליחו. ונראה דחדא מתרצת באידך דאיתא להלן דף ד' ע"ב ואיצטרך ויצאה חנם ואיצטרך כי יקח דאי מויצאה חנם הו"א היכי דיהבה איהי לדידי' מקודשת [לרש"י יהבה ממש ולתוס' אמרה היא הריני מקודשת לך] כתב רחמנא כי יקח ולא כי תלקח אשה לאיש. וכתבו התוס' תימא למה צריך למילף קיחה קיחה וכו' בלא"ה שמעינן לי' מדכתיב כי יקח ולא כי תלקח וי"ל דאי לאו גז"ש הוי מוקמי' לי כי יקח אקדושי ביאה אבל בקדושין כסף לא בעי נתן הוא ואמר הוא וכו' ותמה הפ"י מה"ת לחלק בין ביאה לכסף ושטר הא איתקש הויות להדדי:
אמנם לי נראה בכוונת דברי התוס' דודאי למאי דילפינן כסף מויצאה חנם מסתבר לומר כמו דהתם האב אומר בתי מכורה לך כ"כ סגי הכא באומרת היא וכמו בכ"מ במכירה דשדה שא' שדה מכורה לך והא דכתב רחמנא כי יקח ולא כי תלקח הוי אמינא משום דאיירו בקדושי ביאה דבכ"מ לענין ביאה ושכיבה כתיב כי יקח כדכתיב בערוות אשר יקח את אחותו אשר יקח את אשת אחיו ושכב איש אותה ועי' תוס' ד"ה ובעלה [והוי מוקמינן ובעלה לביאה וקיחה לענין העראה] אבל אין חילוק בזה בין אמר הוא או אמרה היא בין בכסף ובין בשטר וביאה כמו בכל הקנינים אי אמרה היא מקודשת אבל השתא דילפינן בגז"ש דקיחה בכסף וא"כ ק' למה שינה לכתוב כאן כי יקח ולא כי תלקח חלא ודאי דבעי דוקא אמר הוא וממילא איתקש הויות להדדי דבכלהו בעי' אמר הוא אבל אי הוי מוקמי' לי' בקדושי ביאה דוקא לא הוי קשה לכתוב כי תלקח דבביאה כתב בכ"מ כי יקח והוי ס"ד דלא בעי' אמר הוא אלא סגי באמרה היא כמו בכל מקום וכמ"ש וז"ב.
ולפי"ז ניחא דהמקשה דהכא הי' סובר דכסף ילפינן מויצאה חנם וקדושי ביאה מכי יקח וא"כ סגי באמרה היא ככל הקדושין ולכן הוי ניחא לי' דקתני האשה נקנית להורות שהקנין גם מצידה דסגי באמרה היא דהיינו שהיא נקנית מעצמותה לו ועיי' רשב"א להלן אהא דאר"ש וכו' מה שמחלק עם הראב"ד בכי תלקח ולכן לא תני האיש קונה דאז הוי משמע שיאמר הוא דוקא הרי את וכו' והא דתני התם האיש מקדש דתלי' בדידי' ה"ט משום דתני התם בו ובשליחו שהוא עושה שליחו וזה שהביאו רש"י להכא. אבל הכא דלא איירי בשליחות אלא שמקדשה בעצמו ע"כ לא מצי למיתני קונה דהוי משמע דוקא אמר הוא אלא תני נקנית לומר דסגי באמרה היא ולזה לא קשי' לי אלא ליתני האשה מתקדשת אבל למה דמשני וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה ובזה להורות נתן לו כיון דדרשי' כסף בגז"ש ממילא דרשי' כי יקח ולא כי תלקח א"כ נקנית אין הכוונה שהיא תקנה עצמה אליו אלא לומר שהיא נקנית מדעתה אבל הוא הקונה וצריך שיאמר הוא שפיר פריך ליתני האיש קונה דהוי ס"ד דנמי משמע מדעתה וע"ז משני משום דתני סיפא ואב"ע משום דקונה הו"א בע"כ קתני נקנית מדעתה אבל לעולם בעי' אמר הוא וזה נכון:
עוד יש לתרץ כל קושי' הללו דהנה האבני מלואים סי' מ"ג עמד על המחקר אהא דקי"ל קדושי קטן לאו כלום הוא והא איכא דעת אחרת מקנה אותו שהאשה מתרצית להתקדש לו ובדעת מקנה אית לי' לקטן זכי' מהתורה לרוב הפוסקים עי' תוס' גיטין ס"ד ובחו"מ סי' רמ"ג ולפמ"ש הר"ן בנדרים כיון שהתורה אמרה כי יקח ולא כי תלקח לא כל הימנה שתכנס עצמה ברשות הבעל ומשו"ה אמרינן בפ"ק דקדושין אם אמרה הריני מאורסת לך לאו כלום אלא כיון שהיא מסכמת ומבטלת רצונה לקדושי האיש הרי היא משוית עצמה לבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הילכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל וכיון דאינה אלא כדבר הפקר ניחא דאין הקטן קונה אותה דהפקר לא הוי דעת של מקנה לשיטת התוס' בפ"ק דמציאה אבל לדעת רש"י שם דהפקר הו"ל דעת א' מקנה אותו הדק"ל ליהני קדושי קטן ובשלמא בכסף ושטר ניחא עפימ"ש הה"מ בפ"ק ממכירה דקטן אין מקחו מקח מהתורה רק מדרבנן דדוקא במתנה זוכה ולא במקח וממכר דאין נתינתו בדמי' נתינה ה"נ אין נתינתו בכסף ושטר נתינה אבל קידש בביאה מאי איכא למימר עכ"ד לענינינו:
וגם בנו"ב תנינא אה"ע שאלה נ"ד חקר בזה והוסיף עוד להקשות שאף בקדושי כסף אמאי אינה קונה מן התורה אחר שתקנו חכמים שהפעוטות מקחן מקח במטלטלין אפי' נתנו במתנה נתי' נתינה א"כ האשה קונה הכסף מדרבנן וממילא היא נקנית לו מן התורה מכח דעת א' מקנה דומי' דמעמ"ש לכמה פוס' דהאשה קונה מדרבנן ונקנית ע"י מן התורה וכ"ש בקדושי ביאה ודאי קשי' ליתני' לקטן מדאורייתא ממש אבל בקדושי שטר לא מהני בקטן דבעי כתיבה לשמה עכ"ד ואני תמה הלא בגדול עומד ע"ג כתיבות חש"ו כשר כדאי' בגיטין פ"ד ותו למ"ד בקדושין דף מ"ח שטר ארוסין לא בעינן לשמה מה איכא למימר הכי לדידי' קטן קונה בשטר] ותירץ מדכתיב כי יקח איש אשה ילפינן איש ולא קטן דאין קדושיו קדושין כלל אע"ג דבכ"מ קטן קונה מדאורי' בדעת אחרת מקנה חידוש הוא שחידשה תורה בכאן שאינו קונה ומכח זה רוצה להמציא דבר חדש עיי"ש. והנה דבר ה' אמת בפיו מדכתי' כי יקח איש נשמע ולא קטן וזה מבואר בדברי רש"י כתובות דף ע"ג ע"ב והאב"מ שם מביא דברי רש"י אבל אינו גזה"כ אלא טעם יש בדבר דבאשה לא מהני דעתה להקנות עצמה לבעל דכי יקח איש כתיב ולא כי תלקח אשה לאיש והקדושין צריך שיהי' מצד הבעל הקונה וכל שנגמר הקנין ע"י האשה הוי כמקנית עצמה לו ותלקח האשה לאיש וזה לא מהני ודבר זה מבואר בתשו' תועפת ראם חו"מ סו"ס ק"ז עיי"ש ונ"ל ברור שלזה כיון רש"י בכתובות שם שכתב בזה"ל קטן אין קדושיו קדושין דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב דהי' סגי לומר דכי יקח איש כתיב כלו' דמשמע ולא קטן אלא ה"ק דהתורה מיעט קטן מילתא בטעמא דלאו בר קיחה הוא ר"ל דהוא אינו יכול ליקח דכי יקח איש כתיב ר"ל ולא כי תלקח וא"כ בקטן דאינו בר קיחה רק מכח שהיא מקנית עצמה לו לא מהני וא"כ מה דהתורה מיעט קטן אף דהוי דעת א מקנה לרש"י הוא מטעם דהוי כי תלקח וכי יקח בעינן וכאמור. וכן לשיטת תוס' דהפקר לא הוי דעת מקנה היינו אחר דכתי' כי יקח ולא כי תלקח הוא אינו רק כמפקיר עצמה אבל אי הוי מהני כי תלקח הוי מהני באומרת היא הריני מאורסת לך וממילא בכה"ג הי' קטן יכול לקדש דזה הוי דעת א' מקנה שהיא בפירוש מקנית א"ע לו אבל מכח שכתבה התורה כי יקח ולא מהני כי תלקח תו לא משכחת קדושי קטן אפי' באמרה היא דהו"ל דעת א' מקנה וכ"ש באומר הוא וזה ברור:
ונ"ל ראי' ברורה דהך דרשא דאיש ולא קטן תלי' בזה דדרשי' כי יקח ולא תלקח וכמ"ש דאי כדעת הנו"ב דהוא גזיה"כ מאיש ולא קטן א"כ קשה בשמעתין דף ה' דאמרינן ואצטריך למכתב ויצאה חנם ואצטריך כי יקח וכו' הו"ל לשנוי' אי מויצאה חנם הו"א דקטן מצי לקדש מכח דעת א' מקנה קמ"ל כי יקח איש להורות ולא קטן הלא ודאי אי לאו דרש כי יקח ולא כי תלקח הו"א דקטן יכול לקדש מכח דעת א' מקנה כמו בכ"מ והא דכתבה התורה איש ולא קטן קאי לבתר דדרשי' יקח ולא כי תלקח דלא מהני קנין קדושין מצד האשה ע"כ איש ולא קטן ושפיר מוכח דצריך כי יקח להורות ולא כי תלקח ומכח זה איש ולא קטן ודא ודא אחת הוא ובקונה א' עושה יחד כאחד מלתא בטעמא וזה נכון וברור:
ולפי"ז אתי שפיר דברי התוס' דאי לאו גז"ש הוי מוקמינן אקדושי ביאה אבל בקדושי כסף לא בעי' נתן הוא ואמר הוא רצונם לומר אי הוי מוקמינן כי יקח בקדושי ביאה הו"א לעולם כי תלקח נמי מהני דהיינו באמרה היא הריני וכו' והא דלא כתיב כי תלקח אשה לאיש ה"ט דאז הוי משמע דוקא אשה לאיש ולא אשה לקטן וזה אינו דהיכי דתלקח אשה דהיינו באמרה היא הריני מאורסת לך אז היא מקנה עצמה לקטן א"כ שפיר יש לו בה זכי' מהתורה לקדושי ביאה לדעת התוס' הנ"ל ומשו"ה לא כתבה תורה כי תלקח דבאמת מהני קדושין מצדה ואשה גדולה מקודשת לקטן ולכן כתבו התור' כי יקח איש אשה דהיינו בכי יקח בעי' איש ולא קטן ר"ל באומר הוא הרי את מקודשת לי דאז היא אינה רק מבטלת רצונה נגדו ומשוה א"ע כדבר הפקר ולא הוי דעת אחרת מקנה לדעת התוס' פ"ק דמציאה הנ"ל לכן איש ולא קטן דאין לו קנין בלא דעת וא"מ אבל כי תלקח אשה דהיינו שהיא אומרת הריני מאורסת לך אז לא בעי' איש שיהי' גדול אלא אם היא גדולה ואומרת כך לקטן מקודשת דזה הוי דעת אחרת מקנה אותו וא"כ נשמע איפכא דבגדול לגדולה ודאי מהני כי תלקח וכ"ז אי איירי כי יקח רק בקדושי ביאה אבל השתא דילפי' בגז"ש דקיחה דאייר בכסף שפיר מצי לכתוב כי תלקח אשה לאיש דהוי משמע ולא לקטן אף דהוי דעת א' מקנה הא הקטן אין נתינתו נתינה וממילא כ"כ לא מצינו למימר כי יקח איש ולא קטן אבל כי תלקח אשה אפי' לקטן דהו"ל דעת א"מ דאכתי לא מהני דאין נתינתו נתינה מהתורה אלא ע"כ מדלא כתי' כי תלקח היינו להורות דכי תלקח לא מהני אפי' באיש לאשה ששניהם גדולים וממילא ולא קטן בכסף ושטר מטעם דאין נתינתו נתינה ובביאה מטעם דדעת א' מקנה לא מהני ואין הקדושין שמצידה מועיל לכך בעי' איש. ובזה מובן קישור דיבור תוס' אהדדי ולטעמייהו אזלי דלפי שיטת רש"י דאי הי' כתיב כו' תלקח הוי אמינא דיהבה איהי נמי מהני וא"כ קשה אפי' למאי דילפינן גז"ש ואיירי בקדושי כסף אכתי נימא דיהבה איהי נמי מהני וה"ק כי יקח דהיינו שהוא יתן הכסף אז איש ולא קטן דאין נתינתו נתינה אבל כי תלקח אשה אז אפי' לקטן דהיינו ביהבה איהי הכסף לקטן ואמרה היא הריני מאורסת לך אז מהני אפי' לקטן אם היא גדולה דהרי הוא מקנה לו הכסף ואת עצמה א"כ הקטן קונה הכסף וא"ע אלא התוס' לטעמ' דיהבה איהי לאו דוקא דזה פשיטא דלא מהני וכדכתב הפ"י לתמו' על רש"י דלא מצינו שהמקנה יתן הכסף להקונה ואפילו בחליפין קי"ל כרב בכליו של קונה אלא אמרה היא הריני מאורסת לך וזה דילפי' כי יקח ולא תלקח אבל אמרה היא הרי את מקודשת לי מסברא לא מהני והא דאמר להלן נתן הוא וא' הוא וחיישי' מדרבנן לא מספיקא אלא כדכתב הר"ן בדעת הרי"ף דרק מדרבנן אבל מדאוריית' לא מהני בנתן היא ואמרה היא מקרא דכי יקח ולא כי תלקח וא"כ לפי הגז"ש דכי יקח איירי בכסף אי אפשר לומר דהא דלא כתב כי תלקח משום דאם תלקח דהיינו דאמרה היא מהני בקטן דהרי אין נתינתו נתינה אלא ודאי אתי להורות דכי יקח ולא כי תלקח דלא מהני אמרה היא אפי' בגדול לגדולה ואקיש הויות להדדי דכ"כ לא מהני בשטר וביאה וממילא ולא קטן וכאמור ומתורץ היטב קושי' הפ"י. נמצינו למידין דאי לאו גז"ש אלא הוי ילפי' קדושי כסף מויצאה חנם והוי מוקמינן כי יקח לקדושי ביאה אז הוי מהני אמרה היא להקנות עצמה לו ואפי' לקטן אלא מכח דילפי' קיחה קיחה להורות דכי יקח איירי בכסף אז דרשינן מדכתיב כי יקח ולא כי תלקח דתלקח לא מהני ולא משכחת קדושין בקטן והשתא ניחא דתחי' הי' המקשה סבר בשמעתין דילפי' כסף מויצאה חנם ומהני כי תלקח כדלעיל א"כ לא קשי' לי' ליתנא האיש קונה דאז הוי משמע דוקא איש קונה ולא קטן לכן קתני האשה דהיינו גדולה נקנית כלו' אפי' לקטן שהגיע לפעוטות כיון דמהני כי תלקח דהיינו באמרה היא הריני וכו' מטעם דעת א' מקנה בביאה מדאורייתא ממש ובכסף ושטר נהי דמן התורה אין נתינתו נתינה אבל המשנה איירי אחר שתקנו חכמים דפעוטות מקחו מקח מדרבנן אבל נתינתו נתינה מתק"ח וממילא שוב היא מקודשת התורה וכמ"ש הנו"ב ובשטר ס"ד דל"ב בארוסין לשמה או בעומד ע"ג וכמש"ל ולזה לא קשי' לי' רק וליתני האשה מתקדשת אבל כיון דמשני לי' הואיל ובעי למתני כסף ומנ"ל מקיחה קיחה א"כ דרשי' כי יקח ולא כי תלקח ולא מהני דעת א' מקנה בקדושין וע"כ האשה נקנית היינו לגדול דוקא דקאי אקרא כי יקח איש אשה ולא קטן א"כ הקשה ליתני האיש קונה דקטן באמת אין בקדושין לא ולא בשטר ולא בביאה מטעם דדעת א' מקנה לא מהני בקדושין ולזה הוכרח להבי' הגז"ש דקיחה להורות לו הדין דנקנית היינו דוקא לגדול וע"ז מקשה ליתני האיש קונה ומשני איידי וכו' ואב"ע נקנית מדעתה וכו' והענין עמוק כפתור ופרח:
ג' ע"ב תוס' ד"ה ואשה בפחות משו"פ לא מקני' נפשה פרש"י משום גנאי וקשה וכו' ונראה לר"ת וכו' וזה דוחק דמדקא' סתם ואימא חליפין משמע אפי' פחות משו"פ נמי כמו בכ"מ. והנה הראשונים האריכו לקיים גירסת רש"י וכללות דבריהם דתחי' הי' סובר דחליפין אף דאיתניהו בפחות משו"פ אפי"ה דומה לכסף כיון דבעי' כלי ודבר מסוים הוא דבר חשוב כמו בכסף בפרוטה וכמו לענין הודאה דסגי בהודה לו מחט אף שאינו שו"פ ולזה משני דאשה בפחות משו"פ לא מקני' נפשה אפי' בכלי דגנאי הוא לה וע"כ מסתמא לא דיברה תורה בזה ולכן אפי' פשטה וקבלה או אפי' אית בי' פרוטה נמי א"מ בחליפין והרשב"א הוסיף דאפי' יש בו שו"פ גנאי הוא לה להתקדש בקנין גרוע שעיקרו בפחות משו"פ והא דמקודשת בשטר אף שאין בו שו"פ דשטר שאני דלאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתב בו ע"כ אינו גנאי משא"כ חליפין דבגופו מתקדשת א"כ בפחות משו"פ גנאי הוא לה ע"כ בטלה כולה ע"כ דבריו בקצרה. וכ"ז דחוק ומחוסר תבלין. והדרך שבררתי לעצמי מתוך דבריהם הוא דבר חדש דהא דבפחות משו"פ לא מקני נפשה היינו דוקא בקנין כסף דגנאי הוא לה אבל בקנין חליפין אם הי' מתקדשת בו מצד חוקי התורה היתה סתם אשה מקבלתו ומתקדשת בו דלאו גנאי הוא אלא מטעם אחרינא גזרה הכתוב שלא להתקדש בו וכמו שאבאר והוא דהסמ"ע כתב בחו"מ סי' ק"ץ דהא דקרקע נקנה בכסף היינו בתורת שויו דהיינו שכל שויו של קרקע אינו אלא פרוטה או שמקנה לו הקרקע במנה ונתן לו פרוטה לתחילת פרעון אבל אם נותן לו פרוטה לקנות ע"י כמו בשטר וחזקה וק"ס לא מהני דקנין כסף נלמד משדה עפרון ושם הי' דמי שויו של שדה והט"ז חולק עליו דהא קנין כסף דאשה ודאי נלמד מקיחה דשדה עפרון ובאשה ודאי הוא דרך נתינה לא בתורת שוי' והאבני מלואים סי' כ"ט מקיים דברי הסמ"ע דגם באשה בכסף פרוטה הוא בתורת שוי' ולא בתורת קנין כשאר הקנינים אלא שמוזלת עצמה נגדו להתקדש לו בעד פרוטה עיי"ש. ולפי"ז נ"ל דהא דא' גנאי הוא להקנות נפשה בפחות משו"פ היינו דוקא בקנין כסף שמקנית עצמה במחיר זה משא"כ בחליפין שמקנית עצמה בחנם אלא שמקבלת הסידור בתורת קנין כמו בחזקה ושטר אין זה גנאי ולא איפכת לה אי שו"פ אי לא כמו דלא איפכת לה בחזקה ושטר והא דאין מתקדשת בחליפין הוא מה"ט גופי' כיון שאינו מקנית במחירו בפחות משו"פ דזה היא לה גנאי וע"כ הא שפושטת ידה לקבל ולהתקדש היינו בתורת קנין כמו בשטר וחזקה א"כ מה"ט לא דמי' לכסף דשדה עפרון שהי' דמי שוי' אבל חליפין שאינו דמי שוי' רק קנין כמו שטר וחזקה לא נלמד משדה עפרון לכן אינה מתקדשת בחזקה ובשטר בעי' למילף מויצאה והיתה והשתא א"ש הסוגי' דחזקה ושטר לא עלה ע"ד כלל לדמותו דהוא בתורת שוי' אלא בחליפין הוי ס"ד דהוא ג"כ בתורת שוי' לא מבעי' ביש בו שו"פ אלא אפי' אין בו שו"פ כיון דבעי' כלי ודבר מסוים ס"ד לומר בו דהוא בתורת שוי' כיון שהוא דבר חשוב אשה מקנית עצמה במחירו בדרך חליפין ולזה משני כיון דחליפין דאיתניהו בפחות משו"פ אשה לא מקני' נפשה בי' דגנאי הוא להתקדש בעד מחיר פחות כזה אפי' אם הוא כלי וכמ"ש הר"ן וע"כ אם תפשוט יד ותקבלו לקדושין אינו במחירו אלא לקנין כמו חזקה ושטר וא"כ אינו דומה לקיחה דשדה עפרון שהוא בתורת שוי' ע"כ אין אשה מתקדשת בחליפין אפי' בשו"פ דשם חליפין חד שהוא רק לקנות ע"י ולא במחירו [כדכתיב לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ר"ל רק לקיים המקח והמתנה] ע"כ בטלה תורת חליפין לא מבעי' בהדר סודר' למארי' אלא אפי' בתפסה בו כיון שעקרו לשם קנין לא במחירו כך נ"ל ברירא דההוא מילתא בטעמא להוסיף לדברי הראשונים לקיים גירסת רש"י. והנה התוס' רי"ד והש"ג דעתם דהא דלא מהני בחליפין בשו"פ היינו שמחייב עצמו במנה ונותן לה הסידור לחזק הקנין אבל אם מקדשה בסידור עצמה ותפסה בו אף שמקדשה בתורת חליפין כיון שיש, בו שו"פ מקודשת מדין כסף אבל ברש"י ותוס' ורשב"א מבואר דאינו כך אלא אפי' מקדשה בסידור עצמה ותפסה בו נמי א"מ וצ"ל בדעתם כיון שהזכיר חליפין אין דעתה להתקדש רק בתורת חליפין ולא בתורת כסף והקשה המקנה מהא דאי' לקמן דף מ"ח לאוקימת' דרנב"י כגון בשטר שאין עליו עדים או שלא לשמה דחכמים א' שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת הרי אף שקדשה בתורת שטר דלא מהני התם מקודשת מדין כסף דאמדינן דעתה להתקדש בכל אופן שאפשר וה"נ נימא דאם אינה מקודשת בתורת חליפין דעתה להתקדש בכ"ע ותתקדש בתורת כסף ומזה ראי' לדעת הש"ג עכ"ד:
ואני מוסיף ראי' להש"ג ממה שכ' הרא"ש אם א' לו השאילני טבעת לקדש בו אשה מקודשת דכיון שהשאיל לו על דעת לקדש בו בו אשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קדושין ואם אינו מועיל בלשון שאלה יהא בלשון מתנה עמ"ל והכי קי"ל בא"ע סי' ק"ח סעי' י"ט וה"נ נימא דכיון שמתרצי' זל"ז בענין הקדושין מסתמא דעתו ודעתה להתקדש בכל אופן ואם אינו מועיל בלשון חליפין יועיל בלשון כסף וכ"ש הוא מהתם דאם אמדי' דעתו לטובת זולתו שיועיל בכל אופן כ"ש לטובת עצמם. אמנם לפימש"ל הטעם דחליפין לא מהני משום דאינו דומה לכסף דהוא דמי שוי' אבל חליפין אינו אלא לקנין בלא"ה ניחא דעת רש"י ותוס' והקדמונים ולא דמי' להא דרנב"י דלהלן ולא לדברי הרא"ש הנ"ל בטבעת שאולה ולא מבעי' דתיובתא ליכא מהא דר' נחמן ב"י אלא אפי' סייעתא נמי איכא והוא דהכי איתא התם נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומר א"מ רא"א מקודשת וחכמי' א' שמין את הנייר וכו' וס"ד בשט"ח דידה ובמקדש במלוה פליגו ארנב"י הכא בשטר שאין עליו עדים ר"מ לטעמי' דע"ח כרתי ור"א לטעמי' וחכמים מספקא להו וכו' הלכך שמין את הנייר ותמה הפ"י אמאי אצטריך לאסוקי השתא דרבנן מספקא להו טפי מלמאי דסליק אדעת' מעקרא דפליגו במקדש במלוה ויותר יש לתמוה בלשון תוס' שם בד"ה ורבנן ובד"ה שמין את הנייר וכו' עוד הביא שם קושי' הבד"ה וב"ש על הטור שכתב בשם הרמ"ה אף אם השטר פסול שמין הנייר ור' ירוחם נסתפק בזה הא גמרא מפורשת היא ומזה יצא לו דיש לומר דהא בהא תלי' דדוקא למאי דמספקא להו לרבנן אי מקודשת מס' בתורת שטר אז שמין הנייר אבל אי ליכא ספיק' אלא דודאי אינו מקודשת בתורת שטר אז אין שמין הנייר וכדבריו משמע בגמ' דקא' ורבנן מספקא להו אי כר"מ וכו' הילכך שמין את הנייר לשון הילכך משמע דהא בהא תלי' אבל הטעם שנתן ע"ז הוא דחוק עיי"ש:
ולי נראה לתת טעם לשבח ולתרץ הכל והוא ברישא לא צריך לאסוקי דמספקא להו לחכמים דבלא"ה שפיר י"ל דר"מ סובר אין שמין וחכמים א' שמין אף דבמלוה סברי כר"מ דודאי א"מ כיון שמקדשה בכסף בשט"ח דידה והיא נתרצי' לזה הרי לה דמי שוי' שנתרצית אלא דס"ל דבמלוה א"מ לזה א' דעתה על הנייר ששו"פ וה"ז כתחי' פרעון דסגי במקדשה במנה ונותן לה פרוטה לתחילת פרעון וכדאי' להלן דף ח' ובא"ע סי' כ"ט אבל בסיפא במקדשה בתורת שטר שאני והוא לפמ"ש לעיל דכסף קדושין הוא דמי שוי' ואם נתרצי' בפרוטה הוא זה דמי שוי' והיינו אם מקדשה בפרוטה ובשו"פ בתורת כסף חזינן שנתרצית לזה אבל היכי שמקדשה בתורת שטר אלא שהשטר פסול בודאי א"כ מאן לימא לן דדעתה להתקדש בנייר בתורת כסף כיון שיש בו שו"פ דילמא מעולם לא נתרצית על שו"פ דהיא חשובה אצל עצמה ואינה מתרצית היא להוזיל עצמה נגדו להתקדש בפרוטה ומה שנתרצית לו היינו בתורת שטר דבזה אין חילוק אם שוה מידי או לא דהרי אף אם אין בו שו"פ מתקדשת בו כיון שאינו מתקדשת בעד מחירו כ"א לוקחתו לקנין אבל בתורת כסף בפרוטה אפשר לא מתרצית ולמה אמרו שמין וכו' אלא ע"כ הא דאמרינן שמין היינו משום דבלא"ה מספקא להו אי כר"מ אי כרבנן וא"כ דל קנין כסף של הנייר מהכא הרי איכא ספק קדושין מכח השטר שנתרצית להתקדש רו וכיון שכן מכח ספק אסורה לכל העולם ולא תוכל להתקדש לשום אדם שהרי בידו שלא לגרשה וא"כ תו מסתמא ניחא לה להתקדש לבעלה זה בנייר שבו שו"פ בתורת כסף ולהוזיל גבי' דלסגי בפרוטה דבלא"ה לא תוכל לקבל יותר משום אדם זולתו דהרי אסורה לכל ובודאי ניחא לה בכ"ד להתקדש לו דטב למיתב טן דו וכה"ג כתב הפ"י להלן דף ה' ע"ב דמה שמוסר האב לבתו לחופה שאחר הקדושין לא חשיב בע"כ כיון שכבר נתקדשה ונאסרה לכל העולם ודאי ניחא לה בהנשואין דטב למיתב כו' עכ"ד וה"ה הכא הא בהא תלי' דלחכמים דמספקא להו אי כר"מ וכו' ואסורה לכל מכח ספק קנין שטר תו בודאי ניחא לה להתקדש לו בתורת כסף אפי' רק בפרוטה אבל לר"מ דסובר ע"ח כרתי ובודאי א"מ לא א' שמין וכו' דאין דעתה להתקדש רק בתורת שטר ולא בשו"פ דאולי אינה מתרצית שיהא זה דמי שוי' ודברי התוס' מדוקדקין עיי"ש ולפי"ז ניחא כאן דעת רש"י והקדמונים כיון שמקדשה בתורת חליפין אף שתפסה א"מ בתורת כסף אף שיש בו שו"פ דאולי דוקא בחליפין מתרצית כיון שאינו אלא לקנין אבל אם הי' אומר מפורש בלשון כסף לא היתה מרוצה להתקדש בפרוטה דאולי אין זה אצלה דמי שוי' לכך אינה מקודשת וליכא ראי' מגמ' אדרבה סייעת' איכא להיפך דוקא היכא דמספקא להו א' שמין אבל אם בודאי א"מ מכח שטר או חליפין תו אינה מקודשת בתורת כסף מטעם שכתבתי ואמנם הש"ג אינו מחלק בהכי וכן דעת הרמ"ה שכתב אפי' בודאי השטר פסול נמי שמין ולזה הוצרך הטור לכותבו בשם הרמ"ה ור"י שפיר נסתפק בזה דמגמ' אינו ראי' דשמין רק במקום שיש ספק בקנין השטר אבל אם השטר פסול בודאי י"ל דאין שמין ודו"ק היטב ועמש"ל דף ב' בתוס' ד"ה היבמה:
ע"ב תוס' ד"ה ואימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן של אב וי"ל וכו' ובכתובות הוסיף ז' מהרש"א דלפי"ז הא דפריך ואימא לדידה היינו דקשי' לי' נמי וא"כ יתורא ויצאה חנם ל"ל וזה דוחק עוד קש' לפי"ז מה שהקשו שם התוס' בכתובות למה דמשני השתא אבי' מקבל קדושי' דכתיב את בתי נתתי א"כ יתירא ויצאה חנם ל"ל והניחו בתימא:
והנ"ל בזה דהנה התוס' הקשו להלן אהא דאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם תימא הא בושת ופגם גופי' לא ידעינן שהן של אב אלא מקדושין וכו' עוד הקשו בכתובות אמאי לא יליף ממפותה דבושת ופגם של אבי' דאי לדידה הא מחלה ובשמ"ק שם תירץ ע"ד שמחלקו תוס' בב"ק דף פ"ז לרב ור"ל לענין חבלה דמה דאיפחתא עד ימי נערות ודאי לאבי' אבל מה דאיפחתא על דמן שלאחר ימי נערות בזה סובר רב ור"ל דהיא לעצמה ויעשה ממנו סגולה עיי"ש. וכ"כ נאמר לענין בושת ופגם דבכ"ז שהיא ברשות אביה ודאי דאבי' הוא וע"ז לא צריך לימוד אלא דמה דצריך ילפותא היינו בושתה ופגמה של כל ימיה לעולם וע"ז פריך ואימא לדידה כלו' אמאי כל דמי בו"פ לאבי' ואימא לדידה נמי בעי לשלומי דהיינו אותו בו"פ של כל ימי' לעולם אחר שתצא מרשות אבי' וע"ז היא דמשני מיגו דאי בעי מסר לה וכו' והי' מביישה לעולם וא"כ הכא דקא' נילף מבו"פ היינו של כ"ז שהוא ברשות אבי' והתם דבעי למילף היינו על בושת ופגם דלעולם אחר ימי הנעורים אבל כסף קדושין על שעת קדושין הוא בא עכ"ל. ביאור דבריו נ"ל דסובר כהט"ז דקדושי אשה לאו בתורת שוי' רק בתורת קנין כמו שטר או ביאה וא"כ אין לחלק בין עתה בימי נעורי' לאבי' ובין לאח"ז כיון דאינו אלא לקנין ממילא נקנית לעולם אבל לס' הסמ"ע והאב"מ הובא לעיל כיון דילפינן קדושי אשה קיחה קיחה ושם הי' דמי' שוי' אשה אינה נקנית בתורת כסף בקנין רק בתורת שוי' ואם מקדשה בפרוטה אזי זה הוא אצלה דמי שוי' נגדו והארכתי בזה לעיל א"כ כמו שמחלקין בחבלה ובו"פ כן יש לחלק לעלין קדושין דעל זמן של ימי נעורי' הכסף הוא של אבי' והכסף שלוקח יותר בשביל שוי' שלעולם הוא של עצמה ובקטנה יעשה לה סגולה וא"כ מתורץ קושי' תוס' דאי מכי יקח הו"א לדידה דגדולה היא ומקבלת לעצמה דמי שוי' של עתה ולעולם. אבל הכא ויצאה חנם דאיירי לפי הס"ד לענין קטנה כמו שפירש הפנ"י לדרכו א"כ שפיר פריך ואימא לדידה כלו' ואימא לדידה נמי דהיינו שנאמר אבל יש כסף לאבי' היינו עד משך ימי הנעורי' שברשות האב ולעצמה אותו הכסף הניתן בתורת שוי' על לעולם. וע"ז משני שפיר השתא אבי' מקבל קדושי' דכתיב את בתי נתתי והיא תשקל כספא ר"ל אפי' חלק מכספא אינה נוטלת אלא כולו של אב דהא הוא מקבל קדושי' ומקדשה לעולם א"כ כולו שלו הוא ואין לה חלק בו דאי הי' לה חלק לא הי' יכול אבי' לקדשה לעולם דאותו הכסף של לעולם הוא אינו מקבל והשתא ניחא דבעי ויצאה חנם לומר יש כסף דאל"ה נהי דהוי ידעינן דקטנה מתקדשת מבגדו בה או מקדושי יועד אבל לא הוי ידעינן דמצי לקדשה בכסף אלא בשטר ואת בתי נתתי היינו בשטר כדלקמן דף ט' ע"ב וביועד שאני כמ"ש התוס' דתחי' ניתן למכירה אבל לקדשה בכסף בתורת שוי' אין ביד אבי' מפני שאינו כילו שלו רק עד ימי נעורי' ועד בכלל אבל על אח"ז הכסף דידה וא"כ לא מצי לקדשה בכסף ולזה בעי קרא ויצאה לומר אבל יש קדושי כסף בקטנה ותו לא נוכל לומר לאבי' ולדידה דהרי כתיב את בתי נתתי וכיון דיש קדושי כסף הוא בכלל נתתי דכל נתינה במשמע כפירש"י בכתובות וא"כ מוכח דאבי' מקבל קדושי' ותו ל"ל דהיא תשקל חלק מכספא וכמש"ל וע"ז פריך ואימא ה"מ קטנה דל"ל יד הוא כולו של אבי' וכלו' דקרא דויצאה היינו דיש כסף לאבי' לבדו בקטנה וכמ"ש הפ"י אבל נערה תקדש וכו' כלו' כולו לדידה ולא לאבי' וע"ז משני ומסיק יציאה דכוותה ממעט ופי' ר"ח לומר דאיירי בימי נערות דוקא ותו לא קשי' ואימא לדידה דזה כבר נשמע מכי יקח דבגדולה דידה ויצאה חנם ל"ל ע"כ דהוא של אבי' ולא של עצמה ול"ל לאבי' ולדידה דע"כ מי שמקבל הקדושין כסף דידי' וליכא למימר בנערה דשניהם מקבלין הקדושין דאין קדושין לחצאי' אלא ודאי הוא כולו של אב ומתורץ פי' ר"ח ודו"ק:
תוס' ד"ה וכי תימא נילף מבו"פ תימא היכי בעי למילף כו' ולי נראה דרש"י עצמו מתרץ קושי' זו במה שכתב בכתובות דף מ"ג ע"ב דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה וכן כפל בדף מ"ו ע"ב ד"ה דאבי' שייך בגוי' בידו וכו' למוסרה לביאת קידושין למנוול וכו' עיי"ש וכן מורה הלשון מסר לה היינו לביאה ולא אמר סתם דאי בעי מקדש לה ורש"י לטעמי' שפירש האב זכאי בבתו וכו' בביאה לקדשה בע"כ משמע דממונא לית בי' דומי' דהפרת נדרי' דאיסורא הוא ולית בי' ממונא ולפי"ז בתחי' ודאי הקשה על כולן מנ"ל לאבי' בין כסף בין שטר או ביאה אבל לבתר דנאמר וכ"ת נילף מהפרת נדרים ודחי ממונא מאיסורא לא ילפינן א"כ פירכא זו היינו לענין דלא מצינן למילף כסף ושטר דהן ממונא דשטר שיש בו שו"פ לאבי' [וכ"כ הפלאה בכתובות] אבל ביאה דלאו ממונא הוא אלא איסורא שפיר ילפינן מהפרת נדרים דבידו לקדשה בביאה כ"ת גם כסף ושטר נילף מביאה דנקיש הויות להדדי י"ל דהיינו במקום דליכא סברא לחלק אבל כאן דיש סברא לחלק בין קדושי ביאה דאינו אלא איסורא ובין קדושי כסף ושטר דהן ממונא ולענין ממון מסתבר דלא אקני' לי' רחמנא וכדאשכחן לגבי בעל דבידו להפר נדרים אבל לענין ממונא אינו קנין לו דמעשה ידי' לאו דידי'מדאורי' וכמ"ש הפ"י לפרש הא דקאמר ממונא מאיסורא לא ילפינן וא"כ כיון שיש סברא לחלק תו לא אמרינן אין היקש למחצה וכמ"ש הפ"י לעיל בתוס' ד"ה ואשה בסופו ולקמן דף מ"ג מ"ד באורך עיי"ש. וא"כ שפיר כתב רש"י דאי בעי מסר לה בקדושי ביאה ר"ל אפי' להס"ד דלא ילפינן קדושין מהפרת נדרים היינו כסף ושטר אבל ביאה דאיסורא הוא ולא ממונא ילפי' וא"כ תו פריך שפיר נילף מבושת ופגם שהן שלו בידו לביישה למוסרה לביאה וא"כ הרי הן ממונא ומני' נילף נמי קדושי כסף ושטר ומשני שאני בו"פ וכו' ואמנם התוס' לטעמי' שהביאו ירושלמי דביאה נמי ממונא הוא שמקבל שכר וא"כ גם ביאה לא מצינן למילף מהפרה לזה הקשו איך נילף מבו"פ כיון דלא ידעינן בו"פ אלא מקדושין אבל לרש"י לטעמי' דביאה לאו ממונא דמה שמקבל שכר אינו אלא כמו שכר שדכנות וסרסרות ולא מיקרי גוף הקדושין של ביאה ממון בשביל זה אלא איסורא ושפיר ילפינן מהפרה ולזה שפיר קא דבו"פ שלו דבידו למוסרה לביאה אף אי לא נילף כסף ושטר ושפיר פריך הכא וכ"ת נילף מבו"פ וכדפרישית כך נ"ל נכון וברור.
