אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תמג
א) יבמות (ס"ז.) בת ישראל שמת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי אמרו לו מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן אף בת כהן לכהן ומת וכו' ובגמ' אמר ר' יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יוסי [)דס"ל עובר אית לי' זכייה] אבל חכ"א יש לו בנים אוכלין בשביל בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחין אין לו אחים אוכלין משום משפחה כולה ובפירוש המשניות להרמב"ם מבואר דהיינו חכמים דמתני'. ואף דחכמים דמתני' מחמירים אפי' בת כהן לכהן זה דרך קושיא על ר' יוסי אם כדבריך גם בת כהן לכהן לא תאכל אלא ודאי מדאוכלת בת כהן לכהן ש"מ דעובר אין לו קנין וא"כ אפי' בת ישראל לכהן יאכלו אך בזה לא פסק כשמואל שאוכלין בשביל בני משפחה רק צריך שיהי' לו בנים. וכן כתב ברמב"ם ועי' בכ"מ ובהגהות הב"ח על הרא"ש] וכן משמע בתוס' דהיינו רבנן דמתני' לא רבנן אחרים מדכתבו בד"ה אוכלין הוה מצי למימר דטעמא דרבנן כו' עיי"ש. ואי חכמים אחרים נינהו ואף דלא ידעינן בהו שמואל הי' יודע בהם דילמא ידע שכך אמרו אוכלין בשביל אחין. אלא ודאי רבנן דמתני' הם. וע"כ הוה מצי למימר דהוכיחו מבת כהן לכהן דאף שאינו ילוד מאכיל בעבדים ועובר במעי זרה זר לית להן. וכן משמע עוד בגמ' דמשני מי תני וקיבלו והודו לו דמסתבר טעמי' ואם הי' קבלה ביד ר' יוסי וגם מסתבר טעמי' למה יחלקו עליו אלא מחמת הוכחה דא"כ בת כהן לכהן נמי כפי' הרמב"ם:
ב) ובתוס' (ס"ז.) ד"ה היינו. ורבנן הוי סברי דטעמא משום דילוד מאכיל. נראה מדבריהם דחכמים למדו מעדותו של ר' יוסי דאינו ילוד אינו מאכיל. ולפי זה לית להו לרבנן עובר במעי זרה זר הוא אין ראי' משם דאינו ילוד אינו מאכיל. אך הרי"ף כתב טעמא דר' יוסי משום דעובר במעי זרה זר הוא ואית לי' קני' ולית הלכתא אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קני' כו' משמע דבהא מודים דזר הוא וחכמים היינו חכמים דמתני' כמ"ש בפי' המשניות להרמב"ם כנ"ל באות הקדום] וא"כ אין ראי' מעדותו של ר' יוסי דאין ילוד אינו מאכיל דלא כתוס' הנ"ל:
ולאחר העיון י"ל דשיטת הרי"ף עם שיטת התוס' אחת הנה. דהנה צריך להבין הא דעובר במעי זרה זר הוא. ולכאורה הטעם משום דנגרר העובר אחר האם. והרי האם גופה אוכלת ומאכלת את עבדי מלוג כפירש"י במשנה וכמסקנת הסוגיא בפי' הבת מאכלת האם מאכלת עבדי מלוג. ולמה יגרע העובר שלא יאכיל עבדיו והא העובר בעצמותו הוא כהן רק משום האב ועכ"פ למה יגרע מהאם:
ד) אך נראה לי בפירוש עובר במעי זרה דאף דבעלמא הבן מתייחס אחר אביו ולא אחר אמו. היינו ששניהם האב והאם מתיחסים אליו מחמת שהולידו אותו מתחילה. ובזה אלים כח האב. אבל כל זמן שהוא במעי האם שהיא אמו מחמת עכשיו שהוא במעי' ולא מחמת שעיברתו כבר לבד. [וראי' לזה מעוברת שנתגיירה וילדה תאומים חייבין זה על אשת זה משום אשת אח אף דאינם אחים מחמת העיבור הראשון. דבשעה שנתגיירה כקטנים שנולדו דמי רק דנחשבת אמם אח"כ שהם במעי'] ע"כ אלים כחה מכח האב ומתייחס אחרי' כל זמן שהוא במעי אמו:
ה) והנה ידוע דעבד אין לו חייס אף דנכרי יש לו חייס. ועבד עדיף מנכרי דמחייב במצות כאשה. אך דענין חייס היא דוקא באיש שהוא איש בפני עצמו ולא בעבד שאינו לעצמו. וברמב"ם פי"ד מה' איסורי ביאה הלכה י"ז י"ח ובהה"מ שם מבואר דאפי' עבד שנולד מאמו שפחה אינו מתייחס אחרי' [ולא אאריך בזה שכבר האריך לבאר זה בס' מנחת חינוך מצוה א"ן וע"כ מה שאשה אוכלת מחמת בעלה כהן ולא מחמת עצמה לענין זה אין בנה מתייחס אחרי' כמו שפחה שאין בנה מתייחס אחרי'. ואף שבת ישראל היא בפ"ע ובנה יורשה וחייב עלי' משום אמו. זה מחמת שהיא בפ"ע ג"כ. אך לענין מה שאוכלת בתרומה שהוא רק מחמת בעלה. לענין זה היא דומה לשפחה שאין בנה מתייחס אחרי'. וע"כ אף שהוא במעי אמו הוא מתייחס אחרי' רק למה שהיא בעצמותה זרה היא ודו"ק היטב:
ו) אך יש לומר כיון דאשה זו שתי בחינות יש בה מחמת בעלה ומחמת עצמה. ואף שאוכלת מחמת בעלה. מ"מ כיון שכן הרי עצמה אוכלת ומאכיל את בנה מחמת עצמותה. אך נראה דזה תלוי במחלוקת ר' ור' ישמעאל בר' יוסי הובא בר"ש פ"ה דכלים משנה י' בתנור של מתכת שעשה לו טפילה ועשה לו מוסף שיש לו שתי החומרות טומאת כלי מתכת ליטמא מגבו וטומאת כלי חרס ליטמא ולטמא אחרים מאוירו. ואם נגע בטומאה מגבו פליגי רבי ור' ישמעאל בר' יוסי אם מטמא אחרים מאוירו ר' ישמעאל בר' יוסי סובר כיון שקבלת טומאה רק מחמת תורת כלי מתכת אי אפשר שיטמא אחרים מתורת כלי חרס ורבי סבר סוף סוף כיון שגם הכלי חרס שבו נטמא מטמא מאוירו. והנה בסוף הסוגיא דידן מבואר דהא דר' יוסי ר' ישמעאל בר' יוסי אמר לה משמי' דאבוה. וע"כ ס"ל לר' יוסי אינו מאכיל משום דבמעי זרה זר הוא. וא"ת מ"מ היא עצמה אוכלת ומאכלת. למה לא יהא העובר נגרר אחרי' לאכול ולהאכיל. ליתא דכיון שאכילתה רק מחמת ששייכא אל הכהן ומצד זה אין לה חייס להיות בנה מתייחס אחרי'. ואף שעצמותה אוכלת. מ"מ כיון שנצמח מחמת ששייכא אל הכהן אף שלעצמותה יש לה חייס הלא אין אכילתה נצמח מחמת עצמותה. וכמו התם שכיון שקבלת הטומאה הי' מחמת כלי מתכת אינו מטמא אחרים משום כלי חרס. ה"נ כיון שאכילתה מחמת ששייכא אל הכהן אין כח בעצמותה להיות בנה מתייחס אחרי' לאכול ולהאכיל משום זה. וא"כ לדידי' אין ראי' מבת כהן לכהן. שהיא אוכלת מחמת עצמה שוב גם העובר נגרר אחרי' לאכול ולהאכיל. וניחא טעמא דר' יוסי שהם דברי ר' ישמעאל בר' יוסי כבסוף הסוגיא:
אך חכמים מסתמא כר' ס"ל דהלכה כרבי מחבירו דכיון שסוף סוף נטמא הכלי חרס שוב מטמא מאוירו. ה"נ כיון שסוף סוף עצמותה אוכלת ומאכלת שוב מה שמתייחס הבן אחרי' מחמת עצמותה ג"כ מועיל לו להיות אוכל ומאכיל. וע"כ הטעם שאינו מאכיל משום שאינו ילוד אינו מאכיל., וא"כ בת כהן לכהן נמי. וע"כ במתני' לא הוזכר ר' ישמעאל בר' יוסי רק בברייתא ומשום דברייתא תני האם מאכלת וקשה גם העובר יאכיל לזה הוזכר ר' ישמעאל בר' יוסי ומשום דלטעמי' בכלים כנ"ל. וע"כ רבנן נמי ס"ל זר היא. ונ"מ שאמו מותרת ליכנס לאוהל המת עי' ש"ך יו"ד סימן שע"א סק"א בשם רוקח וניחא דברי רי"ף. ומ"מ מוכח אינו ילוד אינו מאכיל כדברי תוס'. דאל"כ מה שהאם מאכלת מחמת בעלה כהן יועיל לבן ג"כ שמאכיל כנ"ל. ודו"ק בזה היטב: