אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תמט
הלכות קדושת המקדש ב"ה פה קראשנעוויט"ץ. שלום וכל טוב לכבוד הרבני החריף החסיד מוהר"ר הלל משה מעשיל מעיר ביאליסטאק יושב ירושלים תובב"א:
א) על דברת מעכ"ת אם חובה בזמה"ז להושיב שומרים למקדש. הנה אשיבהו כפי קוצר שכלי אולם לא להלכה ולא למעשה כי לא בי הוא להכריע בדבר הנוגע נכלל ישראל ות"ל לא אלמן ישראל אך הנני כותב דרך מו"מ בעלמא:
ב) והנה מעכ"ת רצה ללמוד דבר זה ממורא מקדש במה מצינו וקו"ח. ובזה אין להכניס עצמינו כלל כי דבר זה לדרוש התורה בי"ג מידות נמסר לחכמי הש"ס ולא לחכמים שאחריהם וכ"ש לדידן. וגם דלמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא לא שייך שימור כלל כמו שיתבאר לפנינו. אולם להטעם האחר שאמר משום דקידשה לעתיד לבוא וכיון דטעם שמירתו מפני כבוד ואף עכשיו מחויב לכבדו זה נכון:
ג) ומה שביקש לחלק בין שוא"ת שלא יכנוס במנעליו בין קום ועשה לפענ"ד אינו. ואפי' בביהכ"נ שחרב בפרק בני העיר דמחויב בכבוד כמו בבנינו מוהשימותי את מקדשיכם אעפ"י שחרב בקדושתן עומדין קאמר שם בגמ' בד"א כו' אבל אין מכבדין ואין מרביצין אותן. ומבואר שם הטעם משום עגמת נפש. משמע דלולי זה הטעם הי' מחויב. וכן לשון הש"ע עיי"ש היטב. ואף דהוא קום ועשה. אולם בס' החינוך כתב דמצוה זה נוהגת בזמן הבית:
ד) והנה בפשיטות י"ל בטעמא דאף דאין שמירתו מפני הגנבים שאין שם גנבים כמ"ש הרמב"ם או דאין עניות כו' היינו שאין תכלית המכוון של השמירה עבור זה. אבל מ"מ צריך שיהי' שם שימור עליו והשומר בודאי לשמור הכלים. ואף שבלא"ה לא הי' גונבים. מ"מ אין כבוד המקדש שיהי' הפקר ואם הי' רוצים הי' גונבים. ע"כ צריך שמירה. אבל בזמה"ז מה ישמור:
ה) אולם יש לפרש השמירה שלא יבוא שם מי שאסור לבוא. ולמ"ד קדשה לעתיד לבוא אף בזמה"ז הנכנס לתוכה חייב כגון ערל וטמא ועכו"ם או שלא יבא זר להיכל וכעין שמירת תרומה שהיא שלא תטמא. וכן במקדש כי את מקדש ד' טימא ואף שבלא"ה לא הי' נכנסין. מ"מ שוב הוי כבוד המקדש שלא כל הרוצה לכנוס יכנס. וזה שייך אף בזמה"ז. ולא מבעיא אם הי' בכח לפעול אצל הסולטאן שינוחו לשמור שלא יכנס שם עכו"ם ג"כ דהוי שימור יפה כיון דמן הדין אסור לכנוס אף בזמה"ז. ואפי' אם לא יוכלו לשמור נגד הגוים. מ"מ שייך שימור נגד ישראל שהרי הגוי אינו מקבל טומאה מה"ת. ועוד דלמ"ד בעירובין (ק"ד:) המכניס דבר שאין לו טהרה במקוה פטור. וא"כ שפיר שייך שמירה שלא יכנוס שם טמא. אולם לפי"ז יש לעיין ממשנה פ"ז דפרה דשימור דטמא לאו שימור הוא וכולנו טמאי מתים יע"ש. אולם לפי' הרע"ב אין ראי' משם:
ו) והנה יש לעיין אם שימור חשיב עבודה ומדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות כלי המקדש שחשבו בכלל עבודת הלוים מבואר דעבודה הוא. ולולי דברי הרמב"ם הי' נראה לפי מה דקי"ל בב"מ (צ"ג.) דיושב ומשמר לאו כעושה מעשה דמי א"כ לאו עבודה הוא. ואין לחלק דדוקא בשימור דברי חול אין השימור רק גורם בעלמא שלא יגנבו. ואם לא הי' גונבים בלא שמירה הוה ניחא לי' ע"כ אין השימור מעשה. אבל בשימור דמקדש דמצוה הוא בעצמותו חשיב מעשה. דהא שם הקשה מהמשמר את הפרה מטמא בגדים והרי שם השימור גופי' מצוה שלא תפסל בהיסח הדעת כמבואר במתני' דפרה במוסר מי מילוי. אלא שכבר הורה זקן הרמב"ם ז"ל:
ז) וכן נ"ל להוכיח שהרי הש"ס הוכיח הכ"א מקומות שהי' שומרים מקרא דדברי הימים ועי' במפרש דקרא בשומרים מיירי ושוערים דקרא שומרים. וכן מוכרח דאי אפשר לומר דשוערים דקרא מגיפי דלתות והש"ס למד רק המקומות. שהרי בכלל המקומות פינות העזרה ופינות הר הבית ושם ליכא דלתות. ועוד דאם איתא דקרא במגיפי דלתות והרי מגיפי דלתות ע"כ לוים הי' ולא כהנים. ומאי קשיא לי' לוים כ"א הוי ומשני כהנים נקראו לוים. ואף שמצינו במידות משנה (ט') ונעל הכהן מבפנים. נעילה לחוד והגפה לחוד והחילוק בין נעילה להגפה מבואר בירושלמי לענין יחוד נעול הוי יחוד מיגף צריכא. וזה פשוט דהגפה לא שייך לכהנים רק ללוים וע"כ קרא בשומרים מיירי. והרי כתיב שם פסוק י"ב ואלה מחלקות השוערים וגו' לשרת בבית ה'. הרי מפורש בפסוק דשמירה הוי עבודה. וע"כ לחלק בין המשמר את הפרה דלא הוי עבודה שאינו רק שלא תפסל. ודומה לשימור שלא יגנב. משא"כ שימור דמקדש שהוא לכבוד המקדש חשיב עבודה כדברי הרמב"ם ז"ל:
ח) והנה בהרמב"ם פ"ח מהלכות בית הבחירה הלכה ל"ח לא הי' הכהנים השומרים ישנים בבגדי קודש כו' יע"ש במל"מ דהשומרים הי' מקצתם שומרים ומקצתם ישנים וחוזר חלילה. ומבואר מזה דדוקא ישנים לא הי' בבגדי כהונה אבל שמירתן הי' בבגדי כהונה. והרי האבנט פסק הרמב"ם שהי' כלאים ומינה דייק הש"ס ביומא (ס"ט.) דקשין הם ולדעתו אסור ללובשו שלא בשעת עבודה. אלא דלטעמי' דשמירה הוי עבודה וצריך בגדי כהונה. ואין לדחות כדברי הש"ס ביומא (ס"ח:) לענין הא הלוכי מהלכי. דהרמב"ם בתרא והי' לו לפרש. ובודאי דס"ל דבעינן בגדי כהונה:
ט) וכן נ"ל מהתוס' מנחות מ"א שהביאו תוספתא דכלאים בגדי כהונה ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים בגדי כהונה שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור. והעלה שם התוס' דחייב מדאורייתא. ואין לדמות מקדש למדינה דבמדינה ליכא שום היתר. והקשו ע"ז מפרק בא לו דלא הי' מקפלין אותן ומניחין אותן תחת ראשיהם אלא כנגד ראשיהם משום כלאים [יע"ש מה שתי']. ומאי קשיא להו והא השינה ע"כ לא הי' בעזרה דאין ישיבה בעזרה כ"ש שכיבה [כביומא דף (ו'.) מביתו למה פירש יע"ש ברש"י ובתוס'] ובהר הבית אין שום עבודה לכהן וליכא שום היתר. ודומה למדינה דחייב. אלא ודאי ס"ל דשמירה עבודה ובעי בגדי כהונה. והרי דשמירה ה' בהר הבית וע"כ דמיא למקדש כיון דיש שם היתר:
י) מעתה שזכינו מהכתוב ומהרמב"ם ומהתוס' דשמירת כהנים עבודה ובעי בגדי כהונה. הדבר ברור דאסור בטמאי מתים. ואף אם יעמוד חוץ להר הבית וישמור. ודומה לעומד בחוץ והפך בצינורא באברים בפנים דחייב כמ"ש הראב"ד פ"ד מהלכות ביאת המקדש הלכה ד'. וה"נ אף שכהן עומד בחוץ מ"מ העבודה נעשית בפנים. וא"כ בזמה"ז אזדא לה שמירת כהנים:
יא) אך מדברי הרא"ש והמפרש דסוברים שהשומרים הי' קטנים. מוכח דלאו עבודה הוא דקטן לאו בר עבודה הוא בין בכהנים בין בלוים [ואם נאמר דלאו עבודה הוא אין מקום לתמיהת המל"מ דאף שהיא מצוה יכולה להתקיים בקטנים כמו אכילת קדשים ותרומה ויבום בחרש ושוטה. שוב ראיתי שזה שבוש דאין ראי' ממידי דאכילה והנאה דאפי' מתעסק חייב ומצוה ע' רש"י ר"ה ואין להאריך]. אולם מטעם אחר יש לתמוה דקטן לאו בר שימור הוא כמבואר בפוסקים בענין שימור של מצה בליל ראשון של פסח. מ"מ יש להוכיח מהם דס"ל לאו עבודה הוא. קיצור הדברים דשמירת כהנים הוא במחלוקת שנוי' דלהרמב"ם ותוס' וכן משמע מהכתוב אזדא לי' שמירת כהנים לדידן דכולנו טמאי מתים. ולדעת הרא"ש והמפרש דלאו עבודה הוא איתא גם בטומאה:
יב) עתה נדבר משמירת הלוים דאף שהדבר ברור דשמירת הכהנים והלוים מצוה אחת כמבואר בכל מוני מצות ואף שהרמב"ם חשבם בכלל עבודת הלוים. היינו כיון דהשמירה עבודה ממילא הוא בכלל עבודה ג"כ. אבל רק כשיש מצות שמירה הוא בכלל עבודת הלוים] מ"מ אין ברור שמעכבים זה את זה. והמוספין ודאי כל מוסף מצוה אחת. ועכ"ז אם אין לו כולן מקריב מקצתן. ועיין באבן העוזר שסובר דשלשה ברכות של ברהמ"ז אין מעכבין זא"ז:
יג) ומ"מ נ"ל דשמירת לוים בלא"ה בכלל אין בזמה"ז מאחר שחלקו דוד ושמואל למשמורות איזה מן המשוררים ואיזה מן השוערים כמבואר בכתוב. ושוערים היינו שומרים כנ"ל והכלל משורר ששיער במיתה. ומאין נדע מי המה השוערים. ואף שבגמ' לא מצינו אלא בהגפת דלתות. מ"מ כיון שהוכחנו דשוערים דקרא שומרים ועבודה הוא. א"כ גם השומרים אסורין רק המבוררים. וכן ברבה נשא פ' ו' מלמד שבני מררי אסורין לשמור ולעבוד מה שבני גרשון שומרים ובמס' תענית (י"ז) כל כהן היודע משמרתו כו' הרי דמשמורות שסדרו אז לא נתבטלו בזמן הזה. ואפי' רבי דאמר אסור כל השנה ופירש"י שמא כשיבנה ביהמ"ק ישתנה המשמורות. מ"מ כל זמן שלא נבנה ולא נשתנו המשמורות עדיין הם כמו שסדרום דוד ושמואל ברוה"ק. ואי אפשר לקיים מצות שמירה בזמן הזה גם בלוים בזמה"ז [אף שלא הוזהרו על הטומאה רק הכהנים, ועי' בתוס' יבמות (ל"ב) ד"ה זר ששימש בטומאה]:
דברי ידידו הדו"ש הק' אברהם.