ד' ע"א מתקיף לה מר בר"א וכו'. יש להבין מה אתקפתא הוא אם אביי לא סבר האי שנוי' דנצרכא לעיקר זבינא דאיילונית דסובר דליכא למיטעי כלל לומר דלא מהני בה מכירה א"כ תו ליכא לשנוי' והדרן לכללא דבק"ו טרח וכתב לה קרא:
ע"ב נראה דהאי אתקפתא הוא עצמו קושי' תוס' ד"ה ויצאה חנם וכו' וא"ת ברישא הו"ל למנקט אלו ימי נערות ופי' ז' מהרש"א ז"ל דדרך לנקוט הרבותא ברישא כמו דנקיט בתושב ושכיר והנה הדבר פשוט שלא הוקשו תוס' כך אגופ' דברייתא דבלא"ה פריך קושי' יותר חזקה לכתוב נערות ולא בעי בוגרות ובתר דמשני זה קשי' עוד כי נפקא בנערות וכו' ובתר דמשני אביי לא נצרכא אלא לבגר דאיילונית א"כ י"ל דתרווייהו כהדדי וליכא רבותא יתירא לזה מלזה. אך לבתר דמתקיף מר בר"א ולאו ק"ו הוא וכו' א"כ איכא בנערות רבותא טפי דיוצאה עכשיו קשי' קושי' תוס' א"כ לנקוט ימי נערות תחילה. ולפי"ז אני אומר שהוא עצמה אתקפתא דמר בר"א ותי' התוס' לא ניחא לי' ועי' גור ארי' ברש"י שעל החומש, שכ' להדי' דרש"י לא ס"ל להך תרוצא]. וע"ז משני הוא לא נצרכא אלא לעיקר זבינא דאיילונית וכו' לומר שיכול למכרה א"כ תו ליכא רבותא לזה יותר מזה ושפיר נקט ימי בוגרת תחי' ותו דויצאה חנם אשמועינן לענין המכירה ואין כסף לענין היציאה לכן נקט הא דלענין מכירה תחילה. והא דפריך ולמר בר"א דאמר ולאו ק"ו הוא הא מילתא דאתי' בק"ו וכו' היינו על תירוצו שאמר לא נצרכא משמע דמלבד לשון הבריית' גם בקרא גופי' לא ניחא לי' כדאביי וכן מדייק מלשון רש"י שכ' מה תקשי לי' אי אשמועינן בר"א בגר דאיילונית הא מילתא דאתי' בק"ו כו' והכוונה בזה בשלמא מברייתא דקתני תחילה ימי בוגרות שפיר קמתקיף לאביי אבל בקרא י"ל כדאביי לדרוש ויצאה חנם אלו ימי נערות וכו' ואין כסף לבגר דאיילנות דיצאה וכפרש"י בחומש וע"ז משני משום דאיכא לשנוי וכו' אמנם לפי פי' הפשוט פרושו דמר בר"א דחוק בקרא לומר ויצאה אלו ימי נערות לאשמועינן לענין שיכול למכור איילנות אלא דעל לשון הברייתא הוכרח מר בר"א לומר כך דהך בריית' סובר דהפסוק לא נצרכא רק לענין מכירה של בגר דאיילנות ומשו"ה נקטה הברייתא תחי' ימי בוגרות אבל בגוף הפסוק ניחא לי' לרש"י לפרש לפי פשוטו כדאביי לענין בגר דאיילנות שיוצאה בו ובאמת ק"ו הוא אלא דמילת' דאתי' בק"ו טרח וכתב לי' ומשו"ה נקט רש"י באמת תחי' ויצאה אלו ימי נערות אח"ז ימי בוגרות דנקט הרבות' טפי תחי' וכמ"ש ז' מהרש"א ז"ל וא"ש:
שם ע"ב מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת פרש"י ואין ביאה באה אלא לגמור וכו' והן דברי תוס' בתי' השני אבל הרשב"א והריטב"א הקשו לר"ה דיליף לקמן דחופה קונה מכח שגומרת ה"נ נילף ומה כסף שאינו גומר ביבמה קונה באשה ביאה שגומר ביבמה אינו דין שתקנה באשה ולי נראה דאפשר לומר דהתם בחופה עכ"פ דעת שניהם לגמור בעינן משו"ה שפיר יליף זמ"ז משא"כ הכא ביבמה דמכח דזקוקה ועומדת קונה אותה אפי' לא כוונה לקנין כלל כ"א לזנות ואפי' בע"כ וכ"כ לרש"י להלן דף י"ט קטן בן ט' הבא על יבמתו קנאה מדאור' ליורשה ולטמא לה אלא שפטור הבא עלי' ממיתה וכ"ה דעת הרמב"ן הובא בדברי הה"מ פ"ד מיבום וכ"ה דעת הרמב"ם ע"י נו"ב קמא אה"ע סי' נ"ד אף דאין אישות לקטן כלל וא"צ גט דכתיב כי יקח איש ולא קטן וכפרש"י להדי' בכתובות פ' המדיר דף ע"ד ע"ב הכא ביבמה קטן קונה משום דהוא אינו לוקח לעצמו אלא דמשמי' הקניהו לו ולא בעי' דעת אחרת לקנות ועי' בזה בנו"ב בתרא אה"ע סי' נ"ד תמצא כ"ז מבואר היטב וא"כ י"ל לכך די בקנין קל של ביאה והא דכסף אינו קונה דכסף לא אשכחן לקנין רק בתחי' קנין דבעי' בי' דעת לקנות אבל ביאה י"ל דוקא ביבמה קונה דעיקר קנינו משמים מכח קדושי אחיו ואינה באה רק לגמור ע"כ סגי בקנין זה אבל לא באשה לתחי' קנין אפי' מדעתו אינו קונה והן דברי הגמ' מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. ולפי"ז יש לפרש הברייתא לפי תירוצו של מר בר"א וה"ק מה לאמה העברי' שאין קנינה לשם אשות תא' באשה שקנינה לשם אשות וא"כ השתא דאתי להכי תו ליכא למילף מיבמה כלל דהתם קונה אפי' באין קנינה לשם אשות אלא לזנות ואפי' בע"כ ואפי' קטן משום דזקוקה ועומדת משו"ה ביאה גומר משא"כ באשה דבעי' כוונה לקנין לשם אישות אין ביאה קונה ואפשר מה"ט קא' הברייתא כי יקח ובעלה והי' אם לא תמצא חן ר"ל דלכאורה זה שפת יתר אלא דמזה ילפינן איש ולא קטן דאין קדושיו כלום ולא בעי' גט כלל וביבמה קטן קונה מדאורייתא רק דהתורה מיעט ביאת קטן ביבמתו לענין שהבא עלי' אינו חייב מיתה ובעי גט ע"כ משום דזקוקה ועומדת א"כ ל"ל מיבמה לכך בעי' ובעלה להורות דנקנית בביאה ודו"ק: