אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תמח

סימן תמז

א) עמדתי על מה שכתב הר"ש פ"ח דשביעית משנה ב' שביעית ניתן לאכילה ולשתי' ולסיכה וכן בתרומה ובמע"ש. קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר. וכתב הר"ש משמע דתרומה ומע"ש אסורים בהדלקת הנר. ויש לפרש בתרומה טהורה דאילו טמאה שריא כדאמר שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. וה"נ פריך בירושלמי ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקת הנר שביעית אפי' טהורה. ומיהו מע"ש טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא לא עברתי ממצותיך לא ביערתי ממנו בטמא מכלל דטהור מותר. מ"מ ניחא הא דקתני שביעית קל מהן דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא. משא"כ בתרומה שאין מדליקין בטהורה. ומשא"כ במע"ש שאין מדליקין בטמא:

ב) והנה דברי הר"ש ברור מללו דמע"ש טהור מותר להדליקו. אבל רש"י ביבמות (ע"ג) כתב בהא דלא ביערתי ממנו בטמא. כל שכן בטהור דלא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה ואפי' בטמא שלא יכולתי לאוכלו לא נתתיו להדלקה:

ג) והנה מצאנו עוד מחלוקת בין רש"י לתוס' בתרומה דלרש"י אפי' ראוי למאכל אדם מותר להאכיל לבהמה. ולתוס' אסור משום הפסד תרומה. ומחלוקתם בב"מ (דף צ'.). דאיתא שם פרות הדשות בתרומה אינו עובר בלא תחסום במע"ש בירושלים [לר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא. דאילו לר"מ דאמר ממון גבוה לא קרינן בי' בדישו] עובר בלא תחסום. ופירש"י בפרה של ישראל דאסור להאכילה תרומה. אבל התוס' שם כתבו דאפי' כהן אסור דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה ולא חטין משום הפסד תרומה:

ד) ונראה לי שמחלוקתם בתרומה ומחלוקתם במע"ש מחלוקת אחת הוא. דמשום דס"ל לרש"י דמע"ש אסור בהדלקה. ומ"מ מותר לבהמה דהא עבר במע"ש בלא תחסום. הרי שמותר להאכיל לבהמה אף שאסור בהדלקה. ה"ה תרומה אע"ג דאסור בהדלקה כמפורש במשנה דשביעית הנ"ל. מ"מ מותר לבהמה. אבל התוס' דס"ל מע"ש טהור מותר בהדלקה אין ראי' ממע"ש לתרומה. ומסברא להאכיל לבהמה והדלקה שוים. וכשם שאסור להדליק בתרומה טהורה כמו כן אסורה להאכיל לבהמתו ודוקא מע"ש שמותר בהדלקה הוא הדין שמותר להאכיל לבהמתו. אבל תרומה שאסורה בהדלקה אסורה להאכיל לבהמתו ג"כ:

ה) אך קשה טובא לדעת הר"ש ממתני' ריש פ"ב דמעשר שני מע"ש ניתן לאכילה ושתי' וסיכה וע"כ בטהור. דטמא אסור באכילה ושתי' רק בטהור. ומדשיירי להדלקה מכלל דאפי' טהור אסור בהדלקה. ועוד קשה לדעת הר"ש דמע"ש טהור מותר להדליקו. וע"כ הא דכתיב לא ביערתי ממנו בטמא משום דהטומאה אוסרתו בביעור כמו שאוסרתו באכילה. א"כ קשה הא דאמר ר"ל יבמות (ע"ד.) מנין למע"ש שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים זו סיכה. ופירש"י דס"ד דאסור דקי"ל סיכה כשתי' והוה לי' כמאן דשתי לי' בטומאה. ולא פירש כפי' התוס' דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה. דאזיל לשיטתי' דהא דלא ביערתי ממנו בטמא אפי' בטמא וכ"ש בטהור. וא"כ אי משום ביעור אין איסור בסיכת טמא יותר מבטהור. ע"כ פירש דאצטריך להתיר אף דסיכה כשתי' אבל התוס' לשיטתם בשביעית דפירש הר"ש בעל התוס' דמע"ש טהור מותר בהדלקה וביעור בטומאה הוא דאסור. ע"כ מפרשים שפיר דס"ד לאסור מפני שמבער בטומאה. ומ"מ קשה לפי האמת איך אפשר לאסור ביעור בטומאה ולהתיר סיכה. והא דומה סיכה לאכילה טפי מביעור וממנ"פ אי חשבת להאי סיכה כאכילה הטומאה אוסרתו. ואי כהדלקה הטומאה אוסרתו. בשלמא לרש"י אין הטומאה אוסרתו בהדלקה רק דהוה אמינא דסיכה כשתי' לאוסרו בטומאה ולא חשיב אלא כהדלקה דאין איסור מצד הטומאה כמו שאין איסור להדליק בתרומה טמאה. והא דאסור להדליק במע"ש טמא משום דלא ניתן להדלקה רק לאכילה ושתי' וסיכה. אבל לסוכו דניתן לכך אין איסור מצד הטומאה. אבל לתוס' קשה. ולומר שהוא גזה"כ היפוך הסברא לגמרי לא מצינו שיהי' מע"ש מכלל החקים כמו פרה אדומה:

ו) ועוד ק"ל לדעת הר"ש מפרק ב' דמע"ש משנה ב' ר"ש אומר אין סכין שמן של מע"ש בירושלים וחכמים מתירין אמרו לו לר"ש אם היקל בתרומה חמורה לא ניקל במע"ש הקל. וקשה ביעור בטמא יוכיח דאסור במע"ש הקל אף שמותר להדליק בתרומה חמורה כשנטמאת. אך לרש"י דהאיסור משום שלא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה לא קשה מתרומה שניתנה להדלקה כדכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. הרי דניתן תרומה טמאה להדלקה. ומה שלא ניתן מע"ש להדלקה לאו משום חומרא דמע"ש. אלא אדרבא משום קולא שיש לו פדיון ועדיין חזי לקנות בדמיו טהור ולאוכלו ואפי' גופי' חזי לסיכה. אבל תרומה דחמור שאין לו פדיון ואסור לסוכו בטומאה מותר בהדלקה. אבל מע"ש טמא דומה לתרומה טהורה דמשום דחזי לאכילה אסורה בהדלקה. ה"נ מע"ש אפי' טמא אכתי חזי כנ"ל. אבל להר"ש דטהור מותר בהדלקה רק הטומאה אוסרתו בהדלקה ודאי קשה מתרומה טמאה דמותר בהדלקה. ומה זה קו"ח שהביאו חכמים לר"ש:

ז) וליישב זה נקדים דברי הר"ן פסחים במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וז"ל פירוש דליכא תקנתא דאי אפי לה הוי אפי' שלא לצורך דלא חזיא לי' כו' ולשריפה אי אפשר דאין שורפין קדשים ביו"ט ולהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהוא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראוי' לאדם. ודבריו תמוהין שהרי טמא הוא ואינה ראוי לאדם. ועוד שכבר פירשו רש"י ותוס' בביצה (כ"ז:) רש"י פירש משום דרחמנא אחשבה להבערתו ואף אם יאכילנה לכלבו שריפה הוא ואין שורפין קדשים ביו"ט. ותוס' פירשו שם משום דתרומה טמאה מצותה בשריפה ולא להאכילה לבהמה. ושם בביצה כתב הר"ן עצמו פירש"י וכאן בפסחים לא הביא פירושיהם כלל. ובחר לו טעם שלישי ומה גם שהוא כמוה:

ח) והנראה לי בזה דהר"ן אינו חולק על פירושי רש"י ותוס' אלא שהוקשה להר"ן דהנה הא דתרומה טמאה מצותה בשריפה משום דדומה לקדשים שנטמאו. ומה שקדשים טמאים צריך לשורפן הוא משום שנפסלו בטומאתן וכל קדשים פסולים טעונין שריפה ובציבור שהטומאה דחוי' אין נשרפין. וא"כ תרומה שמצוה לאוכלו כמ"ש הרמב"ם שמברך על אכילת תרומה. וכיון שמותר להאכילה לבהמתו של כהן ע"כ שגם בזה מקיים המצוה וא"כ אף אם נטמאת לא נפסלה ממצותה שעדיין יכול להאכילה לבהמה ואינה טעונה שריפה כלל. ואזדא לה פירש"י ותוס'. וע"ז תירץ הר"ן דתרומה שהוא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה. וא"כ נפסלה ממצותה שהי' עלי' בעת טהרתה ושפיר טעונה שריפה. ושוב אסור להאכילה לבהמה להתוס' אפילו בחול ולרש"י ביו"ט כנ"ל:

ט) וראי' לזה ממתני' דפ"ב דמע"ש דכרשיני תרומה לרע"ק מותר לטמאו אפי' בתחילה ולחכמים א"צ ליזהר רק בעת שרייתן שמטמא בידים. ואף זה אינו רק מדרבנן כמ"ש הכ"מ פי"ב מהלכות תרומות הלכה ז' ואיך מותר לטמא תרומה. ולאחר שנטמאה איך מאכילה לבהמה הלא מחויבת שריפה ואסור להאכילה לבהמה לשיטת התוס'. אך הטעם דכיון שאף בטהרת הכרשינין מותר להאכילה לבהמה ומזה לא נפסלה בטומאתה לא הוה כמו קדשים פסולין וע"כ מותר לטמאה. וע"כ הוצרך הר"ן לטעם דאוכל אדם תרומה אין מאכילין אותה לבהמה ובשנטמאת הויא קדשים פסולין והנה דברים אלו הם קושיא על פירש"י בב"מ שתרומה מאכל אדם מותר להאכילה לבהמת כהן:

יא) וליישב נראה דהנה פ"ג דמע"ש משנה י"א צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו. ר"ש אומר יפדה. ופירשו הרמב"ם והרע"ב ת"ק ס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ור"ש סובר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ומה שלא פירשו כפירוש הירושלמי דטעמא דת"ק משום דבעי העמדה והערכה. ור"ש לטעמי' דקדשי בדק הבית לא הי' בכלל העמדה והערכה וצבי שלקחו בכסף מעשר עשו אותו כקדשי בדק הבית. נראה לי משום דבגמ' דידן בזבחים (מ"ט.) דלקוח בכסף מעשר אי אפשר שיהי' חמור ממעשר עצמו שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. וכיון דעיקר מעשר לא שייך בי' העמדה ונפדה בלא העמדה והערכה אי אפשר שיהי' הלקוח טעון העמדה והערכה. ע"כ כתבו הטעם משום דאין פודין כו':

יב) ומיושב קושית השעה"מ שהקשה מגמ' דשבועות (י"א:) דקדשי בדק הבית שמתו למאן דלא בעי העמדה והערכה אף שאין פודין להאכילן לכלבים מ"מ יפדה משום עורו. וה"נ יפדה משום עורו. וכי תימא כקדשי מזבח חשיב א"כ מ"ט מתיר ר"ש הא בעי העמדה והערכה. ולפמ"ש מיושב דלעולם חשיב כקדשי מזבח. והא דלא בעי העמדה והערכה משום שלא יהי' טפל חמור מן העיקר:

יג) ומיושב ג"כ קושיית רעק"א ז"ל לרב אשי דס"ל בפרק כל שעה אף שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. מ"מ פודין להסיקה ה"נ יפדה להסקה. ולפמ"ש דכקדשי מזבח חשיב לק"מ דמבואר בתוס' שם דבקדשי מזבח אפי' להסקה אין פודין. והירושלמי שסובר דכקדשי בדק הבית חשיב לא הי' יכול לפרש משום דאין פודין לכלבים. דא"כ יקשה יפדה עורה וכן להסקה. ע"כ פירש משום העמדה והערכה. ולית לי' הא דשלא יהי' טפל חמור מן העיקר. ולגמ' דידן דאית לי' שלא יהי' טפל חמור מן העיקר ע"כ צ"ל דכקדשי מזבח ומשום דאין פודין לכלבים:

יד) אך קשה בטעמא דמע"ש אינו נפדה לכלבים כיון דמע"ש נאכל לבהמה כדמוכח בש"ס ב"מ הנ"ל דפרות הדשות במע"ש עובר בבל תחסום. וכיון דאפי' בקדושתן מותר להאכילו לבהמה כ"ש שיפדה להאכילו לחי' ואף שהתוס' ביבמות (ע"ג.) כתבו דשלא בשעת דישה אסור מדרבנן להאכילו לבהמה. ונדחוק לומר דמשום זה אף לפדות לבהמה אסור מדרבנן. מ"מ יקשה יפדה להסקה שהרי דעת הרע"ב פ"ח דשביעית משנה ב' דמע"ש טהור מותר לבער. וה"נ כיון שאינו ראוי אלא להסקה יהי' מותר בהסקה. וכ"ש שיוכל לפדותו להסקה:

טו) אשר ע"כ נראה להוכיח מכאן דהא דמע"ש מותר להאכילו לבהמה ולשיטת התוס' מותר בהדלקה. כל זה בעוד שהוא ראוי לאכילת אדם גם לבהמה ולהדלקה. אבל צבי שמת ואסור לאכילת אדם אסור גם לבהמה ומצינו כיוצא בזה בבכור בעל מום דכשמותר לאדם מותר להאכילו לכלבים ג"כ וכשנטרף דאסור לאדם יקבר:

טז) מעתה ניחא מתני' דרפ"ג דמעשר שני דמע"ש ניתן לאכילה ושתי' וסיכה דלדברים אלו ניתן בעצמותו. מיהו כל זמן שראוי לדברים אלו מותר גם לבהמה ולהדלקה אבל כשנטמא המעשר דאינו ראוי לאדם שוב אסור גם בהדלקה. ולאו משום דטומאה אוסרת בהדלקה אלא דבעצם לא ניתן המעשר לבהמה ולהדלקה רק משום דהותר לאכילת אדם הותר ג"כ לבהמה ולהדלקה. וזה מוכח מדכתיב לא ביערתי ממנו בטמא ש"מ דטהור הואיל וראוי לאדם הותר לבהמה ג"כ וטמא שלא הותר לאדם. שוב בעצמותו אסור לבהמה ולהדלקה. והיינו דתנן ספ"ק דמע"ש זה הכלל כל שאינו לאכילה ושתי' וסיכה יאכל כנגדו הרי דכשקנה מדמי מע"ש מה שאינו ראוי רק להדלקה יאכל כנגדו ומשום דאינו רשאי להדליק רק בראוי לאכילה:

יז) והשתא ניחא הא דר"ל מע"ש שנטמא מותר לסוכו כיון שגם הר"ש מודה דאין האיסור משום הטומאה רק משום דלא ניתן רק לאכילה וכו' אבל לסיכה דניתן אלי' המעשר מותר אף הטמא. מיהו עדיין קשה קצת כיון דמע"ש טמא מותר לסוכו. שוב יהי' מותר להדלקה כמו הטהור הואיל ומותר לאכילה ה"נ נימא בטמא הואיל ומותר לסוכו. וצ"ל דשאני טהור שהותר לכל דרכי הנאתו הותר נמי להדלקה. משא"כ טמא שלא הותר רק לסיכה לבד. וכל זה מוכח מקרא דלא ביערתי ממנו בטמא:

יח) מעתה יש ליישב גם מה שהקשיתי לרש"י למה תרומה טהורה מצותה בשריפה הלא לא נפסלה ממצותה כיון שאף בטהרתה יכול להאכילה לבהמה וע"כ שמקיים בזה המצוה. דאל"כ איך מותר להאכיל לבהמה ולבטל המצוה וע"כ שמקיים המצוה במה שמאכיל לבהמה ומזה לא נפסל. ולפמ"ש י"ל דדוקא בשעה שהיתה ראוי' לאדם מקיים גם במה שנותן לבהמה. אבל כשאינו ראוי לאדם לא. וע"כ נפסלה. וכיון שנפסלה מצותה בשריפה. ומה שמאכיל לבהמה חשיב כשריפה לדעת רש"י בביצה. וע"כ מותר להאכיל לבהמה מתורת ביעור נמצא שמה שמאכיל לבהמה בעודה טהורה ומה שמאכיל לאחר שנטמאה תרי מילי נינהו. בעודה טהורה שראוי' לאדם מה שמאכיל לבהמה חשיב כמו אכילה לאדם ומקיים המצוה ולאחר שנטמאה שאינה ראוי' לאדם אינו מקיים מצות אכילה במה שמאכיל לבהמה. וממילא חשיב שנפסל התרומה ושוב מצותה בשריפה ומה שמאכיל לבהמתו כאילו שורפה:

יט) ואף דאיתא בפרק כל שעה בתרומת חמץ לריה"ג מסיקה תחת תבשילו או מריצה לפני כלבו. ואף שאינה ראוי לאדם וגם לא רמיא מצות שריפה עלי' שלא נטמאת. י"ל דס"ל לרש"י כמ"ש המק"ח סי' דכשנעשה חמץ גם כן חשיב שנפסל התרומה וחל עלי' חיוב שריפה. ואף שכתבתי בגליון המק"ח דאשתמיטתי' דברי התוס' ביצה (כ"ז) דכתבו להדיא דכשנטמאת אסור ליתן לבהמתו דמחויב בשריפה דוקא ודוקא בנעשה חמץ ולא נטמאת לא רמיא עלי' חיוב שריפה. מ"מ לרש"י דס"ל אכילה לבהמה היינו שריפה י"ל דס"ל כסברת המק"ח הנ"ל:

כ) מיהו גם לרש"י קשה דהא צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר. הרי דאף שאי אפשר לפדותו אסור ליתנו לחי' או להסיקה תחת תבשילו. ואילו תרומה כשאינו ראוי לאכילה כגון שנטמאת או שנעשה חמץ בפסח לריה"ג נותנו לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו. הרי דאיסור אינו חשיב כנפסל ונטמא לחול עליו חיוב שריפה:

כא) אך נראה דלרש"י י"ל מה שמותר יותר בתרומה שנטמאת או שנעשה חמץ להסיקה תחת תבשילו או ליתנו לפני כלבו. משום דתרומה שנפסלה מצותה בשריפה. ובהדי דשריף ליתהני מיני' וכמ"ש התוס' פסחים (מ"ו.) בשם ריב"א. ונתינה לכלבו כמו שריפה לשיטת רש"י בביצה ומשום דתרומה חמורה ודומה לקדשים מצוה לשרוף תרומה שנטמאת כמו קדשים שנטמאו. משא"כ מעשר דחולין היא ואינה נפסלת בטבול יום ואין מצותו בשריפה. וע"כ צבי מעשר שמת בקבורה ולא בשריפה ע"כ אסור להסיקו תחת תבשילו. אך להתוס' קשה שהם סוברים דתרומת חמץ אין מצותו בשריפה ע"כ מותר ליתנו לפני כלבו. הרי דאף בלא מצות שריפה מותר בהנאה ומעשר אסיר. ואין לומר דצבי שמת שאני כיון שנבילה ומטמא טומאתו אוסרתו בהנאה. א"כ הדרא קושיא לדוכתא ממע"ש שנטמא שמותר לסוכו:

כב) ועיקר הסברא שכתבתי דכשראוי לאדם חשבינן מה שמאכיל לבהמה כמאכיל לאדם מצינו כיוצא בזה בפי' המשניות להרמב"ם במס' כריתות דאיסור הנאה לא חשיב מוסיף לגבי איסור אכילה שכיון שלא חל איסור אכילה גם הנאה לא נאסר דדוקא כשאסור באכילה חשבינן להנאה ג"כ כאכילה. משא"כ כשלא נאסר באכילה וה"נ בשנטמאת ונאסרה לאדם. שוב גם באכילת בהמה לא נתקיים המצוה כיון דאי אפשר להחשיב האכילת בהמה כאילו האכילה לאדם:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה