אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תמב
א) יבמות (דף ס"ו:) תוד"ה עבדי צאן ברזל תימה לר"י כו' דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כספו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה. לולי דבריהם הי' נ"ל פשוט דמ"מ אין בכח הבעל לשחרר העבדים כמו שאינו יכול ליקחם לעצמו ובע"כ מחויב להשיבם לה. וע"כ לא יצאו בשן ועין לאיש אם יהי' הדין עמה. ושפיר מסייעא לרב אמי דהדין עמו:
ב) בא"ד ועוד הקשה הר"מ הכהן, דמי לא מודה רב יהודה דמחוסרי גוביינא וא"כ ברשותי' קיימי ושיחרור מפקיע מידי שעבוד וה"ה שן ועין לכאורה י"ל לפמ"ש תוס' גיטין (מ"א.) להקשות נימא למפרע היא גובה אצטלא כיון שאין יכולים היורשים לסלקה בזוזי. וכיון דלמפרע הוא גובה אינו מפקיע מידי שיעבוד. ותירצו כיון שיכולים למכרה דבדיעבד מהני מכירתם דומה למצי לסלוקי בזוזי דלא אמרינן למפרע הוא גובה. וע"כ בעבדים דכמקרקעי דמי ולא מהני מכירתם ואף לאחר מכירה הוא גובה אותם שוב למפרע הוא גובה:
ג) אך באמת ז"א דתוס' לא הקשו כן רק באצטלא דלאחר מיתה ויכולה לגבותה אבל לא מחיים דאינה יכולה לגבותם. ומי יימר שיבא לכלל גביי' שמא תמות תחילה ע"כ עכשיו בחזקתו הם עומדים וזכותה אינו רק שיעבוד. ושפיר הקשו התוס'. ותי' הר' שמואל דדייק מדתני אבל לא לאשה דלאחר מיתה. וכוונתם דאז תוכל לגבותם ולמפרע הוא גובה. כן נ"ל פשוט בכוונתם. ובספר אבני מלואים ראיתי שתירץ קושיית תוס' כמו שרציתי לומר לכאורה. ותירוץ הר' שמואל כתב שלא הבין ולפענ"ד ברור כמ"ש:
ד) ולעיל בסוגיא דר' אמי הוכיח דהדין עמו מדיאכלו בתרומה. ולכאורה תמוה דאפי' הדין עמה הא מחוסר גוביינא והגוף שלו. אך צ"ל כנ"ל דאיך יאכלו לכתחילה שמא ימות או יגרשנה ותגבה אותם ונאמר למפרע הוא גובה ואכיל תרומה באיסור והנה רב יהודה מתרץ משום דמחויב בכל אחריות ונלמד מזה דאף דלמפרע הוא גובה. מ"מ כיון שעד שעת גוביינא הי' באחריות שלו נחשב של לוה. ובגמ' פסחים (ל"א.) קאמר רק לענין הקדש דלמ"ד למפרע הוא גובה המלוה יכול להקדיש ולא הלוה. רק שנחשב ממון מי שכל אחריות עליו ועדיף מגורם לממון דפליגי ר"ש ורבנן. וזה שכל אחריות עליו לכ"ע נחשב כממון מי שבאחריותו. ומכאן סיוע למ"ש ליישב קושיא הא' של תוס' באות א' דלענין למכור להקדיש אין נ"מ באחריותו וה"ה לשחרר: