אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תא

סימן ת

הלכות בכור בהמה ב"ה יום א' פ' קרח. לכבוד הרב וכו' מוהר"ר אבא נ"י אבד"ק באביעק.

א) בדבר הספק בכור שנולד לו מום באזנו אך לא נודע אם נפגם גם העצם ושוב בא הישראל ואמר שנולד בו מום קבוע. ושאל מעכ"ת לפי דעת הט"ז דהיכא שהישראל חייב לטפל בו חושדין את הישראל שעשה בעצמו. וא"כ ה"נ אין הישראל נאמן מחמת שפשע הישראל במה שלא מכרו לנכרי. אולם כ"ת רצה ללמוד היתר שאפשר שגם מתחילה הי' בו מום קבוע וגם אפי' לא נפגם מן העצם עכ"פ מום עובר הוי עכ"ד כ"ת:

ב) תשובה. הנה הרא"ש הוכיח דמה"ת מותר להטיל מום קבוע במום עובר מבכור שאחזו דם שמותר להקיז אף במקום שעושה בו מום לרבנן. וזה מה"ת. אבל מדרבנן אסור להטיל מום קבוע בבע"מ עובר. דא"כ ל"ל לרב ללמוד איזה מום עובר. כשיסתפק לו יעשה מום קבוע. ועוד דא"כ למה לא ישחוט על אותו מום לרבנן כיון דאפי' לכתחילה מותר. א"ו בעלמא מדרבנן אסור והכא התירו מחמת שאם לא יעשה בו מום ימות יע"ש. והנה מדבריו משמע דלהטיל מום בבעל מום קבוע מותר אפי' מדרבנן מדכתב דלהטיל מום קבוע בבעל מום עובר אסור:

ג) אולם מפשט הסוגיא לא משמע כן. דלא פליגי אלא למלקות. אבל לכתחילה מודו דאסור. ופלוגתתם ודאי אפי' במטיל מום בבעל מום קבוע דלדידי' לא הותר אלא פסהמ"ק לאחר פדיונם. עיין בסוגיא בכורות (ל"ג:) וכן משמע מהרמב"ם שכתב הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל מום אחר השני אינו לוקה. ופשט דבריו שהשני עושה מום כמו שהי' בתחילה מדכתב מום אחר ואעפ"כ לכתחילה אסור ועי"ש בהלכה ז' שהרמב"ם במום קבוע איירי

ד) אבל י"ל לדעת הרא"ש דס"ל דדוקא בקדשים אחרים דבעי פדיון לאחר שהוממו אסור להטיל בהם מום. אבל בבכור דלאחר שהומם מותר לשוחטו במדינה והטמא יאכלנו. ודאי מותר להטיל בו מום. ע"כ לא אסר הרא"ש אלא בבע"מ עובר שעדיין קדושתו עליו. ופלוגתתם במטיל מום בבע"מ אינו אלא בשאר קדשים אפי' בקבועים. ובבכור ומעשר בעוברין דוקא. אבל בכור בקבוע דינו כפסהמ"ק לאחר פדיונם דמותר לכ"ע. וע"כ אף מדרבנן אין בו איסור. וע"כ י"ל דהרמב"ם נמי מודה בהא. והא דכתב אינו לוקה בשאר קדשים קודם פדיון איירי. אבל בבכור כיון דלא בעי פדיון כמו שנפדה דמי ופשיטא דמותר:

ה) ובהכי ניחא ליישב קושית התוס' בהא דפריך הש"ס בכורות שם בע"מ מעיקרו דקלא בעלמא הוא והקשו בתוס' דאימא בבכור בע"מ מעיקרו איירי דחל קדושה עליו ולאו דקלא בעלמא הוא. ולהנ"ל ניחא דבכור בעל מום קבוע דינו כפסולי המוקדשין לאחר פדיונם. והאמת היינו דמשני הש"ס דממעט פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. וממילא ה"ה בכור בע"מ קבוע דמותר. ואפי' הי' תם והומם. ואצ"ל בבכור בע"מ מעיקרא כמו שהקשו בתוס'. ממילא מוכח מדברי התוס' דלא ס"ל ההוא דהרא"ש. ואפי' בכור בע"מ קבוע מחייב ר"מ:

ו) ובאמת לפי"מ שהעלה הרא"ש דאפי' ב"מ עובר מותר להטיל מום קבוע מה"ת יש לעיין דא"כ מה הקשה הש"ס בע"מ מעיקרו דקלא בעלמא הוא. הא משכחת לה בעל מום עובר מעיקרו דלאו דקלא בעלמא הוא. וא"ל דכיון דחל קדושה עליו שוב אין סברא לחלק בין מעיקרו ללא מעיקרו דא"כ מה הקשו התוס' מבכור. אלא ודאי ס"ל דמ"מ דמעולם לא נראה להקרבה עדיף. [עיין בתוס' תמורה (כ"א) ד"ה המטיל מום שכתבו דאפי' למ"ד המטיל מום בבע"מ לוקה משום שנראה להקרבה קודם המום] וא"כ שוב קשה לישני הש"ס שהי' בו מום עובר מעיקרו דלא נראה להקרבה מעולם. אך י"ל לדעת הרא"ש דדוקא לדידן דמתירין אפי' הי' תם יש להתיר ג"כ בבע"מ עובר. אבל למאן דאוסר בהי' תם מתחילה. כ"ש דאוסר במום עובר דעדיין ראוי להקרבה כשיעבור המום. וע' בתרומות פ"ז מ"ב. וכן משמע בע"ז (י"ג) דפריך על מטיל מום בזמה"ז להוי כמטיל מום בבע"מ. ולמה לא משני דשאני בזה"ז דלא נראה להקרבה מעולם וכמו שחלקו התוס' תמורה וכנ"ל. וע"כ כיון דכשיבנה בהמ"ק מיד יהי' ראוי דינו כנראה להקרבה:

ז) נחזור לדברי הרא"ש דמוכח דבכור בעל מום קבוע דינו כפסולי המוקדשין לאחר פדיונם והתוס' חולקים כנ"ל. ונראה הטעם כיון דבכור מצוה לאכול תוך שנתו בין תם בין בע"מ עדיין קדושתו עליו. ולא דמי לפסהמ"ק שנפדו שחל קדושתם על הדמים. ולא מצינו בהם שיהי' חיוב לאכול. כ"ש אם הוא בע"מ, וקצת נ"ל ראי' לדעת התוס' דהא בע"ז (י"ג) המטיל מום בבכור בזה"ז כ"ע מודים דפטור. ולא דמי למטיל מום בבע"מ דפליגי דהתם חזי לדמי' אבל בזה"ז לא חזי למידי. ולכאורה קשה דא"כ מ"ט דר"מ במתני' דאוסר בבכור הא בכור אינו נפדה וכשהומם לא חזי למידי. וע"כ לומר דבכור אף לאחר שהומם חשיב קדושתו עליו. ומ"מ רבנן מתירים דלא מקלקל לי' במה שעושה בו מום. אבל ר"מ אוסר בשאר קדשים דחזי לדמי. אף דלענין זה לא מקלקל לי' במה שעושה בו מום. ה"ה דאוסר בבכור ודו"ק:

ח) וכיון דכל האיסור לעשות מום בבכור בע"מ משום דחזי לאוכלו כשהוא בע"מ. א"כ האיך נאמר דדוקא במום עובר אסרו. אבל בבע"מ קבוע מתוך שהותר לשחטו הותר לעשות בו מום. דאדרבא הא דאסור לעשות מום בבע"מ עובר הוא רק משום דלאחר שעשה בו מום קבוע יהי' ראוי. וא"כ אם כשעשה בו מום קבוע יהי' מותר לעשות עוד אחר. האיך נאסר עכשיו משום אחר שעשה בו מום. דהא אמרת דאח"כ חולין גמורים הם וז"ב:

ט) ובאמת יש לעיין האיך אוסר ר"מ להטיל מום בבע"מ עובר דהא כל טעמא משום דחזי לדמי' כמבואר בש"ס ע"ז. ובבכור י"ל דחזי למצוה לאכלו גם כשהוא בע"מ כנ"ל והרי בע"מ עובר לא חזי למידי. ואי דאח"כ כשיולד בו מום קבוע יהי' ראוי לדמי'. א"כ גם לרבנן יאסור דכשיעבור מומו יהי' ראוי למזבח. וע"כ דבתר השתא אזלינן. וא"כ גם לר"מ יהי' מותר. דע"כ בהאי סברא לא פליג ר"מ עם רבנן. דאל"כ מנ"ל דר"מ אוסר גם בבע"מ קבוע:

והנראה לי בזה דכיון דר"מ אוסר להטיל מום משום דראוי לדמי' אף שאינו פוסלו בזה. דהא כבר נפסל לגופי' ולדמי' אף עכשיו ראוי ע"כ אף בע"מ עובר אוסר להטיל בו מום קבוע דע"י עשיית מומו נעשה קודש דחזי לדמי' (ובבכור לאוכלו כך ובקודש אסור להטיל בו מום. ואף שאינו פוסלו ואדרבא מכשירו. דע"כ לר"מ אין הטעם משום שפסלו וכיון דקדושתו ומומו באים כאחת אסור יא' ובהכי ניחא לי ליישב הא דמותר לר"מ להקיו במקום שאין עושה בו מום ופרש"י דיכול לחזור ולהתרפאות. וא"כ הוי מום עובר וכיון דלדעת הרא"ש מה"ת מותר להטיל מום קבוע בבעל מום עובר ע"כ מום עובר נמי חשיב מום. דאל"כ לעולם יהי' מותר מה"ת להטיל מום בקדשים ע"י שיטיל בו מתחילה מום עובר. והא ודאי ליתא. אלא ודאי לדעת הרא"ש המטיל מום עובר בקדשים ג"כ עובר מה"ת ואיך מחיר ר"מ להקיז במקום שאינו עושה בו מום:

יב) אך לפי דרכינו ניחא דכשמטיל בו מום עובר נמצא דאף עכשיו לא חזי למידי ומותר כמו בזה"ז ודו"ק. [ובהכי ניחא ליישב הא דמשמע בבכורות בכמה מקומות דמטיל מום בבכור בזה"ז דאורייתא עיין גיטין (מ"ד) את"ל צורם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא וברא"ש בכורות סימן ו') ולא ידענו טעמא מאי פסק להקל דבשל תורה הוא. ואפשר דאף דהטלת מום הוי דאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי דרבנן. ולכאורה קשיא אכל הני. דבע"ז מפורש דבזה"ז הוי רק דרבנן. ולפמ"ש ניחא דבכור אף בזה"ז דאורייתא למאן דאסור להטיל מום בבע"מ דע"י מומו הוכשר למצוה לאוכלו תוך שנתו. מיהו עדיין אינו מיושב דהא קי"ל כרבנן דהתירו להטיל מום בבע"מ]:

יג) ולפימ"ש ניחא ליישב קושית תוס' (דף ל"ד.) ד"ה אילמא. תימה דאטו טעמא דר"ש משום דאינו מתכוין הא אפי' מטיל מום במתכוין מתיר כדדרשי' לעיל מקרא דמטיל מום בבע"מ מותר, ועיי"ש דנדחקו בתירוצם דמתני' וברייתא בתרי גוונא איירי. ולפענ"ד ליישב בפשיטות. דהנה שלהי זבחים פליגי ר"ש ורבנן בשוחט בחוץ בע"מ עובר דר"ש מחייב בל"ת משום שראוים לבוא לאחר זמן ורבנן פוטרין. וע"כ לר"ש דאמר יקיז אף במקום שעושה בו מום לא סגי בטעמא דמטיל מום בבע"מ פטור. כיון דאחיזת הדם הוי מום עובר כמ"ש התוס' והרא"ש. וכמו שחייב עליו בל"ת בחוץ דחשיב ראוי לפתח אוה"מ שראוי לאחר זמן. כ"כ יתחייב במטיל בו מום. וכן מדמה הש"ס במעילה בחורים שלא הגיע זמן בפלוגתא הנ"ל. ע"כ קאמר בטעמא דר"ש דהוי דבר שאינו מתכוין. פירוש שעכ"פ אינו מתכוין שישאר בע"מ קבוע. ואף שעושה המום בכונה מ"מ שיהי' בע"מ קבוע כלומר שישאר כך במומו אינו מתכוין. וע"כ פטור משום מטיל מום קבוע בבעל מום עובר אף דראוי לאח"ז. מ"מ הרי אינו מתכוין ופטור על מה שעושהו בע"מ עכשיו דעכשיו בלא"ה הוא בע"מ עובר ואי דאחיזת הדם יכול להתרפא והוא עושהו בע"מ עולמית. לזה אינו מתכוין ותותר משום דשא"מ. אבל מטעמא דאינו מתכוין לחוד לא סגי. דמ"מ מתכוין שיהי' בע"מ עכשיו. ואף דבמקום שיוכל להתרפא מותר אף לר"מ. היינו משום דלא חזי למידי. אבל בעושהו בע"מ קבוע דחזי שוב אסור אף מחמת שהוא עושהו עכשיו בע"מ דבע"מ עובר נמי חשיב בע"מ ואסור לעשות במוקדשין אף מום עובר ודו"ק היטב:

יד) נחזור לענינינו הנה דבר זה אם מותר לעשות מום קבוע בבע"מ עובר מדרבנן במחלוקת שנוי' דלהרא"ש מותר ולהתוס' אסור. והנה לשיטת הרא"ש אפשר לצדד ולומר כיון דעכ"פ הי' בו מום ועכ"פ מה"ת אין איסור שוב הוה ספק דרבנן כיון דאפשר שהי' בו מום קבוע. אך ז"א חדא דהוי ספק מחמת חסרון ידיעה דודאי הבקי הי' יכול להבחין. ועוד דא"כ בספק בכור דעלמא יהי' מותר להטיל מום בזה"ז לדעת רש"י בע"ז (י"ג) דהמטיל מום בזמה"ז רק מדרבנן. אלא ודאי כיון דעיקר ספק בשל תורה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אף לענין איסור דרבנן שבו. ואין לומר דהכא הספק שמא יש בו מום קבוע. ואין הספק אם מותר להטיל בו מום נצמח מחמת ההיתר איסור של תורה היינו לשוחטו. אך ההיתר דמחמת שכבר יש בו מום ואינו פוסלו. ליתא דכבר ביארנו דאף הרא"ש מודה בכל המוקדשין דעלמא אסור ורק בבכור מתיר הרא"ש משום דלא בעי פדיון כמאן דנפדה דמי. וא"כ ההיתר רק מחמת שמותר לשוחטו בזמה"ז בשל תורה:

טו) אולם יש להמציא היתר אם המעשה ה' שאחר שנעשה קבוע שוב א"א להכיר אם הי' מתחילה נחתך מן העצם. בזה יש לומר כיון דמתחילה הי' מחמת חסרון ידיעה חשיב כאילו לא נולד הספק אז. דמטעם זה לא מקרי ספק שהרי הוא בעצמו רואה האיך הוא. וחשיב נולד הספק עכשיו אם כבר הי' בו מום. נמצא לידת הספק רק מדרבנן לחוד. דכשהי' בשל תורה לא הי' עוד ספק כלל. אולם אם גם עכשיו הוא מחמת חסרון ידיעה כגון שלא נחתך באותו מקום שנחסר תחילה אין להתיר כלל. (וגם הא מילתא דנחתך מן העור חשיב מום עובר ג"כ אינו מוסכם ולהרמב"ם לא חשיב מום כלל:]

טז) ועתה נבוא לענין בדבר אשר מסופק כ"ת אם יש לחשוד את הישראל שעשה בעצמו. והנה יש להקשות על הטור שתלה טעם שאין כהנים נאמנים משום שטורח עליהם לטפל בבכור. דהא רועה כהן בי ישראל לחד מ"ד אינו נאמן משום דאמר דיהיב לדידי' משום דטרח בי'. ורועי ישראל בי כהן לחד מ"ד אינו נאמן משום לגימא כמבואר בש"ס. וע"כ משום נגיעה בעלמא אינו נאמן. אולם להטור צ"ל דכיון דנחשדו שוב משקרים אף משום שאר נגיעות אך צ"ע מנ"ל הא. ולכאורה יש סתירה לדבריו מהא דאמר ר"נ בעלים נאמנים דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו. ואי כדברי הטור דטעמא דכהנים חשודים משום טורח הטיפול. א"כ מאי מקשה ממעשר דאינו נוהג אלא בזמן המקדש ואז אפי' כהנים נאמנים. אולם ברש"י שפירש על משנה דהכל נאמנים על מומי מעשר בתשיעי שקראו עשירי דאין לו תקנה אלא במום משמע ביש תקנה להקריב אף בבכור נאמן. וא"כ קשה מה הביא הש"ס ראי' ממעשר:

יז) ע"כ נראה דגם רש"י סובר כהטור והא דסובר רש"י דביש תקנה להקריב אף במומי בכור נאמן הוא אליבא דאמת דישראל נאמן על מומי הבכור ע"כ הטעם משום שאין מוטל עליו הטורח לטפל בו. ממילא בזמן המקדש אף כהן נאמן אפי' בבכור. וע"כ מפרש רש"י דהכל נאמנים על מומי מעשר בזמן המקדש. ומ"מ מייתי הש"ס ראי' דישראל נאמן על בכור ממעשר בזמן המקדש. דאי אמרת דגם ישראל אינו נאמן ע"כ הטעם לא משום טיפול וא"כ אף במעשר בזמן המקדש לא יהי' נאמן. וע"כ דישראל נאמן והטעם רק משום טיפול. וע"כ במעשר דהוא רק בזמן המקדש הכל נאמנים ואפי' כהן. וא"כ מוכרח לומר דאף רש"י ס"ל כהטור. דאל"כ יקשה עליו מהוכחת הש"ס הנ"ל:

יח) עוד יש לצדד להתיר עפ"י דברי הש"ך יור"ד סי' ס"ו סק"ו בביצה שנתערב ברוב ונמצא דם על החלמון לבד או על החלבון לבד דמותר אף דספק בדאורייתא וע"י גלגול דרבנן. מ"מ כיון דלדעת קצת פוסקים דם זה אינו אלא מדרבנן. א"כ לעולם הוי ספיקא דרבנן אף בלא תערובות. ע"כ לדידן עכ"פ יש להקל בתערובות. מבואר דבספק ספיקא מקילים אף בע"י גלגול א"כ ה"ה הכא דהוי ספק ספיקא אף קודה שהטיל ישראל המום. ממילא מקילים אח"כ שנעשה דרבנן. ואף שיש לחלק דהכא אין הספיקות ביחד מ"מ הוי סניף גדול להתיר. באופן שנראה שמתחילה לא ניכר אם יש חסרון בעצם מחמת חסרון בקיאות ועכשיו מחמת שחתך כולו אי אפשר להכיר בשום אופן אם מתחילה הי' בעצם נ"ל להתיר לשוחטו ותו לא מידי נאום הק' אברהם,

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה