אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תעב
לרב אחד. שאלה. ביולדת המקשה לילד ר"ל שהוציאו ממנה בחיי' כל הולד אך ראשו נשאר בפנים ומחה ב"מ. מהו להוציא ממנה הראש אחר מיתתה ואם אי אפשר בנקל מהו לפתוח את בטנה:
א) תשובה. הנה מקור דין זה שנהגו להוציא הולד לאחר מיתה מהיולדת ולהרעיש ע"ז אין לו מקור בש"ס ופוסקים. וכבר נשאל ע"ז בשו"ת שמן רוקח אם יש לפתוח את בטן היולדת לאחר מיתה והשיב שחלילה לעשות כן. אך אם יוכל להוציא ע"י פעולות טוב הדבר. וכתב שיוכל להשהותה אפי' כמה ימים יעיי"ש בפ"ת שמביאו. ועיי"ש שכתב שמש"ס ערכין משמע שאדרבה יש ניוול ביציאת הולד לאחר מיתה:
ב) ובעניותי כאשר שמתי רעיוני לדבר הזה למצוא טעם לדבר המנהג ההוא עלה בדעתי כיון דמצות קבורה הוא בעפר דוקא כדנפקא לן בש"ס סנהדרין (מ"ו:) מדכתיב קבור תקברנו יתירא. ואם שמוהו בארון והלינו עובר עליו. והנה הא ודאי הנפלים מחויבים בקבורה ג"כ. ואף דאיתא במס' שמחות דאין מתעסקים עמהם בכל דבר אין בכלל זה הקבורה וכמ"ש הש"ך בשם הרשב"א במאבד עצמו לדעת ר"ל יע"ש. וע"כ אין מקיימין בהם מצות קבורה דאמו חוצץ בין הולד לקרקע. ואף דאיתא ביבמות דמעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה וטבילת האם מועלת לולד ואין האם חוצץ משום דגופה היא. מ"מ הא אמרינן בערכין (ז'.) המקשה לילד אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. ופירש"י דישבה על המשבר ממתינין משום דכיון דעקר גופא אחרינא היא. וע"כ האם חוצץ ואין מקיימין בולד מצות קבורה אם לא נוציאוהו לאויר העולם:
ג) והשתא לא תקשה מההיא דערכין שם שרמז עליו בעל שמן רוקח הנ"ל דהאשה שיוצאה ליהרג דמכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחילה כדי שלא יצא לאחר מיתה ואיכא ניוול. דהתם כיון דבלא ישבה על המשבר מיירי. דאי ישבה הא ממתינין לה עד שתלד וחד גופא היא וא"צ להוציא הולד. ולפי"ז בנידון דידן נמי מחויבין להוציא ראשו. דהנה הב"י בסימן שע"ד כתב בשם הרמב"ן בס' תורת האדם שמביא הירושלמי מה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהי' ראשו ורובו יע"ש. וא"כ כיון דאינו מקיימים מצות קבורה אלא בראשו ורובו. ואם לא נוציאהו מבפנים לא יקיים המצוה וצריך להוציאהו:
ד) וגם באבר אחד בפנים יש לעיין כיון דאיתא שם דאם כבר טימא עצמו על ראשו ורובו. שוב מטמא עצמו אף לאבר שנשאר. ע"כ דשוב יש מצוה לכל האברים והטעם לזה י"ל דאבר אחד דומה לשירי מצוה דאיתא בפרק ר' ישמעאל דמשום חביבה מצוה בשעתה לא דחינן שבת. רק אם כבר דחתה שחיטה את השבת יע"ש. והנה כיון דקבורת האבר אינו מעכב אם כבר דחה המת האיסור טומאה שוב דוחין אף בשביל אבר אחד. אבל בתחילה אין דוחין בשבילו]:
ה) והא דכתב הרמב"ן ופסק בטוש"ע סימן רס"ב דאם נתנו בארון וקברו קיים מצות קבורה י"ל סתם ארון של עץ. ואיתא בפרק כסוי הדם בנסורת של עץ קיים מצות כיסוי דמין עפר הוא. וא"כ אם חיבר העץ לקרקע חשיב כארעא סמיכתא:
ו) אולם יש להביא ראי' מיוסף הצדיק שניתן בנילוס בארון של ברזל. ואם הי' קפידא בדבר הי' לו ליתנו בשל זהב דמקרי ג"כ עפר לענין כסוי. או בשל עץ וליתן עליו ברזל וכיוצא. גם מדכתב הרמב"ן בארון ולא חילק בין ארון לארון משמע דבכל ענין קיים:
ז) ע"כ הי' נראה טעם שמשתדלין להוציא הולד משום דאיתא בכתובות (קי"ד) דאף נפלים עומדים בתחיית המתים. ונפקא לי' מדכתיב נבלתי יקומון. ויש לומר דהיינו דוקא שיצאו לאויר העולם אף שמתו. מה שאין כן כל זמן שהם במעי אמן חשיבי כאבר מאברי' וע"כ ההוצאה הוא לטובת הולד. וע"כ בנ"ד שכבר יצא רובו וקי"ל מי שיצא רובו הרי הוא כילוד. וע"כ א"צ להוציא ראשו. ואם אפשר בנקל אין קפידא אבל להלינה עבור זה או להפקיע כריסה חלילה. וכל זה כתבתי לפלפולא ולא להלכה כ"ש למעשה כי הוא ענין אשר יסודו נעלם מאתנו:
ח) שוב נתיישבתי שהראי' מיוסף הצדיק לאו ראי' שיוסף לא רצה להקבר כלל בקרקע מצרים להיות נזרע בקרקע ת"ל. דמפורש בש"ס דקבורת מת כמו זריעה. ומאחר שקודם מ"ת לא הי' חיוב הי' יכול לעשות כן. והרי כתב הרמב"ן דהאבות לא הי' מקיימין התורה בח"ל כ"ש בענין קבורת מת בארץ וק"ל נאום הק' אברהם.